ויזכור אלהים את נח. פירש"י זכר להם שדבקו במיניהם וכו'. והרמב"ן כתב לנח זכר צדקתו וכרת לו ברית להצילו ונח יכלל זרעו עמו אבל הזכירה בחיה ובבהמה אינה בזכותם שאין להם לא זכות ולא עונש אלא שזכר להם את דבר קדשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיומם וזכר להוציאם שלא יכלו בתיבה. וישכו המים. שנחו כמו וחמת המלך שככה או שהוא מלשון הסתר דבר והבלעו ללמד שנבלעו מי תהום במקומם והכי איתא בסדר עולם המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדין למטה נבלעו במקומם:
ויכלא הגשם. לא בגשם של מבול איירי שאותו פסק לסוף מ' לירידתו אלא שלא ירד גשם עד צאתם מן התיבה וחזרו השמים ברוח החזק כברזל ולא הוריד טל ומטר כלל ויבש האויר:
וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב. פי' שהיו חסרים מעט מעט עד שחרבו פני האדמה: ויחסרו המים מקצה ק"ן. דבק עם ותנח התיבה לומר שחסרו ביום ההוא חסרון גדול שנחה בו התיבה:
ותנח התיבה בחדש השביעי. פירש"י הוא סיון והוא שביעי להפסקה וממנו אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה. וכתב הרמב"ן כך הוא בב"ר כאשר כתב רש"י אבל כיון שמדקדק במקראות אחר מדרשי אגדה לבאר פשטי המקרא הרשה אותנו לעשות כן כי בשבעים פנים התורה נדרשת ומדרשים רבים חלוקים בדברי רבותינו. והקשה הוא ז"ל על פירש"י דותנח התיבה מונה שביעי להפסקת הגשמים ובקרא דבתרי' כתיב והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי מונה לירידת גשמים. ועוד היכי מוכח שהיתה משוקעת במים י"א אמה מתוך שרוצה להשוות חסרון המים לכל הימי' ונותן לד' ימים חסרון אמה בשביל שחסרון ט"ו אמה שהוא גובה המים שעל ההרים בס' יום שמא' בסיון עד א' באב והרי לפי חשבון זה בא' באב נראו ראשי ההרים ובא' בתשרי חרבה הארץ והנה בס' יום חסרו כל גובה ההרים שהם כמה אלפים אמה. ועוד כי שלח היונה בי"ו באלול ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים והנה חרבו כולם בי"ג ימים. ועל דרך הסברא אם היתה משוקעת במי' י"א אמה הוא יותר משליש קומתם תטבע בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה מלמעלה אל אמה הפך שאר הספינות ויש בה כבדות גדולה. ופי' הוא כי ק"ן ימים של תגבורת המים בכלל מ' יום של ירידת הגשמים כי הם עיקר הרבוי והתגבורת והחלו לחסור בי"ז בניסן שמי"ז במרחשוון עד י"ז בניסן ק"ן ימים ונחה התיבה שלשים יום אחר שחסרו על הרי אררט והוא י"ז לחדש אייר שהוא שביעי לירידת גשמים. ואחרי ע"ג יום דהיינו בא' לחדש אב והוא י' לירידת גשמים נראו ראשי ההרים. א"נ כתב והוא הנכון כי ק"ן ימים ודאי מתחילין מחדש השני והוא חדש מרחשוון וכלו בט"ז לחדש ניסן ובו ביום נחה התיב' כי אז העביר השם רוח קדים עזה וישם המים לחרב' שחסרו מאוד ותנח התיבה וקורא אותו שביעי שהוא שביעי לתשרי שהוא ראש השנה שממנו היו מונין שנים וראשי חדשים עד יציאת מצרים שצוה הב"ה שיהא ניסן ראש לחדשים אבל מתחלה היה תשרי ראש לחדשים כמו לשנים