פסוק א:וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', בעקבות עמוד הענן המתווה את נתיב הליכתם. וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְשוב אֵין מַיִם לִשְׁתֹּת, לשתיית הָעָם.
פסוק ב:וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה? וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי?! הרי ידוע לכם שדברים אלו אינם נקבעים על ידי, ומעבר לכך — מַה תְּנַסּוּן, מדוע אתם מנסים אֶת ה' ואינכם בוטחים בו?! הרי בינתיים אין סיבה להתלונן, כי אולי מחר נצטווה לִפנות למקום אחר.
פסוק ג:וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם. וַיָּלֶן, התלונן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא? פנייתם זו אל משה כבר נשאה אופי של טרוניה, בכי וקטטה.
פסוק ד:וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי! משה חשש שכדרכן של תלונות המוניות, הצעקות ילכו ויתגברו, והאנשים ילבו את המחלוקת עד כדי אלימות.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם באופן טקסי, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הליכה זו של משה — בידו המטה ומלווים אותו זקני ישראל — נועדה להראות לכול שהוא הולך בשליחות מסוימת.
פסוק ו:הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם, אתה תבחין בנוכחותי עַל הַצּוּר, הסלע בְּחֹרֵב, בסיני, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, כאשר תכה בסלע — וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם. וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. זקני העם לא ראו רק את המים, אלא את נביעתם מן הסלע בעקבות הכאתו במטהו של משה.
פסוק ז:בעקבות זאת — וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ההוא מַסָּה, ניסיון וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן? בשלב הראשון היתה מסה — פקפוק בכך שה' מלווה אותם ודואג להם, שהרי טענו שה' שלחם למקום שאין בו מים; ובשלב השני היתה מריבתם עם משה.
פסוק ח:וַיָּבֹא עֲמָלֵק ממקום מושבו, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם שבמדבר. אין כל סימן לכך שעמלק היה עם גדול וחזק, ולמרות זאת הוא יצא ממקומו כדי להתגרות בישראל, שהיו כבר עם רב באותה שעה. נראה שבני עמלק העזו להתקיף את ישראל מכיוון שבשלב זה ישראל עדיין לא התארגנו במבנים צבאיים ושבטיים.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ משרתו: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים שיהיו מסוגלים להילחם, שהרי מדובר במחנה של עבדים משוחררים חסרי ניסיון צבאי, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר, בעת המלחמה אָנֹכִי נִצָּב, אעמוד עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי, והוא ישמש אות לתמיכתו של אלוקים בך.
פסוק י:וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה, אַהֲרֹן אחיו וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.
פסוק יא:וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ — וְגָבַר יִשְׂרָאֵל בקרב, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, מחמת עייפות — וְגָבַר עֲמָלֵק.
פסוק יב:וִידֵי מֹשֶׁה המורמות אל על — בין שאחזו במטה ובין שהיו ריקות — כְּבֵדִים, כי המלחמה התמשכה. לכן, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, בלא שיצטרכו להרים את ידם גם הם, שהרי משה יושב, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, משני הצדדים. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, נאמנות לתפקידן, יציבות, או: מורמות בתפילה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
פסוק יג:וַיַּחֲלֹשׁ, החליש, הביס יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת— את פרשת מלחמת עמלק זִכָּרוֹן לדורות בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ הוראה לעתיד כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, אני מתחייב להשמיד אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. בשל שנאתו המהותית לישראל, לא ייתכן דו־קיום עמו. אם רק יהיה לו הכוח — הוא יילחם בישראל.
פסוק טו:וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ לביטוי תודתו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ של המזבח ה' נִסִּי.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס, כיסא יָהּ. הרמת היד מבטאת שבועה, אף אחיזה בחפץ מקודש מסמלת בתורה שבועה. תמונת היד האוחזת בכיסא ה', המסמל את מלכותו, מגלמת את שבועתו במלכותו ואת מחויבותו במִלְחָמָה הקבועה שיש לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר, עד מחיית זרעו מן העולם כליל. או שמא התרחש מאוחר יותר. מופיעים כאן רמזים התומכים בהפקעתו של עניין זה מן המהלך הכרונולוגי ואיחורו למתן תורה: ראשית, על מסע העם מרפידים, שם נלחם בהם עמלק, להר סיני יסופר רק בהמשך, ואילו בענייננו מתוארת הגעת יתרו אל המחנה החונה כבר במדבר הר האלוקים. שנית, כאן יסופר כי יתרו משיא למשה עצה בעניין סדרי המשפט והוראת החוקים, כשהוא רואה את משה יושב לשפוט את כל העם מבוקר ועד ערב. תמונה זו תהלום יותר את הימים שלאחר שניתנה תורה, מאשר את התקופה שקודם מתן תורה. היו שיישבו את השאלות הללו, והותירו את סדר האירועים כפי סדר סיפורם, והיו שהחזיקו בדעה שהשתלשלות המאורעות שבכתובים אינה משקפת את סדר ההתרחשויות, והחריגה מן הכרונולוגיה באה ליצור רצף מחודש, הנושא משמעות לעצמו.
