תנ"ך על הפרק - שמות יב - מזרחי

תנ"ך על הפרק

שמות יב

62 / 929
היום

הפרק

קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, פֶּסַח מִצְרַיִם ופסח דורות, מכת בכרות ויציאת מִצְרַיִם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֮ מִהְיֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃וְכָכָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה׃וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ׃שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃וְעָבַ֣ר יְהוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָה֮ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת׃וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי׃וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל־בּֽוֹ׃בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֮ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
הראהו הלבנ' בחדושה ואמר ליה כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח. וכן שנינו במכילתא רבי ישמעאל אומר א"ל הב"ה למשה הראה את החדש לישראל ואומר להם כזה היו רואין וקובעין בו לדורות ומייתי לה במדרש רבי תנחומא וקשה מההיא דפ"ק דפסחים דפריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בד' בירחא או בה' בירחא אבל התוספות פירשו נהי דאמירת הב"ה למשה שיאמר לישראל היה בר"ח דילמא אמירת משה לישראל בד' בירחא או בה' בירחא הוה אי נמי נהי דמצות החדש נאמרה בר"ח דילמא פרשת דברו אל כל עדת בני ישראל לא נאמרה בר"ח אלא בד' או בה' בירחא ומסיק יליף מפסח של מדבר ממדבר מדבר ממניין הפקודים מה להלן אמירת הב"ה למשה ואמיר' משה לישראל בר"ח כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו אף כאן בר"ת ותימה דמההיא דמכילתא דקתני או אינו אלא הלקיחה והדבור היה בעשו' ת"ל החד' הזה לכם דבר אימתי היה הדבור בר"ח כו'. משמע שגם ממשה לישראל בר"ח נאמרה ולמה הוצרך למדבר מדבר והא דכתיב ראש חדשים בלשון רבים שלא תאמר דוקא אותו חדש שהרא' למשה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח הוא בכל שנה ושנה אבל לא שאר חדשים לכך נאמר ראש חדשים בלשון רבים לכלול כל חדשי השנה והכי קאמר כשהירח מתחדש יהיה נחשב לך לראש בכל חדשים והא דכתיב הזה לאו דוקא זה אלא כזה ומפני שנתקשה בו משה א"ל כזה ראה וקדש כדלקמיה: ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. שאע"פ שמלת החדש הזה דרשו אותה רז"ל על פי קבלתם לחדושה של לבנה גם הפשע עומד במקומו לומר שהחדש הזה שהוא חדש ניסן יהיה לכם תמיד ראש לכל חדשיכם כדאמרינן ביבמות פרק כיצד אמר רבא אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכי גבי והיה הבכור אשר תלד אתיא ג"ש ואפיקתיה לגמרי: על חדש ניסן אמר לו זה. ובמכילתא אמרו אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחר כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה ואומר בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ אי זה חדש הוא שיש לו חג האסיף וצאת השנה אין זה אלא תשרי לאחר שלמדת שתשרי שביעי הוי ניסן ראשון ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא תדש ניסן אבל מהיום אתם יוצאים בחדש האביב דמשמע שאותו חדש שנאמר בו החדש הזה לכם שבו יצאו ממצרים היה אביב ואין אביב אלא בחדש ניסן אין להביא ראייה משום דלא ידעינן באי זה אביב קא מיירי אם באביב דשעורה והוא ניסן שמקריבין בו העומר מאביב של שעורה אם באביב דחטה והוא סיון שבו חג השבועות הקרוי בכורי קציר חטים אבל האסיף לא נמצא אלא באסיפת התבואה כדכתיב באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג יי' שבעת ימים א"כ לא אשכחן חג האסיף ותקופת השנה אלא בתשרי: הזה נתקשה משה על מולד הלבנה באי זה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנ' ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש. שאף על פי שאין ללבנה שיעור למטה שהרי בתחלת ראייתה מיד ראויה לקדש מ"מ יש לה שיעור למעלה שאם לא נראית עד לאחר יום או יומים ששיעורה גדול מאד אינה ראויה לקד' שכבר קדשוה מן השמים כדתנן בפרק אם אינן מכירין ר' אליעזר ב"ר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ותניא נמי בפ"ק דפסחים אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו אך קשה דאם כן אין ללבנה שיעור כלל מאחר שאין הדבר תלוי אלא בימים שאם נראית בזמנה דהיינו ביום שלשים מקדשין אותה ואם לא נראית אלא ביום ל"א אין מקדשין אותה וא"כ מה הוא אותו השיעור שנתקשה בו משה והראהו לו השם באצבע. ושמא י"ל דע"י שיעורה נדע אם נראית בזמנה או שלא בזמנה. וי"מ דהאי באי זה שיעור תראה דקאמר פי' באי זו צורה תראה עד שיוכל להבחין אם היא מהחדש' או מן הישנה שככה היא קטנה בסוף החדש כמו בתחלתו והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע וא"ל כזו הצורה שפגימתה לצד מזרח ראה וקדש שאז היא מן החדשה אבל כשפגימתה לצד מערב דע שהיא מן הישנה והוא פי' משובש דמלת שיעור אינה נאמרה על הצורה ועוד שהישנה אינה נראת אלא במזרח והחדשה אינה נראת אלא במערב ואין לטעות בין חדשה לישנה ועוד למה לא נתן לו הסימן שהישנה במזרח והחדשה במערב אבל הוצרך להראותה לו באצבע ולתת לו סימן מצד פגימתה ועוד שבפר' הקומץ רבה פרש"י בהדיא שנתקשה בה משה מפני שבשעת המולד אין הלבנה נראת כי אם מעט ואינה נכרת וזה מורה על כמותה ולא על צורתה. ושמא י"ל שמרוב קטנות' אינה נכרת אם היא עב קטנה או ירח כדאמרינן בר"ה כזה ראיתם או כזה ראיתם דמשמע שיש ללבנה שיעור ידוע בתחלת הראותה: והלא כבר נאמר אתה תדבר. כך שנו במכילתא ואיני מבין דבריהם דדילמא אתה תדבר לאהרן הוא דקאמר אבל לישראל שניהם כאחת היו מדברים להם ועוד אפילו את"ל שפי' אתה תדבר לפרעה הוא דקאמר דילמא לפרעה אתה תדבר ולא אהרן אבל לישראל שניהם מדברים לכן על כרחנו לומר שהם סוברים שפי' אתה תדבר הוא שאע"פ שאהרן אחיך יהיה נביאך והוא יאמר לפרעה כל דבריך עם כל זה אתה בעצמך תדבר אל פרעה בכל שליחות ושליחות פעם אחת בלשון קצר כפי ששמעת מפי ואהרן יחזור וידבר לפרעה דבריך כדי שימליצם ויטעימם באזניו כמו שפירש רש"י ומכיון שפירש זה גבי פרעה צ"ל שגם עם ישראל שכתוב שם ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים כך היא המדה שאע"פ שאהרן יהיה לו לפה ולא יצטרך לדבר עם העם כל זה צריך לדבר אל העם בכל שליחות ושליחות פעם אחת בלשון קצר כפי מה ששמעו מפי השם ואהרן יחזור וידבר עם העם כדי שימליץ דבריו ויטעימם באזני העם וא"כ הפסוק הזה של אתה תדבר כאילו הוא כתוב גם בדבור משה עם העם אבל לפי מה שפירש אותו הרמב"ן ז"ל אתה תדבר לאהרן והוא ידבר לפרעה לא ידעתי איך יפרש זאת הברית' אבל מצאתי בקצת נוסחאות שכתוב בהם והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל שהוא בפרשת כי תשא במצות שבת ואינו מחוור דדילמא דוקא במצות שבת אתה תדבר ולא אהרן אבל בשאר כל המצות גם אהרן עמך: דברו היום בר"ח שיקחוהו בעשור לחדש. לא שתהיה הלקיחה והדבור בעשור ובמכילתא הדבור בר"ח והלקיחה בעשור או אינו אלא הדבור והלקיחה בעשור ת"ל החדש הזה לכם דברו אימתי היה הדבור בר"ח הא אין עליך לומר אלא בלשון ראשון הדבור בר"ח והלקיחה בעשור ויהיה וי"ו ויקחו נוסף וכמוהו רבים: פסח מצרים מקחו מבעשור ולא פסח דורות. והא דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה ודרז"ל בפר' מי שהיה טמא שיהו כל העבודות של חדש זה כזה ופרש"י ז"ל שכל פסחי דורות הוקשו לזה אינו אלא לעניין בקור שצריך לבקר אותו קודם ד' ימים שלא יהא בו מום אבל לעניין שיהו מקחו מבעשור אינו אלא בפסח מצרים לבדו כדכתיב בעשור לחודש הזה זה בעשור ולא פסח דורות ומה שאמרו שכל פסחי דורות צריכין בקור ד' ימים הוא קודם שחיטתו אף על פי שאין מקחו מבעשור וכגון שבקר שנים שלשה טלאים בבית הלוקח ובשעת שחיטה לקח אחד מהם כדפרש"י ז"ל בפרק מי שהיה טמא: שה לבית אבות למשפחה אחת. ובמכילת' אין לבית אבות אלא משפחות שנ' למשפחותם לבית אבותם כלומר כל אחת וא' לבית אבות שהיא המשפחה האחת הכוללת תחתיה משפחות רבות יקח שה אחד אבל רש"י ז"ל הוציא פירוש לבית אבותם שהוא כאילו אמר למשפחות' ממה שכתוב בדברי משה לזקנים וקחו לכם צאן למשפחותיכם במקום ויקחו להם איש שה לבית אבות ופירש כאן לבית אבות משפחה ושם פי' למשפחותיכם שה לבית אבות: הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן ת"ל שה לבית. פי' הרי שהיו המשפחות שתחת המשפחה של בית אב מרובות מאד וכן שנו במכילתא הרי שהיו עשר משפחות בבית אחד שומע אני שה אחד לכלם ת"ל שה לבית פירש למשפחה אחת אע"פ שאינה נחלקת למשפחות רבות פירש שה לכל משפחה ומשפחה מאותן המשפחות שתחת אותו בית אב לא לבית ממש שהפסח אינו נאכל אלא למשפחות: אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה יתמעט בעוד השה בהווייתו בחיים ולא משנשחט. כאילו אמר ואם הבית הנמנה על השה ימשוך ידו ממנויו להתמעט ממנו להמנות על שה אחר לא יוכל לעשות זה אלא בעוד שהשה בחיותו ובקיומו לא משנשחט וכן שנינו במכילתא בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט: מכסת חשבון. למדך כאן שאינו נשחט אלא למנויו: לפי אכלו הראוי לאכילה פרט לחולה ולזקן. במכילתא ולא כל אחד וא' לפי שיעור אכילתו שהפסח אינו נאכל אלא על השובע: תכוסו תתמנו. כמו וישוכו המים שפירושו נשתככו המים לא שתמנו אתם אחרים כמו יסובו עליו רביו: כל שנתו קרוי בן שנה. פירש כל שהוא תוך שנתו אע"פ שהוא בן יום א' קרוי בן שנה וזהו שכתב אחר זה כלו' שנולד בשנה זו ומה שאמרו במכילתא אין לי אלא בן שנה כל שנתו מניין היה ר' ישמעאל אומר ק"ו ואם עולה חמורה כשרה כל שנתה כבת שנתה פסח הקל אינו דין שיוכשר דמשמע דכל שנתו אינו בכלל בן שנה אינו רוצה לומר שכל שנתו הוא תוך שנתו אלא פירש כל שנתו שעלתה לו שנה חוץ מאותה שנה שהוא עומד בה וזהו מה שאמר שם ר' יוסי הגלילי ומה איל שתחלתו פסול סופו כשר שה שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר: שאף עז קרוי שה. פי' ואל יקשה עליך מה שפירשנו הוי"ו של ומן העזים במקום או כמו ומקלל אביו ואמו ממה שכתוב שה תמים דמשמ' שה ולא עז נתחייב מפני זה שיהיה הוי"ו כמשמעו ופירושו שה תמים מן הכשבים וגם מן העזים תקחו מפני שיש להשיב שאף עז קרוי שה. ואם תאמר והיכי הוה ס"ד לפרש הוי"ו כמשמעו ויהיו הפסחים שנים והלא כל הפרשה בלשון יחיד נאמרה ושחטו אותו בבי' אחד יאכל על מצות ומרורים יאכלוהו אל תאכלו ממנו נא ראשו על כרעיו ועל קרבו. י"ל שלשון יחיד שב אל המין והא דפי' הוי"ו במקום או ולא כמשמעו ויהיו הפסחים שנים כבר נתעוררו על זה במכילתא ואמרו מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו אתה אומר כן או אינו אלא שיביא משניהם כאחת ת"ל ואם מן הצאן קרבנו מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו והרי דברים ק"ו ומה עולה חמורה כשר' לבא במין אחד פסח שהוא קל אינו דין שיכש' לבא ממין אחד הא מת"ל מן הכבשי' ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו: ומפני מה הקדי' לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות. במכילתא ואינו רוצה לומר מפני מה הצריך בקור קודם ארבעה ימים לשחיטתו דאם כן מהו זה שאמ' מה שלא צוה כן בפסח דורות והלא לא נתמעט פסח דורות אלא מזמן מקחו בלבד שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות כל זמן שהוא רוצה ומיעוטא דהזה דכתיב גבי בקור לא בא אלא למעט פסח שני מן הבקור כדאיתא בפרק מי שהיה טמא אלא ה"פ מפני מה הקדים זמן לקיחתו מבעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו מה שלא צוה כן בפסח דורות שפסח דורות אף על פי שמקחו קודם ד' ימים לשחיטתו אין לקיחתו אלא כל זמן שירצה והיה ראוי לכתוב זה גבי בעשור לחד' הזה ויקחו לומר שפסח מצרים מקחו מבעשור ולא פסח דורות אלא שהמתין זה עד סוף העניין והכי משמע נמי מהא דמסיים בסיפא דמילתא לפיכך אמר להם משכו ידיכם וקחו לכם צאן של מצוה שזו היא מצות לקיחתו לא מצות בקורו: ושהיו שטופין. פי' וע"י טעם אחר חוץ מטעם רבי מתיא בן חרש והוא הטעם של רבי אלעזר הקפר: מכאן ששלוחו של אדם כמותו. במכילתא ובקדושין פ' האיש מקדש ואם תאמר אמאי לא יליף הא מקרא דויקחו להם איש לבית אבות שאחד לוקח לכל המשפחה ועוד היכי יליף מהכא לכל שליחות ששלוחו של אדם כמותו שאני הכא דאית ליה לשליח שותפו' בגויה אבל שליח דעלמא לא. י"ל דנפקא ליה מהני תרי קראי דאם אין עניין להיכא דאית ליה שותפות בגויה תנהו להיכא דלית ליה שותפות בגויה כדאיתא בפר' האיש מקדש: מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בג' כתות זו אחר זו. שאע"פ שהצבור מועטין ויכולין לשחוט כולן בבת אחת מצוה לחלק לג' כתות זו אחר זו כדכתיב קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל וכל כת מהן אין פחות מעשרה שכל מקום שנאמר עדה אין פחות מעשרה כדילפינן מקרא דעד מתי לעדה הרעה הזאת וקהל נמי היינו עדה וכיון דקהל ועדה אין פחות מי' ישראל נמי אין פחות מעשר' ומשום דמספקא להו אם כולן בבת אחת או בזו אחר זו הוצריכו שלשים בכל כת וכת וזו אחר זו בממה נפשך: משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב. פירוש כל אותן שש שעות שמתחלת שעה שביעית עד סוף היום נקראות בין הערבים מפני שכלן הן בתוך עריבת השמש כי מאחר שהשמש נוטה בה לערוב לבית מבואו נקרא כל הזמן ההוא ערב בשם מה שאליו ויהיה אמרו בין הערבים לפי הפירש הזה כאמרו בין הערב שפירושו בתוך הערב שמתחלק השעה ז' עד סוף היום כי מצאנו בין שפירושו תוך כמו על בין עבותים בינות לגלגל וכן מבין השרפה מתוכה: ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריב' הלילה עריבת היום בתחלת שבע ועריב' הלילה בתחלת הלילה ערב לשון נשף וחשך. פירוש מפני שלשון ערבים מורה על שני ערבים ולפי הפירוש הראשון שקור' ערב כל הזמן שמתחלת השעה השביעית עד סוף היום אין שם כי אם ערב אחד נראה בעיני לפרש שאותן השעות שמתחלת השעה השביעית עד סוף היום הן נקראות בין הערבים מפני שהן בין שני ערבים עריבות היום ועריבת הלילה ואמר ערב לשון נשף וחשך מפני שאמר שתחלת השעה השביעי' נקרא ערב שהוא סיום אור היום ותחלת הלילה נקרא ערב שהוא תחלת חשך ואם כן הלילה פירש ערב מתפרש פעם על הסיום ופעם על ההתחל' אמר שפי' ערב נשף וחשך שהנשף משמש על סיום החשך ועל תחלת החשך כמו שאמרו בגמרא תרי נשפי הוי ובזה יצדק מה שקרא ערב סיום היום ותחלת הלילה כי שניהם צודקים ואמר כמו ערבה כל שמחה שפירושה חשכה שמלת חשכה נופלת על עריבת היום שפירושו חשך היום והלך לו ועל תחלת הלילה שפירושו החל חשך הלילה שהא' נשף היום והאחר נשף הלילה: והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל טען עליו ואמר רבינו שלמה אמר כי זה רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב ולא נתן טעם למה ערבים שנים והנה כתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק את הנרות וכאשר תפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא בין הערבים ערב כי כתוב בין הערבים תאכלו בשר ושם כתוב בתת יי' לכם בערב בשר לאכול ובהדלקת הנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר וכתיב עולות יי' לבקר ולערב וכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והנה על הפסח שכתוב בו בין הערבי' מצאנו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש ורבינו שלמה אמר כבא השמש לצד מערב ואין זה משמע ביאה שהיא היפך יציאת השמש השמש יצא על הארץ שהחל להראות על הארץ וככה ובא השמש כו' לא יראה על הארץ והנה כתיב על מקרה לילה והיה לפנות ערב ירחץ במים ואם אין הדבר כן יבאר לנו מה הפר' יש בין כבא השמש של פסח ובין כבא השמש של מקרה לילה וככה כתיב ובא השמש וטהר פכ"ד. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שאמר רבינו שלמה אמר כי זה רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב נראה שהנוסחא שבידו הטעתו אבל הנוסחא שבידנו אינו כתוב בה אלא משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב והוא כולל כל השש שעות שמחצי היום עד שקיעת החמה לא רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב וכך אמרו בפרק קמא דפסחים ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה קאמר רחמנא דהיינו בתחלת שבע. ומה שאמר עוד ולא נתן טעם למה ערבים שנית נראה שלא היה כתוב בנוסחא שבידו מה שכתוב בנוסחא שבידנו ולשון בין הערבים נראה בעיני בין עריבת היום לעריבת הלילה עריבת היום בתחלת שבע ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ואולם מה שטען עוד שפי' ערבים כפי' ערב המורה על עת שקוע השמש כו' והביא ראיה מן המקראות בדלעיל יש להשיב שאותן השעות שמתחלת השעה השביעית עד עת שקוע השמש נקראות בשני שמות פעם בשם בין הערבים להיותן בין שני ערבים עריבת היום ועריבת הלילה ופעם בשם ערב להיותן תוך הזמן שהשמש נוטה לבית מבואו ולערוב ונקר' כל הזמן בשם מה שאליו ובזה סרו כל ראיותיו אבל הרמב"ן ז"ל רצה להשיב לו על כל ראיותיו והכניס עצמו בכמה דחוקים כמעייל פילא אפומא דמחט ולא ידעתי מי הכניסו בצרה הזאת והלא הוא עצמו פירש שאחר חצות עד שקיעת החמה כלו ערב הוא ובזה סרו כל הטענות: ולקהו מן הדם זו קבלת הדם שהיא מצוה בפני עצמה לקבל הדם בכלי דמקבל' ואילך מצות כהונה. לא שהלקיחה טפלה לנתינה לומר שיקחו לתת על המזוזות שאין המצוה רק בנתינה: יכול ביד אינו ר"ל דוקא ביד שהרי הלקיחה נופלת בין בכלי בין ביד אלא ה"פ יכול אף ביד ובמכילתא שומע אני בין ביד ובין בכלי ולא ידעתי למה לא אמר גבי ונתנו על שתי המזוזות יכול בידיו ת"ל ולקחתם אגדות אזוב כו' והגעתם אל המשקוף כו' אבל במכילתא אמרו גבי ולקחתם אגדות אזוב מכאן אתה דן לכל הלקיחות שבתורה הואיל ונאמר סתם ופרט הכתוב באחת מהן שאינה אלא באגדות אזוב למדנו שכל הלקיחות שבתורה אינן אלא באגדות אזוב אבל גבי ונתנו לא אמרו כלום: ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובית הבקר שאין דרין בתוכן. אבל לא למעוטי בתים שלא אכלו בהן הפסח משום דכתיב קרא אחרינא והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם לרבות את הכל כדאיתא במכילתא הא כיצד מרבה אני בתים הדרין בהם אע"פ שלא אכלו בהם וממעט אני בתים שאינן דרין בהם: את הבשר ולא גידים ועצמות. במכילתא ובגידין שאינן נאכלים מחמת קושיין קמיירי כגון גידי צואר דהוי כעץ בעלמא שאם לא אכל בשר כלל אלא מאותן גידין או מעצמות אינו יוצא ידי חובתו דכיון דלאו בני אכילה נינהו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל שאר גידי' הרי הן כבשר ויוצא בהן ידי חובתו כדאיתא בפר' כיצד צולין אמר רב יהודה אמר רב כל הגידי' בשר חוץ מגידי צואר ופיר' רש"י הרי הן כבשר ונמנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו חוץ מגידי צואר דעץ בעלמא הוא: כל עשב מר נקרא מרור. דכתיב על מצות ומרורים הקישן הכתוב למצה לומר לך מה מצה מין זרעים אף מרורים מין זרעים לאפיקי מרירתא דנונייא שהיא מרה של דג והירדוף שהוא עשב מר שבו המתיק משה למי מרה ומה מצה מינין הרבה שכל דבר הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי מצה אף מרור מינין הרבה שכל עשב מר יוצא בו מרור ולא תימא מרורים כתיב תרי מיני ותו לא: ושמרתם את המצות שלא תבא לידי חמוץ. במכילתא ואינו ר"ל שישמרנו מן החמוץ ממש שזה בחיוב כרת הוא אלא ה"פ שצריך ליזהר מהדבר שמביא לידי חשש חמוץ שהדגן שרוצה לצאת בו י"ח מצה יזהר שלא יבא עליו מים משנקצר ואילך מפני שמביא לידי חשש חמוץ כדרבא אבל אם לא נזהר בו אע"פ שנזהר משע' לישה ואילך אין זה שמור דשמור דלישה לאו שמור הו' שאע"פ שאין בעסה לא קרני חגבים ולא הכספת פנים שהוא סי' לחמוץ שמות' לאכלה בפסח מידי דהוי אבצקן של כותים שממלא אדם כרסו מהם מ"מ לא נפיק בה י"ח מצה כיון שלא נעש' בה שימור משע' הראוי לשמור וז"ש אחר זה מכאן אמרו תפוח הלטוש בצונן במכילתא ובפ' אלו עוברין פי' אם ראתה האשה הבצק שבידה שנשתנ' כדרך הבצק שהוא רוצה לתפוח אע"פ שאין בזה משום חמוץ תלטוש ידיה במי' צונן ותחטפנ' ותצטנן משום חיוב דושמרתם את המצות: כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה. גם זה במכילתא ונראה מזה שאע"פ שדורש המקר' באל תקרי מ"מ לא יצא מדי פשוטו דאל"כ מאחר שדורש המצה למצו' באל תקרי מצות אלא מצוות איך חזר ואמר כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה: ושמרתם את הי' הזה ממלאכה לדורותיכם חקת עולם לפי שלא נאמר כו'. פי' האי קרא דושמרתם את היום הזה לדורותיכ' חקת עולם במלאכ' קמיירי ואע"פ שכבר כתב לעיל וביום הראשון מקרא קדש וגו' כל מלאכ' לא יעשה בהם חזר ונשנה כאן לפי שלא נאמר לעיל גבי אסור מלאכ' דורות וחקת עולם שלא תאמר אזהרת כל מלאכה לא יעשה לא לדורות נאמרה אלא לאותו דור בלבד: כל זה בא באזהרת אל תאכלו. במכילתא ומייתי לה בפ' כל שעה דאמר רבא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים ופרש"י משום מבושל ומשום אל תאכלו נא דאל תאכלו אתרויהו קאי על נא ועל מבושל ולא על נא לבדו ויהיה בשל מבושל מצות עשה כאלו אמר אבל תבשלנו מבושל דאם כן מאי כי אם צלי אש דמשמע צלי אש דוקא ולא מבושל: ובשל מבושל מכל מקום. במכילתא פי' בין במים בין בשאר משקין דאל"כ לכתוב קרא ובשל או מבושל תרתי למה לי וכה"ג דרשו בפר' אלו מציאות הענק תעניק מ"מ פתוח תפתח מ"מ ואין לומר דברה תורה כלשון בני אדם אלא היכא דמוכחי קראי כדאיתא התם ובפר' השואל אבל היכא דלא מוכחי קראי לא וכ"ש הכא שהא' שם והאחד פועל ואינו דומיא דהענק תעניק ופתוח תפתח ששניהם פועל ונופל בו דברה תורה כלשון בני אדם אבל הכא אינו אלא לדרשא וא"ת אי הכי לא לכתוב קרא לא במים ולא ובשל אלא אל תאכלו ממנו נא ומבושל דמשמע בין במים בין בשאר משקין דכה"ג פריך בפ"ק דפסחי' גבי ה"א דהראשון למה לי לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א י"ל מכיון דמבושל כולל גם הצלי כדכתיב ובשלת ואכלת ופירש"י שאף הצלי קרוי בשול הוצרך לכתוב במים לאפוקי מהצלי אע"ג דכתיב כ"א צלי אש ועכ"ל דמבושל לאו בצלי קמיירי: וכאן הוסיף עליו לא תעשה אל תאכלו ממנו כ"א צלי אש. דאזהרת אל תאכלו אכולהו קאי על הנא ועל המבושל ועל כ"א צלי אש כאילו אמר אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל ואל תאכלו ממנו כ"א צלי אש ופירושו אל תאכלו ממנו בהיותו בלתי צלי אש והיינו דאמר רבא בפר' כל שעה אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש מבושל לוקה שתים משום מבושל ומשום כי אם צלי אש נא ומבושל לוקה שלש משום נא ומשום מבושל ומשום כי אם צלי אש: צולהו כלו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו. תקן בזה שני עניינים הא' שמלת על במקום הזה היא במקום עם לא שהיו זה על גב זה והשני שהוסיף מלת על קודם ראשו כאילו אמר על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו שפירושו הכבש אשר הוא הצלי אש עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו לא הראש לבדו עם כרעיו ועם קרבו ומה שאמר צולהו כלו כאחד פי' ולא הכבש לבדו וראשו עם כרעיו ועם קרבו לבדם ויהי' פי' עם ראשו עם כרעיו ועם קרבו שגם הם יהיו צלי אש כמו הכבש משום דעם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו כלו כא' משמע כדמפרש לקמ' ולשון על כרעיו ועל קרבו כל' על צבאותם צבאות כמו שהן אף זה כמות שהוא כל בשרו משלם וכן פי' אותו בריש כיצד צולין אבל מ"ש אח"ז בני מעיו נותן לתוכו לאח' הדחתן אינו אלא אליבא דר"י הגלילי אבל ר"ע חולק עליו בזה ואומר כמין בשול הוא זה אלא תולן חוצה לו ותמיהא לי איך הניח דברי ר"ע שהלכה כמותו מחברו ותפש דברי ר"י הגלילי: ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר. זהו אליבא דר"ע שהלכה כמותו אבל ר"א ב"ע אומר שמחצות הלילה אסור דדריש ג"ש נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארן מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ואף ר"ע לא אמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מחצות הלילה אסור כמו ששנו במכילתא אכילת פסחי' ואכילת זבחי' והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ומפני מה אמרו עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה וכן פרש"י בשלהי ערבי פסחים דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידי' שזהו אליבא דר"א ב"ע אבל לא אליבא דר"ע דלדידי' לא הוי נותר עד הבקר ואינו מטמא את הידי' אלא מבקר ואילך ואע"נ דלדידי' נמי אכילת פסחי' עד חצות כדין כל הנאכלי' לילה ויו' רבנן הוא דעביד הרחקה יתירה כדי להרחיק את האדם מן העבירה: עד בקר שני עמוד ותשרפנו. הוצרך לשנות לשונו לומר עמוד ותשרפנו במקום באש תשרופו כלשון הכתוב מפני שהי' נראה שיהיה שורפו והולך מהבוקר הראשון עד הבקר השני ולא שהוא אסור בשריפ' בי"ט ולא ישרפו עד הבקר השני אבל עכשיו שאמר עד בקר שני עמוד ותשרפנו יורה שתחלת עמידתו לשורפו לא יהא רק עד הבקר השני: מזומנים לדרך. פירש האי מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם דקרא לאו דוקא אלא שתהא מזומנין לדרך ואורחא דמלת' נקט כדרך היוצאים לדרך וכן שנינו במכילתא וככה תאכלו אותו כיוצאי דרכים וכן שנינו בפי' מי שהיה טמא מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאות אגדות אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה א' ואלו מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם לא קתני ש"מ דכל הני לאו דוקא אלא שיאכלו אותו בחפזון כדרך היוצאים לדרך ולפיכך כלל אותן התנא ואמר ונאכל בחפזון: הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג שהב"ה מדלג. כדכתיב ואמרתם זבח פסח ליי' אשר פסח שפי' כאשר פסח ר"ל בשביל שפסח על בתי בני ישר' ל' דלוג: ואתם עשו כל עבודותיו דרך דלוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח. דאל"כ מה טעם אומרו ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא ליי' שפי' בעבור שהוא פסח ליי' שהוא מעניין דלוג: כמלך העובר ממקום למקום. במכילתא שמנהגו ללכת בדרך ישרה ואינה פונה מכאן ומכאן במבואות העיר כך הקב"ה עבר בארץ מצרים במבוי א' בלבדו באותה העבר' לקו בכורי מצרים בין אותן שהיו באותו מבוי שעבר בו בין אותן שהיו במבואות אחרות דאל"כ ועברתי ל"ל: כל בכור בארץ מצרים אף בכורות אחרי' והם במצרים. דאל"כ והכתי כל בכור סתם מיבעי ליה בארץ מצרים ל"ל: אני בעצמי ולא ע"י שליח. דאל"כ אני יי' ל"ל אבל מקרא דועברתי והכתי לא מוכחא מילתא משום דכל המעשים שבעולם אל השם הם מתייחסים אע"פ שנעשים ע"י שלוחיו מפני שהוא הסבה הראשונה וכן שנינו במכילתא והכיתי כל בכור שומע אני ע"י מלאך או ע"י שליח ת"ל ויי' הכה כל בכור לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח והא דפרש"י ויי' הכה הוא ובית דינו. י"ל כיון שהוא עצמו הי' המכה אע"פ שבית דינו עמו אינו נקרא ע"י שליח וזהו ששנינו במכילתא ויי' הכה כל בכור לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח והא דכתיב וישלח מלאך ויוציאם ממצרים ה"פ וישלח מלאך לדבר אל פרעה ולעשות האותות ויוציאם ע"י זה ממצרים ומ"ש ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף המכה עצמה הוא המשחית וכן כתיב ולא יהיה בכם נגף למשחית. א"ק דא"כ הא דכתיב ויי' המטיר על סדום ודרשו רז"ל הוא ובית דינו והביאו גם רש"י ז"ל צ"ל שהוא עצמו היה הממטיר אף על פי שהיה בית דינו עמו וקשה שהרי אמרו והנה ג' אנשים הא' לבשר את שרה והא' לרפאת את אברהם והא' להפוך את סדום וכן כתוב לבלתי הפכי את העיר: אבל הרמב"ן ז"ל טען על רש"י על מה שפי' אעש' שפטי' אני יי' אני בעצמי ולא ע"י