והראי' כי לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה בו כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים כי ביום החסרון נחה התיבה. והסדר בענין הזה כי ביום רדות הגשמים נבקעו מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו והיה האויר לח מאוד וכל הארץ מלאה מים ועמדו כן בגבורתם ק"ן יום לירידת הגשם ואז העביר השם רוח חזק מאד בשמים ובארץ ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים נסגרו ויבש האויר מאוד ברוח המייבש וחסרו הרבה ביום ההוא ותנח התיבה שהיתה משוקעת בשתים או שלש אמות ואחר ע"ג יום באחד לחדש העשירי והוא חדש תמוז נראו ראשי ההרים ומקץ מ' יום בעשתי עשר חדש בעשרה לחדש פתח חלון התיבה ואחר ג' שבועות הלכה היונה מאתו ולאחר מ' יום הסיר מכסה התיבה. ופי' ויעבר אלקים רוח על הארץ שהיתה רוח גדולה וחזק יוצאה מבטן הארץ על פני תהום ומרחפת על פני המים ויסכרו בו מעיינות תהום כי לא אמר הכתוב ויעבר אלקים רוח על המים:
והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי. כמו מקרא מסורס הוא ופי' שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי והשמיענו שבע"ג חסרו ט"ו אמה אבל בחסרון הראשון למנוח התיבה לא ידענו כמה היה כי לא הוצרך הכתוב להודיע לא השיקוע ולא החסרון. והנראה לדעתי משוט התיבה מפני היות המים נובעין מן התהומות והיו רותחין כדברי רבותינו ז"ל ע"כ הלכה על פני המים שאל"כ היתה נשקעת לרוב כובד שבה מרוב המאכל ושאר העניינים שבתוכה וכאשר נחו המים מנביעתם ומרתיחת' וחסרו ג"כ ברוח מיד נכנסה התיבה בתוך המים בכובד משאה ותנח על ההר. והנה גם לדברינו וגם לדברי רבותינו ז"ל ולדברי כל המפרשים יהיה הרי אררט מן ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שהיו המים עליהם ט"ו אמה וזה קשה כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאוד וארץ אררט בשפל הכדור קרוב לבבל ואולי נאמר כי היה החסרון בי"ז לחדש השביעי גדול מאוד מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים מהרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בחדש השביעי על הרי אררט ונחה על ראשי ההרים ההם ומעת שכלה הגשם הי' פותח החלון וסוגר כרצונו ואחר ע"ג ממנוח התיבה השגיח מן החלון ונראו אליו ראשי הרי אררט וחזר וסגר אותו ואחר מ' יום שלח העורב ולא אמר הכתוב ויהי בחדש פלו' ויפתח נח אלא אמר ויהי מקץ מ' יום להגיד כי מעת שנראו לו ראשי ההרים המתין מ' יום כי חשב שבזמן הזה נראו ראשי המגדלים ונגלו האילנות וימצאו להם העופות מנוח ופתח החלון לשלח העורב ובחדש הראשון הוא חדש תשרי חרבו המים ובחדש השני הוא מרחשוון ך"ז בו יבשה הארץ ויצאו מן התיבה ע"כ. וקצת קשה מה שאמר מה שנראו ראשי ההרים קודם לעשירי בא' לחדש דהא כתיב באחד לחדש נראו ראשי ההרים ולא אמר נראו לו ראשי ההרים אלמא דקודם לכן לא נראו כלל וגם מה שאמר נראו ראשי ההרים חוזר אהרי אררט דוקא קשה:
ויהי מקץ מ' יום ויפתח נח. פירש"י מקץ מ' יום משנראו ראשי ההרים וקשה א"כ אמאי לא מצאה היונה מנוח. ומיהו הרמ"בן כתב בזה שאין מנהג העופות לנוח על ראשי ההרים הגבוהים במקום שאין אילן לקנן עליו ולכן לא מצאה היונה מנוח עד שנראו האילנות. ומיהו קשה שהרי כ"א יום עשה בשליחות היונה ומ' יום מא' באב משנראו ראשי ההרים והיה ב' בתשרי וקרא קאמר דבא' בתשרי חרבו המים. ובערוך פי' מקץ מ' יום משפסק תגבורת המים והוא א' בסיון ולסוף מ' יום שהוא י' בתמוז פתח חלון התיבה ולבסוף י"ז בתמוז שלח היונה ולא מצאה מנוח לכף רגלה ולסוף ז' ימים עוד שלחה ותשב אליו ועלה זית בפיה שהיה קרוב לראיית ראשי ההרים ומצאה מנוח לכף רגלה:
ויצא יצא ושוב. שאמר אולי יפגע בו צנה ונמצא העולם חסר מין אחד מוטב יקח מן הטהורים שהן שבעה שבעה שאפי' אם יקרנו מקרה לא יכלה המין:
ולא מצאה היונה מנוח. אע"ג דאיכא מ"ד לא ירד מבול לארץ ישראל לא נחה שם משום הבלא. ועוג נפלט סביב התיבה שנצטננה סביבותיה. והנכון כמו שכ' הרמ"בן אע"פ שלא ירד שם מבול מ"מ משאר המקומות באו שם המים שלא היה גדר סביב למנוע משם המים דקרא לא קאמר אלא ארץ לא גושמה ביום זעם שלא נפתחו בה מעיינות תהום וארובות השמים:
והנה עלה זית טרף בפיה. כתב הרמ"בן מפשט זה הכתוב יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמוחו במבול מפני שלא היה נחל שוטף שהרי נתמלא כל העול' כולו מים אבל בב"ר קאמר שנימוחו דפריך התם מהיכן הביאה אותו איכא מ"ד שהביאה אותו מארץ ישראל ואע"פ שהיה גם שם מים כדפי' לעיל מ"מ כיון שלא ירד בה גשם שוטף ולא נפתחו עליה ארובות השמים נשארו בה האילנות ובשאר מקומות נשברו ונעקרו במבול ומטרות עוזו ואיכא מ"ד התם מג"ע הביאתו. ותמה הרמ"בן למ"ד מג"ע הביאתו היכן ידע נח כי קלו המים והלא לא נכנסו שם מי המבול וכתב אולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים וכאשר קלו המים נפתחו שעריו: והנה עלה זית טרף בפיה. דרז"ל שיהיה טרף שלה בבקשה במאמר פיה וי"מ לשון תלישה כמו ובשר בשד' טרפה דמתרגמינן דתליש מן חיות ברות. וי"מ לשון שבירה כתרגומו תביר שהיה ניכר בו שקרעה אותו מן האילן כמו נטרפה אני' שאל"כ שמא מצאה אותו צף על פני המים. וי"מ כמו כל טרפי צמחה שהן העלים והם כפל מלה:
צא מן התיבה. שלא רצה לצאת בלא רשות:
למשפחותיהם יצאו מן התיבה. בב"ר דורש למשפחותיהם ולא הם. י"מ שחוזר על חי' ורמש דלעיל מיני' שהם יצאו למשפחותיהם פי' זכר ונקבה אבל לא הם נח ובניו שהם יראים עוד מן המבול ולא רצו לשמש עם נשותיהם עד שהבטיחם הקב"ה שלא יביא עוד מבול. וי"מ למשפחותיהם פי' להוליד תולדות ולעשות משפחות ולא הם שמתו מיד מחמת טורח שהיה להם בתיבה:
ויאמר ה' אל לבו. פי' הרמ"בן שלא גילה הדבר לנביא בזמן ההוא עד שבא מרע"ה ונתן לו את התורה וגילה לו שבשביל שהקריב נח קרבן עלה הרצון לפניו וגזר שלא להוסיף: בעבור האדם. כי בעבורו נענשו שאם לא חטא היו הם נצולים ואע"פ שהשחיתו את דרכם. ולא אסף עוד להכות את כל חי. אבל עיר או מדינה יכול להכות:
