פסוק א:אִם בַּמַּחְתֶּרֶת, בחפירה מיוחדת שחפר יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה על ידי בעל הבית או על ידי מישהו אחר שמצאוֹ וָמֵת — אֵין לוֹ דָּמִים, ההורג אינו אחראי למיתתו. מעשה זה מקביל לפריצה, לפי החוק הפלילי, שהעונש עליה חמור מן העונש שעל גנבה. הפורץ, בתנאים מסוימים, נתפס כמי שמסוגל להרוג אם יעמדו בדרכו או ינסו לפגוע בו. משום כך, אם בעל הבית יהרוג אותו כשיבקש למנוע את הגנבה, הוא יהיה פטור מעונש, שכן אפשר להחשיב את המעשה כהגנה עצמית.
פסוק ב:אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, על הגנב, כלומר אם בא בשעות היום, או שיצא מהמחתרת לאוויר העולם, מקום השמש, יש להניח שלא בא להרוג אלא לגנוב רכוש בלבד, שכן הוא סבור שבעל הבית אינו בבית ולא בא על עסקי נפשות, לעומת החותר בלילה שרוב בני אדם היו שוהים בבתיהם, ולכן — דָּמִים לוֹ, הורגו נחשב כשופך דמים ודינו כדין כל רוצח, משום שגנב כזה אינו נדון כרוצח פוטנציאלי, אלא כגנב פשוט, שאינו חייב מיתה. והגנב שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם את הגנבה, ואִם אֵין לוֹ לשלם — וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ בתור עבד עברי, ובכסף המכירה יחזיר את ערך הגנבה.
פסוק ג:אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ של גנב, הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה, כל מיני בעלי החיים חַיִּים ולא טבוחים — שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם. עליו להחזיר את הגנבה, ולהוסיף עליה סכום השווה לערכה.
פסוק ד:כִּי יַבְעֶר אִישׁ יניח לבהמותיו לרעות בשָׂדֶה אוֹ בכֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ, בהמותיו וּבִעֵר, השחית, אכל בִּשְׂדֵה אַחֵר, בשדה של אדם אחר בגלל חוסר זהירות או בכוונה — מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. אם המזיק אינו משלם בכסף, הניזק רשאי לבחור לעצמו את הערך המקביל לנזק מתוך השדה או הכרם הטובים ביותר של המזיק בתור פיצוי.
פסוק ה:כִּי תֵצֵא אֵשׁ, תתפשט ממקום הבערתה וּמָצְאָה קֹצִים, וכתוצאה מכך נֶאֱכַל גָּדִישׁ, ערֵמת תבואה אוֹ הַקָּמָה, יבול התבואה אוֹ נחרכה אדמת הַשָּׂדֶה עצמו, ונגרם נזק — שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה, את כל הנזקים הללו.
פסוק ו:כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב —יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. דין התשלום הכפול שהוזכר קודם אינו מוגבל לגנבת בעלי חיים, אלא הוא חל על כל דבר גנוב.
פסוק ז:אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, ושומר הפיקדון טוען שהדבר נעלם בלא ידיעתו, מתעוררת השאלה שמא לא היתה גנבה כלל. על כן — וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, הדיינים, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת, בחפץ רֵעֵהוּ כדי לאשר את טענתו.
פסוק ח:עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, טענת שקר כאילו נגנב החפץ, או על כל גנבה עצמה — עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר, עַל שֶׂה, עַל שַׂלְמָה, בגד, עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, שבעל האבדה יכול להצביע עליו ולטעון שזו אבדתו, עַד הָאֱלֹהִים, הדיינים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, ובבית הדין יפסקו. השומר אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, הדיינים — יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ, למפקיד.
פסוק ט:כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, וּמֵת, והבהמה מתה אוֹ נִשְׁבַּר, שברה יד או רגל אוֹ נִשְׁבָּה, נפלה בשבי, ואֵין רֹאֶה, לא היו עדים למקרה ולתוצאותיו,
פסוק י:שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם. מכיוון שאחד טוען שמסר חפץ ביד חברו, והשני טוען טענת פטור, שהרי אין השומר אחראי על אונסים, ההכרעה ביניהם תיעשה באמצעות שבועתו של שומר הפיקדון. אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, שלא השתמש בפיקדון שלא ברשות, וְלָקַח בְּעָלָיו של החפץ שנעלם את השבועה, כלומר עליו להאמין לה. או: ייקח את השברים או את הנבלה, וְהשומר שנשבע לֹא יְשַׁלֵּם.
פסוק יא:וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ, מיד השומר — יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו, מכיוון שהוא אחראי לשמירתו.
פסוק יב:אִם טָרֹף יִטָּרֵף על ידי חיה רעה — יְבִאֵהוּ עֵד. השומר יצטרך להביא עדות לטרפה, שרידי בעלי החיים שנטרף, כגון כרעיים או בדל אוזן, ובמקרה זה על הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם.
פסוק יג:וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ כלי או בעל חיים על מנת להשתמש בו, וְנִשְׁבַּר החפץ השאול או נפגעה הבהמה שנשאלה אוֹ מֵת, כיוון שבְּעָלָיו של החפץ אֵין נמצא עִמּוֹ – שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם השואל. אחריותו של השואל גדולה יותר משל השומר שכן קיבל את החפץ כטובה. על כן עליו לשלם לא רק על נזקי אבדה וגנבה, אלא גם על אונס.
פסוק יד:אִם בְּעָלָיו של החפץ נמצא עִמּוֹ — לֹא יְשַׁלֵּם, שכן נוכחות הבעלים מסייעת לקבוע שהשואל לא השתמש באופן לא ראוי בחפץ. אִם שָׂכִיר הוּא, והחפץ לא הושאל לו כטובה אלא הוא מוחזק אצלו לשימוש תמורת תשלום — ההפסד בָּא, הלך ושולם בִּשְׂכָרוֹ. לעומת השואל, השוכר אינו חייב בכל הפיצויים על הנזק.
פסוק טו:וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, פנויה וְשָׁכַב עִמָּהּ — מָהֹר יִמְהָרֶנָּה, ייתן לה מוהר, נדוניה ויישא אותה לּוֹ לְאִשָּׁה. העונש על הפיתוי מתבטא בחובת נישואין. אולם האב רשאי לסרב לכך:
פסוק טז:אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ —המפתה לא יישא אותה, אך כֶּסֶף יִשְׁקֹל ישלם כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת, התשלום הקבוע שנהגו לשלם בנישואי בתולה.
פסוק יז:מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה, יש להמיתה. חטא הכישוף חמור מפני שייכותו לעבודה זרה שאיסורה הוא עיקר גדול בתורה.
פסוק יח:כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה — מוֹת יוּמָת, בין אם האדם סביל או פעיל, בין שהוא גבר או אשה.
פסוק יט:זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, לכל הכוחות שאינם ה'; בין שזהו אליל מעץ ואבן ובין שזהו כוח מופשט, מלאך — יָחֳרָם, ייהרג, בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ. מותר לזבוח אך ורק לה'.
פסוק כ:וְגֵר לֹא תוֹנֶה, לא תצער, או: לא תרמה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וכיוון שהכרתם מניסיונכם את מצבו של הגר, עליכם להיזהר ביותר שלא לצער את הגרים החיים ביניכם.
פסוק כא:כיוצא בזה, כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן משום שאף הם מוגנים פחות ופגיעים יותר.
פסוק כב:אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, דע לך כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי — שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, כיוון שאין לו חסות אחרת, אני הוא אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת.
פסוק כג:וכשאשמע צעקתם — וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים, מידה כנגד מידה.
פסוק כד:אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, הדין מתייחס לכל העם, אך חמור הוא במיוחד כלפי העני. לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, כבעל חוב הדוחק בלווה בתקיפות. אזהרה נוספת: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, ריבית.
פסוק כה:אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, תקח למשכון את שַׂלְמַת רֵעֶךָ, בגד חברך, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. עליך לדאוג להחזיר לו עד הלילה.
פסוק כו:כִּי הִיא כְְסוּתֹה לְבַדָּהּ, לבושו היחיד. הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב?! אם אין ממשכנים דברי מותרות מהלווה, אלא את בגדיו, מן הסתם הוא עני. ביום הוא יסתפק בבגדו הבסיסי, אך בלילה, אם הוא נאלץ להשתמש בשמלתו כשמיכה, והיא ממושכנת — לא יהיה לו במה להתכסות. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי מתוך מצוקתו, וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חַנּוּן אָנִי. אין זו טענה מצד הדין, אך מצבו מעורר רחמים. לכן בערב יש להחזיר את המשכון ללווה.
פסוק כז:אֱלֹהִים, דיינים לֹא תְקַלֵּל. אסור לקלל כל אדם. אולם ייתכן שקללת הדיינים נאסרה באיסור נוסף משום שאצל מי שמפסיד במשפט שכיח יותר הרצון לקלל את השופט. באופן דומה, וְנָשִׂיא עליון בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר, תקלל. גם מנהיגים עלולים להוות מטרה לחציהם של מי שנפגעו מן המערכת שהם עומדים בראשה.
פסוק כח:מְלֵאָתְךָ, התרומות המוצקות מתבואת הגורן וְדִמְעֲךָ, התרומות מן הנוזלים, לֹא תְאַחֵר בנתינתם. מעבר לחובה להפרישם, האדם מצווה לעשות זאת בזמן הראוי. בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כפי שנזכר כבר, את בכור הבנים אין נותנים בפועל, אלא פודים אותו בכסף.
פסוק כט:הקדשת הבכור אינה חלה על בכור האדם בלבד, אלא — כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ ולְצֹאנֶךָ. אולם לגביהם — שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה הוולד עִם אִמּוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי כקרבן. ראוי לתת לעגל או לכבש הקטן לפחות שבוע של חסד להישאר עם אמו.
פסוק ל:וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, ואחת ההשתמעויות הנגזרות מהיותכם גוי קדוש היא — וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה, בשר בהמה שנמצא בשדה לאחר שחיה טרפה אותה, לֹא תֹאכֵלוּ. אולם אינכם אסורים בהנאה אחרת מגוויית הבהמה, למשל — לאכילת כֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
