ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן פרשה זו נאמרה קודם אותה של מעלה של מכת בכורים שהרי פרשה זו קודם עשו, מראש חודש. ואת של מכת בכורים בערב פסח. אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה שלא רצה להפסיק בין סדר התראת כל המכות וגם רצה לפרש על הסדר כל המצוות התלויות בחדש ניסן.בארץ מצרים לפי שפרשה של מצות היא זו, הוצרך לפרש היכן נאמרה, כמו שמצינו בשאר מצות מהן בסיני מהן באהל מועד ומהן בערבות מואב.לאמר צא ואמור להם מיד.החדש הזה החדש נקרא חדש וירח בשביל חדוש אור הירח.הזה זה ניסן שהרי כשהוא אומר חג האסיף תקופת השנה וחג האסיף בצאת השנה צא וראה איזה חדש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה שהשנה יוצאה בו וקרוי שביעי כדפרש בפרשת אמור, אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה באספכם את תבואת הארץ וגו׳ אין אתה מוצא אלא חדש תשרי ולאחר שלמדת ששביעי הוא תשרי ניסן יהיה ראשון, ואעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחדש הראשון הוא חודש ניסן.הזה נתקשה משה בו לפי שמולדו של אותו ניסן לא נראה עד לאחר י״ח שעות ביום רביעי והיה דק מאד. וכן יסד הפייט ועד שלשים מחצות לא ניכר בחוצות. וי״א שנתקשה אימת יתקדש החדש אם כשפגימת הלבנה היא לצד צפון או כשהיא לצד דרום עד שאמר לו הקב״ה כזה ראה וקדש כלומר כשהלבנה בחידושה פגימתה למטה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול צפון וביושנה פגימתה למעלה כשהיא צומחת ועולה ופניה מול דרום.לכם ולא לאומות אחרות שהרי הם מונים לחמה.ראש חדשים אבל לא לשנים לשמיטין וליובלין לנטיעה ולירקות. שנאמ׳ מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות ואם ניסן הוקבע להיות ראש השנה אמאי לא יצוה הקב״ה לקרות בתורה בחג המצות, ועוד מצינו חג האסיף תקופת השנה, וחג האסיף בצאת השנה, ללמדך שמשם מתחלת תחלת השנה.ראש חדשים שומע אני מעוט חדשים שנים ת״ל לחדשי השנה.ראשון הוא שנאמר שמור את חדש האביב וגו׳ סד״א יעברו את ניסן אלא אם אמרת כן נמצא עושה ניסן שני והתורה אמרה ראשון לכם-להתחיל בו חשבון חדשי השנה בין שתהיה מי״ב חדש בין שתהיה מי״ג חדש שהרי לא מצינו אזהרה בתורה שלא למנות רק י״ב חדש, אך מצינו כתוב לעשות הפסח ולקראו ראשון החדש שיקרה בו אביב, ולעשות שבועות בזמן שיוכלו להקריב בו בכורי חטים.ראשון הוא לכם מכאן ואילך הוא ראשון שמתוך שתמנו החדשים מזמן החירות תזכרו הטובה שעשיתי עמכם, אבל מאדם הראשון עד עכשיו תשרי ראשון וניסן שביעי כדכתיב במלכים בירח האיתנים בחג ומתרגם יונתן בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה.לחדשי השנה ניסן ראשון אייר שני סיון שלישי וכל שמות החדשים אינן לשון הקדש אלא לשון כשדים לפיכך לא תמצא שם אחד מהם בכל המקרא רק בספר חגי זכריה דניאל אסתר לפי שכל אלה בגולה היו, אך מצינו במקרא שנקראו בלשון אחר ירח זיו בירח האיתנים ירח בול.בעשר לחודש הזה ויקחו להם יום שבת היה ולפי שעשו בו ישראל מצוה ראשונה כגון מקח הפסח בעשור נקרא שבת הגדול.ויקחו להם איש שה ע״י שמזל טלה היה יראתם ובגללו היו עובדים לצאן אתם תקחו יראתם בידכם ולא תהיה בהם יכולת לעכב אתכם וילקו בחדש שמזלו טלה ולא יועיל לה.שה לבית אבת אפילו אינם ממשפחה אחת והם בבית אחד יקחו להם שה.שה לבית למצא יראתם בכל בית ובית.תכסו על השה שנה הכתוב עליו לפסלו אם שחטו שלא למנויו.שה תמים שלא יוכל היהודי לקחת בעל מום להשמט מן המצרי ולומר, אין זה ראוי לכם ואין להקפיד עליו, שהרי הוא בעל מום ונקבה וזקן, לכך נאמר תמים זכר בן שנה שמיקרין אותו לעבודתם אע״פ כן אין לירא מהם, כשתיראו שאין יכולת בידם להציל יראתם מכם בעודכם בעיר כ״ש כשתצאו מן העיר חוצה לא יוכלו להחזירכם.בן שנה בן שנתו והראיה מן הנשיאים דכתיב כבש אחד בן שנתו ובסוף כתוב י״ב כבשים בני שנה. [מן הכבשים ומן העזים או מן העזים].והיה לכם למשמרת פרש״י נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה. כדכתיב ביחזקאל ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. ומתרגם יונתן בדמא דמהולתא ארחם עלך ובדמא דפסחא אפרוק יתך.והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום והא דאמרינן במסכת עבודת כוכבים אנן דפסלינן בדוקים שבעין בעינן ל׳ יום. דילמא ההוא לידע בין מום קבוע למום עובר והכא לידע אם יש בו מום כלל. ד״א התם כשבא ליקח מן הא״י צריך שלשים יום אבל הכא שהיו מזומנים בידם לא בעינן רק ד׳ ימים.עד ארבעה עשר יום כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבשת ובזוי בבתי היהודים וישמעוה צועקת ואין מושיע לה, וראיה לדבר שהרי כאן כתיב לחדש הזה ללמדך שמצוה זאת לא נהגה רק לאותו פסח.ושחטו אתו בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח.ושחטו אתו כנגד שאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו אמר לו הקב״ה ושחטו. הפסח אינו טעון נסכים ולא סמיכה ולא תנופה חי.ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל שלא יוכל שום יהודי להטיל על חבירו הדבר לומר לא עשיתי אני זאת אלא אחר עשה הדבר כי כולם יהיו שותפין.בין הערבים בשעת אסיפת העם כשפועלים באים ממלאכתם.ולקחו מן הדם ונתנו על ידי טבילת אזוב כמו שפירש משה לישראל ומה שקצרה פרשה זו פירשה שנייה.על שתי המזוזת משני צדדי הפתח.ועל המשקוף לשון וישקף הוא עבר הפתח הנשקף למעלה וכל זאת שמא לא יוכלו כולם לבא בשעת שחיטה עכשיו יראו כולם דם יראתם נתון שם לבזיון. ד״א כדי שיהיה הדם כמין ח׳ להגין על הפתח לבלתי נתון בה את המשחית לבא ואות חיים הוא.על הבתים בבתים דוגמת על צבאותם על חרבך תחיה.ואכלו את הבשר בלילה בשעה שכל בני אדם מצויין בבתיהם.בלילה הזה בליל ט״ו בניסן שהוא אותו ליל עצמו של ראש חדש שאני נדבר עמך עכשיו.צלי אש שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם.על מררים עם מרורים כל זה דרך בזיון שיאכלוהו עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק.אל תאכלו ממנו נא אם מצרי יבא בבתיכם בעת צלייתו אל תסלקוהו מן האש לומר צלוי יפה ועדיין הוא נא וכל כך תאמרו מתוך יראה לכך נאמר שלא תיראו מהם,ובשל מבשל וגו׳ לפי פשוטו וא״ו דובשל יתרה, וה״ק בבקשה מכם אל תאכלוהו מבושל במים פן יהיה נראה דבר סתר כי אם צלי אש בגלוי.נא לשון בקשה.ראשו על כרעיו ועל קרבו עם כרעיו ועם קרבו. דוגמא על שדה הארץ יחשב. האנשים על הנשים, כלומר אפילו בשעת צליה כולו שלם שיהיה ניכר שהוא יראתם.ולא תותירו שאם תותירו לא יהא נודע איזהו זמן קבועו.באש תשרפו כ״ז דרך בזיון.וככה תאכלו אתו וגו׳ כלומר דרך חול ובזיון אבל לא כשאר קדשים שאוכלים אותן דרך כבוד. וי״מ מצות אכילתו על החפזון. מצות אואכלו קאי פירוש גם יאכלו בלילה הזה מצות דרך מהירות. על מרורים יאכלהו יאכלו עמו עשב מר כדי שיהיה הכל נאכל בבת אחת: עבדות, הצלה, חירות. עשב מר זכר לוימררו. פסח זכר להצלה שבשעת המגפה פסח עליהם. מצות זכר לחירות שלא הספיק הבצק להחמיץ עד שנגאלו. אל תאכלו ממנו נא שעל ידי כן נפשו של אדם קצה בו ומניחו ונמצא בא לידי נותר. ובשל מבשל שאינו ממהר לבשל כל כך במים כמו באש. ועוד שע״י הבשול שבמים יש פירורין בבשר ובא לידי נותר וכל כך מטעם חפזון. ד״א אל תאכל ממנו, מבושל במים אף על פי שכבר בשלו באש שכן ובשל פירושו צלי אש כמו ויבשלו את הפסח. כי אם צלי אש ויתבשל מהר שאין באש חציצה בינו ובין האש ולכך קורין אותו בלע״ז האט״א לשון מהירות. חזר וכתב כי אם צלי אש להוציא כל משקין, ולהוציא מבושל בקדרה בלא משקין וכולם בלאו הן רק צלי אש לבדו. ולא דמי לאלמנה וגרושה חללה זונה כי אם בתולה דאמרי בעולה בעשה היא, שהרי כתיב שם את אלה לא יקח ללמד שאין לאו רק למבוארים, והכא לא כתיב יאכלוהו. ראשו על כרעיו ועל קרבו יצלוהו כולו כאחת ואם יעשה ממנו שני מיני מאכל אין זה דרך חפזון ושמא יבא לידי נותר. ולא תותירו ממנו עד בקר אין דרך בני אדם שדעתם ללכת בדרך להותיר לצורך המחרת. והנתר ממנו באש תשרפו שהרי תלכו לדרככם ולא תאכלוהו ואם יותר כלבים יאכלוהו. (אך) [או] יושלך דרך בזיון וזה דרך חול והוא בשר קדש. כאן פרש״י מה ת״ל עד בקר פעם שני לומר שאינו נשרף בי״ט אלא ביום המחרת, ואין להקשות ליתי עשה דבאש תשרופו ולדחי לא תעשה מלאכת די״ט, דהא קיי״ל די״ט עשה דכתיב ביום הראשון שבתון, דמשמע שבות ולא תעשה מלאכה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.ומקלכם בידכם לנהוג את החמורים כמו שמצינו ויך את האתון במקל.ואכלתם אתו בחפזון שהרי בחפזון תצאו ממצרים.פסח הוא לה' פרש״י הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג וכו׳ ואתם עשו כל עבודותיו, כלומר הקב״ה עשה מה שמוטל עליו ואתם כמו כן עשו מה שהוטל עליכם במצות פסח ודוגמא זו פרש״י גבי השקיפה ממעון קדשך מן השמים.ובכל אלהי מצרים כמו נתתיך אלהים לפרעה, אשר הלכו אלהים. פי׳ בכל אלהי מצרים שרי מצרים.אעשה שפטים יסורין, כמו וביואש עשו שפטים. בית שהיה בו בכור הבכור לוקה, אין בו בכור גדול שבבית לוקה. ואין לפרש אלהים לשון עבודת כוכבים שהרי אינו נופל לומר יסורין בדבר שאין בו רוח חיים. כאן פרש״י, של מתכת נמסת ונתכת לשון וחם השמש ונמס.והיה הדם לכם לאת שאתם מקיימים את המצוה. ד״א לאת וזכר ששפכו את דמכם.וראיתי את הדם אע״פ שהוא בפנים כשהקב״ה מצוה את עבדיו לעשות דבר או לדבר דבר בשמו הם מדברים כאלו הקב״ה מדבר שהרי שלוחו של השולח כשולח וסוף הענין מוכיח, ולא יתן המשחית וגו', אבל ההוצאה היתה על ידי הקב״ה כמו שאמרו רבותינו ויוציאנו ה׳ לא על ידי מלאך [וראיתי פירוש ויחשוב כי ראיה זו בלב היא].ופסחתי עליכם ופסעתי כמו ויפסחו על המזבח.לכם לזכרון עד עכשיו דבר בפסח מצרים מכאן ואילך מדבר בפסח דורות. לכם לזכרון עכשיו תעשו אותו לצורך, ולדורות תעשו אותו לזכרון. לדרתיכם חקת עולם פרש״י מיעוט דורות שניים ת״ל חקת עולם. וא״ת הא אמרינן ביש נוחלין דשאני התם דכתיב לדורותיכם כלומר כיון דכתיב ביה דורות לעולם משמע, אלא י״ל אי לא כתיב הכא חקת עולם יש פתחון פה לבעל דין לחלוק כמו שפרש״י ובא ולמדך התם כל מקום שנא׳ לדורותיכם לעולם משמע אע״ג דלא כתיב ביה חוקת עולם.שבעת ימים מצות תאכלו פרש״י ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וגו׳ למדנו על השביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ ומנין שכל ששת ימים רשות, זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל וכו׳ כלומר השבעת ימים היו בכלל אכילת מצה דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו והשביעי יצא מכלל השבעה מהאי קרא דששת ימים תאכל מצות ללמד עליו שהוא רשות שאינו חובה, ולא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דהיינו השבעה ימים מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת, ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מכלל האחרים אף ו׳ ימים רשות רצה לאכול בלא לחם או להתענות הרשות בידו, יכול אפילו לילה הראשון רשות ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. שבעת ימים מצות תאכלו כנגד רביע החדש שהוא שבעת ימים שכך שמשה המכה. שבעת ימים מצות תאכלו מצוה זו לדורות. ומוסב אחוקת עולם תחגוהו. ואי אפשר לומר במצות שהוציאו ממצרים, שאע״פ שנסתפקו מהם ששים ואחת סעודות לא היתה המצוה רק לילה הראשון.אך ביום הראשון תשביתו לפי הפשט פי׳ דוגמא ויכל אלהים ביום השביעי שאי אפשר לומר שעשה מלאכה ביום השביעי אלא כלה כל מלאכתו ביום הששי וכשבא יום השביעי נמצאת כל מלאכתו נגמרת אף כאן נמי ביום הראשון תשביתו לפני בא יום ראשון תשביתו וכשבא יום ראשון נמצא שהוא מושבת.כי כל אכל חמץ שלא תאמר אוכל מצה ואוכל חמץ עמה, דאם כן תבטל המצה מפני החמץ שאדם רגיל בה. כי כל אכל חמץ עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל ולא יאכל חמץ.מקרא קדש כתרגומו מערע קדיש, בו יארע קדוש י״ט. כל מלאכה לא יעשה בהם פרש״י אפילו ע״י אחרים חז״ק אם כן מצינו אמירה לא״י מן התורה, ואמרינן בעלמא דאמירה לא״י שבות.בהם בשני הימים ראשון ושביעי.אך אשר יאכל לכל נפש על שם שכתב כאן כל מלאכה, הוציא מכללה הדבר הנאכל ולכך כתיב בכל החגים במקום אחר כל מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי הכנת אוכל נפש שאינה עבודה. אבל בשבת וביום הכפורים שאפילו הכנת אוכל נפש אסורה כתיב בהן כל מלאכה לא תעשו.לכל נפש פרש״י אף לבהמה. והא דאמרינן לכם ולא לכלבים היינו משום שיכול לחזר אחר מזונותיו, יכול לאחרים ת״ל אך. ואע״ג דכתיב לכם ואמרינן לכם ולא לאחרים תרוייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חדא הוה אמינא בשביל האחר עצמו לא יכין אבל להרבות בשבילו מותר להכי איצטריך אך.ושמרתם את המצות י״מ שלא תפסוק מכם אכילת מצות לדורי דורות דוגמא תשמרו להקריב לי במועדו.עד יום האחד ועשרים פרש״י למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים לפי שנאמר ימים לילות מנין ת״ל וכו'. חז״ק היאך מצינו למימר לילות מנין הרי לעיל כתיב מיום הראשון עד יום השביעי ואפי׳ לילות משמע. אלא ע״י דוחק י״ל יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ולא עונש כשאין עושים אותם כגון מצה בלילה הראשון ויש לך דברים שאין מקבלים שכר בעשייתם ושכר כשאין עושים אותם כגון מצה מליל ראשון ואילך. ומ״מ מצות, שבעת ימים מצות תאכלו כתיב כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו. לילות מנין כלומר אם אכל כל שבעת הלילות מצה מנין שקיים את הפסוק ת״ל עד יום האחד ועשרים מכל מקום. מיום הראשון עד יום השביעי לא קאי אלא אכי כל אוכל חמץ. עד יום האחד ועשרים שלא תאמר שבעת הימים שצוה הקב״ה לאכול בהם מצה אין קפידא לעשותן בסוף החודש או סירוגין ת״ל בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב.שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם מקרא זה בא להעיד על ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם שאמר למעלה שההשבתה אינה ביום הראשון אלא מלפני היום מושבת כי כל השבעת ימים שוים הם נמצא שהרי כבר מערב יו״ט מושבת הוא. וי״מ לפי פשוטו אינם צריכים לשאור שימצא בבתיכם שהרי אתה ענוש כרת על אכילת חמץ כדכתיב כי כל אכל מחמצת ונכרתה וגו'. כי כל אכל מחמצת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו.בכל מושבתיכם תאכלו מצות לפי שהיא מצוה ראשונה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כתיב ביה בכל מושבתיכם אבל גבי פסח לא כתיב אלא לדורותיכם לפי שאין נוהג אלא בארץ.ויקרא משה לכל זקני ישראל ולעיל כתיב דברו אל כל עדת ישראל, אלא מצות הלקיחה היתה לכל ישראל ומצות השחיטה לא היתה רק לזקנים אבל לא להדיוטות פן יקלקלו בשחיטתן.משכו את עצמיכם למשפחתיכם, וקחו לכם צאן, דוגמת ומשכתי אליך אל נחל קישון וגו'. אהדרה קרא בשביל אגודת אזוב ובשביל ואתם לא תצאו וגו'.והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת ולמעלה הוא אומר למפרע על שתי המזוזות ועל המשקוף ללמד שאם שנה במתנות לא עכב.ולא יתן המשחית ומה שאמרו רבותינו ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך היינו שלא ישלח מלאך במקומו אלא הוא בעצמו בכבודו ירד למצרים ועמו מלאכי משחית להשחיתם.מה העבדה הזאת לכם שאר עבודות הולכות אחר העתים עומר בט״ז ניסן לפי שהוא עת קציר שעורים, שתי הלחם בששה בסיון לפי שהוא עת קציר חטים, ד׳ מינים שבלולב שהוא עת אסיפת פירות, אבל עבודה זו שבי״ד בניסן מה טיבה ואמרתם זבח פסח וגו'.בנגפו את מצרים בליל ט״ו בניסן.ואת בתינו הציל ולזכרון אותו נס אנו עושים מצוה זו. ד״א מה העבדה הזאת לכם שנאכלת צלי שהרי אין שאר בשר קדש נאכל צלי.ואמרתם זבח פסח הוא ובשביל זבח החפזון אנו אוכלים אותו צלי לפי שהוא דרך חפזון. ויקד העם וישתחוו זו קבלת מצוה שקבלו עליהם לעשות כל האמור למעלה. שכן דרך כל מי שמקבל לעשות את אשר יצווה מרכין צוארו ונראה בהשתחואתו שקבל עליו המצוה.ויהי בחצי הלילה ראויה היתה פרשה זו להיות סמוכה לפרשת ולא שלח את בני ישראל מארצו כדי להיות כל המכות על הסדר ומה שנכנסה פרשת החדש באמצע להודיעך איך נמלטו בכורי ישראל כשבא המשחית על מצרים.בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור ובמקום אחר הוא אומר ביום הכותי כל בכור, א״ר יוחנן אעפ״י שהכה אותם בחצי הלילה היתה נפשם מפרכסת בתוכם עד הבוקר, כדי שידעו ישראל באיזה מכה מתו שונאיהם.וה׳ הכה כל בכור רבי אלעזר בן פדת אומר כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו וסנקלטין שלו, מלמד שב״ד של מעלה ישבו וגזרו שינגפו בכורי מצרים.מבכר פרעה בא הכתוב ללמדך על פרעה שגם הוא בכור ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'הישב על כסאו העתיד לישב על כסאו אלו חיה, דוגמא ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו. י״מ בד׳ תולדות העולם הוכו מצרים מים רוח אש עפר, בשתים הראשונות דם צפרדע - מים. בשתים שניות כנים וערוב - בעפר. כדכתיב תוצא הארץ נפש חיה. בשתים שלישיות דבר ושחין, דבר ע״י אויר רע בא היינו רוח שחין מפיח כבשן האש בא, בשתיים רבעיות ברד ארבה - ברוח. הברד בא מרוח סערה שהוא מביאו וכן הארבה הרוח מביאתו. והשתיים החמשיות במכת מעשה ידי שמים שהוא - אש כגון החשך שהמאורות מנעו אורם מעל ארץ מצרים, ומכת בכורים מלאך ירד מן השמים להרגם. נמצא שהוכו במים ורוח ואש ועפר. ועשר מכות אלו היו על ידי הקב״ה ומשה ואהרן שלש ראשונות על ידי אהרן ובענין שפל, השתים במים והשלישית בעפר הארץ. ועל ידי משה שלש בעליונים כמו שמעלתו עליונה ממעלת אהרן והם ברד ארבה חשך, שכן משה שלט בשמים ובארץ. וע״י הקב״ה ערוב דבר מכת בכורות, ואחת על ידי שלשתם היא מכת שחין.ויקם פרעה לילה מהו לילה שהיה חשך כלילה. הוא ועבדיו, כי אין בית אשר אין שם מת רבי נתן אומר וכי לא היו שם בתים שלא היו שם בכורות, אלא שכיון שבכור מת לאחד מהם היה עושה לו איקונין ומעמידה בתוך ביתו ואותה לילה נשחקת ונהדקת ונזרת והיה אותו יום קשה בעיניהם כאותו יום שקברוהו, ולא עוד אלא שמצרים קוברים אותם בבתיהם והיו הכלבים נכנסים דרך הכוכין ומוציאים את הבכורות מתוך שיניהם ומתעתעין בהם והיה קשה בעיניהם כאותו יום שקברוהו.ויקרא למשה ולאהרן לפי שאמר לך מעלי וגו'.גם צאנכם גם בקרכם גם ריבה, מלמד שנתן להם משלו ומשל שריו לקיים מה שנאמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות.[וברכתם גם אתי פי׳ גם תברכו אותי].כלנו מתים לשון פעולה כולנו מתים והולכים שהרי נתפחדו ממה שאמר משה פן יפגענו בדבר או בחרב, ואם יאמר ישראל המתן לי עד שאחזיר לך מה שהשאלת לי המצרי אומר יהי לך הכל ולך לך ולא נמות.צררת בשמלתם לכך נהגו העולם לתת האפיקומן תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם.על שכמם שהיו חמוריהם טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.וה׳ נתן את חן העם לקיים מה שנאמר ונתתי את חן העם וגו'.ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה נתקבצו כולם שם שזה היה מקום שעבודם ומשם יצאו חפשים.סכתה רבי נחמיה אומר לפי שצריך למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה.ויאפו את הבצק בסכות שהיתה חניה ראשונה.עגת מצות מה טעם כי גרשו ממצרים וגו'. וכאן אמרו רבותינו בפרק מי שהיה טמא שאין חמוצו של פסח מצרים נוהג אלא יום אחד ופסח דורות נוהג כל שבעת ימים. והכי איתא בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק וכו'.ליל שמרים הוא לה' ששמרם מן המשחית בנגפו את מצרים ולפיכך צוה הקב״ה שיהא גם הוא לישראל ליל שמורים לכל הדורות שישמרו אותו לילה שלא ישנו אלא יודו ויספרו את הנסים והגבורות שעשה אלוקים לנו באותו הלילה.שמרים גיינו״ש בלע״ז. ד״א ליל שמרים שישמרו מלאכול בו את פסחיהם דוגמא תשמרו להקריב לי במועדו.זאת חקת הפסח פרשה זו לדורות נאמרה,לא יאכל בו ממנו, כמו והנותר בבשר ובלחם.מקנת כסף לרבות אשה ועבד וקטן להיות כעבד איש.ומלתה אתו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפי׳ חזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו מלאכול בפסח ובתרומה, ועל זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אינו חוצץ לטומאה.תושב פרש״י זה גר תושב. פירש כלומר שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות ואע״ג דבפרשת אמור פרש״י זה עבד עברי הנרצע י״ל התם בתרומה והכא בפסח.בבית אחד יאכל לפי הפשט בבית שכל אחד ואחד בית אב יהא נאכל ולא ישלחו ממנו מנות איש לרעהו שאין זה דרך חפזון אלא דרך בני אדם הקבועים על הסעודה, אי נמי פן יפגע בהם המשחית. וכן כתוב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.ועצם לא תשברו להוציא ממנו המוח שלא תבואו לידי איחור כי כל עניינו דרך חפזון. ד״א ועצם לא תשברו בו לפי שהוא נאכל בחבורה וראוי לכל אחד ליטול חלקו, כתב לך שלא יקפיד איש על חלוקת העצם ואין לשברו. ד״א דינו היה להיות נאכל על השבע כדי שיהא טעם הפסח בפיו, אם ישבור בו עצם נראה כרעבתן וגרגרן. וי״מ מה שהוא נאכל על השבע היינו כדי שלא יבא לידי שבירת עצם. ואין להקשות ויהא נאכל לתאבון כדי שלא יבא לידי נותר. דהא נותר יש לו תקנה בשריפה מה שאין כן בשבירה. ועצם לא תשברו וא״ת יבא עשה דואכלו את הבשר וידחה לא תעשה דועצם לא תשברו בו, שאין ת״ל איסור שבירה שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשו אותו, הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ויש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם הכי מתני׳ בפרק כיצד צולין.כל עדת ישראל יעשו אותו מגיד הכתוב שאף פסח דורות בא בערבוביא.ועשה פסח ובא לעשות פסח.והיה כאזרח הארץ הואיל ושמע ספור נסי הקב״ה ובא לחסות תחת כנפיו אע״פ שלא היו שם אבותיו באותו הנס. הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת״ל והיה כאזרח הארץ מה אזרח אם נפטר מן הראשון לא יעשה את השני אף גר כן.וכל ערל לא יאכל בו משום דמאיס כדאיתא בפרק מי שהיה טמא.תורה אחת יהיה לשון זכר גבי נקבה בכמה מקומות.הגר הגר בתוככם ולא לגר בשער הוא גר שער.ויעשו כל בני ישראל אמרו לעשות כן לדורות דוגמא ויעשו כן החרטומים גבי כנים.ויהי בעצם היום הזה דבוק הוא לפסוק שלאחריו ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים, וידבר ה׳ אל משה בחצי הלילה בשעת מכת בכורים לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם וראיה לדבר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'[על צבאתם פי׳ בצבאותם].
