ימות החול – "כסא מלכותו"
יְ-הוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃
נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵֽעוֹלָ֣ם אָֽתָּה׃
(תהילים צג א-ב)
בחינת "כסא מלכותו" היא בחינת היום השישי, כלומר כשגמר מלאכת הבריאה, אז ישב על כסא מלכותו, ונעשה מלך על העולם להנהיגו. ואמרו חז"ל:
בששי היו אומרים "יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ"(תהלים צג א) על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן.
(ראש השנה לא.)
וזו בחינת ימות החול, "כסא מלכותו", שניכרת מציאותו בעולם על ידי שהוא מלך על כל המעשים, ומנהיג אותם בגבורתו וחכמתו, וכמו שכתוב בהמשך הספר "יְֽ-הוָ֗ה בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה׃"(תהילים קג יט). [אבל בשבת נתעלה וישב על "כסא כבודו", כלומר שניתן להכיר אותו יתברך גם מצד עצם מציאותו, שמראה את כבודו יתברך שמו, לא רק את מלכותו, אלא "כסא כבודו"]. בימות החול רואים את טובו וחסדו, מעשיו ונוראותיו [אבל בשבת קודש הקב"ה מראה גם את עצמותו, רוממותו וקדושתו, "המלך היושב על כסא רם ונשא". ביום השבת משיגים כביכול את הקב"ה, דהיינו התבוננות בעצם קדושתו].
בששת הימים עדיין לא נאמר "כסא" ו"מלך" עד ששלמו כל המעשים. נמצא שתחילת כל ששת הימים היה בחינת "בורא", ובסוף בריאת יום השישי, כאשר גמר מלאכת הבריאה והחל למלוך עליהם, היה בחינת "מלך" [וביום השבת ישב על כסא כבודו, דהיינו הקב"ה עצמו בעצמותו וקדושתו].