ויזכר אלהים את נח. היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן הוא שכתוב ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר רבוי את בא לרבות בניו שהיו מכחו, וכמו שדרשו רז"ל את יעקב, אלו הבאים מכחו של יעקב. וכיון שפירש הכתוב הזכרון הזה בכח ורמז על הבנים, אף הנשים היו בכלל. ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדו, להורות שכולן שוין בהשגחה כללית, והוא הדין שהיה הזכרון בכל העוף אע"פ שלא הזכירם כי כל בעלי חיים בכלל הזכרון הם. או אולי מה שהזכיר בהמה וחיה דוקא ולא הזכיר העוף, לפי שהבהמה והחיה נבראו עם האדם ביום ששי, הוא שכתוב ויעש אלהים את כל חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, וזהו שאמר אשר אתו שהם בתיבה עמו. ויכלול ג"כ אשר אתו שנבראו ביום אחד עמו.
ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. יום מנוחת התיבה היה בשבעה עשר בניסן. ומה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, התגבורת הזה התחיל בשבעה עשר במרחשון, הוא שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו'. משבעה עשר במרחשון עד שבעה עשר בניסן תמצא ק"נ יום.וכתב הרמב"ן ז"ל היה הסדר בענין זה כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארבות השמים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים ט"ו אמה מלמעלה ונפסק הגשם לסוף ארבעים ונשארו מעינות התהום וארבות השמים פתוחים והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים ולא יבשו לעולם ועמדו כן בגבורתם עד ק"נ יום לירידת הגשם, ואז העביר הש"י רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעינות תהום כי חזרו המים הטבעיים אל מקומם עד שנתמלא התהום כמו שהיה מתחלה ונסגרו פתחי מעינות וארבות השמים נסגרו וייבש האויר מאד ברוח המיבש, והנה חסרו המים הרבה ותנח התיבה שהיתה משוקעת במים כשתים ושלש אמות, ואחר ע"ג ימים באחד לחדש העשירי הוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ ארבעים יום שהמתין אחר שנראו לו ראשי ההרים וזה נופל בעשרה באב פתח חלון התיבה ואחר ג' שבועות הלכה היונה מאתו ואחר שלשים הסיר מכסה התיבה ע"כ:וישלח את העורב. דרשו רז"ל תשובה נצחת השיב עורב לנח א"ל רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מן הבהמה הטהורה שבעה ומן הטמאה שנים ואתה שנאתני כי שלחת אותי יותר מזולתי אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך, אמר לו רשע במותר לי אסור בנאסר לא כ"ש ולא רצה לקבלו, אמר לו אינך ראוי לא לאכילה ולא לקרבן אמר לו הקב"ה קבלהו עד יבשת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העלם ואני מצריכו אליו הה"ד (מ"א י"ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' מבי טבחי דאחאב והיינו דכתיב ויצא יצוא ושוב בתשובתו ע"כ במדרש, ומלת יבשת רמז לתשב"י:וישלח את היונה מאתו. ובעורב לא נאמר מאתו למדך שדירתן של עופות טהורות אצל הצדיקים:והנה עלה זית טרף בפיה. כיון שנגזר אבדן ומחייה על האדם ועל כל מה שבארץ אין צריך לומר שנעקרו האילנות ונמחו לגמרי עד שהוצרכו רבותינו ז"ל לומר שאפילו אצטרובולין של רחים נמחו במבול ודרשו בזה (איוב י"ד) אבנים שחקו מים, ואין צ"ל כי העלה נבל וא"כ מהיכן הביאה אותו, אמרו במדרש ר' לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דארץ ישראל במיא דמבולא שכך אמר הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל כ"ב) בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא ולא גשמה ביום זעם, לא מטהרה פירוש שלא נבקעו מעינות תהום, ולא גושמה שלא ירד עליה מטר מן השמים מגשם המבול, אבל בודאי מי המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה שהרי הכתוב מעיד בכאן ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ולפי שלא ירד מן השמים הגשם השוטף שהיה משבר כל האילנות לכך לא נעקרו האילנות משם מפני המים הבאים שם משאר ארצות, ולפיכך לקחתו מהר המשחה הוא הר הזיתים, וזהו שאמר וידע נח כי קלו המים וגו'.ועוד דרשו מג"ע הביאה אותו, ויש לתמוה בזה מהיכן היה יודע נח כי קלו המים כיון שמי המבול לא נכנסו בגן עדן, וכתב הרמב"ן ז"ל אולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו בו המים וכאשר קלו המים נפתחו ע"כ.ומלת טרף היה ראוי שיאמר טרפה בפיה אבל הוא שם התואר כמו טרוף וע"כ הוא קמוץ, והיה הכתוב ראוי לומר והנה עלה טרף בפיה והיה מספיק זה לידיעת נח כי קלו המים כי מאחר שלקחה עלה מן האילן איזה אילן שיהיה בידוע כי קלו המים ולמה הוצרך להכיר שם האילן שהיה זית, וע"ז התעורר רבותינו ז"ל במדרשם ואמרו רמז רמזה לו אמרה מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ואל יהוי מתוקים כדבש ביד ב"ו, עשו חכמים בפיה לשון מאמר. ועוד דרשו במדרש אמר ר' אבהו מאילן ג"ע הביאה אותו ולא היה לה להביא דבר מעולה או קנמון או פולסמין אלא רמז רמזה לומר מר מזה תחת ידי הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך, ויהיה טרף מלשון מזונות כענין שכתוב הטריפני לחם חקי, והנה יש בזה ק"ו לבריות שאם העופות נוח להם זה עאכ"ו בני אדם שהם בעלי שכל וידיעה ומדת הבשת פרושה על פניהם שאינם רוצים להתפרנס זה מזה: בשבעה ועשרים יום לחדש. הוא חדש מרחשון. למעלה אמר בשבעה עשר יום נבקעו, וכאן אלו אמר בי"ז יום לחדש יבשה הארץ, היה במשמע שעמד המבול שנה תמימה מיום ליום, שהוא שנ"ד יום שהיא שנת הלבנה, וע"כ הוסיף י"א, ואמר בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, להורות ששנת חמה היתה של שס"ה יום, שכן שנת חמה יתרה על שנת לבנה י"א יום. וע"ז אמרו רז"ל משפט דור המבול י"ב חדש משפט מצריים במצרים י"ב חדש משפט איוב י"ב חדש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש משפט גוג ומגוג י"ב חדש. יבשה הארץ. ואעפ"כ לא יצא עד שהורשה לצאת ואמר לו הקב"ה צא מן התיבה כי מפני שבא לתוכה מפני מצות ה' יתעלה לא רצה לצאת משם כי אם במצותו. ואמרו במדרש כי מכאן למדו חנניה מישאל ועזריה שלא רצו לצאת מתוך כבשן האש עד שצוה להם המלך, הוא שכתוב (דניאל ג) באדין נבוכדנצר וגו' פוקו ואתו, ולמעלה אמר סקו, לפי שמתחלה היה הכבשן עמוק והוצרך לומר סקו ועכשו גבה הכבשן בדרך הנס והושוה לקרקע והוצרך לומר פוקו ולא רצו לצאת עד שצוה להם המלך. צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. כאן הותר להם התשמיש שנאסר להם בתיבה, שהרי כתוב בכניסתם לתיבה ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, האנשים לבד והנשים לבד. ובמדרש שלשה שמשו בתיבה, ואלו הן עורב כלב חם, ושלשתם נענשו עורב רק (מזריע מן הפה, סנהדרין ק"ח), כלב נקשר, חם לקה בעורו. ויבן נח מזבח לה'. כיון נח בקרבנותיו סדר הבנין ממטה למעלה, המזבח תחלה ומשם לרחמים, זהו שאמר לה', ומן הרחמים מתעלה ומתיחס הכל במעלה העליונה שהוא עלת העלות יתברך, וזהו שאמר ויעל עולות במזבח, עלת כתיב. וכן אמר הנביא (ישעיה ס) יעלו לרצון על מזבחי ובית תפארתי אפאר. וכן במנוח לא מצינו בו שעשה מזבח, והזכיר תחלה מעל המזבח ואח"כ השמימה, ומשם אל המעלה העליונה שהיא עלה, ואז חוזר השפע מעלה לרחמים ומן הרחמים למזבח הנקרא לב, וממנו לעליונים ולתחתונים. וזהו שאמר וירח ה' את ריח הניחח, כלומר המשיך המשכת השפע היורד מעלת העלות, ואז אמר אל לבו לא אוסיף כלומר לא אתן תוספת למדת הדין לקלל את האדמה בעבור האדם, והבן זה.
מנעוריו אמרו רז"ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י"ג שנה, וזהו שדרשו רז"ל יצה"ר גדול מיצר הטוב י"ג שנה. וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל"ף פירשוהו מל' תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.
עוד כל ימי הארץ. לשון זה יורה שיש לעולם תכלית זמן קצוב. ואע"פ שהוא חסר וא"ו, עד כתיב, ויכלול ההפך, הקריאה עקר. זרע וקציר, אלו נולדים ואלו מתים, וע"י מה ע"י קור וחום. וטעם הכתוב יבאר ששה ענינים שהם סדרי עולם, שאינן שובתין ביום ובלילה.
