"לך אזבח זבח תודה ובשם ד' אקרא, נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו"

נאמר בפרקנו:

יז. לך אזבח זבח תודה, ובשם ד' אקרא.
יח. נדרי לד' אשלם, נגדה נא לכל עמו.
יט. בחצרות בית ד', בתוככי ירושלים, הללויה.

א. שאלות הנצי"ב על הפסוקים

על פסוקים אלו שאל הנצי"ב ב"הרחב דבר" בפרשת צו (ויקרא ז, יג) שתי שאלות:

1. יש להבין המאמר שישלם נדרו נגד כל עמו ומה זה שבח? והרי ד' דורש מן האדם שיהיה הצנע לכת עם אלקיו!
2. ותו קשה מה שמסיים: 'בתוככי ירושלים', והרי 'בחצרות בית ד'' הוא בירושלים, ואחר שהחל במקומות הגבוהים, האיך סיים בכלל ירושלים?

ב. תשובות הנצי"ב

ענה הנצי"ב:

אלא תרי מילי קאמר: 'לך אזבח זבח תודה' - הוא הקרבן, 'ובשם ד' אקרא' - הוא קול תודה לד' צב-אות על הנס.
וביאר: על הבאת הקרבן: 'נדרי לד' אשלם', ועל הודות בשם ד' אמר: 'נגדה נא לכל עמו'. דברוב עם שיאכלו עמו את התודה יספר עוז ההשגחה עליו לטובה...
וביאר עוד על ההקרבה: 'בחצרות בית ד'', ועל קול תודה: 'בתוככי ירושלים', בשעת אכילה.

על השאלה השניה ענה הנצי"ב שהפסוקים מתיחסים לשני דברים: להקרבת הקרבן ולאכילתו. ההקרבה היא במקדש, והאכילה היא בעיר.

על השאלה הראשונה ענה הנצי"ב שאכן הקרבן אינו מוקרב נגד כל העם, אבל סיפור הנס הוא נגד כל העם, כדי להרבות בסיפור שבחו של ד'.

ג. מקור הדברים בתורה

יסודם של דברי הנצי"ב הוא בנאמר בפרשת צו (פ"ז):

יא. "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לד'.
יב. אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולֹת בשמן,
ורקיקי מצות משֻחים בשמן, וסֹלת מֻרבכת, חלֹת בלולֹת בשמן.
יג. על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו.
יד. והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לד', לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה.
טו. ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יֵאָכֵל, לא יניח ממנו עד בֹּקר".

התורה כותבת שהתודה היא סוג של שלמים, אבל לעומת שלמים רגילים שאינם טעונים לחם, ונאכלים לשני ימים ולילה, בתודה יש שלושה דינים מיוחדים:

1. היא טעונה ארבעה סוגי לחם: שלושה סוגי מצה, וסוג אחד חמץ.
2. מכל אחד מהסוגים נותנים תרומה לכהן.
3. היא נאכלת ליום ולילה.

נשאלת השאלה: מה ראתה התורה לצוות על אכילה מרובה כל כך, ועוד בזמן קצר יותר?

האברבנאל שאל שאלות אלו וענה (ויקרא ז, יב):

כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס. וזה שבעל שלמי התודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות, הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה על מה היה תודתו, והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו ד', וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.
ואילו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היו הבעלים מזמינים לשום אדם, כי לשני ימים ולילה אחד - בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו, ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדולה מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא.

כעין זה כתב גם הנצי"ב ב"העמק דבר" (ז, יג): "דתכלית התודה שבאה על נס הוא כדי לספר חסדי ד' שגמל עליו. ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם, ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה, ויהיה סיפור הנס לפני רוב אנשים".

ועל כך הוסיף הנצי"ב ב"הרחב דבר" את הדברים שנאמרו למעלה בפרקים א-ב.

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נקריב קרבן תודה על כל הנסים שעשה ד' לנו.

(עיין בהרחבה במאמרי "מי מביא קרבן תודה?" פ"ח בבטאון "מעלין בקודש" גליון ד).