שליח. ואמר ומדרש חכמים אינו כן אלא ועברתי אני ולא המלאך והכתי אני ולא השרף אעשה שפטים אני ולא השליח אני יי' אני הוא ולא אחר ופירושו בעבור שהפרשה דבור משה עם ישראל היה ראוי שיאמר ועבר יי' בארץ מצרים והכה כל בכור ולכך דרשו בו ועברתי אני בעצמי לא ע"י מלאך שליח מאתו במגפות כעניין בדוד ובסנחריב והכתי כל בכור אני ולא השרף כלומר כי גם המכה תהיה על יד הקדוש ב"ה לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י ספקלטורים שלו שהם השרופות שמהם תצא שורפת באויביו כעניין אליהו בשרי החמשים ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא ע"י שליח מאתו ית' לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא מטטרו"ן כי פירוש המלה מורה הדרך כמו שאמרו בספרי אצבעו של הב"ה נעשה מטטרו"ן למשה והראהו כל ארץ ישראל: ואני שמעתי ולא אבין מפני שמדבריו ז"ל נראה שהוא סובר שמה שדרשו רבותינו ז"ל בועברתי אני ולא המלאך ובוהכתי אני ולא השרף ובאעשה שפטים אני ולא השליח הוא ממלת ודברתי והכתי ואעשה שכל אחד מהם הוא לשון מדבר בעדו דמשמע שהוא הפועל ולא אחר זולתו ואין הדבר כן שהרי דרך המקראות ולא המקראות בלבד אלא אף דרך כל המדברים בלשון הדיוט לייחס כל הפעולות הנעשי' בעולם לבורא ית' אע"פ שנעשי' ע"י מלאכיו ושלוחיו וזהו שאמרו במכילתא והכתי כל בכור שומע אני ע"י מלאך או ע"י שליח שאין סברא לומר שהמכילתא חולק עם המדרש בזה אבל מה שדרשו רז"ל בוהעברתי אני ולא המלאך ובוהכתי אני ולא השרף ובאעשה שפטים אני ולא השליח אינו אלא מייתורא דאני יי' דכתיב בסיפיה דקרא דאכולהו קאי כאילו אמר ועברתי אני יי' והכיתי אני יי' אעשה שפטים אני יי' ומה שאמרו במכילתא והכיתי שומע אני ע"י מלאך או ע"י שליח הכי פי' אילו לא נאמר בסיפיה דקרא אני יי' הייתי שומע או ע"י מלאך או ע"י שליח השתא דכתיב אני יי' יתירה למדנו ממני אני בעצמי ולא ע"י מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח והרב ז"ל כלל המלאך והשרף במלת שליח מפני שכלם הם שלוחיו ואמר אני יי' אני בעצמי ולא ע"י שליח משום דכולהו ממיעוטא דאני יי' נפקי אלא שהמדרש חלק אותן לג' חלקים מלאך ושרף ושליח משום דאני יי' דקרא אכולהו קאי וכאילו אמר ועברתי אני יי' והכתי אני יי' אעשה אני יי' ודריש כל אחד לדבר אחד מה שאמרו במדרש אחר כל אלו המיעוטים אני יי' אני הוא ולא אחר אין זה מיעוט אחר אלא כאילו פירש שמה שמעטנו אני יי' מלאך ושרף ושליח הוא משום דמאני יי' משמע אני ולא אחר גם מה שאמר עוד ופירושו בעבור שהפרשה דבור משה עם ישראל היה ראוי שיאמר ועבר יי' בארץ מצרים והכה כל בכור ולכך ידרשו בו ועברתי אני בעצמי כו' אינו מחוור מפני שאף אם היה כתוב ועבר יי' הי' יכולין לדרוש יי' בעצמו כמו שדרשו ועברתי אני בעצמי ואם בעבור שכיון שכתוב ועברתי במקום ועבר יי' הנה כל הפרשה הזאת פעם ידבר בלשון השולח לשליח ויקחו להם איש שה ולקח הוא ושכנו במקום קחו לכם איש שה ולקחת אתה ושכנך שהוא בלשון השליח לישראל ופעם ידבר בל' השליח לישר' מן הכבשים ומן העזים תקחו והיה לכם למשמרת במקום מן הכבשים ומן העזים יקחו והיה להם למשמרת שהוא בלשון השולח לשליח אף כאן ועברתי והכתי הוא בלשון השולח לשליח במקום ועבר יי' והכה יי' שהוא בלשון השליח לישראל ואין זה שנוי ואחר שאין זה שנוי איך ידרשו בו והכתי אני ולא השרף אעשה שפטים אני ולא השליח דילמא והכתי ע"י שליח כמנהג הכתוב בכל מקום שמיחס כל הפעולות הנעשות על ידי שלוחיו שהשם עשה אותם אבל העיקר הוא כמו שפירוש רש"י שאני יי' הכתוב בסוף המקר' שב על ועברתי והכתי ואעשה שפטי' כאילו כתו' ועברתי אני יי' והכתי אני יי' ואעשה שפטים אני יי' ומיתורא דאני יי' דרשו אני ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח וכיוצא בזה אמרו גבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו סמך שבת למורא האב לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא האב אם אמ' לך חלל את השבת אל תשמע לו ופרש"י דמאני יי' דכתיב בסיפיה דקרא הוא דמפיק ליה אף כאן מאני יי' דכתיב בסיפיה דקרא הוא דמפיק ליה: אבל הווה הוא במצרים. אע"פ שהם דרים בבתיכם וזהו מה שאומר אחר זה הרי שהיה מצרים בביתו של ישראל כו' כאילו אמר כגון הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל: לזכרון לדורות. לא לזכרון לך שתזכור אותו תמיד כמו והיה לך לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך: יום שהוא לך לזכרון אתה חוגג. כך שנינו במכילתא ואין הכוונה בזה רק כדי לומר ועדיין לא שמענו עד סוף העניין אבל לא בעבור אותו אתה חוגג שזה אינו צריך ביאור שהכתוב אומר אותו בפירוש: ועדיין לא שמענו אי זה יום הוא יום הזכרון. שהרי הוזכרו למעלה מזה יום החדש ויום העשור יום ארבע' עשר ויום חמשה עשר ולא ידענו אי זה מהם אומר והיה היום הזה לכם לזכרון: שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ. אינו רוצה לומר דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות משמע ששת ולא שבע ולמדנו מכאן ששביעי אינו חובה לאכול מצה דאם כן צ"ל דקרא דו' ימים תאכל מצות בחובה קמיירי דא"כ היכי דייק מיניה למד על שביעי של פסח שאינו חובה אדרבה איפכא שמעינן מיניה דמדקאמר ששת ימים אינו חובה לאכול בהם מצה מכלל דבשביעי חובה לאכול מצה ומכיון דקרא דו' ימים בחובה קמיירי היכי מצי תו לדון במדה דדבר שהיה בכלל מה שביעי רשות אף ששה רשות ועוד דא"כ יהיה פירושו דהכא מתחלף מפירושו דשילהי פסחים דהתם פירש מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלב ועוד דממיעוטא דו' ולא ז' אינו קרוי שהשביעי יצא מן הכלל משום דפירוש יוצא מן הכלל בכל מקום הוא כשחזר הכתו' וכתב הדבר שהיה בכלל פעם שנייה דומיא דשלמים שהיו בכלל כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וחזר וכתב והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר ניי' וטמאתו עליו ונכרתה שיצא מתוך הכלל ונכתב לבדו פעם שנית בלא שום חדוש דומיא דשלמים ופעם בחדוש דומיא דאשת אח שהיתה בכלל כל העריות ויצאת מן הכלל לחדש התר במקום מצוה דהיינו במקום היבום ואין הפרש בין אותו שנכתב פעם שנית לחדש בו דבר ובין אותו שנכתב פעם שנית בלא שום חדוש אלא שכשיצא ונכתב פעם שנית בלא שום חדוש נדון במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו וכשיצא ונכתב פעם שנית בעד שום חדוש נידון במדה דאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' ולא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיני' כדאי' בריש יבמו' אבל הכא דלא נכתב שביעי פעם שנית לא כדי לחדש שום דבר ולא בלתי שום חדוש כלל אלא שמכח אמרו ששת ימים תאכל מצות אנו אומרי' ששת ולא שבע מאי יצא מן הכלל שייך בה הרי לא נכתב שביעית פעם שנית כלל אלא הכי פירושא שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל אלא שהזכיר רישא דקרא ולא רצה להאריך ופירושו מדכתיב וביום הז' עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות למדנו שאינו חובה לאכול מצה שאם היה חובה היה לו לכתוב וביום הז' תאכל מצות ועצרת תהיה לכם דאין לומר שסמך הכתוב על מאמר ז' ימים תאכלו מצות דכיון דלעיל מיניה כתיב ששת ימים דמשמע ששת ולא שבע הוה ליה לפרושי וביום הז' תאכלו מצות שלא נחשוב שיצא מן הכלל וכן פי' אותו רש"י והרשב"ם ז"ל בשלהי פסחים גם רבים הלל ז"ל בת"כ בפרשת אמור. והשתא אתיא שפיר מה שנקר' השביעי יצא מן הכלל שמאחר שכתב הכתוב וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכלו מצות הרי הוא כאילו אמר וביום הז' עצרת בלבד שפירושו ולא בחיוב אכילת מצה ולולא המדה דדב' שהיה בכלל ה"א דוקא שביעי רשות אבל ששה חובה וקר' דשבעת ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ קאמר דבהא שוו כל השבעה אבל לעניין חובה ורשות כתב ו' ימים תאכל מצות לחובה והשביעי רשות ואם המדה דדבר שהיה בכלל למדנו שכלם שוים לרשות ולא לחובה ובין קרא דז' ימים מצות תאכלו ובין קרא דששת ימים תאכל מצות מצו' ולא חמץ קאמ' ומפני שאין אכילת המצה בהם חובה לא חשש הכתוב לכתוב גבי וביום הז' עצרת רק דין העצרת בלבד שהוא חובה וא"ת כיון דכולהו שבעת ימים שוים לרשות ולא לחובה למה חלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות דמשמע ששת ולא שבע ה"ל למכתב שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת תהיה לכם. י"ל דאי לאו זה החלוק לא הוה ידעינן דשביעי רשות ולא חובה וה"א שבעה לחובת מצה והיום השביעי אף לעצרת ולא בא הכתוב אלא להודיע דין חיוב העצרת הנוסף בשביעי חוץ מחיוב אכילת מצה השתא דחלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות והדר כתיב וביום הז' עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצו' למדנו דשביעי רשות דאם לא כן למה לא כתב בו חיוב אכילת מצה כמו שכתב בימים הששה והלא קרא דששת ימים תאכל מצות הוציאו מן הכלל ולא היה לו לסמוך אקרא דז' ימים מצות תאכלו והשתא אצטריכו כולהו קראי קרא דו' ימים וקרא דוביום הז' עצרת וקרא דז' ימים מצות תאכלו משום דאי לאו קרא דששת ימים תאכל מצות לא הוה ידעינן דשביעי רשו' ולא חובה דה"א הא דלא כתיב ביה תאכל מצות משום דסמך אקרא דז' ימי' תאכל מצות ולא בא המקרא הזה רק לחיוב העצרת בלבד ואי לאו קרא דוביום השביעי עצרת לא הוה שמעינן מקרא דששת ימים תאכל מצות דשביעי רשות אלא אם נפרש קרא דששת ימים תאכל מצות לחובה ושוב אי אפשר לומר מה שביעי רשות אף ששה רשות ועוד דה"א שהיוצא מן הכלל הם הששת ימים שהיו בכלל הז' ימים מצית תאכלו וחזר הכתוב וכתבו פעם שנית שהיוצא מן הכלל בכל מקום הוא מה שהיה בכלל וחזר ונכתב פעם שנית לא השביעי שלא נכתב פעם שנית כלל ואי לאו קרא דז' ימים מצות תאכלו אין כאן דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וה"א דוקא שבוע רשות ולא חובה אבל הששה חובה. וא"ת כיון דקראי דו' ימים תאכל מצות לפי המד' דמה שביעי רשות אף ששה רשות ברשות קמיירי היאך דקדקו מכאן מדלא כתיב וביום הז' תאכל מצות ש"מ דשביעי רשות הוא והלא גם הששה דכתיב בהו תאכל מצות רשות הוא י"ל דהא דדייקינן מדלא כתיב ביום הז' תאכל מצות ש"מ דז' רשות הוא בממה נפשך קא דייקינן לה דאי קרא דו' ימים תאכל מצות חובה הוא ה"ל למכת' נמי וביו' הז' תאכלו מצות ומדלא כתביה ש"מ דאכילת מצה בשביעי רשות הוא ואי קרא דו' ימים תאכל מצות ברשות הוא שביעי נמי רשות הוא ולא חשש הכתוב לכתוב בו תאכלו מצות מכיון דאין אכילת המצות חובה. וא"ת כיון דקראי דו' וז' ע"כ ברשות קמיירי דאי בחובה אי אפשר לעשותן רשות עם המדה דמה שביעי רשות אף כולן רשות אם כן מה הועילה המדה. י"ל דבלא המדה היינו מסופקים כו' ושבע' אם הם רשות או חובה ועם המדה למדנו שהן רשות וא"ת מה אנו צריכין למדה דלא ללמד על יצא אלא ללמד על עצמו הכלל כלו בלא המדה נמי למדנו זה דכיון דשביעי רשות הוא כדנפקא לן מקרא דוביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות עכ"ל דקרא דז' ימים מצות תאכלו רשות הוא ולא חובה דאי אפשר לומר תיבה מכיון דשביעי שהוא מכלל השבעה רשות י"ל אין הכי נמי דקרא דז' ימי' רשות הוא ופי' ז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ קאמר אלא שהיינו מפרשים קרא דו' ימים תאכל מצות שהוא לחובה ואין זה סותר קרא דז' ימים תאכל מצות שפירושו מצות ולא חמץ ואע"פ שהם בחובה צודק בהם גם כן מצות ולא חמץ: זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו'. יש מפרשים דז' בכלל שבעת ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל וכתב וביום הז' עצרת ליי' אלהיך ולא נאמר בו תאכלו מצות ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כלו וכן נר' מדברי הרשב"ם בשלהי פסחים וקשיא דא"כ היכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו והלא הכלל באסור והפרט בהתר הוא והמדה הזאת בכל מקום היא כשהכלל באסור והפרט באסור דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית אבל בנדון דידן שהכלל בחיוב והפרט ברשות לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש דומיא דאשת אח שהיתה בכלל כל העריות ויצאת לדון בדבר חדש ולא היא גמרת מהכלל ולא הכלל גמר מינה אלא אשת אח דאישתרי אישתרי שאר עריות לא הכא נמי שביעי שיצא לרשות הוי רשום אבל שאר יומי תיבה דכה"ג אמרו בריש יבמות. ויש מתרצים דשביעי לא דמי לאשת את דהתם הכלל באסור והפרט בהתר אבל הכא הכלל מסופק אם הוא רשות או חובה והפרט מפורש שהוא רשות ולא חובה ואין כאן הכלל באסור והפרט בהתר ודיינינן ליה במדה שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצתי יצא אלא ללמד על הכלל כלו מידי דהוי אהבער' שהכלל מסופק אם חייבים סקילה על כל מלאכה ומלאכה לבדה או אינן חייבים סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות וכשיצאת ההבערה מן הכלל לחלק שחייבין עליה בפני עצמה למדנו על פי המדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. אך קשה דז' לא דמי להבערה דהתם אף על פי שבענין חיוב סקילה הכלל מסופק אם חייבין סקילה על כל מלאכה ומלאכה לבדה או אם אינן חייבין עד שיחלל שבת בכל המלאכות והפרט מפורש שחייבים עליו סקילה בפני עצמו מ"מ בעניי' האסו' שוין הן שהכלל והפרט שניהם יחד באסור ומאחר שהכלל והפרט שוין באסור דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו אבל ז' שבעניין החיוב עצמו נפל הספק שהכלל מסופק בו אם הוא חיוב או רשות והפרט מפורש בו שהוא רשות אין הכלל והפרט שוין וכיון שאין הכלל והפרט שוין היכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו אבל מצאתי בת"כ ברית' אתת שבה יתוקן הכל והיא זאת שבעת ימים מצות תאכלו מת"ל לפי שנא' שבעת ימים תאכל מצות וביום הז' חג ליי' שביעי בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שביעי רשות אף כלן רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל עליו תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות אם כן למה נאמר שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת כל ז' יוצא בה אדם ידי חובתו בפסח יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלים כל שבעה. ונ"ל שכך פירושה שבעת ימים מצות תלאכו מה בא ללמדנו אם לחייב אותנו באכילת מצה והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליי' ודרשינן שביעי בכלל שבע' ימים תחוג ליי' אלהיך היה שכל הז' ראויין לחגיגה שמי שלא חג בי"ט ראשון הולך וחוגג כל שבעה ואם כן למה יצא מן הכלל ונכתב לבדו אלא להקיש אליו כל שבעה מה שביעי אכילת מצה בו רשות כדנפקא לן מקרא דוביום השביעי עצרת אף כלן רשות ובלבד שלא יאכל חמץ וכיון שכן קרא דז' ימים מצות תאכלו מה בא ללמדנו אלא לומר לך שאין אדם יוצא ידי חובת מצה בליל ט"ו שהיא חובת אלא במצה הנאכלת כל שבעת יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין אלא ליום ולילה שאם רצה לאכול מהם לחובת מצה אינו יוצא י"ח אע"פ שהן מצה כהלכתה מכיון שהן נאכלין כל שבעה והשתא אתיא שפיר הא דדיינינן לי' במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מאחר שהכלל של שבעת ימים תחוג ליי' אלהיך והפרט של וביום השביעי חג ליי' שוין בעניין החגיגה ואין המקרא הזה מורה על דבר אחר אלא לתשלומי חגיגה דיום טוב ראשון ומכיון שהשביעי כמו השבעה לענין החגיגה למה יצא מן הכלל ונכתב לבדו אלא להקיש שביעי לשבעה בכל ענין מה שביעי רשות לאכול מצה כדנפקא לן מקרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת תהיה לכם אף שבעה רשות זהו הפי' הנראה בפירוש הברייתא הזאת ואם נפשך לומר שאין המדה הזא' נוהגת אלא בעניין שהיתה בו היציאה וכאן היציאה היא בעניין החגיגה והמדה היא בענין המצה תפרש הבריתא הזאת כפי מה שפירשה רבינו הלל ז"ל שביעי בכלל ז' ימים תאכל מצות היה ולמה יצא שחזר ואמר וביום השביעי ללמד שהוא חג ליי' הא כתיב קרא אחרינא ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים אלא להקיש ששת ימים ליום השביעי מה שביעי רשות כדמפרש במכילתא בפרשת בא אל פרעה מדכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצותי ומשמע דיום שביעי רשות אף כולן רשות דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל עכ"ל משמע שהוא סובר שוביום הז' דבק עם ז' ימים שלפניו כאילו אמי שבעת ימים תאכל מצות וכן ביום השביעי ויהיה גם חג ליי' ומאחר שא"א לומר שיצא כדי ללמד שיש בו חג שהרי כבר למדנו זה מקרא דובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים עכ"ל שלא יצא אלא לאכילת מצה כאילו אמר ז' ימים תאכל מצות וכן ביום השביעי דהשתא הכלל והפרט שניהם יחד באכילת מצה קמיירי ולמה יצא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות כדנפקא לן מקרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת אף ששה רשות אבל הפירוש הראשון נראה בעיני: יכול אף הלילה הראשון רשות. דשביעי שיצא לרשות וששת ימים שהוקשו אליו ימים ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום האח' ועשרים לחדש כדלקמיה: ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. פרש"י בפר' כל שעה קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דאל"כ בערב למה לי והלא בכלל שבעת ימי' מצות תאכלו הוא דימי' ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום הכ"א לחדש כדלקמן ואף לפי המכילתא דרב שמעון דמפרש קרא דעד יום הא' וכ' לחדש דקאי אאחריו דהיינו אז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ימים ולילות כדלקמן אכילת מצות נמי ימים ולילות הוא מדאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה כדלקמן וליכא למימר דקרא דבערב תאכלו מצות שהוא   לחובה אינו אלא בזמן שב"ה קיים דאיכא פסח ובעי מצה דההוא מעל מצות ומרורים יאכלוהו נפקא כדתניא בפ' ערבי פסחים יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין ב"ה קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וא"ת מ"ל לרז"ל לומר דהאי בערב לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא אי משום דלא ה"ל למכתביה דבכלל שבעת ימי' מצות תאכלו אף לילות במשמע היכי לימא אלימא בראשון בי"ד יום לחדש תאכלו מצות עד יום הא' ועשרים לחדש מתחלת י"ד משמע אילימא תאכלו מצות עד יום הא' וכ' לחדש מתחלת החדש משמע. י"ל דה"ל למכתב עד יום הא' וכ' לחדש בערב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע מתחלת יום ט"ו עד יום כ"א אבל לפי המכילתא שאמרו עד יום הא' ועשרים למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מניין דמשמע דס"ל דקרא דעד יום הא' ועשרים אאכילת מצות דלעיל קאי ולא על שאור לא ימצא שאחריו קשיא וא"ת אמאי לא דרשו הכא דומי' דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב אי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש י"ל כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דאכילת מצה היא בזמן הפסח שוב אי אפשר לומר שתהיה אכילת מצה מבע"י משום דאכילת הפסח אינה אלא בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ולא מבע"י וא"ת מ"מ קשו קראי אהדדי דאי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד וליכא למימר דהכי קאמר בארבע' עשר יום לחדש כשיעריב שמשו שנכנס ליל ט"ו תאכלו מצות דאם כן גבי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב נמי נימא ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש כשיעריב שמשו שהוא ליל עשור ומ"ל לרבנן לומר גבי ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש בערב למד מכאן שמוסיפין מחול על הקדש ולמד כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי כבר תרצו התו' בפרק קמא דפסחים שאני הכא דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי"ד בלילה תאכלו מצות אבל התם כתיב ועניתם קודם דבערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי ולפי זה אפילו בלאו קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ליכא למדרש מיניה אכילת מצה מבע"י ואם תאמר אימא איפכא ערב בכלל כל הלילות דשבעת ימים מצות תאכלו היה ולמה יצא מן הכלל ונכתב לבדו לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה ערב חובה אף כל הלילות חובה יכול אף ליל שביעי חובה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת הכתוב הוציאו לרשות ולא לחובה. יש לומר אם כן בלאו קרא דבערב נמי כולהו קראי דאכילת מצה לחובה משמע וכיון דקראי גופייהו לחובה משמע אין צורך למדה דערב בכלל היה אלא למדה דשביעי בכלל היה ללמד לנו היפך הנראה מן הכתוב ועוד דקרא דבערב אינו מבואר שהוא לחובה אלא כשנניח שכולם לרשות ולא לחובה מכח המדה דשביעי בכלל היה שאז יש לנו לומר כיון שהערב הראשון הוא בכלל כל הלילות של שבעת ימים תאכל מצות דמשמע ימים ולילות והוא יצא מן הכלל ונכתב לבדו לא יצא אלא שלא יהיה בכלל שאר הלילות שהן לרשות דאם לא כן בערב למה לי אבל לפי המקשה שרוצה מכח המדה דערב בכלל היה לומר שכולן לחובה מנ"ל לומר שהערב הוא לחובה ושאר כל הלילות הן לרשות ולא לחובה לולא המדה דערב בכלל היה כו' דלמא כל הימים והלילות לחובה הן ומעתה תו ליכא לאקשויי למה לי ששה ושבע ומדה דדבר שהיה בכלל תלמוד לומר מדאצטריך בערב לקבעו חובה מכלל דכולהו יומי רשות ולא חובה ואם תאמר כיון דכולהו יומי רשות ולא חובה חוץ מלילה הראשון א"כ כולהו קראי דז' ימים מצות תאכלו וששת ימים תאכל מצות ל"ל לא לכתוב רחמנא אלא בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות ומסתמא שהוא לחובה ז' ימים מצות תאכלו וששת ימים תאכל מצות למה לי. י"ל אורחא דמלתא הוא לומר שבכל אותן השבע שאינכם אוכלים חמץ תסתפקו באכילת מצה וכדי שלא נטעה לומר שהן לחובה נכתב קרא דששת ימים תאכל מצות וביום הז' עצרת ללמד על השביעי שהוא רשות ולא חובה ומכח המדה למדנו שכלן רשות ולא חובה ויש לתמוה למה לא דרשו קרא דשבעת ימי' מצות תאכלו ללאו הבא מכלל עשה ויהיה האוכל חמץ בפסח עובר בלאו ועשה כמו שדרשו קרא דזאת החיה אשר תאכלו זאת החיה ולא הטמאים ולאו הבא מכלל עשה עשה וכדי שלא נטעה לומר שהן חובה כתב קרא דו' ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד על ידי המדה דשביעי בכלל היה שהן רשות ולא חובה ולעולם האוכל חמץ בפסח עובר בלאו ועשה: ת"ל לא תשחט על חמץ וגו' לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. וכיון דשחיטת הפסח הוא בי"ד למדנו שהשבתת חמץ נמי הוא בי"ד אף אם יהיה פי' לא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאם לא כן נשחט הפסח ועדיין החמץ קיים: כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס. פי' ממלת ההיא הוא דמפיק לה דמלת היא ביישובה ובשלמות דעת משמע מפני שלשון היא מורה על מהותה שהוא שכלה ודעתה פרט לאנוס ולמוטעה ולשוגג שאז אין נפש האוכל נקראת היא המורה על מהותה אלא דבר אחר הוא הפועל והוא האונס או השגגה ההווי' בה אבל לא ממלת נפש קא מפיק לה כמו שחושבים קצת שהרי גבי נותן מזרעו למולך לא כתיב ביה נפש אלא ונתתי פני באיש ההוא ודרז"ל ההוא לא אנוס לא שוגג ולא מוטעה: מקרא שם דבר. שפירושו קריאת קדש ר"ל תקראו אותו קדש לאכילה ושתיה וכסות. לא שם תואר שפירושו קרוי מעצמו קדש שהוא מקודש מן השמים דא"כ היום הראשון מקרא קדש והיום השביעי מקרא קדש מיבעי ליה: אפילו על ידי אחרים. במכילתא פי' בין על ידי כותים בין על ידי ישראלים כר' יאשיה דאמר כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה בהם ולא יעשה חברך ולא כותי מלאכתך והרמב"ן ז"ל כתב שבודאי אין זה אלא דרך אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה לכותי במלאכה שלנו וסמכו אותו למקרא זה וברייתות כאילו מוטעו' אין ראוי לכתבן כפשוטן כלומר בלתי שיפרש שהן דרך אסמכת' בעלמ' ולא ידעתי מניין לו זה אם מפני שמצא שם ברייתא אחר' שכתוב בה לפי שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אין לי אלא דברי' שהם משום מלאכה דברי' שהן משום שבות מניין ת"ל ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות אפש' שבתחלה הביאו דברים שאסורן מדברי תור' ואח"כ הביאו דברי' שאסורן מד"ס ואם מפני שהדין הוא כך שהאמירה לכותי שיעשה מלאכתנ' אינו אלא מדרבנן דילמ' אין זה אלא אליבא דר' יונתן דפליג עליה דרבי יאשיה וקימא לן כותיה אבל לר' יאשיה אסור מן התור' והכי מוכחא מלתא טפי דאי סלקא דעתך דר' יאשיה לא אמר זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מאי האי דפליג עליה ר' יוחנן וקאמר אינו צריך והלא דברי' ק"ו ומה אם שבת חמורה אין את' מוזהר על מלאכ' הכותי במלאכתך י"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכ' הכותי במלאכתך והלא בשב' נמי אנו מוזהרין בו מדרבנן ועוד אפי' את"ל שדברי ר' יאשיה אינן אלא מדרבנן דרך אסמכת' בעלמא למה אין ראוי לכתוב כמו הברייתות האלו כפשוטן והלא אם ילקחו כפAוטן ויחשוב אסורן של אלו מדאורייתא מעליותא היא ולא גריעות' ולא נפיק מיניה חרבה: הוא ולא מכשירי' שאפשר לעשותן מערב י"ט. כרבי יהודה דרמי קראי אהדדי כתיב לכם לכל צרכיכם לרבות אף מכשיריו וכתיב הוא לבדו ולא מכשיריו ומתרץ כאן במכשירי' שאפש' לעשותן מערב י"ט כאן במכשירין שא"א לעשותן מעי"ט כדאיתא בפ' אין צדין וקשה דא"כ באוכל נפש דלית ביה קושיא דקראי אהדדי לשתרי אפי' באפשר לעשותן מעי"ט ועוד כיון דמעוט' דהוא ולא מכשירי' מיירי באפשר לעשותן מעי"ט א"כ עכ"ל דכי האי גונא גבי אוכל שרי וראבי"ה תירץ דכל א"א מתלי בהו הן אוכלין המפיגין טעמן הן מכשירין שא"א לעשותן מעי"ט וכאילו אמר הוא ולא שאפשר לעשותן מעי"ט והא דקאמרי ולא מכשיריו משום דסתם מכשירין אפשר הן והא דקאמרי הוא משום דסתם אוכלין א"א הם שרובן מפיגין טעמן לפיכך קראו הבלתי אפשר אוכל והאפשר מכשיריו ואמרו הוא ולא מכשירי' ומעתה תו ליכא לאקשויי למה לי הוא מלכם לחודיה לא הוה שמעינן אלא במכשירין שא"א לעשותן מעי"ט דלא עדיפי מאוכל נפש מאחר שכבר פירשנו דאוכל ומכשירין לאו דוקא דקרא לא קפיד אלא אאפשר ולא אפשר ל"ש אוכל ל"ש מכשירין אבל לפי' ר"י שסובר דאוכל ומכשירין דוקא קאמר ותירץ בזה דאי לאו הוא ה"א דמכשירין בכל עניין שרי משו' דלא שייך בהו מתקלקל ואינו מתקלקל כמו באוכל נפש שהרי כל כך יהיו טובים אם נעשו אתמול כמו אם נעשו היום לא ידעתי איך יתקן הקושיא הראשונה: לכל נפש אפילו לבהמה. כרבי עקיבא דדריש נפש ואפי' נפש בהמה במשמע כעניין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה. ומה ת"ל לכם לכם ולא לכותי ולא כרבי יוסי הגלילי שדורש לכם ולא וכו' משום דהלכה כרבי עקיבא מחברו וכן פסקו אבי העזרי והר"ז הלוי והא דמסכת חלה דתנן עסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפת בי"ט דמשמע שאם אין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת בי"ט וה"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה כבר תרצו אותם דאפי' רבי עקיבא מודה בה משום דאפשר להו בלא אפייה. ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל ואמר וגם זה אינו כהלכה אבל לכם ולא וכו' איננה טענה וכו': והלא כבר נאמר ז' ימים. אינו ר"ל והלא כבר נאמר ז' ימים מצות תאכלו דהא אוקימנא לעיל דההוא קרא רשות הוא ולא חובה וכיון דאכילת מצות אינו אלא רשות שאם ירצה שלא לאכול מצה כל ז' הרשות בידו ובלבד שלא יאכל חמץ מאי נפקא מינה מקרא דעד יום הא' וך' לרבויי לילות אי לרבויי לילות באסור אכילת חמץ דמשתמע מדוקיא דז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ ההוא מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישר' מיום הראשון עד יום הז' נפק' אלא עכ"ל דה"ק כיון דהאי קרא דעד יום הא' ועשרים לחדש א"א לומר דקאי על תאכלו מצות דלעיל מיניה דהא אכילת מצה בכל שבעת ימים רשות הן ולא חובה עכ"ל דקאי על שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם לומר שעד יום האחד ועשרי' לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ועל זה אמרו והלא כבר נאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואמרו לפי שנא' שאור לא ימצא בבתיכם לילות מנין ת"ל עד יום הא' וכ' לחדש לומר שאפילו לילות יש בהן משום בל ימצא שכך מצאתי במכילת' דר"ש עד יום הא' וכ' לחדש יכול אתה חייב במצה כל שבעה ת"ל עליו עליו אתה חייב מצה ואי אתה חייב מצה כל שבעה אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בארץ בח"ל מניין ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות אם סופנו לרבות עליו תאכל מצות בערב תאכלו מצות בכל מושבותיכם תאכלו מצות מה תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש אם אינו עניין לשל לפניו תנהו עניין לשל אחריו שבעת ימים אין לי אלא ימים לילות מניין תלמוד לומר עד יום הא' וכ' לחדש ואם תאמר בלאו קרא דעד יום הא' וכ' לחדש נמי תפוק ליה מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי יש לומר דההוא באכילה קמיירי א"ל בלא ימצא דילמא ימים אין לילות לא ת"ל עדיום הא' וכ' לחדש ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם וא"ת אי הכי מהי תיתי דלילה הראשון רשות אדאצטריך קרא דבערב לקבעו חובה א"ת ממדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות אף כלן רשות ואף לילה הראשון בכלל מ"ל למימר דקרא דז' ימים תאכלו מצות וקרא דו' ימים תאכל מצות וביום ז' עצרת בימים ולילות קאמרי דילמא ימים אין לילות לא דהא אוקימנא דקרא דעד יום הא' וכ' לחדש דמרבה לילות לא קאי אלא אשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. י"ל כיון דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות למדנו דקראי דאכילת מצה נמי בימים ולילות קמיירי דומיא דהשבת תשאור דכתיב ביה שאור לא ימצא בבתיכם ימים ולילות כדנפקא לן מקרא דעד יום האחד וכ' לחדש. אך קשה דא"כ הא דפריך בגמרא בפ"ק דפסחים גבי אך ביום הראשון תשביתו ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור דסד"א ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ימים אין לילות לא קמ"ל דאפי' לילות ומשני ההוא לא אצטריכא ליה דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכתיב בה במצה בערב תאכלו מצות אלמא זמן אכילת מצה ואסור אכילת חמץ והשבתת שאור משחשיכה אמאי לא קא משני דקרא דז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם בימים ולילות קמיירי כדנפקא לן מקרא דעד יום הא' וכ' לחדש כדאמרן ושמא יש לומר עדיפה מיניה קמשני דאפילו בלאו קרא דעד יום הא' ועשרים או אפילו את"ל דקרא דעד יום האחד ועשרים אלפניו קאי דהיינו אאכילת מצה ולא אהשבתת שאור דלאחריו אכתי מצינן לשנויי דאתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה מה מצה בערב אף השבתת שאור בערב אבל לפי הבריתא של מכילתא שכתוב בה עד יום הא' וכ' לחדש בערב למה נאמר לפי שהוא אומר ז' ימים תאכל מצות אין לי אלא ימים לילות מניין ת"ל עד יום הא' וכ' לחדש לרבות את הלילות צ"ל דרש"י נמי בקרא דז' ימים מצות תאכלו קאמר ודקשיא לך מאי נפקא מיניה מהא רבויא הא קרא דשבעת ימים תאכל מצות רשות הוא ולא חובה י"ל דהא רבוייא לאכילת חמץ הוא ולא לאכילת מצה והכי קאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים מצות תאכלו ולא חמץ ואמרו לפי שהוא אומר ז' ימים אין לי אלא ימים שלא תאכל בהן חמץ לילות מניין ת"ל עד יום הא' וכ' לחדש ואם תאמר ההוא מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי נפקא יש לומר דמקרא דמיום הראשון עד יום השביעי לא משתמע אלא מבקרו של יום ראשון עד כל יום השביעי אבל ליל הראשון מניין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות ולא חמץ עד יום האחד ועשרי' לחדש הא למדת דקרא דז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ ימים ולילות הוא דקאמר וא"כ אף לילה הראשון בכלל ואם תאמר אי הכי דקרא דעד יום הא' ועשרים לא אתא אלא לרבויי לילה הראשון באסור חמץ דשאר כל הלילות בכלל מיום ראשון עד יום השביעי הוו למה לי קרא דעד יום האחד ועשרים תיפוק ליה מבערב תאכלו מצות שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה ולא חמץ י"ל דאי מבערב ה"א נהי שהוא מחוייב לאכול מצה מכל מקום אם ירצה יאכל גם כן חמץ קמ"ל קרא דעד יום האחד ועשרים לרבויי לילה הראשון לאסור חמץ ואם תאמר כיון דקרא דעד יום האחד ועשרים לא אתא אלא לרבויי לילות באסור חמץ היוצא ממשמעות שבעת ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ אם כן עכ"ל דקרא דבערב תאכלו מצות דלעיל מניה מצות ולא חמץ קאמר והיאך דרשו רז"ל מבערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה הראשון הא קרא דבערב תאכלו מצו' מצות ולא חמץ קאמר ולא לחיוב אכילת מצה יש לומר דקרא דבערב תאכלו מצות נדרש לפניו ולאחריו לפניו בראשון בי"ד לחדש בערב תאכלו מצות לחובה ולאחריו תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש לרשות כלומר מצות ולא חמץ וכה"ג כתב רש"י בפרק כל שעה דקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות לאו לאקושי אסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ ולקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ אפי' בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח כו' ומקראי אחרינא טובא כגון ז' ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים לא נפקא להו קביעות חובה דהנהו לאו חובה נינהו אלא מצות ולא חמץ ואם רצה לזון שלא מחמץ ולא ממצה הרשות בידו ותדע דהא בכולהו כתיב שבעה ימים וחובת מצה אינה אלא בלילה הראשון כידילפינן בפרק בתרא אבל מההוא קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות נפקא לן חובת לילה הראשון מדכתיב תאכל עליו מצות מה פסח לילה הראשון אף הקישא דשלא בזמן פסח לילה הראשון ואהני הקישא לקבעו חובה בזמן הזה ואהני למימרא דקביעות חובה דהקישא לאו לכל שבעה הוא אלא לילה הראשון עכ"ל הרי לך מכאן דקרא דששת ימים תאכל עליו מצות משמש לשני עניינים לגבי לילה הראשון אמרו תאכל עליו כתיב על אכילת הפסח ופירושו תאכל עליו מצות לחובה בלילה הראשון ולגבי ששת ימים אמרו ו' ימים תאכל מצות לרשות כלומר מצות ולא חמץ והשתא אתיא שפיר הא דפרק קמא דפסחי' דבעי לאוכוחי דהשבתת שאור הויא בליל ט"ו מהקישא דהשבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה דהויא בליל ט"ו כדכתיב בה בערב תאכלו מצות דמשמע דאי לאו הקישא דאכילת חמץ לאכילת מצה לא הוה שמעי' אסו' אכילת חמץ בליל ט"ו מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי משום דההוא קרא מבקרו של יום ראשון עד כל יום השביעי קא מיירי דימים בכל מקום ימים ולא לילות משמע גם ליכא לאקשויי כיון דמצה אינה חובה רק בלילה הראשון א"כ כלוהו קראי דששת ושבע וקרא דעד יום הא' וכ' למה לי לא לכתוב רחמנא אלא בערב תאכלו מצות ותו לא משום דאי לאו קרא דשבעת ימים תאכל מצות דמשמע מצות ולא חמץ וקרא דעד יום האחד ועשרים לרבויי לילות לא הוה ידעינן ליל ט"ו אם הוא בבל תאכל חמץ אי לא משום דמקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי לא משמע אלא מבקרו של יום הראשון עד סוף יום השביעי וכיון דכתיב קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ויש לטעות בו שהוא לחובה כתב רחמנא קרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד על השביעי ועל הכלל כלו שהוא רשות ולא חובה וא"ת א"כ לא לכתוב רחמנא אלא קרא דבערב תאכלו עד יום הא' ועשרים וקרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת דהשתא מקרא דעד יום האחד ועשרים שמעינן דכלהו שבעה יומי דמתחלת ט"ו עד יום כ"א הן במצות ולא חמץ ומקרא דו' ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת שמעינן דשביעי באכילת מצה רשות ולא חובה ומשום דשביעי בכלל בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש היה ויצא מן הכלל למדנו שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו מה שביעי רשות אף כולן רשות ומקרא דבערב למדנו שלילה הראשון באכילת מצה חובה. י"ל דאי לאו קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ה"א דקרא דבערב תאכלו מצות עד יום האחד וכ' רשות הוא דומיא דשביעי דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו ופי' בערב תאכלו מצות עד יום כ"א מצות ולא חמץ קאמר השתא דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו למדנו דקרא דבערב לקבעו חובה הוא דאתא דאל"כ בערב למה לי הא בכלל ז' ימים מצות תאכלו הוא דימים ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום הא' וכ' והשתא אצטריכו להו כולהו קראי דאי לאו קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ה"א אף לילה הראשון רשות ואי לאו קרא דו' ימים וביום השביעי ה"א דכולהו ימים חובה ואי לאו קרא דעד יום הא' וכ' ה"א דלילה הראשון אינו בבל תאכל חמץ אי לאו בערב ה"א אף לילה הראשון רשות אך קשה דהשתא נמי דכתיב בערב נימא אף לילה הראשון רשות ודקשיא לך א"כ בערב למה לי הא בכלל שבעת ימים הוא איכא למימר דאי לאו בערב היכי לימא אילימא בראשון בי"ד יום לחדש תאכל מצות עד יום כ"א מתחלת יום י"ד משמע אילימא תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש מתחלת החדש משמע: מניין לגבולין. פי' לשאר גבולין חוץ מהבתים כגון שדות וכרמים וכיוצא בהן שהרי גם הבתים בכלל גבולין הן: מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של כותי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. במכילת' והכי פירוש' דמיתור' דביתך דלא ה"ל למכתבי' דבכלל גבולך הוא דרשינן לאו ביתך ממש קאמר אלא רשותך כאילו אמר ז' ימים שאור לא ימצא ברשותך שפירושו באי זה שאור אמרתי בשאור שכחך ורשותך עליו ומינה ילפינן דגבולך נמי בהכי קמיירי והא דקאמר מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו רצה לומר שלא אסרה תורה אלא הנמצא בגבולך שהוא ברשותך לאפוקי הנמצא בבית כותי הדר בארץ ישראל שאף על פי שהוא בגבולך אינו ברשותך אלא הכי פירושו דמאחר שפירש לך הכתוב בקרא דלא ימצא בבתיכ' מכח יתורא דקרא ואסור השאור אינו אלא בשרשותך וכחך עליו למדנו שאף אסו' לא ירא' לך שאו רבכל גבולך אינו אלא בשרשותך וכוחך עליו לאפוקי שאור של כותי שהו' אצל ישראל ולא קבל עליו אחריותו שאין רשות ישראל וכחו עליו וזה הפירוש מסכים עם מה שדרשו בפ"ק דפסחי' מלא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחר' ושל גבוה אלא שזאת הבריית' הוציאה זה ממל' בבתיכ' שמכח היתרות דרשו בבתיכם כמו לך וכאילו אמר שבעת ימים שאור לא ימצא לך לאפוקי של אחרים ושל גבוה שאין רשותך וכחך בהם ומפני שמה שדרשו מקר' דלא ימצ' בבתיכם מכח יתור' דבבתיכם הוא עצמו מה שדרשו בקר' דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא הוצרך רש"י ז"ל להבי' בפסוק דלא יראה לך מה שדרשו בו רז"ל שלך אי אתה רוא' מאחר שכבר הוצי' זה מקר' דלא ימצ' בבתיכם וזהו ששנו בבריית' במכילת' יצא חמצו של כותי שהו' אצל ישראל שאע"פ שהו' ברשותו כיון שאינו יכול לבערו ואין רשותו וכחו עליו אינו חייב עליו בבל יראה ובל ימצא ומה שלא הביא כל שאר השנויים בברית' שהן יצא חמץ שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא ברשותו אינו חייב לבערו ויצ' חמצו של ישראל שהוא ברשות כותי שאעפ"י שהוא יכול לבערו אינו ברשותו הוא משום   דכיון דמדאורייתא בבטול בעלמע סגי אין לך בטול גדול מן החמץ שנפלה עליו מפולת שכבר הסיח דעתו ממנו כמו ששנינו בפר' כל שעה חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער וכיון שכן אין צורך למעוט' דבתיכם וחמצו של ישראל ברשות של כותי נמי לא הוצרך להביאו אם מפני שלא היה כתוב בנוסחא שלו כמו שכת' בעל המגיד משנה בפ' רביעי מהלכות חמץ ומצה ואם מפני שהוא סובר כהרמב"ם ז"ל שחמצו של ישראל אעפ"י שהוא מופקד ביד הכותי הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצ' כדמשמע מסתם מתני' דפרק כל שעה דתנן כותי שהלוה את ישראל על חמצו לאח' הפסח מותר בהנאה ואוקימנא בשהרהינו אצלו ושהה כל ימות הפסח אצל הכותי דכיון דמט' זמניה ולא פרעיה ומחוס' גוביינא נמי לא הוי שהרי אצלו הוא נתון אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוא דידיה כדפרש"י שם ומשמע דס"ל שאם פרעו אחר הפסח כשהגיע זמנו אסור בהנאה מפני שהוא חמץ שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא דאל"כ למה הוא אסור בהנאה. ותניא נמי בפר' כל שעה אבל כותי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר ואוקימנ' בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של כותי משמע וא"ה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא משום דכותי מישראל לא קני וה"ל חמץ של ישראל מופקד ביד הכותי אלמא חמצו של ישראל מופקד ביד הכותי דברי הכל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא וסתם עובר עליו מן התורה הוא: והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר ואינו מכוון אצלי שאין במשמע ברשותך להוציא חמץ של כותי שהוא אצל ישראל שהרי ברשותו הוא ובתים וגבולין שוין הן בו שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים ועוד שחמץ של כותי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהקש הזה שאין של בתים פשוט להתיר יותר משל גבולי' אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא והתרו יוצא לנו מדכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואין לנו אלא בגבולין בבתים מניין תלמוד לומר שאור שאור לג"ש כמו שמפורש בתחלת פסחים: ונראה לי שאין מכל אלו טענה כלל על דברי הרב כי לפי מה שפירשנו אנחנו הבריתא הזא' כבר בטלו כל טענותיו שהרי מה שטען תחלה שאין במשמע ברשותך להוציא חמץ של כותי אצל ישראל שהרי ברשותו הוא אינה אלא לפי מחשבתו שחשב שהבריתא הזאת סובר' שפירוש בבתיכם כמשמעו בית ממש ופי' מה ביתך ברשותך מה ביתך אתה מושל בו והוא ברשותך ואין הדבר כן אלא שמכח יתורא דבבתיכם דלא הוה ליה למכתביה דבכלל גבולך הוא הוציאוהו ממשמעותו ואמרו שפי' בבתיכם ברשותכם והוא שב אל השאור כאילו אמר באי זה שאור אמרתי לא ימצא באותו שאור שהוא ברשותכם ובכחכם לבערו ולשרפו יצא שאור של כותי אצל ישראל שלא קבל אחריותו עליו שאין רשותו וכחו עליו שבזה אינו עובר עליו בבל ימצא ומפני המחשב' הזאת שחשב בפירוש הבריתא הזאת הביאתו גם כן לטעון עוד ובתים וגבולין שוין הן בו שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים הוא כלומר ומה הועיל לנו ההקש של מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך והלא אין הפרש בין בתים לגבולים בעניין זה וזאת המחשבה עצמה הביאתו לטעון עוד שהחמץ של כותי אצל ישראל שלא קבל עליו אחריותו אינו בא בהקש הזה שאין של בתים פשוט להתר יותר משל גבולים אבל בבתיכם הוא במשמע אסור כו' שאלו היה מפרש הבריתא הזאת כמו שפירשנו אנחנו שפירוש בבתיכם הוא ברשותכם ופירושו כשהשאור ההוא הוא ברשותכם לבערו ולשורפו לאפוקי שאור של כותי אצל ישראל שלא קבל עליו אחריותו שאינו ברשותו לבערו ולשרפו שאותו השאור אינו עובר עליו בבל ימצא לא היה טוען זה שהרי לפי' זה שפירשנו אנחנו את הבריתא הזאת אין הפרש בינה ובין הברייתא של פ"ק דפסחים שדרשו מלא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כמו שפירשנו לעיל: לענוש כרת על השאור. במכילתא דמחמצת מחמץ אחרים משמע דהיינו שאור שמחמץ את העסה ועוד דאי בחמץ מכי כל אוכל חמץ נפקא: והלא כבר ענש על החמץ. ותיתי שאור מיניה בק"ו ומה חמץ שאינו מחמץ אחרים חייבין עליו כרת שאור שהוא מחמץ אחרים אינו דין שיהו חייבין עליו כרת אלא שלא תאמר כו' עד לכך נאמרו שניהם במכילתא ובגמ' בפ"ק דמסכת ביצה: מהמצת לא תאכלו אזהרה על אכילת שאור. דאי מכל אוכל מחמצת עונש שמענו אזהרה מניין ואף על פי שלא ענוש הכתוב אלא אם כן הזהיר חוץ ממילה ופסח ומהעונש למדנו האזהרה ואין צורך לכתבה שהרי האוכל ביום הכפורים עובר בלא תעשה אף על פי שלא נכתבה בו האזהרה מכח דלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהי' מ"מ טרח הכתוב וכתבה דומי' דמילת' דאתיא בק"ו טרח וכת' לה קרא: כל מחמצת להביא את תערובתו. במכילת' מרביי' דכל ואליב' דר' אליעזר דדריש כל ואמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל ערובו בלאו ולא כחכמים דאמרי על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל ערובו בלא כלו' ואע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים שאני הכא דסתם מתני' דפרק אלו עוברים אתיא כר' אליעזר וה"ל סתם במשנה ומחלוקת בברית' והלכה כסת' משנה וכן פסק הר"ז הלוי והרי"ץ גיאת ובעל העטור והרמב"ם ז"ל ומה שכת' הר"ן ז"ל דהאי סתמא לאו דסמכ' הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקין שיאור ישרף והאוכלו פטור אינו מחוור דכיון דמסיי' בה דברי ר' יהודה אכולהו קאי אף אשיאור ישרף והאוכלו פטור ולאו סתמא היא ואילו היתה סתמא הוה קשיא סתמא אסתמא וליכא למימר דאידחי קמייתא מבתרייתא דא"כ הא דפריך בריש ביצה מכדי מאן סתמה למתני' רבי מ"ש בשב' כו' מאי קושיא דילמ' ההיא דאין מבקעין אידחי מההיא דמתניתין כי היכי דלהוי ההוא דמגביהין מעל השלחן מוחלפ' השטה ומדלא תני לה בעדיות גבי מקולי ב"ש ומ"ל לומר שבת דחמירא כר"ש י"ט דקילא כרבי יהודה אבל התוספות הקשו דגבי שבת נמי סתם לן כר' יהודה מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ותרצו דהאי סתמא דמחתכין את הנבלה עדיפא מפני שנשנית בסוף פ' מי שהחשיך ולבי מגמגם בו אבל הרמב"ן כתב בספר מלחמו' יי' דהאי סתמא לאו דסמכא היא משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם סתם בריש פרקין דקתני הרי אלו באזהרה ומחלוקת בשלהי פרקין דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא נוקשא בעיניה לא עבר עליה בלאו ואידחי ליה סתם ריש פרקין בנוקש' וה"ה לחמץ דגן גמור ע"י תערובת כו' הרי שהוא מודה שהמשנה של שיאור ישרף אינ' סתם משנה אלא דברי רבי יהודה שחילק עם סתמא דריש פירקין ואין הלכה כמותה ומפני שדעתו היא שאין הלכה כסתם משנה דריש פרקין אליבא דר' אליעזר אלא כרבנן טען על דברי הרב ואמר וגם זה אינו שהלכה כחכמים שאמרו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל ערובו בלא כלום: זה בא ללמד שתהא ראויה לאכול בכל מושבותיכם פרט למעשר שני וחלות תודה. שאפילו בירושלם אין אדם יוצא בו ידי חובת מצה כיון שאינה ראויה לאכול בכל המושבו'. במכילתא דאל"כ בכל מושבותיכם למה לי והלא מצה חובת הגוף היא ותנן בפ"ק דקדושין כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וא"ת אימא לגופיה הוא דאתא דסד"א על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב בזמן דאיכא פסח איכא מצה בזמן דליכא פסח ליכא מצה קמ"ל. י"ל הא כתיב קרא אחרינא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ועכ"ל דשלא בזמן דאיכא פסח קמיירי דאי בזמן דאיכא פסח מעל מצות ומרורים יאכלוהו נפקא וכיון דנפקא לן מקרא דבערב דחיוב מצה הוי אפילו בזמן דליכא פסח על כרחך לומר דקרא דבכל מושבותיכם אינו אלא למעט מעשר שני וחלות תודה דאי לחיוב מצה בחוצה לארץ לא צריך קרא דחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל אבל בפ"ק דקדושין אמרו והשתא דאמר' חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי אצטריך סד"א הואיל וכתב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמ"ל. והקשו התוספות ההוא מבערב תאכלו מצות נפקא דהכתוב קבעו חובה ועכ"ל שלא בזמן פסח מיירי דאי בזמן פסח מעל מצות ומרורים נפקא. ותרצו דתרי קראי דמושבותיכם ובערב צריכי חד בארץ בזמן דליכא פסח וחד לחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים אבל בחוצה לארץ בזמן שאין בית המקדש קיים דלאו זמן פסח הוא מניין ת"ל בכל מושבותיכם לקבעו חובה בח"ל אפילו בזמן דליכא פסח וכיון שכן מ"ל למעוטי מהאי קרא מעשר שני וחלות תודה דילמא לקבעו חובה בח"ל בזמן שאין בית המקדש קיים הוא דאתא. ושמא י"ל דהאי תנא דמכילתא ס"ל דבח"ל בזמי שב"ה קיים לא צריך קרא דלא גרע מערל ובן נכר דכתיב כל ערל לא יאכל בו וכתיב כל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור כדדרשינן בפרק כל שעה אליבא דרבי שמעון ואם כן עכ"ל דקרא דבערב לא אתא לחיוב מצה בחוצה לארץ בזמן שאין בית המקדש קיים ונשאר קרא דבכל מושבותיכם תאכלו ללמד שתהא ראויה לאכול בכל מושבו' פרט למעשר שני וחלות תודה והתוספות לא רצו לפרש המקראות אלא אליבא דר' יהודה שהלכה כמותו לגבי ר' שמעון דדריש קרא דבערב לטמא ושהיה בדרך רחוקה דסד"א הואיל ובפסח לא אכיל במצה נמי לא ליכול ואף על גב דלא גרע מערל ובן נכר כתיב בהאי וכתיב בהאי: משכו מי שיש לו צאן ימשוך משלו וקחו מי שאין לו יקח מן השוק. במכילתא אליבא דתנא קמא ולא אליבא דרבי אלעזר הקפר דאמר משכו ידיכם מעבודת כובבים והדברו במצות מפני שזהו יותר קרוב לפשוטו של מקרא אבל למעלה גבי והיה לכם למשמרת כתב ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים כו' עד ושהיו שטופין בעבודת כוכבים אמר להם משכו ידכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן שזהו אליבא דר' אליעזר הקפר משום דהתם לאו בפירוש המקרא קאי אלא בטעם המצוה וטעם המצוה סגי אפילו במילי דאגדתא: למשפחותיכם שה לבית אבות. כלומר שאין הפרש בין צאי למשפחותיכם האמור כאן ובין שה לבית אבות האמור למעלה ולכן פירש שם לבית אבות למשפח' אחת וכאן פי' צאן למשפחותיכם שה לבית אבות כלומר שהצאן האמור פה והשה האמור שם ולמשפחותיכם האמור פה ולבית אבות האמור שם אחד הוא ומפני שמלת שה לא יצטרך לביאור רק מלת צאן שנראה שהוא כולל לפי' לא פיר' שם רק לבית אבות שהוא כמו למשפחותיכם אבל במלת צאן הצריך ביאור כמו במלת למשפחותיכם פירש כמו שה לבית אבית כלומ' שפירוש צאן כמו שה ופירוש למשפחותיכם כמו לבית אבות גש יתכן לומ' שרש"י ז"ל כיון לפרש שהמשפחה האמורה כאן היא המשפחה הכוללת תחתיה משפחות רבות הנקראות בית אב שיקח שה אחד לכל אותה משפחה ולא לכל משפחה ומשפחה שתחת הבית אב ההוא שזה אינו אלא כשהיו המשפחות שתחת הבית אב מרובות מאד שאינו מספיק שה אחד לכלם: שלשה קלחים קרויים אגודה. כדתנן במסכת פרה פרק י"א ומייתי לה בפ"ק דסוכה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים ופירש רש"י שלשה קלחין שרשים ובהם ג' גבעולין לכל קלח גבעול א' וגבעול הוא הקנה האמצעי שהזרע בתוכו כקנבוס והפשתן והא דלא כתב רש"י פה ובהן ג' גבעולין כדקתני במתניתין משום דכל קלח וקלח סגי להו בגבעול אחד ומסתמא יש בהן שלשה גבעולין: אשר בסף כלי כמו ספות בסף. במכילתא אליבא דר' עקיבא ולח אליבא דרב ישמעאל דאמר אין סף אלא אסקופה שנאמר וינועו אמות הסיפים: שלא תאמר טבילה אחת לשלש מתנות. פירוש שלא תאמר שיטביל האזוב בדם אשר בסף פעם אחת בלבד בעבור השלשה מתנות שנותן במשקוף ובשתי המזוזות לכך נשנה פעם אחרת אשר בכף לחייב טבילת אזוב לכל הגעה והגעה שבמשקוף ושבשתי המזוזות: ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער. פירש כיון דלילה רשות למחבלים הו' לא תצאו בלילה הזה פן יכשל שום אחד מכם מהמחבלים השולטים בלילות ויאמרו המצרים שמשה בדאי הוא שאמר לפרעה שלא ילקה בלילה הזה שום אחד מבני ישראל והכלב לא יחרץ לשונו ולא ידעו שדברי משה לא היו רק מהמשחית שהכה בכוריהם אבל משאר המחבלים הנוהגים בעולם בכל הלילות לא אמר להם שיבטל מנהגו של כולם. ובמכילתא ואתם לא תצאו מגיד שמשנתנ' רשות למחבל נחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע שנאמר לך עמי בא בחדריך כו' והוצאתי חרבי כו' והיה בעבור כבודי כו' למדך שכשתצא לדרך הכנס בכי טוב וצא בכי טוב וכן את מוצא באבות הראשונים וישכם אברהם וישכם יעקב וישכם משה וישכם יהושע וישכם שמואל וישכם שאול והלא דברים ק"ו אבות ונביאים שהלכו לעשות רצונו של מקום נהגו בדרך ארץ שאר בני אדם עאכ"ו וכן הוא אומר תשת חשך ויהי לילה ואומר הכפירים שואגים לטרף ואומר תתן להם ילקוטין ואמר תזרח השמש יאספון מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב והרב קצר הראיות שהביא המכילתא בעניין כיון שנתן רשות למחבל אינו מבחין כו' מפני שאין לך ראיה גדולה ממה שכתוב פה ואתם לא תצאו שפירושו פן תנזקו אף על פי שאין בכם חטא ועון והביא הראיה שהביא על הלילה שהוא זמן המחבלים: והר"ן ז"ל כתב ולא הביניתי דבריו במה שאמר ולילה רשות למחבלים הוא כו' וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד הבקר מן המקרא הזה והיה לו לומר שהלילה הזה ניתנה בו רשות למשחית לחבל ולכן הזהירה ממנו אבל לא ראה הרב לומר כן מפני שהב"ה בעצמו ובכבודו היה המכה: ואין זו טענה כי בלילה הזה הוצרך השם להזירם שלא יצאו מפתח ביתם עד בקר מפני שאמר משה לפרעה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ואם ינזק שום א' מהיוצאים בלילה מפתח ביתם מהמחבלים הנהוגים בעולם בכל הלילות יאמרו משה בדאי הוא ואיכא חלול השם כי לא ידעו שהנז' שהבטיח' משה ממנו הוא הנזק של מכת בכורות ולא משאר היזקי' הנהוגים בעולם אבל בשאר הלילות שאם יצא מפתח ביתו וינזק מהמחבלי' הנהוגים בלילות אין בזה חלול השם אין צורך להזהירם. ומ"ש עוד והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל ולכן הזהירם ממנו לא היה אפשר לומר כן שכבר הבטיח' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וליל שמורים הוא ליי' שמורים לשל בני ישר' ואיך יתכן שיזהירם שלא יצאו מפתח ביתם כל הלילה עד הבקר פן ינזקו מן המחבלים שנתן להם רשות לחבל אותן השרפים ופמלייא של מעלה שמפני זה נדחק הרב לפרש אזהרת ואתם לא תצאו פן תנזקי מן המחבלים הנהוגים בלילות ולא מן המשחיתים. ומה שאמר במכילתא מגיד שמשנתנה רשות למחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע בכבור המחבלים הנהוגים בלילות הוא דקאמר ולא בעבור המשחית הבא אל בתי המצרים לנגוף שאותו המשחית מוזהר הוא שלא יזיק לשום בן ישראל כדכתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף: וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם. במכילת' וה"פ דמוילכו ויעשו משמע באותה שעה עצמה שנצטוו שאם בא לומר שעשו אותו בזמן שקבע להם למה הוצרך לומר כאן וילכו ויעשו מה שלא כתב כן בשא' כל המצות ולומר שכבר עשו אותו באותו' שעה שיצטוו א"א מפני שהציוי הזה נאמר להם מר"ח כדילפינן מג"ש דמדבר מדבר כדלעיל ואיך אפשר לעשות זה מר"ח: להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר כו'. במכילתא דאל"כ למה לי כאשר צוה: ומהו כן עשו. במכילתא דבוילכו ויעשו סגי: אף משה ואהרן עשו. במכילתא דסד"א כיון דמצוה זו אינה אלא לנגאלין אם כן משה ואהרן שאינם מן הנגאלים לא עשו אותו קמ"ל: תלה הכ' עבודה זו בביאת' לארץ ולא נתחייבו במדבר אלא פסח א' שעשו בשנה השנית על פי הדיבור. במכילתא ומה שאמר בספרי ויעשו את הפסח בראשון בי"ד כו' בגנות ישראל הכ"מ שלא עשו אלא פסח זה בלבד ומייתי לה רש"י בפ' בהעלותך צ"ל שהברייתות הללו חלוקות בהכרח דאל"כ מה גנות הוא זו והלא לא נתחייב במצוה זו אלא מביאתן לארץ ואילך ופסח שעשו ישר' במדבר לא נעשה אלא ע"פ הדיבור אלא עכ"ל שהבריתא של ספרי סוברת שיתחייבו במצוה זו אפי' במדבר וקרא דוהיה כי תבאו אל הארץ מפרש לה אליבא דתנא דבי ר"י דאמר דכתב רחמנא גבי תפילין ל"ל לומר לך עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ה"נ עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ומה שלא עשו פסח במדבר אלא בשנה ב' בלבד אינו אלא לפי שהיו רובן ערלים מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כל מ' שנה שהיו במדבר לפי שהיו נזופים בעון המרגלים כדאיתא ביבמות ובחגיגה וכתיב כל ערל לא יאכל בו והיינו גנותן ומ"מ אינן חוטאין במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת הפסח והבריתא של מכילתא סוברת כאידך תנא דתני דבי ר"י הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכ' בא' מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ומה שהקריבו פסח במדבר בשנה השנית ופסח בגלגל בימי יהושע קודם שנכבשה ונחלקה הארן לא עשו אלא ע"פ הדיבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אע"פ שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלי' היו ומלת זכריו מעכבתו מלאכול הפסח כמו ששנינו במכילת' ומייתי לה ביבמות. א"נ י"ל שהבריתא של ספרי אינה חולקת עם הבריתא של מכילתא ששתיהם סבורות שלא נתחייבו במדבר אלא אותו פסח שנעשה בשנה השנית ואותו שנעשה בגלגל בימי יהושע בלבד על פי הדבור דס"ל כי האי תנא דאמר שכ"מ שנ' ביאה אינו אלא אחר ירושה וישיב' ודקשיא לך א"כ כיון שמן הדין לא היה להם לעשותו מה גנות היה להם י"ל דהיינו גנותה שנשתהו ליכנס לארץ עד מ' שנה מפני עון המרגלים ולפיכך לא נצטוו ואם היה זוכים ליכנס לארץ מיד היו מצווים מיד זהו שטת התוס' בפ"ק דקדושין: אף של אומה אחרת והוא במצרים. במכילתא דאל"כ בל בכור ארץ מצרים מיבעי ליה וליכא למימר הא דכתיב בארץ מצרים כדי למעט בכורי מצרים שבשאר מקומות דהא כתיב קרא אחרינא למכה מצרים בבכוריהם ודרשו מינה במכילתא אפילו בכורי מצרים שבשאר מקומות וכבר הכירו רש"י למעלה גבי והכתי כל בכור בארץ מצרים: מבכור פרעה אף פרעה בכור היה. ובמכילתא בא הכתוב ללמדך על פרעה שהיה בכור והוא נשתייר מכל הבכורות ועליו הוא אומר וכולם בעבור זאת העמדתיך ולא נתפרש שם מניין להם זה דילמא מבכור פרעה דומיא דעד בכור השפחה הוא אבל מצאתי בבריתא אחרת בשמות רבה דקתני מבכור פרעה שומע אני זה בנו כשהוא אומר היושב על כסאו כבר בנו אמור מת"ל מבכור פרעה מלמד שפרעה הרשע בכור היה ולא נגע בו הפורענות וכל כך למה כדי לפתות לבן של מצרי' שיהו אומרים קשה יראתו של פרעה ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם ונ"ל שכך פירושו כשהוא אומר היושב על כסאו שפירושו הראוי לישב על כסאו הרי בנו אמור דאס"ד יושב ממש קאמר והוא פרעה מת"ל היושב על כסאו כל מלך יושב על כסאו וכן משמת גם כן ממה שאמר וברכת' גם אותי שפירושו שתתפללו בעדי שלא אמות מזו המיתה שמע מינה שהי' בכור: ועליו הוא אומר בעבור הראותך את כחי בים סוף. אמר וכליו הוא אומר דמשמע על מכת בכורות לבדה שנוצל ממנה שאז יחוייב שיפור' בעבור הראותך את כחי על ים סוף לבדם אע"ג דקרא דאולם בעבור זאת העמדתיך קאי אף על מכת הדבר בדכתיב לעיל מיניה כי אתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך שאז יחוייב שיפורש קרא דבעבו' הראותך את כחי על כל המכות הנשארות אחר הדבר שהם השחין והברד והארבה והחשך ומכת בכורות וטביעת ים סוף ולא על ים סוף לבדה מפני שבעת הזאת כבר עברו מכות השחין והברד והארבה והחושך ולא נשאר רק מכת בכורות לבדה כל כן אמר ועליו הוא אומר בעבור הראותך את כחי בים סוף לבדה מפני שאין אחר מכת בכורות רק טביע' ים סוף לבדה ועליה ראוי שיפורש בעבו' הראותך את כחי: כל אחד בכור לאביו. במכילתא בפסוק אמרו כלנו מתים ואינו ר"ל שמכת בכורות לא היתה רק על בכורי האב ולא על בכורי פטר רחם דא"כ מאי קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא ופרש"י לי הוא לעצמי קניתים ע"י שהכתי בכורי מצרים והלא הבכורים המוכים לא היו בכורי פטר רחם דדוחק הוא לומר שמפני שאין בכור האב ניכר לכל צוה שיקדשו בכורי פטר רחם הניכרים לכל זכר למכת בכורי האב אף על פי שאינם ממין אחד אלא מפני שאי אפשר לפרש קרא דאין בית אשר אין שם מת אלא ע"י בכורי האב שאשה אחת שבבית יש לה כמה בכורים מן האבות ע"י הזנות ואלו מן האם לא יהיה יותר מבכור אחד בבית אחד לפיכך אמר כל א' בכור לאביו ולא שמעט הבכור לאמו שמאח' שסתם הכתוב ואמר ומת כל בכור כולל כל מיני הבכורים בין מן האב בין מן האם ומפני שאינם ניכרים רק הבכורים מן האם צוה שיקדשו בכורי פטר רחם ולא הבכורים מן האב: ויקרא למשה ולאהרן לילה מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי. במכילתא דאל"כ האי ויקרא למשה ויקרא אל משה מיבעי ליה כמו ויקרא אל משה וידבר יי' אליו ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה מאי למשה בעבור עשה שהיה קורא וצועק בעבורו היכן היא שרוי ועוד לא ה"ל למכתב אלא וילך אל משה ויאמר קומו צאו ויקרא ל"ל: ולא כשאמרתי אני דאל"כ כדברכ' ל"ל: ומהו כאשר דברתם. במכילתא פי' הרי כבר אמור כדברכ' ולא כשאמרתי אני בטל לא אשלח בטל מי ומי ההולכים בטל צאנכם ובקרכם יוצג אלא עכ"ל דהאי בדברים שלא מיחה בהם פרעה קמיירי שאינם בכלל ולא כשאמרתי אני והם הדברים שאמרו לו גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות שלא מיחה בהם: התפללו עלי שלא אמות שאני בכור. דאל"כ מה היה צריך לברכתן של אלו אבל במכילתא אמרו התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות שהמובן מזה הוא שלא יענש עוד בעבורם כדפי' הרמב"ן ז"ל דאי כדפי' רש"י ז"ל מאי שתכלה הפורענות דקאמר דמשמע שכבר התחילה בו הפורעניות: אף הפשוטים מתים חמשה או עשרה בבית א'. במכילת' ומסיים בה והם לא היו ידועים שנשותיהם חשודות על העריות והם כלם בכורים מרווקים אחרים כמו שהביאו רש"י ז"ל: טרם יחמץ המצרים לא הניחים לשהות כדי חמוץ. לא שהם עצמם לא הניחו שיחמיץ מפני שהיו מוזהרין על החמץ שהרי פסח מצרים לא היה נוהג חמוצו אלא יום א' כדנפקא לן מקרא דלא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים כדאיתא בפרק כל שעה ובפרק בתרא דפסחים ומסתמא לא היו באותו יום באזהרת בל יראה ובל ימצא אלא בזמן שמוזהרים בכל השבעה כדכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם וזהו שכתוב ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים דמשמע שאילו לא גורשו היו אופין אותו חמץ ולא כדי לאכלו ביום ט"ו אלא לאכלו לאתר יום ט"ו שאין בו אסור חמץ אבל אזהרת החמץ כל שבעה אינו אלא לדורות ומה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ דמשמע שאילו היה מספיק היינו אוכלין חמץ בזמן הזה כבר תרץ רבי' ישעיה ז"ל שהקב"ה שצוה שיהיו אוכלין מצות כל ז' ולא חמץ צפה והביט שעתידין ישראל שיגורשו משם ולא יניחום לעמוד שם עד שיחמיץ ומפני זה הזהיר על החמץ לדורות כל ז' זכר מה שנעשה להם בצאתם ממצרים. אבל הרמב"ן ז"ל פי' שאפו אותו מצות מפני שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם ואמ' כי גורשו ממצרי' לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות ועל כן נשאו אותו בצק ואפו אותו בדרך טרם יחמץ וא"כ יהיה פירוש כי לא חמץ כי לא יכלו לאכול אותו חמץ מפני האזהר' שהזהרו בו וכן וישא העם את בצקם טרם יחמץ שלא רצו להמתין עד שיחמץ מפני אזהרת בל יראה ובל ימצא שהוא נוהג כל זמן שהוא בבל יאכל אפילו בפסח מצרים שלא היה חמוצו נוהג אלא ביום ט"ו: משארותם שיורי מצה ומרור. ובמכילתא או אינו אלא שיורי פסחים כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר הרי שיורי פסחים אמור הא מת"ל משארותם אלו שיורי מצה ומרור: ושמלות אף הן היו חשובו' להם מן הכסף וזהב. במכילתא שאין ת"ל שמלות שאה הכסף והזהב שאלום והשאילום ק"ו השמלו' מת"ל שמלות אלא מלמד שהכסות היתה חביבה להם יותר מכלי כסף ומכלי זהב כסדר   הכתוב תחלה כלי כסף ואח"כ כלי זהב היותר חשובים ואחר כך שמלות היותר חשובי': וישאילום אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. ובמכילתא אמרו אין צ"ל וישאילום אלא מה שלא שאלו היו משאילים אותם פי' היה די לומר ויי' נתן את חן העם וינצלו את מצרים מת"ל וישאילום אף מה שלא שאלו: וינצלו וירוקינן. כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן לא מעניין הצלה כמו והצל לא הצלת את עמך: הגברים מבן עשרים ומעלה. נראה לי שהוציא זה מכח הסברא שאם תאמר מבן י"ג ומעלה הנקרא איש יתחייב שיהיה מספר הנמנים מבן כ' ומעלה מעט מאד מפני שצריך להוציא מהת"ר אלף כל הנולדים בתוך שבע שנים ואיך יתכן שיהיה מניינם מבן כ' שנה ומעלה אחר ששה חדשים תר"ג אלף ותק"נ אלא עכ"ל שהמניין הזה מבן כ' ומעלה היה ולא מבני י"ג ומעלה. אך קשה דאם כן מאי לבד מטף דקאמר והלא כיון שהוא מבן י"ג ומעלה איש שמו ולא טף: תערובת אומות של מצריים. הודיע לנו בזה שפירוש ערב מלשון תערובת ושאותו תערובת אינו תערובת עמנו שהרי הכתוב קורא העולים מהאומות שאינן מבנ"י ערב משמע שהם לבדם נקראו תערובת ולפיכך הוכרח לפרש תערובת האומו' זה בזה: וגם צדה לא עשו להם לדרך מגיד שבחן של ישראל כו'. במכילתא דאל"כ מאי נפקא מינה בשלמא קרא דויאפו את הבצק נפקא מינה להודיע שחיוב מצה לדורות היא על שום שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ כמו שאנו אומרי' בנוסח ההגדה אלא קרא דוגם צדה לא עשו להם מאי נפקא מינה: אשר ישבו במצרים אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם. וכאילו אמ' וכל מושב בני ישראל אשר באחריתן ישבו במצרים היה ל' שנה ות' שנה שהרי אי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה: ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק כבר ביארתי בפר' לך לך שהגזרה הראשונה לאברהם היתה בהיותו בן ע' שנה כדדרשו רז"ל מלך לך תרי זימני אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור שהפריחו בין הבתרים והביאו לחרן כמו שדרשו בב"ר וכמו ששנו בסדר עולם בהדיא שאברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה כמו שנאמר ויהי בשלשים שנה ות' שנה יצאו כל צבאות יי' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם ה' שנים שנא' ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן: וזהו אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך. שכתבו לו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרי' ובשאר הארצות: מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין. במכילתא מדכתיב ויהי בעצם היום הזה יצאו דלא ה"ל למכתב אלא ויהי מקץ ת"ל שנה יצאו כל צבאות יי' וגו' וכן דרשו גבי בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו שמלאו לאברהם צ"ט ולישמעאל י"ג מדלא ה"ל למכתביה שכבר כתב לעיל מיניה ואברהם בן צ"ט שנה בהמולו וישמעאל בנו בן י"ג שנה בהמולו: הוא הלילה הזה ליי' הוא הלילה שאמר לאברהם הלילה הזה אני גואל את בניך. במכילתא דאל"כ מאי הוא ומאי הזה אם הוא אינו הזה ואם הזה אינו הוא אלא עכ"ל שהוא חסר מלת שאמ' כאילו אמר הוא הלילה שאמר היה ליי' שמורי' לכל בני ישראל שפי' ליל הגאולה: שמורים לכל בני ישראל לדורותם משומר ובא מן המזיקין. הודיענו בזה שהשמו' הזה הוא מן המזיקין ואמר משומר ובא כלומר שהשמור הזה הוא נמשך ובא בכל דור ודור דמדכתיב שמורים בלשון רבים ולא שמור בלשון יחיד הורה שיהיה שמור אחר שמור בכל דור ודור ולא שהשמור הזה יהיה בעבור כל דור ודור בלילה הזה: בי"ד בניסן נאמרה פרשה זו דעד כאן לא קמיפלגי ר' יאשיה ור' יונתן אלא אם פרשת זו היא גם לדורות או לפסח מצרים בלבד אבל לכ"ע לפסח מצרים היא וכן נראה גם כן מן הכתוב שאמר ויעשו בני ישראל כאשר צוה יי' כו'. ואם כן עכ"ל שבי"ד בניסן נצטוו בה דאי בר"ח לא היה לו להפסיק בין פרשת החדש לפרש' זו בפרשת ויהי בחצות לילה ובפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס מאחר ששתיה' נאמרו בפעם אחת אלא עכ"ל שלא נאמרה פרשה זו בר"ח ומאחר שסתם הכתוב ולא פי' מתי נאמרה על כרחינו לומר שלא נאמרה אלא ביומא שהוא בארבעה עשר בניסן וזה שהקדים פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל לפרשה הזאת אעפ"י שזו היא בארבעה עשר והם היו בט"ו כדי להסמיכן עם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים כו' הכתוב בפרשת החדש אבל אילו נאמרה פרשה זו בר"ח יחד עם פרשת החדש היה לו להסמיכה עם פרשת החדש מאחר שהן מעניין אחד שנאמר בה ויקחו להם איש שה לבית אבות לעשותו פסח ואחר כך יזכיר ועברתי והכתי ויהי בחצי הלילה לא שיפסיק בין ויקחו להם שה ובין זאת חקת הפסח בפרשת ועברתי והכתי ויהי בחצי הלילה: שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ביבמות פי' הערל ואינו ר"ל שהמי' לעבודת כוכבי' כדכתב הרמב"ם בפ"ט דהלכו' קרבן פסח שבן נכר האמור בתורה הוא העובד כוכבים דא"כ היכי כתב רש"י אחר זה גבי וכל ערל לא יאכל בו להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאין זה מומר לערלת ואינו למד מבן נכר והלא אפי' מומר לערלות אינו למד מבן נכר דמומר לערלות הוא מומר לדבר אחד ומומר לעבודת כוכבים הוא מומר לכל התורה כולה אלא כל מי שהוא מומר לאי זו מהעבירו' נקרא בן נכר כיון שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ויצא מתחת גזרותיו דהשתא המומר לערלות הוא בכלל זה הבן נכר: ואחד עבודת כוכבים ואחד ישראל מומר במשמע. במכילתא פירש עבודת כוכבים מהול ואינו ר"ל שמהמקר' הזה אנו למדין שניהן דהא עבודת כוכבים מתושב ושכיר נפקא אפי' ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושבו או שכירו. כדלקמן אלא ה"ק דמקרא דבן נכר גם הכותי במשמע אלא דלא אצטריך קרא אלא למומר וזהו שתרגם אנקלוס כל בר ישראל דמימר וכן ההיא דבימות פ' הערל דמפרש להאי קרא במומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אינו אלא משום דכותי מתושב ושכיר נפקא ולא מפני שאין הכותי במשמעו וא"ת אי הכי כיון דמקרא דבן נכר משתמע גם הכותי תושב ושכיר למה לי. י"ל דאי לאו קרא דתושב ושכיר לא הוה מוקמינן לקרא דבן נכר אלא לכותי השתא דכתיב תושב ושכיר דילפי' מינה כותי נשאר קרא דבן נכר למומר וכלהו קראי דערל ובן נכר ועבד ותושב ושכיר מצרך צריכי דאי כתב רחמנא ערל ה"א משום דמאיס אבל בן נכר דלא מאוס אימא לא ואי כתב רחמנא כל בן נכר ה"א משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא ואי כתב שניהם ה"א עבד עצמו הוא דלא אכיל אבל רבו אכיל כתב רחמנא ומלת' אותו אז יאכל בו מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בתרומה לדברי ר' יהושע או ללמד שאם היו לו עבדים ערלים ורצה למול אותן עכשיו כדי להאכילן בפסח שהוא רשאי להאכילן כדאיתא במכילתא לדברי ר' אליעזר ואי כתב שלשתן ה"א מאי כל בן נכר זה הכותי המהול אבל מומר לעבירה מן העבירות ליכול קמ"ל תושב זה גר תושב שהוא הכותי המהול דהשתא עכ"ל מאי כל בן נכר זה מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואי כתב ארבעתן ה"א מאי תושב זה הכותי שלא קבל עליו שבע מצות אבל הוא מהול אבל גר תושב שקבל עליו שבע מצות והוא מהול אימא ליכול כתב רחמנא שכיר שהוא הכותי שלא קבל והוא מהול נשאר תושב לגר תושב שקבל שבע מצות והוא מהול דבא זה ולמד על זה מידי דהוי אתושב ושכיר דתרומה דאלמלא שניהם ה"א זה הקנוי קניין שנים אבל הקנוי קניין עולם אוכל קמ"ל שניהם שבא זה ולמד על זה כדאיתא בפ"ק דקדושין ובריש פרק הערל: מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בתרומה דברי ר"י ר"א כו' עד מת"ל אז יאכל בו העבד. ואי קשיא לר"י ל"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדו מעכבתו מילת עצמו מיבעי' ולר"א ל"ל קרא דומלתה אותו אז יאכל בו השת' ישר' ערל לא אכיל עבד ערל מיבעי'. י"ל דלר"י אי לאו קרא דוכל ערל לא יאכל בו ה"א אז יאכל בו העבד אבל יש' ערל אכיל השתא דכתי' וכל ערל לא יאכל בו עכ"ל דאז יאכל בו האדון דאס"ד העבד ל"ל השתא ישר' ערל לא אכיל עבד ערל מיבעי' ולר"א אי לאו קרא דומלתה אותו אז יאכל בו ה"א שאם היו לו עבדים ערלים מעיקרא ועכשו שבא זמן הפסח רצה למולן כדי להאכילן שלא יהי' רשאי כיון שלא מל אותן אלא כדי להאכילן ת"ל ומלתה אותו אז יאכל בו להתיר להאכילן אע"פ שלא מל אותן אלא כדי להאכילן דס"ל לר"א שהרב רשאי לקיים לו עבדי' ערלים אבל רבי יהושע סובר שאין הרב רשאי לקיים לו עבדים ערלים וא"כ המקרא הזה לא בא אלא לאסור הרב מאכילתו כל זמן שעבדו ערל והיכי משכחת לה שיהא עבדו ערל ויהיה רבו אסור באכילת הפסח אם כשקנה אותו בי"ד קודם שחיטת הפסח אין רבו יכול לשחטו שכשם שמילת עבדו מעכבתו מלאכול הפסח כך מעכבתו מלשוחטו כדכתי' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכיון דלא מצי למשחטי' היכי מצי אכיל בי' אדאצטריך קרא דאז יאכל בו לומר ומילת עבדו מעכבת את רבו מלאכלו אלא לא משכחת לה אלא כגון שקנה העבד אחר שנשחט פסחו שלא בא אלא לאסור את רבו מאכילתו כל זמן שעבדו ערל וכן כת' הרמב"ם בהלכו' קרבן פסח: תושב זה גר תושב שכיר זה הכותי. במכילתא וכגון שהן מהולין כדלקמן דאל"כ תפוק ליה משום ערל לא יאכל בו דאי אפשר לפרש הכא כמו גבי תרומה תושב זה קנוי קניין עולם שכיר זה קנוי קניין שנים דבשלמא גבי תרומה לא מצי אכיל ביה ישראל כדכתיב וכל זר לא יאכל בו וסד"א דתושבו ושכירו של כהן הוו כמו קניין כספו דכתיב בהו הם יאכלו בלחמו קמ"ל אלא הכא אמאי לא וכי משום דהוה ליה תושב או שכיר איפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה ה"נ לא קני ליה רביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח כדאיתא בריש פר' הערל אבל בפ' הערל תרצו מכח הקושיא הזאת לאפנויי לג"ש נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ומשמע דפליג אההיא דמכילתא דמוקי להו בגר תושב ובכותי דאי לא תימא הכי אין כאן מופנה ועוד וכי בשביל לאפנויי כתב שקר וכתב בתושב ושכיר דישראל מעליא הוא וחייב בפסח שלא יאכל בו אבל ר"י תרץ בזה דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב כותי ומ"מ לגופיה דלא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר אבל לפי מה שפירשתי לעיל דנכתבו כדי ללמד לאחרים דבא זה ולמד על זה קשיא ועוד כיון דלגופיה לא אצטריך לא עדיף מערל ובן נכר ולא נכתב אלא לאפונויי לג"ש ה"ל למכתב תושב ושכיר יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי: כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר. במכילתא ובפרק הערל אליבא דרבי עקיבא: הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא שהרי הקשו על זה והני מילין נינהו והתנן הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם שנ' כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל: ונראה לי שאינה טענה שאם כן הקושיא הזאת נופלת גם להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק תשיעי מהלכות קרבן פסח ואין מאכילין ממנו לכותי אפי' גר תושב או שכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו דע"כ במהול קמיירי דאל"כ תושב ושכיר למה לי השתא ישראל ערל לא אכיל כותי מיבעיא הרי שגם הוא פסק בערבי מהול ובגבעוני מהול כדרב שמעיא אליבא דרבי עקיבא וכדרבי יצחק במכילתא ולא כפי המסקנא שהעמידו בגמרא בגר שמל ולא טבל וכן כתב גם הסמ"ג בסימן שנ"ד שלא יאכל תושב ושכיר בפסח שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו ותניא במכילתא תושב זה גר תושב שכיר זה הכותי ואומר שם רבי יצחק למה נאמרו והלא כתיב כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו אלא בערבי מהול וגבעוני מהול שאינו ערל וגם שומר הז' מצות ואלו נדחו דברי ר' שמעיא ודברי ר' יצחק במכילתא איך פסקו כדבריהם אלא עכ"ל שהם סוברים שרבי שמעיא שאמר לאיתויי ערבי מהול וגבעוני מהול כשהקשו לו והני מולים נינהו והתנן כו' אלמא אע"ג דמהולין הן לא יצאו מכלל ערלים חזר ותרץ קר' דתושב ושכיר דמיירי בערבי מהול וגבעוני מהול כגון שבאו להתגייר וקבלו עליה' עול מצות ועדיין לא טבלו דהשתא לא מיקרו ערלי' אע"פ שלא נמולו לשם גרות דסגי להו במילה שנמולו בכותיתן כאילו נמולו עכשו ואינן צריכין להטיף מהם דם ברית דדייק מההיא דפ' ר"א דמילה דאמר שמעול' לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהו' מהול שצריך להטיף על מה נחלקו על הגר שנתגייר כשהוא מהול משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד מהול מלנתגייר מהול וא"כ לקמץ דפסיק רב הלכה כת"ק דארור בעלמ' כשהוא מהול א"צ להטיף כ"ש בערל שנתגייר כשהוא מהול שא"צ להטיף והה"נ בגר דעלמ' שמל ולא טבל אלא משו' דמתחלה היה סובר ר' שמעיא דאות' מילה שמלו בכותיתן אע"פ שמחזיקין תמיד בכותיתן יצאו מכלל ערלי' הוכרח לקיי' דבריו הראשון כגון שבאו אח"כ להתגיי' אבל הה"נ בשאר כותים שלא היו נמולי' ובאו להתגייר ומלו ולא טבלו וכן ממה שכתב הרמב"ם ז"ל גר שמל ונתגייר כשמטיפין ממנו דם ברית אינן צריכין ברכה משמע דרפייא בידיה א"צ הטפה אם לאו לפיכך פסק שמטיפין ואין מברכין וא"כ סד"א כיון שיצאו מכלל ערלי' אע"פ שעדיין לא טבלו וגר שמל ולא טבל לאו שמי' גר שיהא מותר להאכילו פסח קמ"ל א"ק דבשלמ' לרב שמעי' דס"ל מעיקרא דנמולו בכותיתן ועדיין מחזיקין בכותיתן הוו נמולין היינו דנקט ערבי מהול וגבעוני מהול משו' דדרכן למול בכותית' לפי שהן מבני קטורה שהן מחוייבין במלה כדגרסי' בפ"ד מיתות אלא מעתה בני קטור' לא לחייבו ומשהוקשו לו והתנן הנודר מן הערלי' כו' הוצרך להחזיק דבריו הראשוני' שאמ' בערבי מהול וגבעוני מהול ואמ' שראו להתגיי' ולא טבלו אבל הה"נ בגר דעלמ' שמל ולא טבל אלא הברית' של מכילתא אם בגר שבא להתגייר ומל ולא טבל קמיירי מ"ט נקט בלישני' ערבי מהול וגבעוני מהול לכן היותר נראה לי בזה לומר דהא דפריך בגמ' והני מולין נינהו והתנן הנודר מן הערלי' מות' בערלי ישר' ואסור במולי כותי לא קשי' ולא מידי דשאני נדרי' דאין הולכין בהן אלא אחר לשון בני אדם וכיון דל' בני אדם הוא לקרא הכותים ערלים אע"פ שהן מולין אסור במולי כותי אבל באכילת הפסח דלאו בתר ל' אדם אזלינן דאי ערל הוא ל"ש ישראל ול"ש כותי לא יאכל בו ואי נמול הוא לא שנו ישראל לא שנו כותי אוכל בו סד"א שאם היה ערבי מהול וגבעוני מהול שיאכל בו ת"ל תושב ושכיר להביא ערבי מהול וגבעוני מהול שאע"פ שהוא גר תושב או שכיר שלא יאכל בו דאי לא תימא הכי הא דכתב קרא וכל ערל לא יאכל בו בישראל למה הא תנן הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל דאפי' ערלי ישראל מולין איקרו וליכול אלא עכ"ל דדוקא גבי נדרים הולכים אחר לשון בני אדם אבל לגבי אכילת פסח לא ואם כן מנדרים לפסח לא קשיא ולא מידי והדברים שאמר רב שמעיא מתחלה בערבי מהול וגבעוני מהול לא נדחו כלל אלא בקיומם הם עומדים והא דמשני לאיתויי גר שמל ולא טבל רבותא בעלמא קאמר דאפילו את"ל דגבי אכילת פסח נמי הולכין אחר לשון בני אדם כמו גבי נדרים א"ה מצינן לשנויי בגר שמל ולא טבל וכה"ג אשכחן בפרק הערל גבי מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה שצריך לישא אשה אחרת והביאו ראיה מאברהם דכתיב ביה מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ. ופריך התם ונילף מיצחק דכתיב ביה ויהי יצחק בן מ' שנים בקחתו את רבקה וכתיב ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם אף על גב דגבי יצחק נמי אינם אלא עשר שהרי בת שלשה שנים היתה כשנשאה והמתין לה י' שנים שתהא ראויה להריון ועוד י' שנים כאביו וא"ה תרצו ואמרו שאני יצחק דעקור הוה ועכ"ל דלא אמר זה אלא לרבותא בעלמא דאפי' אם נאמר שנשאה גדולה והמתין לה עשרים שנה שאני יצחק דעקור הוה ולכן לא פי' רש"י גבי ויצחק בן ס' שנה מה שתרצו בגמ' דהמתין לה כ' שנה משום דעקור הה אלא פירש עשר שנה המתין לה משנשאה עד שנעשית בת י"ד שנה ראויה להריון ועשר שנים צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה: בבית אחד יאכל בחבורה אחת. במכילתא וכן תרגמו אנקלוס אבל שיהיו כל הנמנים בו ממשפחה אחת כמו בפסח מצרים אין קפידא דדוקא פסח מצרים נוהג במשפחות כדכתיב שה לבית אבות וצאן למשפחותיכם אבל פסח דורות אפילו בערבוביא כדכתיב כל עדת ישראל יעשו אותו כדלקמן: או בבית אחד כמשמעו. במכילתא פירוש במקום א' ולא בשני מקומות שאם התחילו לאכול בחצר וירדו גשמים לא יכנסו לבית ואם התחילו בבית ונבקעה עליהם קורה לא יצ' לחוץ תלמוד לומר על הבתים אפי' במקומות הרבה ואם תאמר מ"ל לפרושי קרא דבבית אחד חבורה אחת וקרא דעל הבתים כמשמעו במקומות הרבה אימא קרא דבבית אחד הוא כמשמעו במקום אחד ולא בשני מקומות שאם התחילו לאכול בחצר וירדו גשמים לא יכנסו לבית וקרא דעל הבתים בשני חבורות ללמד שהנמני' על הפסח יכולין לעשות אותו בשתי חבורות יש לומר ר' שמעון דס"ל בכולה תלמוד' דיש אם למקרא ודריש קרא דבבית אחד יאכלו אפסח הנאכל ולא אאוכל משמע מדקפיד רחמנא אפסח ולא אאוכל שמע מינה דאוכל מצי אכיל ליה אפילו בשתי מקומות ולא הקפידה תורה אלא שלא יתחלק הפסח לשני מקומות שיאכל חציו לכאן וחציו לכאן דהיינו לשתי חבורות וא"כ קרא דעל הבתים אשר יאכלו אותו בהם עכ"ל דלא קמיירי אלא אאוכלין שכל בני החבורה רשאין לשנות מקומם שאם התחילו בחצר וכו' וצריך שיהיו כל אנשי החבורה ביחד שלא יתחלקו לב' חבורות ונשאר קרא דבבית אחד יאכל כתרגומו בחבורה אחת אבל ר' יהודה דסבירא ליה בכולה תלמוד' דיש אם למסורת ודריש קרא דבית אחד יאכל אאוכל ולא אנאכל דקרא קפיד אאוכלין שלא יאכלוהו אלא במקום אחד ולא בב' מקומות עכ"ל דקרא דעל הבתים אינו רצה לומר שהן רשאין לשנות מקומן אלא שהן רשאין לחלק הפסח מתחלה לחצאין ואלו אוכלין חלקם בבית אחד ואלו אוכלין חלקם בבית אחר אבל אם התחילו לאכול בחצר וירדו עליהן גשמים אסורין ליכנס בבית הכי איתא בהדיא בשלהי פרק כיצד צולין: יאכל ועצם לא תשברו בו הראוי לאכילה. פירוש יאכל דרישיה דקרא קאי אף אעצם לא תשברו בו וכאילו אמר ועצם הנאכל לא תשברו בו שרוצה לומר הראוי לאכילה דהיינו שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח: ואינו למד מבן נכר. דפי' בן נכר לרש"י. ז"ל הוא המומר לאיזו עבירה מן העבירות לא עבודת כוכבים כדכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות קרבן פסח שאלו היה פי' נכר עבודת כוכבים כדכתב הרמב"ם ז"ל לא היה הערל יכול ללמוד מבן נכר אע"פ ששניה' מומרים לעבירה מן העבירו' מפני שהמומר לעבודת כוכבי' הוא מומר לכל התורה והמומר לערלות אינו מומר רק לדבר אחד וכן נראה ממה שתרגם אנקלוס כל בר ישראל דישתמד דסתם מומר כולל הכל גם לא מצינו בשום מקום שיהיה פי' בן נכר עובד אל נכר אלא שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כדאיתא בפרק הערל ופי' נתנכרו מעשיו הוא המומר לעבירה מן העבירות להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה. במכילתא ושם אמרו לפי שהוא אומר וכי יגור אתך גר אין לי אלא פסח שהשוה בו את הגר לאזרח שאר כל המצוות שבתורה מניין תלמוד לומר תורה אחת יהיה לאזרח ולגר בא הכ' והשוה הגר לאזרח בכל מצות שבתורה ואיני מבין דבריה' שהרי גבי פסח אי לאו דכתי' ביה וכי יגור ועשה פסח דמשמ' שכל המתגייר יעשה פסח מיד לא היה צריך להשוותו לאזרח לומר מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד משום דדבר פשוט הוא דגר שנתגייר הרי הוא כישר' לכל דבריו ואם כן לא היה צריך זה לשאר כל המצות ושמא י"ל אילו לא כתב קרא גבי פסח והיה כאזרח להשוות הגר לאזרח מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד לא היה צריך להשוות הגר לאזרח לשאר כל המצות דדבר פשוט הוא שהגר הוא כישר' לכל דבר אבל השתא דכתיב גבי פסח והי' כאזרח להשוות גר לאזרח שלא נחשב שפירו' וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא שכל המתגייר יעשה פסח מיד והיה עולה על הדעת לומר שאין הגר שוה לאזרח אלא לעניין פסח בלבד הוצרך הכ' לומר תורה אחת יהיה לאזרח ולגר להשוות גר לאזרח אף לשאר המצות שבתורה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך