לפרק קט"ז
אחרי השבח והתהילה מתחילה ההודאה והגיע תור בני-אדם שנושעו בה' להודות; לראשונה ניגש לפני הקהל אדם שעברה עליו מחלה עזה ולא האמינו עוד בחייו ויהי כי התפלל לה' ויחי מחליו.
שֹׁמֵ֣ר פְּתָאיִ֣ם ה' דַּ֝לּוֹתִ֗י וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ:
(תהילים קטז ו)
העברי המאמין תולה חוליו הבא ישר בידי שמים באוולת חטאותיו - בפתיותו; ולרמז על זה הוא אומר:
"שֹׁמֵ֣ר פְּתָאיִ֣ם ה' " - כלומר, גם נפש פתי כמוני שנכשל במוקש העוונות שמר ה' ממוות!
"דַּ֝לּוֹתִ֗י" - אמנם דל בשרי מייסורי החולי, אולם לבסוף "וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ".
כִּ֤י חִלַּ֥צְתָּ נַפְשִׁ֗י מִ֫מָּ֥וֶת אֶת-עֵינִ֥י מִן-דִּמְעָ֑ה אֶת-רַגְלִ֥י מִדֶּֽחִי:
(תהילים קטז ח)
"אֶת-רַגְלִ֥י מִדֶּֽחִי" - "מִדֶּֽחִי" אל שאול תחתיה.
הֶ֭אֱמַנְתִּי כִּ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֲ֝נִ֗י עָנִ֥יתִי מְאֹֽד: אֲ֭נִי אָמַ֣רְתִּי בְחָפְזִ֑י כָּֽל-הָאָדָ֥ם כֹּזֵֽב:
(תהילים קטז י-יא)
הסיפור נפסק באמצע על ידי קריאות של יחידים מבין הקהל, המובאות כלשונן להיות לאות ולעד עד כמה השפיע סיפור הפלא על קהל השומעים: אחד מן הקהל מעיד עתה על עצמו בגאון, כי גם טרם הקשיבו זה הספור, בשיחו עוד עם כל הקהל בנפלאות ה' מימי קדם, לא פקפק בהן אף רגע "הֶ֭אֱמַנְתִּי כִּ֣י אֲדַבֵּ֑ר!", והשני מעיד מעין זה: "אֲ֝נִ֗י עָנִ֥יתִי מְאֹֽד!" - כלומר "מְאֹֽד", בכל כוחי, "עָנִ֥יתִי" יחד עם כל הקהל בהלל והודאה לה' על נפלאותיו, וזה אות, כי אכן האמין בהם בכל ליבו! והשלישי התעורר להתוודות עתה על חטאו: כי מדי לקחה אזנו עד הנה שמועה בדבר ישועת ה' באורח פלא, היה דרכו לפקפק בחפזו ולאמר: "כָּֽל-הָאָדָ֥ם כֹּזֵֽב!".
מָֽה-אָשִׁ֥יב לה' כָּֽל-תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי: כּוֹס-יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם ה' אֶקְרָֽא: נְ֭דָרַי לה' אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה-נָּ֝֗א לְכָל-עַמּֽוֹ:
(תהילים קטז יב-יד)
המספר את הנס שלו שב להשלים דבריו, ומצהיר לפני הקהל באיזה אופן בדעתו לתת ביטוי לרגשי תודתו לה'.
[ההקבלה אל לשון החתימה של האדם הבא אחריו מוכיחה כי גם זה הראשון חותם בלשון פסוק י"ד: "נְ֭דָרַי לה' אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה-נָּ֝֗א לְכָל-עַמּֽוֹ", ו-"יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י ה' הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו" אינו מלשונו].
יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י ה' הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו:
(תהילים קטז טו)
בקריאה זאת מלווה כל הקהל את שמע הסיפור.
אָֽנָּ֣ה ה' כִּֽי-אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲֽנִי-עַ֭בְדְּךָ בֶּן-אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמוֹסֵרָֽי:
(תהילים קטז טז)
הראשון כילה לדבר, ובמקומו בא מי שהיה אסיר ברזל בבית הבור ועינו בכבל רגלו וה' פתח למוסריו באורח פלא והוציאו לחירות, או, יותר נכון, הוציאו מעבדות בור השבי לעבדות עילאה (=עליונה), להיות עבד לו, לאדון ה' צבאו-ת; כי לפי משפט ישראל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבדות ישתעבד לרבו השני (גיטין דף לז:), ואותה עבדות הוא מקבל עתה על עצמו באהבה לאמר: "אָֽנָּ֣ה ה' כִּֽי-אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲֽנִי-עַ֭בְדְּךָ בֶּן-אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמוֹסֵרָֽי!", ו"כִּֽי-אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ" הוראתו: אכן אני עבדך, מילת "כִּֽי" באה בראשית מאמר לחיזוק הדבר, בהוראת: "אכן" - אמנם כן (מר דוד ילין).
[אמר "עַ֭בְדְּךָ בֶּן-אֲמָתֶ֑ךָ" לסימן שמוסר עצמו לה' לעבדות גמורה, על דרך העבדות של עבד כנעני, אשר לפי משפו ישראל אין לו יחס להתייחס אחר אביו אלא מתייחס אחר אמו (יבמות דף סב:)].