ודל לא תהדר בריבו לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא ואזכנו ואכבדנו. הוצרך הרב לפ' ההדור של דל על הטיית הדין לזכותו מפני שאין דרך הדיין להדר אלא העשיר כמו שנאמר לא תשא פני גדול וכן תרגם אנקלוס ומסכנא לא תרחם בדיניה עשה הדורו מעניין רחמים וריבו מעניין דין ופירש ואזכנו ואכבדנו שע"י הזכוי שאזכנו הוא מתכבד שאלו לא אזכנו יצטרך לפרוע ואין לו והוא מזדלזל בהכרח:
דברי צדיקים דברים המצודקים משפטי אמת. וכמוהו חלוני שקופים ומי המרים כי לא יתכן להיות סמוך כמו יעור עיני חכמים כי פירש יעור עיני חכמים הוא שיעור עיני הדיינים שלא תראנה ולא יתכן לומר שיסלף דברי הדיינים שלא יהיה האמת כי הדברים אחר שיצאו מפי הדיינים שוב א"א לקבל קלקול רק פירושו כמו ששנינו במכילתא ויסלף דברי צדיקים משנה הדברים המצודקים שנאמרו מסיני שהם משפטי אמת כרכתיב משפטי יי' אמת צדקו יחדיו: מפני שסורו רע ושמא יחזור לסורו. ופירוש סורו כמו צורו ר"ל אלוהו אלא שנקרא בסמ"ך לגנאי כמו בית גליא בית כריא: לשון הכנסה לבית. לא לשון קבון וקהלה שאם כן יהי מקרא קצר:
תשמטנה מעבודה. שלא תעבדנה כשאר השנים שהשמטה בכל מקום הוא השמטת דבר מדבר:
ונטשתה מאכילה. מכילתא שלא תאכלנה כשאר השנים שהנטיש' בכל מקום היא נטישת דבר מדבר:
אחר זמן הביעור. מפני שקודם הביעור שעדיין לא כלה לחיה מן השדה אתה אוכל אותה וכשכלה לחיה מן השדה אתה כלה לבהמתך מן הבית:
דבר אחר תשמטנה מעבוד' גמורה כגון חרישה וזריעה ונטשתה מלזבל ומלקשקש: והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריע' אבל המקשקש והמזבל ואפי' מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודו' קרקע אינו אסור מן התורה וכך העלו בתחלת מ"ק דחרישה וזריע' אסר רחמנא אבל תולדות לא אסר רחמנא וכלהו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא עכ"ד. ולא ידעתי מי הגיד לו סברת רש"י בזה מה היא אם היא מדאוריתא או מדרבנן והלא בפ"ק דמ"ק הקשו וקשקוש בשביעית מי שרי והכתיב תשמטנה ונטשתה ואמר מר תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל ותרצו תרי קשקושי הוו חד אברויי אילנות וחד סתומי פילי אברויי אילני אסור סתומי פילי שרי ורש"י ז"ל הביא הבריתא כצורתה והמפרש אותה באסור דאורית' יפרש גם דברי הרב מדאוריתא והמפרש אותה באסור דרבנן יפר' גם דברי הרב מדרבנן ואע"פ שהבריתא הזאת משונה בלשונה מדברי הרב י"ל שבספרי שבידו היתה שנויה כן או שמא מצא בריתא אחרת שנויה בלשון זה ועוד מהיכן חייב מדברי הרב שהזבול והקשקוש הוא מדאוריתא עד שטען עליו שאינו אלא מדרבנן אי משום דמפיק להו מקרא דונטשת' מידי איריא דילמא מדרבנן הן וקרא אסמכתא בעלמא דהא תניא שדך לא תזרע אין לי אלא זירוע וזימור מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין ת"ל שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך ואוקמוה בגמרא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ועוד שהטענה הזאת אינה על דברי הרב אלא על דברי רז"ל שהרי הרב לא פירש זה מפי עצמו אלא בלשון ד"א שאינו נאמר אלא בדברי התנאים והאמוראים בלבד ואיך הורשה לומר על דברי רז"ל ואינו נכון. וכן מה שטען עוד וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה אינה טענה כי זה אינו אלא מפי עצמו שפירש ואמר שמה ששנו בבריתא ונטשתה באכילה אינו רוצה לומר אלא לאחר הביעור שהרי כל זמן שלא כלה לחיה מן השדה הוא אוכל כמו שמבואר מקרא דלך ולעבדך אבל פירוש הבריתא הזאת אינו אלא לאחר הביעור שאחר שכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:
ויתרם תאכל חית השדה להקיש מאכל אביון למאכל חיה כו'. ובמכילתא דאל"כ למה נאמר הא לא שייך הכא לומר להתיר אכילתו בשביעית דחיה אינה ברשותו של אדם עד שתצטרך התורה להתיר לה וא"ת אכתי למה נאמר תיפוק לי מהקישא דאדם לבהמה דכתיב לך ולעבדך ולאמתך ולבהמתך מה בהמה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שלא מן המעושר אף אדם כן כבר תרצו כזה במכילתא דאי לאו קרא דויתרם תאכל חית השדה דמקיש אדם לחיה ה"א דנקיש. בהמה לאדם מה אדם אינו אוכל שלא מן המעושר אף בהמה כן קמ"ל קרא דויתרם דע"כ אי אפשר לומר אלא להקיש אדם לחיה:
כן תעשה לכרמך לזיתך. ותחלת המקרא בשדה הלבן. פירוש האי כן תעשה ארישא דקרא קאי שכמו שעשית בשדה הלבן דכתיב ברישא דקרא ושש שנים תזרע את ארצך ואין זריעה אלא בשדה הלבן כן תעשה לכרמך לזיתך:
וביום השביעי תשבות אף בשנה שביעי' לא תעקר שבת בראשית ממקומה. במכילתא דאל"כ למה נאמרה פרשה זו והלא כבר נאמרה בפרשת הדברות ועוד מה עניינה אצל שמטה וכן גבי שבת האמורה במשכן אמרו שלא תאמר דחויה שבת אצל מלאכת המשכן דאל"כ למה נאמרה ומה ענינה אצל המשכן וכך שנינו במכילתא אך את שבתותי תשמורו למה נאמרה אך קשה דדילמא הא דנאמרה פרשה זו אע"פ שכבר נאמרה בפרשת הדברות הוא מפני שני דברים שנתחדשו בה העבד והערל והגר תושב שיהיו שובתים ביום השבת כדלקמן ושמא י"ל דפי' למה נאמרה למה נאמרה פה:
למען ינוח שורך וחמורך תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע כו'. במכילתא דאל"כ למה נאמר הא שבת גופה לא נאמרה כאן אלא שלא תאמר הואיל כו'. ואם כן היה די לומר וביום השביעי תשבות דומיא דשבת האמורה במלאכת המשכן שמפני שלא נאמרה שם אלא כדי שלא נחשוב שהיא דחוייה אצל המשכן לא נכתב שם רק את שבתותי תשמורו ותו לא:
בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. ובמכילתא אמרו או אינו אלא בן ברית כשהוא אומר עבדך ואמתך הרי בן ברית אמור הא מת"ל וינפש בן אמתך זה עבד ערל פי' כגון בתך י"ב חדש משקנאו אבל יתר מכאן אם לא רצה למול מוכרו לכותים או כגון שהתנה עמו מתחלה כדאיתא בפרק החולץ:
והגר זה גר תושב. ובמכילתא אמרו או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מת"ל והגר זה גר תושב. ופירשו במכילתא הרי הוא בשבת כישר' ביום טוב והלוק' עבדים ערלים מן הכותים הרי הם בשבת כישראל בחולו של מועד דברי ר' יאשיה ור' עקיבא מחליף:
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו. הרמב"ן ז"ל טען ואמר אבל כבר אמרו השמר דעשה עשה וא"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה ואני תמה מאד וכי לא ראה המחלוקת שנחלקו התנאים על זה במכילתא ששם אמרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן וגו' אם שינן עובר בלא תעשה לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ר' מאיר אומר לעשות דבר תורה עליך חובה ר' אלעזר אומר לעשות מצות עשה מצות לא תעשה א"כ בין לת"ק בין לרבי אלעזר קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו בלא תעשה קמיירי אלא דבהא קמיפלגי מר סבר לא בא רק ליתן לא תעשה על כל מצות עשה שבתורה ומר סבר ליתן לא תעשה על הדברים הנראים כמו תקון ועצה טובה דומיא דושמ' את השלחן בלבד והרי גם הרמב"ם ז"ל כתב בספר המצות בשרש הרביעי שאין ראוי למנות הצווים הכוללים התורה כלה כי הנה יבאר בתורה צוויים ואזהרות אינם בדבר מה מהדברים אבל יכללו המצות כלן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו או לא תעבור דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה וזה באמרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ובאמרו את חקתי תשמורו ואת משפטי תעשון כאלה רבים הרי שפירש גם הוא המקרא הזה בלא תעשה כמו שפירשו רש"י ז"ל ועוד הרי הוא עצמו כתב בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מצות עשה וסתרן אהדדי ואיך לא חשש להשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה עשה הוא כדכתיב לקדשו דומיא דלקדשו דכתיב גבי זכור דאיירי בקדוש דהוי מצות עשה. ומה שפירש הוא במלת לקדשו דלגבי שמור שלא נחללנו כי היכי דלא תיקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמלת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום השביעי תשבות פירשוהו רז"ל למצו' עשה אף על פי שפירושו שלא לעשות מלאכה מפני שהוא בצורת עשה ועוד שאין ראוי שיפרש לקדשו דגבי שמור אלא כפי' לקדשו דגבי זכור שפירושו קדוש היום כדאיתא בפרק מי שמתו ועוד שאם יהיה פירוש לקדשו דגבי שמור שלא נחללנו ופירוש לקדשו דגבי זכור לקדוש היום אין זכור ושמור סותרין זה לזה כמו שפירש הוא עצמו מפני שאע"פ שהא' עשה והאחר לא תעשה אין שניה' על עניין א' אבל מה שאמרו בפ"ב דיומא השמר דעשה עשה פירוש אחר יש בו אין כאן מקומו:
לא תיסרו שלא יאמר לו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית תעמוד עמי ביום עבודת כוכבים פלונית. במכילתא דאל"כ למה לי קרא וכי תעלה על דעתך שיזכיר שם עבודת כוכבים שהוא מכחיש בו ומוזהר עליו לאבדו:
ולא יראו פני ריקם כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות. ובמכילתא אמרו או אינו אלא כספים נאמר שמח' באדם ונאמר שמחה בשלמים מה להלן בזבחים אף כאן בזבחים אתה אומר בעולו' או אינו אלא בשלמים נאמר שמחה באדם ונאמר שמחה בשלמים מה שמחה האמורה באדם בדבר הראוי לבא בידי אדם אף שמחה האמור' בשלמים בדבר הראוי לבא בידי שמים ואינו דין שיהא שולחנך מלא ושולחן קונך ריקם:
ששתי הלחם הבאים בעצרת מתירין החדש למנחות ובפרשת אמור קורא אותה מנחה חדשה מפני שהיא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש וא"ת הרי כבר קרב' מנחת העומר מן החדש בי"ו ניסן יש לומר מנחת העומר אינה כשאר כל המנחות מפני שהיא באה מן השעורים ושאר כל המנחות באיי מן החטים ואף מנחת קנאות הבא מן השעורים אינה נקרבת מן החדש קודם לשתי הלחם:
ולהביא בכורים למקדש. במסכת בכורים שנינו אין מביאין בכורים קודם לעצרת אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם מפני הכתוב שבתורה וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה:
שנאמר וביום הבכורים בשבועותיכם וגו'. פירוש וזה ראיה על חג הקציר שהוא חג השבועות מאחר שחג הקציר הוא בכורי מעשיך ויום הבכורים הוא חג השבועות:
שלש פעמים לפי שהעניין מדבר בשביעית הוצרך לומ' שנא יסתרסו ג' רגלים ממקומן. ובמכילתא אמרו ג' רגלים לעניין שביעית שלא יסתרסו ג' רגלים ממקומן דאל"כ למה נאמ' הרי כבר אמור והרב ז"ל הביאו בקר' דג' פעמים כדי לפרש אותם בסוף העניין אבל לא ידעתי למה לא פירש ג"כ מלת זכורך ואח"כ נפרש זה:
כל זכורך הזכרים שבך. אמר הזכרים להורות שזכור כמו זכר אלא שזה על משקל פעול והוא על משקל פעל ומשקל השמות משתנים ואמר שבך להורות שכנוי זכורך הוא במקום בך ולא במקום לך שאין הזכרים במה הם זכרים שלך אלא במה הם בנים כי הבן בן לאב שהאב והבן מהמצטרפין לא האב והזכר גם אין הזכרים קנויים לו עד שיהיה פירש זכורך הזכרים שלך מצד שהם קנויים לו כמו ביתך ושדך רק פירושו הזכרים שבך שפירושו הנמצאים בך בעמך:
לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ. חפשתי בספרים רבים ובכלן כתוב לא תשחט על חמץ במקום לא תזבח ונראה לי שהוצרך לעשות כן להורות שאף על פי שלא נעשה בו שום פועל הזבח אלא ששחט אותו בלבד שאין הכהונה נוהגת בזבח אלא משחיטה ואילך וכששחט אותו עדיין היה חמצו קיים שלא בערו להוציאו מרשותו הוא עובר בלאו ואמר את הפסח במקום זבחי להורות שאין זבחי האמור פה אלא הפסח בלבד ואמר בי"ד בניסן להורות שאין זה הלאו אלא בי"ד בניסן בלבד ולא בשאר ימות השנה כמובן מלא תשחט על חמץ סתם גם אמר לא תשחט את הפסח והשמיט מלת דם להורות שלא תשחט דבק עם זבחי לא עם הדם כאילו אמר לא תשחט זבחי על חמץ גם אמר עד שתבער החמץ במקום על חמץ מפני שעל חמץ מורה על החמץ ממש אבל במלת דם לא דבר פה כלו' ובפרשת כי תשא פירש אזהרה לשוחט או לזורק כאילו אמר לא תשחט זבחי ולא תזרוק דמי בי"ד בניסן בעוד החמץ קיים וכן שנינו במכילתא לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח והחמץ קיים אין לי אלא זביחה זריקה מניין ת"ל דם זבחי ומה שאמר אזהרה לשוחט או לזורק ולא אמר אזהרה למניח חמצו קיים בי"ד בעת שחיטת הפסח הוא להורות שאין האזהרה הזאת על מי שלא בער החמץ בי"ד מזמן שחיט' הפסח שהוא בין הערבים כי בעור החמץ בערב הפסח אינו באזהרה אלא בעשה בלבד אפילו אליבא דר' יהודה דמחייב לאו באכילתו מו' שעות ולמעלה אבל האזהרה הזאת היא לשוחט הפסח בי"ד בעוד שהחמץ ברשותו:
לא ילין חלב חגי חוץ למזבח עד הבקר. בחלבים של קרבן שנזרק דמו ביום קמיירי שאם היו על גבי הרצפ' דהיינו חוץ למזבח עד שעלה עמוד השחר נפסלין בלינה ושוב אינו יכול להעלותו מן הרצפ' למזבח וזהו ששנינו בסוף פרק הקור' את המגלה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקט' חלבי' ואמורים ומיירי כשנזרק דמן ביום שהרי כל הקרבנות אין שוחטין אותן ולא זורקין דמן אלא ביו' שנ' ביו' צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה וכתיב ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקע' החמ' נפסל הדם אבל מה שכת' את' זה יכול אף על המערכה יפסל בלינה ת"ל על מוקד' על המזבח כל הלילה לא שמעתי פירושו מפני שממה שאמר שפירוש לא ילין חלב חגי הוא שלא ילין חוץ מן המזבח משמ' שאם היו על הרצפה אחר שעלה עמוד השחר הוא דאינו מעלה אותם על המזבח להקטירן הא אם היו על המערכה מקטירן אפילו אחר שעלה עמוד השחר וממה שאמר יכול אף על המערכה יפסל בלינה ת"ל על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר משמ' שאחר הבקר דהיינו אחר שעלה עמוד השחר פסולין להקטרה אע"פ שהיו על המערכה ועוד' שמהברית' השנוייה בת"כ ומייתי לה בפ' יוצא דופן בפסוק על מוקדה על המזבח כל הלילה משמע שהפסוק הזה אינו מדבר אלא למצוה להודיע שמצוה להעלותן על המזבח מעת שקיעת החמה ויניחם שם כל הלילה כדי שיתעכלו יפה יפה אבל אם לא העלה אותם מעת שקיעת החמה אע"פ שהיו על הרצפה כל הלילה ולא נשאר מהלילה רק רגע אחד עד שיעלה עמוד השחר מקטירן כדילפינן לה מקרא דלא ילין חלב חגי עד בקר שפירושו שלא ילין חלב חגי אשר הוא על הרצפ' חוץ מן המזבח עד שיעלה עמוד השחר אבל קודם שיעלה עמוד השחר יכול להעלותו על המזבח אע"פ שהיו על הרצפה לא כמו שפירש רש"י יכול אף על המערכה יפסל בלינה ת"ל על מוקד' על המזבח כל הלילה דמשמ' שבא להתי' הקטרת כל הלילה כשהן על המערכה שא"כ תיפוק לי מקר' דלא ילין חלב חגי שהוא חוץ מן המזבח עד הבקר דמשמע הא קודם הבקר מעלה אותן מן הרצפ' לראש המזבח ומקטירן ואם מן הרצפה מעלה אותן כל הלילה ומקפירן כ"ש כשהן על המערכה וכך שנו בהדיא בבריתא בת"כ היא העולה על מוקד' על המזבח כל הלילה ללמד שיהא נותנן מבא השמש והם מתאכלים ע"ג המזבח כל הלילה או אינו אומר אלא שיהו מעלים מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה מה אני מקיים ולא ילין חלב חגי עד בקר ללמד שיהו מעלים מן הארץ על גבי המזבח כל הליליה הא מה אני מקיים כל הלילה שיהא נותנן מבא השמש והם מתאכלים על גבי המזבח כל הלילה ומת"ל עד הבקר אלא אם אינו עניין לעכול אברים תנהו עניין לתרומת הדשן מלמד שתורמין את המזבח כל הלילה אך מההיא דשלהי פ' הקורא את המגלה דקתני כל הלילה כשר לקציר' העומר ולהקטיר חלבים ואברים שאמרו בגמרא הקטר חלבים מנ"ל דכתיב כל הלילה עד הבקר נראה שהמקרא הזה לא בא אלא להכשיר הקטרתן כל הלילה והיינו כדברי רש"י ז"ל:
ראשית בכורי אדמתך אף השביעית חייבת בבכורים לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך. ברוב הספרים כתיב אף השביעית חייבת בבכורים. ונראה לי שאשר הביאם לזה הוא מפני שראו של גבי וביום השביעי תשבות פירש אף בשנה שביעית לא תעקר שבת ממקומה שלא תאמר כו' ולגבי שלשה פעמים בשנה פירש ג"כ לפי שהעניין מדבר בשביעית הוצרך ללמד שלא יסתרסו ג' רגלים ממקומן חשבו שלגבי בכורים נמי שלא יהיו הבכורים נדחין ממקומן ולכך אמרו אף השביעית חייבת בבכורים ואין הדבר כן שהרי במכילתא שנו גבי וביום השביעי תשבות נאמר כאן שבת בראשית לעניין שביעית שלא תסתרס עניין שבת בראשית ממקומה ולגבי ג' פעמים בשנה שנו נאמר שלשה רגלים בשביעית שלא יסתרסו ג' רגלים ממקומן ואלו לגבי ראשית בכורי אדמתך שנו למה נאמרה פרשה זו לפי שנאמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה אין לי אלא פירות משקין מניין ת"ל תביא בית יי' אלהיך מ"מ אבל בקצת נוסחאו' אינו כתוב אלא בכורי אדמחך אדם נכנס לתוך שדהו כו':
ואין בכורים אלא משבעת המינים האמורים במקרא כו'. כדילפינן מארץ ארץ מג"ש:
לא תבשל גדי אף עגל וכבש בכלל גדי שאין גדי אלא לשון ולד רך ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפרש אחריו עזים כו' ללמדך שכל מקום שנאמר גדי סתם אף עגל וכבש במשמע. וא"ת נילף מינייהו מה להלן עזים אף כאן עזים כבר תרצו בגמרא בפר' כל הבשר דקראי דקח לי משם ב' גדיי עזים ואנכי אשלח גדי עזים הוו להו ב' כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"ת הניחא למ"ד אין מלמדין אבל למ"ד מלמדין מאי איכא למימר כבר תרצו בגמר' תרי מעוטי כתיבי פירוש בכל חד מנייהו כתיב ה"א למעוטא חד וישלח יהודה את גדי העזים וחד ואת עורות גדיי העזים. וראב"ע ז"ל טען ואמר ור' שלמה אמר כי גדי הוא הקטן הרך וזה השם יאמר לקטן השור והכבש וראייתו גדי עזים כי מה צורך לסמכו ואיננו כן כי גדי לא יקרא רק שהוא מן העזים ובלשון ערבי גדי ולא יאמר על מין אחר ויש הפרש בין גדי ובין גדי עזים כי גדי גדול מגדי עזים כי עודנו צרי' להיות עם העזים וככה שעיר ושעיר עזים. ודבריו אלה הם ע"ד הפשט אבל דברי הרב דברי רז"ל הם ואין לטעון עליה כי כל דבריהם דברי קבלה:
ובג' מקומות נכתב בתורה אחד לאסור אכילה ואת' לאסור הנאה ואחר לאסור בשול. בפ' כל הבשר אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל אבל בפ' ראה כתיב לא תבשל גדי ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה אליבא דר"ע ואל תתמה דרש"י ז"ל מנהגו בכמה מקומו' לפר' במקום א' אליבא דמר ובמקום אחר אליבא דמר וכבר כתבתי זה בפרשת בראשית ע"ש. וא"ת בשלמא לר' עקיבא דדריש תלתא קראי דלא תבשל גדי פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה היינו דאצטריכו תלתא קראי דלא תבשל גדי וקרא דלא תאכל כל תועבה תלתא קראי דלא תבשל פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה וקרא דלא תאכל כל תועבה לאסור בשר בחלב באכילה ובהנאה כדרב אשי דאמר בפרק כל הבשר מניין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל דבר שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ואין לי אלא באכילה בהנאה מניין כדרבי אבהו דא"ר אבהו א"ר אלעזר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך כו' אלא לתנא דבי ישמעאל דדריש תלתא קראי דלא תבשל חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בישול למה לי תלתא קראי תפוק לי מקרא דלא תאכל כל תועבה כל דבר שתעבתי לך אסור באכילה ובהנאה כדרב אשי וכדפירש הרב עצמו בפסוק דלא תאכל כל תועבה י"ל דאליבא דתנא דבי ר' ישמעאל נמי אצטריכו תלתא קראי דלא תבשל גדי חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה לחייב מלקות על בשולו ועל אכילתו דאי קרא דלא תאכל כל תועבה ה"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו:
הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך. בשמות רבה ואף על פי שהגזרה ההיא לא נתקיימה שהרי משה ע"ה עמד ובטלה בתפלתו שא"ל אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו פני ילכו לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך כדפי' רש"י ז"ל מ"מ חזרה בימי יהושע והיא שנאמר להלן ויאמר לא כי אני שר צבא יי' עתה באתי ולא צוה אותו דבר עד שנאמר שנגלה אליו בעבורו אלא שאמר לו של נעלך ולא ברר לו למה בא אבל היתה המראה להודיע כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם לצבא בבואם במלחמה וזהו שאמר עתה באתי ואמר בתנחומא אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו ואמרו בפירוש שבטל שלא ימסרו לשר כל ימי משה וכיון שמת משה חזר אותו השר למקומו ואמר כי אני שר צבא יי' עתה באתי כך פירש הרמב"ן ז"ל ונכון הוא:
ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי כנגדו וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כגגד של מטה. דאל"כ אל המקום אשר הכינותי לך מבעי ליה אבל סתם הכינותי הוא לעצמו כאילו אמר בפירוש אשר הכינותי לי:
אל תמר בו לשון המראה אשר ימרה את פיך. ובתשלומו אל תמרה בו.
וצרתי כתרגומו ואעיק. לשון צרה ולא מלשון וצרת הכסף שתרגומו ותצור מלשון צרור:
הרס תהרסם לאותם אלוהות. שמ"ם תהרסם כנוי לאלהיהם דלעיל לא לעובדיהם כמ"ם כמעשיהם הסמוך לו:
לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא אם תעשה רצוני. נראה לי שזה התנאי נכלל במאמר ועבדתם את יי' דלעיל וכאילו אמר ועבדתם את יי' וברך את לחמך ואת מימיך ולא תהיה משכלה ועקרה כו' שפירושו עבדו את יי' ובזה יבורך לחמך ומימיך ולא תהיה משכלה כו' דאל"כ לא יתכן שיקצר הכתוב במלת התנאיים כי אין זה בכח המאמר:
עורף שינוסו לפניך ויהפכו לך טרפה. וכאילו אמר ונתתי את כל אויביך נסי' לפניך:
והצרעה לא עברה את הירדן. בסוטה תנא הצרעה לא עברה את הירדן והקשו התם ולא והכתיב ושלחתי את הצרעה לפניך ותרצו אמר ריש לקיש על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימת' עיניהם מלמעלה וסרסתן למטה שנ' ואנכי השמדתי את האמרי מפניך אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת:
עד הנהר פרת. ולא הוצרך לפרש מפני שכבר פירש זה בפרשת לך לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת:
בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר כמו אם תקריב. וכן כתב גבי אם כופר יושת עליו אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה את עמי לשון אשר ואלו גבי ואם מזבח אבנים כת' ועל כרחך אין אם הללו תלויין אלא ודאין ובלשון כאשר משמשים משמע שאין הבדל אצלו בין מלת אשר ובי' מלת כאשר ואין הדבר כן שהרי יש מקומות שנופל בו לשון אשר ולא לשון כאשר ויש מקומות שנופל בו לשון כאשר ולא לשון אשר. ושמא י"ל אע"פ שיש הפרש בין מלת אשר ובין מלת כאשר כיון שאין ההפר' בפירוש המלה עצמה רק מצד שמוש הכ"ף אין זה הבדל ולכן פעם יפרש אם תקריב כאשר תקריב ופעם יפרש אותו אשר תקריב ופירושו כשתוסיף עליה כ"ף הדמיון ויהיה כאשר תקריב גם מצאנו בקצת מקומות מלת אשר במקום כאשר ויאמר אל בני ישראל לאמר אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר מה האבנים האלה והודעתם את בניכם לאמר שפירושו כאשר ישאלון בניכם:
