ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגומר עד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות: השאלה הא' מאחר שמצות החדש והפסח והמצה היו כוללים לישראל כלו למה זה ייחד מצות החדש למשה ולאהרן בלבד כמו שאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. ומצות הפסח והמצה ייחד לישראל כמו שאמר דברו אל כל עדת בני ישראל וגומר היה ראוי שיאמר הכתוב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' ובעשור לחדש וגו' ויהיה המאמר בכלל לישראל נאמר. וכל המצות מיוחסות אליהם: השאלה הב' באמרו ראשון הוא לכם לחדשי השנה והיא שלא יתכן לתת התחלת וראשית בשנה כלל לפי שהזמן מתדמה מכל צד ואין הבדל בין חלקיו ואין השנה דבר אלא מדת זמן תנועת השמש בגלגלו המיוחד לא מחלק רשום פרטי לחלק אחד שייוחד בו אלא תנועתו מאיזו נקודה שתרשום או תדמה בגלגל עד חזרתו לאותה נקודה עצמה במהלכו המיוחד לזאת יקרא שנה מפני אותו ההשנות. והנה התחלת היום היא טבעית מוחשת מעת זריחת השמש יצא על הארץ והתחלת החדש היא טבעית בהתחדשות הלבנה ולזה יקרא חדש. אבל תחלת השנה וראשיתה אינה טבעית כי הנה הגלגל הוא בעגול כדורי מתנועע בסבות תנועת אחת סבובית מדובקת וחוזרת חלילה וכבר התבאר בחכמה שאין בגשם הכדורי ולא בתנועה הסבובית לא ראשית ולא תכלה אחר שאין בגלגל חלקי מיוחד וידוע שממנו התחיל השמש להתנועע וחלק מוגבל שבו יסיים תנועתו וינוח כי תנועת הגלגל מתדמה בסבובה וכל חלקים המתדמים ואין אחד מהם ראוי להיות התחלה או סוף מן האחר ואיך אמר אם כן ראשון הוא לכם לחדשי השנה: השאלה הג' אם היה דבר המלך וגזרתו שניסן יהיה ראש לחדשים והתחלת השנה איך הסכימו חכמי ישראל למנות השנה מחדש תשרי ועשו אותו ראשית השנה ועברו בזה אם כן על מצות החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הנה אמרו שניסן הוא ראשון לחדשי השנה ושתשרי הוא ראשית השנה והתחלתה הם בלי ספק מאמרים סותרים זה לזה. והנה בפ"ק דמסכת ר"ה (ד' יא) חלקו והיה דעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר שבניסן נברא העולם והסכימו חכמים כרבי יהושע שבניסן נברא העולם ובהיות הדבר כן איך הסכימו כלם וגם רבי יהושע למנות השנה מתשרי והיה להם למנותה מניסן כיון שבו נברא העולם כל שכן שצוה הקב"ה בביאור החודש הזה לכם ראש חדשים ויש אם כן סתירה ממצות החודש למצות יום תרועה ומדבריהם לדבריהם ז"ל וכבר השתדל הר"ן להתיר הספק הזה בדרשותיו ולא עלה בידו: השאלה הד' מה טעם במצות הפסח כי הנה המצוה ביארה התורה טעמה שהיתה לזכרון שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו כמו שנזכר בהגדה אבל הפסח ראוי לדעת טעמו וחלקיו. ראשון למה היה שה כבשים ושה עזים ולא שור ובקר ושאר המינים הטהורים. ושני למה צוה שיקחוהו בעשור לחודש וישחטו אותו ביום י"ד בין הערבים ולמה הגביל זמנו כן. והג' למה צוה שיאכל הפסח למנוייו ר"ל שה לבית או הוא ושכנו במכסת נפשות וד' למה צוה שיקחו מן הדם ויתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו את הבשר בהם וביאר אחר זה שיעשה זה באגודת אזוב. והה' למה צוה שלא יאכלו את הפסח נא ולא מבושל במים אלא צלי אש. והו' למה צוה שיצלו אותו ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא שיחלקוהו לחלקים ויצלו כל חלק בפני עצמו. והז' למה צוה שיאכלו אותו על מצות ומרורים גם כי אם הם נשאו את בצקם טרם יחמץ יורה שלא אכלו המצה במצרים והפסח כבר נאכל שמה קודם שיצאו לא היה אם כן אפשר שעל מצות יאכלוהו. והח' למה צוה שלא יותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. והט' למה צוה שיאכלו אותו מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידם ומה זה לענין הפסח. הי' למה צוה שיאכלו אותו בחפזון וטוב היה לאכלו מבעוד יום במתינות וטוב לב: השאלה הה' באמרו ועברתי בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם לאות וגו' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' כי אם היה במכת בכורות הפועל השם בעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח איך היה צריך יתברך לאות כדי שיזכור להצילם ואין שכחה לפני כסא כבודו. ומאמר וראיתי את הדם ופסחתי מורה שאם לא יראהו יהיה בהם נגף ואיך יתכן זה כי הנה המצריים היו ראוים לנגף ההוא מפני מה שהרעו לישראל אבל ישראל למה יומת מה עשה ועם היתה המכה ההיא בהשגחה איך יוכללו בה כצדיק כרשע והלא בשאר המכות שהיו על ידי אמצעיים הפלה השם בין ישראל בין מצרים ולא נענשו עמהם ולא שמו אות בבתיהם ולמה אם כן במכה הזאת היתה ההפלאה בתנאי אות הדם על הבתים בהיות הפועל בה הוא היודע ועד ית': השאלה הו' באמרו ושמרתם את המצות כי הנה צוה על אכילת המצה באיסור החמץ ומה צורך שחזר להזהיר עליו ולומר ושמרתם את המצות וגם אחר זה נאמר ושמרתם את היום הזה וכן חזר להזהיר על איסור החמץ באמרו שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחזר ואמר כל מחמצת לא תאכלו וגם בעונש נכפלו המאמרים שנא' כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מיש' ובסוף הפרשה אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' סוף דבר שיש כפל הרבה באלו הפסוקים: השאלה הז' בפרשת ויקרא משה לכל זקני ישראל והיא למה משה לא אמר המצוה הזאת לישראל כמו שצוהו הקב"ה. כי הנה תראה שהחליף ושנה בה כמה מהחלופים. הא' שהשם צוה למשה ולאהרן לשניהם יחד שידברו המצוה הזאת ולא עשו כן כי משה לבדו אמרה לזקנים. הב' שהשם צוה דברו אל כל עדת בני ישראל ומשה לא הגיד המצוה אלא לזקנים בלבד. הג' שהשם צוה בפסח באיזה זמן יקחוהו ומתי ישחטוהו בימים ובשעו' ומשה לא דבר לזקנים דבר מזה. הד' שהשם צוה שיהיה הפסח למנוייו במכסת נפשות ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הה' שהש"י אמר לו על מצות ומרורים יאכלוהו ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הו' שהש"י אמר שלא יאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הז' שהש"י אמר שלא יותירו ממנו עד בקר ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הח' צוה יתב' וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו' ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הט' שהשם צוה בחג ובאכילת המצה ובאיסור החמץ ואיסור מלאכה ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הי' שמשה הוסיף ולקחתם אגודת אזוב וזה לא אמר השם למשה. סוף דבר שלא הגיד משה מצות הפסח והמצות כמו שקבלם מהשם יתברך בכל החלקים האלה: השאלה הח' באמרו ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף והוא שהנה יראה מזה שהיתה מכת בכורות על ידי מלאך המשחית והוא בהפך שבא בקבלה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח וגו': השאלה הט' באמרו בסוף הפרשה וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו והיא כי אם היה שמשה לא אמר המצוה אלא לזקנים איך יאמר הכתוב שקיימו וקבלו אותה בני ישראל היה ראוי ליחד זה לזקנים ששמעוה מפיו לא לישראל כלו: השאלה הי' באמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה כי הנה גזרת בין הבתרים היתה ת' שנה ולמה זה ניתוספו עליה שלשים שנה בהיות ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שירבה להשיב אפו לא שיוסיף. ועוד כי הם לא ישבו במצרים כי אם ר"י שנים כמנין רדו שמה כמו שהוכיחו חכמינו זכרונם לברכה משנות קהת ועמרם ומשה ואיך אמר אם כן שישבו במצרים ת"ל שנה: והנני מפרש הפסוקים ומתיר השאלות האלה כלם: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' כשנתבונן בפסוק הזה עם כל קצורו נלמוד ממנו שלשה למודים: הלמוד הראשון הוא שעם היות שמפאת כדוריות הגלגל וסבוב תנועת השמש שתפעל השנה לא ישוער בה התחלה וסוף הנה מצדדים אחרים כבר ישוער בשנה התחלה ותכלית וזה אם בסידור טבעי ואם בהנחה הסכמיות וביאור זה שהנה בטבע ראוי להיות השנה תנועה מוגבלת ומסודרת שנשער בה התחלה וסוף ואמצע ולפי שהיו מצעדי השמש על אזור המזלות והיה האזור הזה נחלק אל י"ב חלקים שוים שהם י"ב המזלות שבגלגל השמיני לכן היה יותר ראוי שהשנה תתחיל בהכנס השמש בתחלת אחד מאלה הי"ב מזלות משתתחיל בהיותו באמצע או בסוף אחד מהם הרי לך בזה אם כן ראשית והתחלה מה לתנועת השמש בהכנסו בתחלת אחד מי"ב המזלות האלה. אחר זה נחקור אם יש לקצת התחלת המזלות יתרון ראשיות על זולתם ונמצא שגם בהתחלות אלה המזלות יש בקצתם יתרון ראשיות והתחלה על השאר והוא כפי ערך חלקי העגולה של אזור המזלות לעגולת משוה היום כי להיות אלה השתי עגולות גדולות מקיפות את הגלגל ומרכז שתיהן אחד שהוא מרכז הארץ וקוטבו כל אחד מהם מתחלפים כי קוטבי עגולת משוה היום הם קוטבי התנועה היומית ממזרח למערב אמנם קוטבי אזור המזלות הם קוטבי תנועת הגלגל השמיני ממערב למזרח ואלו מתרחקות מאלו בכ"ג מעלות וחצי בקירוב לכן הוא מחוייב שתחתוך האחת את האחרת בשתי נקודות מתנגדות ושתתרחק ותטה האחת מהאחרת בתכלית רחוקם כפי רחוק קוטביהם בשתי נקודות אחרות מתנגדות ובהכנס השמש באלו הארבע נקודות תתחדשנה ד' תקופות השנה וזה שבהיותו בשתי הנקודות החותכות הנקראות חיתוכין שהם ראש טלה וראש מאזנים יהי' שתי תקופות השוות הנקראים שני השוויים האביביי והחרפיי כי בהיות השמש בכל אחד מהם תהיה תנועתו היומית באותו יום על אותה עגולה בעלת קוטבי התנועה היומית שהיא במשוה היום וישתוו אז היום והלילה ואלו הן תקופת ניסן ותקופת תשרי ובהיות השמש בשתי הנקודות היותר מתרחקות שהם סרטן וראש גדי יהיו שני ההפוכים מפני שבהיות השמש בראש סרטן הוא צפוני בתכלית והוא אז היותר קרוב אלינו ממה שאיפשר ויתארך היום בתכלית האורך ויתחמם בתכלית החום להיות השמש קרוב לנוכח ראשנו וזה נקרא הפוך קיציי והוא תקופת תמוז אמנם בהיות השמש בראש גדי יהיה הענין בהפך כי הוא דרומי בתכלית ואז תרחק השמש ממנו כל מה שאיפשר ויקצר היום ויגבר הקור בתכלית לפי שאז השמש נוטה מאד מנוכח ראשנו ויקרא זה הפוך סתויי והוא תקופת טבת. הנה התבאר מכל זה היות בין י"ב התחלות המזלות אשר באזור ארבעה מהם שלהם משפט הראשיות וההתחלות מבין השאר ויתחייב מזה שהשנה תתחיל באחת מאלה הארבע תקופות רוצה לומר בהיות השמש בהתחלת המזלות האלה או טלה או מאזנים או סרטן או גדי לא בשאר המזלות. וכבר שערו חכמי המחקר ביום ארבעה רביעים מסכימים לארבע תקופות האלה מהשנה לפי שהיום כלו שהוא כ"ד שעות מתחלק לשני חצאין חציו מאיר והוא היום וחציו מחשיך והוא הלילה כמו שהשנה חציה במדרגת היום המאיר בהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש מאזנים והוא גבול הגדלת הימים וקוטן הלילות ותגבורת החום וקרבת השמש לנוכח ראשנו והתמדת עמידתו ממעל לארץ וחציה במדרגת הלילה החשוכה בהכנס השמש בראש מאזנים עד שובו לראש טלה שהוא גבול גודל הלילות וקוטן הימים ותגבורת הקור ונטיית השמש מנוכח ראשנו והתמדתו למטה מארץ. ושערו עם זה שכל אחד מחצאי היום האלה יתחלק לשני חלקים אם היום המאיר מעת זריחת השמש עד חצי היום ומחצי היום עד הערב ואם הלילה מעת שבא השמש עד חצי הלילה ומחצות הלילה עד זריחת השמש וכנגדם יתחלקו שני חצאי השנה אם החצי המאיר מהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש סרטן שהוא תקופת האביב ומהכנסו בראש סרטן עד בואו לראש מאזנים שהוא תקופות הקיץ ואם חצי השנה החשוך הקר מהכנס השמש בראש מאזנים עד הכנסו בראש גדי שהוא תקופת החורף. ומהכנסו בראש גדי עד הכנסו בראש טלה שהוא תקופת הסתיו הרי לך מבואר גם מטבע היום וערכו אל השנה ענין הארבעה רביעיו' ותקופות שיתחייב היות התחלת השנה באחת מהן. אחר זה נחקור עוד בין אלה ארבעת תקופות השנה מה היא היותר ראויה מהן להיות התחלת השנה יותר מהשאר. ונמצא שיש לשתים מהן רוצה לומר תקופת ניסן מהאביב ותקופת תשרי מהחורף משפט הראשיות באמת על השתים האחרות לפי שאלה הן תקופות שני השוויים אבל שתי התקופות האחרות הם לשני ההפוכים ולפי שהיו השויים במדרגת הקנין והשלמות היה ראוי שהשוויים יקדמו אל ההפוכים שהן במדרגת ההעדר והחסרון כי ההפוך אינו כי אם העדר השווי בתכלית הנטייה לאחד מהקצוות והשויי הוא המצוע אשר בין שני ההפכים והנטיות המופלגות וידוע שהשלמות נמצא תמיד באמצעי אשר בין שתי הקצוות ויתבאר זה גם כן מפאת ערכם אלינו כי בהפוכים יתחדשו האיכיות העצומות היוצאות מן השורה הטבעית קור וחום לחות ויובש מופלגים מזיקים אלינו ובשוויים יתחדשו איכות ממזגות בין ההפלגות והקצוות האלה ומפני זה כלו ראוי שתהיה התחלת השנה אם בתקופת תשרי ואם בתקופת ניסן שהן בהיות השמש באחד משני השיוויים האביביי או החרפיי בראש טלה או בראש מאזנים לא בשתי תקופות ההפוכים המופלגים כי כמו שאין ראוי שיהיה התחלת היום לא בעת חצי היום ולא בחצות הלילה שהם שני חלקי היום המסכימים לשתי תקופות ההפוכים אשר בשנה כי אם לזריחת השמש או לעת בואו כך אין ראוי שתהיה התחלת השנה כי אם מתקופת האביב בהכנס השמש במזל טלה או בתקופת החורף בהכנסו במזל מאזנים לא בשתי שאר התקופות. אחר זה נחקור מאלה שתי תקופות ניסן ותשרי איזו מהן יותר ראויה להיות התחלת וראשית השנה. והנה חכמי התכונה אשר לא מבני ישראל המה עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש טלה בתקופת ניסן וכן עשו תחלת היום בזריחת השמש בבקר להיות שניהם זמני האור והחום אשר הוא במדרגת הקנין שראוי שיקדם לקור ולחשך שהם במדרגת ההעדר אבל חכמי ישראל עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש מאזנים בתקופת תשרי ותחלת היום מן הערב הקודם אליו שהוא מתחלת הלילה כחשכה כאורה והם ישיבו לטעות חכמי האומות שהנה הקדימה אשר לקנין על ההעדר ולפעל על הכח היא קדימה בעצם ומעלה אך איננה קדימה זמנית רוצה לומר קדימת מציאות והויה כי מבואר הוא שהכח יקדים בזמן לפעל וההעדר לקנין ולהויה ואז הוא הקדימה הראויה להתחלת היום וראשית השנה רוצה לומר הזמנית לא קדימת המעלה כי היום והשנה הם מדות זמניות והזמנים קצובים ולכן יתחייב שיתחיל היום מן הערב שלפניו כבוא השמש והשנה תתחיל מן החורף בהכנס השמש במזל מאזנים כי בזה יתדמו הזמנים האלה לזמן הויות האדם והב"ח והצומחים לפי שיש שם זמן עיבור. ואחר כך זמן הלידה ויציאה לאויר העולם וזמן העיבור ביום ההוא הוא הלילה שלפניו כי אז השמש בבטן הארץ ובתוכה וכן בענין השנה היה העיבור הזמן החשוך שהוא מתקופת תשרי עד ניסן כי אז הוא זמן הזריעה והעולם כלו מעובר בהויותיו וכח הצמחי' נכנס בבטן הארץ בתוך השרשים כל אותה הששה חדשים מהחורף עד האביב כעצמים בבטן המלאה כל ימי ההריון אמנם זמן הלידה ביום הוא בזריחת השמש על הארץ כאלו יוצא מבטן האדמה כמו שיוצא העובר מבטן אמו בלידה וכן בשנה הלידה היא מתקופת ניסן שיוצאים הצמחים עד תקופת תשרי ולהיות זמן ההריון קודם בטבע לזמן הלידה ראוי שתהיה התחלת ההריון הוא באמת התחלת ההויה לגמרי ומפני זה עשתה התורה האלהית התחלת היום מן הערב כמו שאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכתיב (ויקרא כ"ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם ודברי רבי יוחנן וריש לקיש בפ"ק דר"ה ועשתה התחלת השנה בתקופת תשרי להיות הזמן ההוא התחלת הריון העולם וזריעת ההויות ולכן נאמר וחג האסיף בצאת השנה לפי שאז תצא שנה אחת ותכנס שנה אחרת. ולזה תקנו לומר אז היום הרת עולם. הנה התבאר מכל זה שכפי הסידור הטבעי התחלת השנה וראשיתה בערך העולם והויותיו ועניניו בכלל הוא בחדש תשרי בהכנס השמש בראש מאזנים וכבר הסכימו בזה חכמי ההודיים והכשדים עד שמפני זה קרא לחדש ההוא תשרי בלשונם שרוצה לומר התחלת וראשית וכן קוראים אותו היונים גם היום בלשונם תשרי וכבר ביארתי הדרוש הנכבד הזה בשלימות גדול בספר צדק עולמים אשר חברתי ח"א שער שלישי וזה הוא הלימוד הראשון שלמדנו הפסוק באמרו ראש חדשים וגו' כי יש ראש והתחלה בשנה והותרה השאלה האחת: והלימוד הב' הוא שמלבד הראשיות אשר יש לשנה בערך העולם והויותיו שהוא בתקופת תשרי כמו שבארתי כבר הסכימו בני אדם בארצותם לגוייהם לעשות בשנה התחלה על דרך ההנחה וההסכמה וזה לסבה מן הסבות ומקרה מן המקרי' שקרה ביניה' ביום מיוחד ישימוהו ראשי' והתחלה פרטית לשנה ביניהם כאלו תאמר ללידת שריהם ומלכיהם או ליום המלכתם כמו שהיו מונים הכשדיים למלכות נבוכדנצר והיוני' מנו זמן רב למלכות אלכסנדרוס מוקדון והרומיים מנו למלכות הקיסר אוגוסטוס וזולתם וכן היו מאומות שמנו ללידת נביא שאמרו שניבא ביניהם כמו הישמעלים ללידת מחמד נביאם ומהאומות יש גם כן שמנו השנים לפעל עצום נעשה ביניהם כמו שהיו בני אדם מקדם מונים למבול והיונים מונים זמן רב לחרבן טרוייה אשר החריבו הם בגבורתם והרומיים היו מונים לבנין רומי והמניינים האלה הם כלם ע"צ ההנחה וההסכמה מבלי שיכחישו ההתחלה הטבעית המשוערת בשנה כפי תנועת השמש באזור המזלות. ובפ"ק (ד' יא) דר"ה חלקו כמו שזכרתי רבי אליעזר ורבי יהושע שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם ויראה בתחלת הדעת ששניהם היו רוצים לעשות בהנחה ובהסכמה ראשית והתחלה לשנה ושתהיה נסמכת לבריאת העולם שבאותו חדש שנברא העולם והזמן שהוא מכלל הנבראים ילכו החדשים והשנים אחריו והוא יהיה ראשית השנה ויקשה א"כ איך חכמי הגמרא בהיות דעתם שהלכה כרבי יהושע שנברא העולם בניסן לא עשו משם התחלת השנה וראשיתה ועשו אותה וגם רבי יהושע עצמו בתשרי אבל אמיתת הענין כן הוא כי עם היות שיסבור רבי יהושע שבניסן נברא העולם הנה הוא יודה שתחלת השנה אצל כל בני אדם הוא בתשרי לפי שאין אצלו ראשיות השנה מפני שבו נברא העולם אלא מפני טבע ההויות שבעולם שראוי שיתחיל מהריונם שהוא מתקופת תשרי כמו שבארתי ויסבור רבי יהושע והמסכימי' עמו שלא היתה בריאת העולם בזמן הריון ההויות אלא בזמן לידתם לפי שכל הדברים בצביונם נבראו בקומתן נבראו ולא קדמה בבריאה הכח על הפעל והיתה אם כן הבריאה בניסן והיתה אחר כך ששה חדשים התחלת השנה הראשונה בעולם מתשרי הוא תשרי הראשון וכן כל שאר השנים שנמשכו כפי המנהג הטבעי התחילו מתשרי ואין אם כן התחלת השנה וראשיתה בתשרי סותר לדעתו בבריאה הראשונה כי היא היתה על דרך הפליאה העצומה והתחלת השנה וראשיתה היא כפי המנהג הטבעי ותנועת השמים וכבר נרמזו כל הדברים והאמת האלה בפסוק הזה החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו' כי הנה אמר החדש הזה לכם ראשון הוא לכם להודיעם שהחדש הראשון בטבע כפי תנועת השמש באזור המזלות אינו החדש הזה כי הוא חדש תשרי אבל שבדרך הנחה והסכמה יהיה להם ובערכם החדש הזה ראשי חדשים וראשית השנה ויהיו אצלם אם כן בשנה שתי התחלות אחת טבעית מתשרי ואחת הנחיית מוסכמת מניסן וענין זה שכדי שיזכרו תמיד חסדי ה' אשר עשה עמהם להפליא ביציאת מצרים יהיה אצלם החדש הזה אשר יצאו בו ראשון לחדשי השנה כי בו יתחילו למנותם ראשון ושני ושלישי כמו שנאמ' בחדש השני בחדש הג' גם שממנו ימנו התאריכים והשנים כאמרו בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכתב הרמב"ן שכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ימי השבוע מיוחסים אליו בא' בשבת בב' בשבת וכן השאר ככה יזכרו יציאת מצרים במנותם החדשים ראשון ושני ושלישי לזמן גאולתינו ובערכו היה ניסן חדש ראשון ותשרי יהיה החודש השביעי. ואמנם שמות החדשים אשר אתנו העולים מבבל העלום משם כי שמות פרסיים הם וקראום כן לזכרון גאולתם מבבל להודיע כי שם עמדו ומשם העלם השם יתברך ונראה לי שלא עברו בזה על מצות החדש לפי שגם הם לא נמנעו מלקרוא את החדשים ראשון ושני במספרם כמו שצותה תורה אבל מלבד זה כנו את כחדש באותו כנוי שהיו מכניס אותו בבבל וכן נאמר במגלת אסתר בחדש הראשון הוא חדש ניסן שהוא ביאור החדש על דרך הפיל פור הוא הגורל הנה התבאר שענין מצות החדש היא התחלת הנחיית ושאינה סותרו' להתחלה הטבעיית והותרה בזה השאלה הב': והלימוד הג' הוא שקביעות החדשים ועיבור השנים היה מסור לבית דין הגדול שבירושלים לפי שהמלאכה הקדושה ההיא יש בה חכמות רמות כי השנה הישראלית היא שנת הירח אשר תעשה החדשים שלמים כמו שאמר (שמות י"ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה ואחז"ל מכאן אתה למד ששנה אתה מונה מחדשים ואין אתה מונה שנה מחדשים וימים ולפי שהקפידה התורה שיהיה זה החדש ראשון בהיות השמש בראש מזל טלה כמו שאמרה (דברים ט"ז א') שמור את חדש האביב והאביב תלוי בשמש הוא מבואר שחדשי השנ' פעם יהיו י"ב ופעם יהיו י"ג חדשי' לפי שהשנה השמשית היא יותר מי"ב חדשי הלבנה קרוב לאחד עשר יום ולכן הוצרכו להוסיף על השנה חדש אחד כדי שיהיה תמיד ניסן בחדש האביב שהוא ארץ ישראל אצל העת שיכנס השמש במזל טלה וזאת השנה תקרא מעוברת ויצטרכו מפני זה לעבר מהשנים שבעה לכל י"ט שנה והם הג' והו' והח' והי"א והי"ד והי"ז והי"ט כי הנה י"ט שנה יקיפו בחדשים בשנים שלימים בקירוב נפלא ומספרם ר"ל חדשים שלמים כי זה הוא הנקרא חדש רוצה לומר השלם בימיו וכן אמר עד חדש ימים ואחז"ל מכאן אתה למד שימים אתה מונה לחדש ולא שעות ולכך היה החדש מלא בן שלשים יום וחדש החסר מכ"ט יום. הנה א"כ נמסר קביעות החדשי' ועיבור השני' לסנהדרי גדולה מפני שהם היו חכמי' מופלאי' בחכמת התכונה ויחשבו המהלך האמצעי והאמיתי לגלגלי הירח ולשני גלגלי השמש ומהלכם האמצעי ואופני נטייתם מן המרכז ולפי מרחק הארץ מאמצע הקו השוה וכפי האורך למזרח ולמערב וצריכין לתיקונים רבים שלשה תקוני' לרוחב על התלי וארבעה תקונים לאורך שביניהם גם התלי בעצמו וכפי שנוי המקומות השתנה הנטיה מג' צדדים ולזה היו החכמים בזמן הראיה עושים שבע חקירות לעדים אם ראו הירח לצפון או לדרום ואנה פני הירח בגובה או שפלה למזרח או למערב עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר הזה הפליג בטלמיוס היוני לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכ' העיבור אשר לבני ישראל וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה וחז"ל אמרו שנתקשה משה בקדוש החדש עד שהראהו הקדוש ברוך הוא הלבנה בחדושה בראש חדש ניסן שרצו בזה שהחכמה הנפלאה ההיא לא השיגוה משה ואהרן מדעתם וחקירתם אלא שהיה סוד העיבור ושרשי חכמתו הלכה מסיני ודבר נבואיי: וחכמי הקראים הרחיבו פה האריכו לשון כנגד חכמי ישראל בהיותם מקדשים את החדשים על פי החשבון וסוד העיבור באמר' שהתורה צותה שיקדשו את החדש על פי הראיה ושעל זה אמרה החדש הזה לכם ראש חדשים כי חדש לא נקרא אלא מפני התחדשות הלבנה ובראייתה בחדושה כמו שאמר (תהלים פ"א ד') תקעו בחדש שופר (עמוס ה) מתי יעבור החדש וצוה השם שבראיית הלבנה בחדושה יקדשו את החדש וכן נאמר על זה שמור את חדש האביב שישמרו בראייתם התחדשות אור הלבנה לקבוע חדש ניסן. ואם צוה השם שיקדשו את החדש על פי ראיית הלבנה וזאת לפנים בישראל בהיותם על אדמתם איך עלה על רוח חכמיהם להמיר את המצוה לבטל מה שצותה תורה ממצות הראייה ולקבוע החדשים על פי החשבון כחפצם עד שיאמרו שבהעדר ב"ד הגדול תתבטל הראייה והמה בקשו חשבונות רבים כרצונם כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו דור דור ופרנסיו והלא כל ישראל עד רבן גמליאל היו קובעין בראיית הלבנה ואין לחשוב שהראייה לא תעשה אלא בארץ ישראל בלבד כי הנה ר' עקיבא עבר שנים וקבע חדשים חוצה לארץ לא בחשבונם ולא כמו שקבעו הם וכלם דרשו (ר"ה כ"ה) אשר תקראו אתם במועדם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אין לי מועדות אלא אלו שיקדשו ואם היה חשבונם מפי הגבורה כמו שקבלו איך יהיו שוגגין ומוטעין והנה הוקשה לראשונים ממקרא מגלה ממה שכתוב אלה המצות אשר צוה ה' ביד משה ואין נביא אחר רשאי לחדש דבר עוד ואיך מרדכי ואסתר הוסיפו מקרא מגלה ולא הוקשה להם דבר מחשבונות העיבור ובטול קדוש החדש על פי ראיית הירח וכמו שהטענות האלה וזולתם בדברי מפרשיהם על ספריהם כלם יכתבו ועל כן ראוי להשיב עליהם דברי שלום ואמת משום ענה כסיל כאולתו: ואומר שעצם המצוה הזאת החדש הזה לכם ראש חדשים אינו לבאר אליהם איך יקדשו את החדש ובאי זה שיעור תראה הלבנה ולא נקרא במקום הזה חדש על ראיית הלבנה וחדושה אבל צוה יתברך שלזכרון גאולתם יעשו מדי שנה בשנה החדש ההוא אשר יצאו בו ראש לכל חדשי השנה וימנו החדשים ממנו ראשון וב' וגו' וכן כולם כדי שיהיה תמיד נזכר בפיהם החדש ההוא ויזכרו בזה גאולתם ממצרים ועל זה נאמר החדש הזה לכם ראש חדשים רוצה לומר שהחדש ההוא כלו בתוך חדשי השנה יהיה לראש וכבר ביארתי ששם חדש פעם יאמר על התחלת החדש כמו (שמואל כ) מחר חדש. הנה אם כן עקר המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש לכל חדשי השנה. האמנם איך יתקדש החדש ההוא אם על פי הראייה או על פי החשבון לא ביארו הכתוב כאן כי אם בא הכתוב לחייב שיהיו מקדשים ע"פ הראיה היה לו לפרש על אי זה מקום מהארץ היא הראיה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ וכמו שכתב הראב"ע ואם ע"פ החשבון יקדשו היה לו לפרש עניינו ומי האיש החכם שלא יבין ולא ידע שקודם לזה היו המצריים מונים חדשים ושנים וכל בני אדם בארצותם לגוייהם ימנו ימות עולם שנות דור ודור וידוע שלא היה זה להם בקביעות החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא על פי חשבוניהם כל עם על פי דרכו לכך לא הוצרך הכתוב לבאר איך יקבעו ויעשו התחלת החדש או השנה אבל אין ספק שנאמר למשה באותה שעה דרך קידוש החדש על פי הראייה ודרך קידושו על פי החשבון ושרשים להוציאו מהם כי תורתינו קשורה בהלכה למשה מסיני וכמו שהשיב החבר למלך כוזר כשנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים האם לא נסתפק אם רצה לומר חדשי המצריים שהיו ביניהם או חדשי הכשדיים שהיו עם אברהם באור כשדים או אם רצה בחדשי השמש או בחדשי הירח או שנות הירח והתחבולות להסכימם עם שני השמש כאשר בחכמת העיבור ואם יהיה קידוש החדש על פי ראייה מה יעשו אם ימלאו העבים גשם ולא תראה הלבנה בהכרח יודו הקראים שמלבד המאמר הזה שאמר יתברך החדש הזה לכם ראש חדשים קבל משה פרושו ועניניו על פה ומשם היו באומתינו שרשי סוד העיבור וחכמתו ואיך יעלה על רוחם שבשבת ישראל על אדמתם לא היה ביניהם בזה כי אם עדות העדים מראיית הלבנה והיו חסרים מחשבון המולד ומהלכי השמש והירח הידוע לכל אומה ולשון וכבר כתב רבי' חננאל ז"ל שקביעות החדשים בקרב ישראל לא היה בלבד על פי הראייה כי אם על פי החשבון גם כן והראייה על זה שכל הארבעים שנה שהלכו במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש בלילה ולא ראו א"כ בכלם שמש ביום ולא ירח בליל' וכמו שאמר (נחמי' ט') ואתה ברחמיך לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם לנחותם בדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן אם כן יהיו קובעי' החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא בודאי עקר המצוה היה על פי החשבון והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה חמשה מהם שלמים בכל אחד שלשים יום וחמשה מהם חסרים בכל אחד כ"ט יום ושנים מהם פעמים שהם שלמים בני שלשים יום ופעמי' שניהם חסרי' בני כ"ט יום ופעמים שאחד מהם שלשים יום והשני כ"ט יום ושני חדשים הללו מרחשון וכסלו ומסור בידינו שראש חדש תשרי התחלה וראש השנה וכי לכל חדש וחדש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. הנה אם כן עצמות המצוה הזאת אינו שיקדשו את החדש על פי הראייה כדברי האנשים האלה אלא שיהיה חדש ניסן ראש לחדשי השנה ומה לו להקב"ה שיקדשוהו על פי שנים עדים שפעמים רבות שוא ידברו לסבה מן הסבות ולא יקדשו על פי החשבון בהיות המופת המספרי ממה שאין ספק בו וטעות הוא ביד האנשים האלה בכל חכמתם שאמרו שבארץ ישראל לא היו מקדשים אלא על פי הראייה כי הנה תמצא שאמר דוד ליהונתן (שמואל כ) הנה מחר חדש ואנכי אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולי שעל פי החשבון היו קובעים ואולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם וגומר וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר שהוא ראש חדש אחר כי הכתוב קראו החדש השני ושאול אמר מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ונאמר ויקם יהונתן מעל השולחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם. הלא הדבר מוכיח שהיותו חדש שני ימים של ראש חדש כמנהגנו וכך היו נוהגים כל ישראל לקבוע החדשים על פי החשבון ולהסכימו עם הראייה אבל החשבון היה העיקר ולזה תמצא מפורש בכתוב שאמר (ד"ה א' י"ב ל"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם וגו' ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתי' או מועדי' כי אם החשבון שהוא סוד העיבור אבל ראיית הלבנה הוא דבר ידוע ומושג בחוש כי כאשר הלבנה נראית הכל יודעים שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו בו וראש השנה בא' בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסוכות בט"ו בו. אמנם החשבון אינו אלא לחכמים שמחשבין ומודיעין לישראל קביעות החדשים ומועדי השם והם עושים על פיהם וזה הוא שכתוב (שם) לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו וכן נהגו ישראל אלף ומאה שנים מימות משה רבי' ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרים שהיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבבם וחשבו שאין שכר ולא עונש ויצאו לתרבות רעה ולפי שהיו חכמי ישרא' שלמים בחכמת העיבור והיתה החכמה המפוארה ההיא מקובלת אצלם התחילו התלמידים החסרי' ההם לפרוק מעליהם חכמת הקבלה ופי' המצות וערערו בקביעות החדשים באמרו שלא היה עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון לשיצטרכו אל חכמו' רמות כי אם בראיית הלבנה על פי שנים עדים כחכם כסכל והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם בראיות גמורות ואמר רבן גמליאל אל תחושו לראות הירח כי החשבון הוא העיקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וזה מורה שלא היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה אלא על פי החשבון. ובמשנה (ר"ה ד' כ"ה) אמרו ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה חדש מעובר וזו ראייה גמורה שלא היה בידם עיקר הדבר בראיית הלבנה שאלו היה בידם עיקר ובראייה היו מקדשים איך אחרי ראותה היו מעברין החדש. ועוד גדולה מזו (שם) באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו והוא אור שלשים ובליל עיבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלן רבן גמליאל ואלו היה הוא סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון בודאי כיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא בלי ספק שרבן גמליאל סמך על החשבון ולא על העדות העדים ומה שתמצא לחז"ל (שם כ"ד) שאמרו דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות הכונה בו כי ר"ג עשה הצורו' הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש וכי הוא יודע באי זו צורה תולד הלבנה באותו חדש אם ארוכה ואם קצרה וכמה תהיה גבוהה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים הלבנה בזה החדש צורתה תהיה כך וכך ונטייתה לצד כך וכך ובאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש ובזה נתבאר להם שאין העיקר בראייה אלא החשבון ובטלו דברי החולקים ואע"פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת ב"ד כי אם על החשבון ולכן אמרו שדת חק העיבור היה הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב"ד הגדול לקבוע השנים ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העיבור וכבר יורה על היות המועדים תלוים בב"ד מה שכתוב (ד"ה ל"ב) ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ולא עבר המלך הקדוש הזה על שמור את חדש האביב שהיה בחד' הראשון ולא גם כן מהקריב את הפסח במועדו ולא האכיל את ישראל חמץ בפסח בחדש הראשון ח"ו ולא בדה חג מלבו בעשותו הפסח בחדש השני כי לא הרשה הכתוב לעשות בחדש השני אלא מצות הפסח באכילתו לטמאים אבל המצות והחג גם הטמאים היו אוכלים ועושים אותם בחדש הראשון והאנשים הפושעים והחטאים האלה בנפשותם תלו בזה פשע רב לחזקיה ואמרו שעבר על המצות להיות מלומד בכך מאחז אביו והוא דבור סרה כי חזקיהו היה צדיק וישר ירא אלהים שנא' ולא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל וגם הוא אמר בתפלתו (מלכים ב' כ"ג) זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי אבל האמת הוא כמו שפיר' הראב"ע שהפסח שעשה היה בחדש הראשון ובזמנו נעשה. אבל מה ששגג הוא שהיה לו לעבר השנה בסוף חדש אדר והוא עיבר ניסן בניסן מפני שישראל לא יכלו להתקבץ כלם והכהנים לא הטהרו ולא התקדשו למדי ועכ"פ יצא לנו מזה שהדברים אשר כאלה בעיבור השנים וקביעות החדשים היו תלוים בב"ד הגדול ומה שהם עושים על פי התורה ומה שאמרה התורה (דברי' י') לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו לא נאמר אלא כנגד ההמון שלא יחדשו משכל' ולא יתחכמו מדעתם במצות כמו שעושי' הקראי' אלא שנשמע לנביאים ולכהני' ולשופטי' לפי שהם נעזרים בשכינ' וכמו שכתב החבר למלך הכוזר ולא יעבר שיטעו כל הסנהדרין בדבר התורה ולכן תלה הכתוב אמתת הדין מן המקום אשר יבחר ה' ונתחייבנו במקרא מגלה ונר של חנוכה ונטילת ידים ועירוב ולברך עליה' אשר קדשנו במצותיו לפי שהקב"ה תלה כל זה במורי התורה וסנהדרי'. אמנ' הקראים כדי להתרחק מדרכי חכמי ישראל בזו חכמתם ובינתם בחכמת העבור ותכונת מהלכו' השמים שעליו נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ובחרו להם דרך ראיית הלבנה להורות שהם מתרחקים מהקבלה האמיתית ולא עלה בידם כי על כל פנים צריכין הם לקבלה לדעת ענין החדש והשנה כמו שכתבתי למעלה וכיצד מקדשים ומתי מקדשים ואם יהיו עבים ג' חדשים או ד' כתבו שיעשו קידוש החדשים ג' חדשים מלאים וא' חסר ואמרו שצריך לעבר את השנים משום שמור את חדש האביב וכשם שאין עיבורי החדש אלא מהימי' כן לא יעברו את השנה אלא לחדשי' וכדברי חז"ל חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים והולכי' אחרי תקוני הרבני' שתקנו מחזור של לבנה י"ט שנים ותקנו לעבר שבעה שני' הג' הו' הח' הי"א הי"ד הי"ז הי"ט. הרי לך שגם הם נסמכים על הקבלה ועל פי החשבון בקדוש החדשים ועיבור השנים והתימה מחכמיהם איך לא כסתה כלימה פניהם בקדשם את החדש בכל מקום מבלי הסכמת מקום אחד ממקום אחר ויהיו הקראים אשר בארץ ישראל מקדשים ליום אחד ואשר בדמשק ליום אחר ואשר בקושטאנטינה שהוא רחוק משם הרבה לזמן רחוק ממנו ויהיו אלה במקום אחד אוכלים חמץ בפסח ועושים מלאכה ביום הכפורים לדעת אנשי מקום אחר אלו יסמכו על עד אחד ואלו על עדי' אחרי' ובמקום שהיו ישראל גוי אחד בארץ והזהיר הב"ה שתהיה להם תורה אחת ומשפט א' תעשה התורה ביניהם תורות רבות ומתחלפות וכל היום יתחדשו ביניהם דעו' ויהרסו מה שהסכימו עליו ואין להם שיאמרו אלא כך היה דעת א' מהם ושבו א"כ להאמין בקבלה. ובמקום שלא עמדו על קבלת הרבים שקיבלו מהנביאים עומדים על קבלת יחיד או יחידים ממפרשיהם בעלי סברא גרידה עם רוב החולקים עליו הנה התבאר שתכלית המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש והתחלה לחדשי השנה לזכרון הגאולה ושלא צוה הקדוש ברוך הוא שיקדשו את החדש על פי הראייה אלא באופן היותר אמיתי ומדוייק שאיפשר ושרשי חכמת העיבור ניתנו למשה רבינו בפי' המקובל על פה להיות קדוש החדשי' ועיבור השנים מסור לבית דין הגדול ומפני זה אמר הכתוב במצוה הזאת וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי לפניהם ניתנה המצוה הזאת במקום בית דין הגדול והותרה בזה השאלה הג' ואמר בארץ מצרים להגיד שקביעות החדש ההוא הראשון היה כפי ארץ מצרים ואמר החדש הזה לכם לפי שישראל במצרים היו נוהגי' בחדשי המצריים וצוה עתה שלזכרון הגאולה לא יעשו עוד כן: דברו אל כל עדת ישראל וגו' עד שבע' ימים מצות תאכלו. צוה השם ית' למשה ולאהרן שידברו לכל עדת בני ישראל להיות המצוה מוטלת על כלם ושכלם יתעסקו בה והיא שיקחו בעשרה ימים לחדש הראשון ההוא איש שה לבית אבות ר"ל כל משפחה ומשפחה שהיא בית אבות שה אחד זכר תמים רוצה לומר שלא יהיה נקבה לא טומטום ולא אנדרוגינוס כי אין אחד מהם זכר ושיהיה בן שנתו רוצה לומר שיהיה נולד בשנה ההיא כי הוא הנקרא טלה והוא בן שנה וכבר ביאר שיהיה מן הכבשים או מן העזים כלומר שמצוה מן המובחר היא שיהיה שה טלה ואם לא ימצא להם כן יקחו במקומו מן העזים והוא הגדי הקטן. והנה צוה שיהיה שה לבית כדי שלא יקחו שה אחד לשני בתים והטעם שלא יוציאו מן הבשר חוצה מבית אל בית האמנם אם ימעט הבית מהיות משה רוצה לומר שאם ימעטו אנשי הבית ולא יספיקו לאכול שה אחד עד שלא יותירו ממנו. אז יקח האדם ושכנו הקרוב אל ביתו שהרי אוהבים כאלו הם שניהם ממשפחה אחת במכסת נפשות רוצה לומר בחלק מנין הנפשות האוכלות איש לפי אכלו כלומר כפי מה שיחשוב כל איש לאכול ממנו כפי זה תכוסו ותתחלקו על השה ומאשר אמר תכוסו על השה למדנו שאינם נמנים אחרי שישחטו השה אלא בעוד שהוא חי שאז נקרא שה לא אחרי שמת שאז כבר אינו שה ולמדנו גם כן שאין אדם נמנה בשני פסחים שנאמר תכוסו על השה על אחד ולא על שני כבשים. והנה צוה שיהיו האוכלים השה ממשפחה או שכונה אחת לפי שיותר נאות הוא לאדם שיתחבר ליום משתה ושמחה בבית אחד מקרוביו או שכנו הקרוב אל ביתו כי אין לו מהקלון אם ילך לאכול בביתו ועל שולחנו משיהיה אם ילך לאכול בבית איש זר רחוק ממנו והנה כונה התורה האלהית שהנמנין על השה יאכלוהו בבית אחד ולא יצא מן הבית חוצה לסבה שאזכור אחר זה. וגם שהנמנים יהיו ראוים לאכול השה כלו בלילה ההוא כדי שלא יבואו קדשים לידי פסול. וצוהו שיהיה להם למשמרת עד י"ד יום לחדש ההוא להגיד שישימוהו אסור בעבותים בכרעי המטות. ואמנם אמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל אין הכונה שכולם ישחטו את השה כי השוחט אחד הוא והמפרשים פרשו כל מי שירצה לשחוט מכל עדת בני ישראל ויותר נכון לפרש שכל קהל עדת ישראל וקבוץ אנשים שבישראל ישחטוהו כי עם היות השוחט איש א' הנה יתקבצו שם בעת השחיטה מקהלות עם ישר' לפרסום הדבר ולגלותו ביניהם והיותר נכון בעיני שצוה בזה שכל קהל עדת ישראל ישחטו כל אחד מהם את פסחו היום ההוא בין הערבים כי אז יהיה זמן שחיטת הפסח לכל ישראל כלומר כל אחד לפסחו והוא כמו (במדבר ט' ב') ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שאין הכונה שכלם יעשו פסח אחד אלא שכל אחד עשה את פסחו וכן הענין בכאן שכל אחד מישראל שחט את פסחו באותו זמן שהוא בין הערבים וכתב הראב"ע בפירוש בין הערבים שיש שני ערבים לשמש הא' שקיעתו תחת הארץ והשני הסתלקות אורו המאיר אחרי בואו בהחלט ושהזמן אשר ביניהם קרא בין הערבים והרמב"ן כתב שמשש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים וענינו בין עריבת היום לעריבת הלילה כי הלילה תקרא ערב שנאמר בערב תאכלו מצות והוא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה וכן ויהי ערב ויהי בקר הערב הוא תחלת הלילה וכן (משלי ז' ח') בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה ונ"ל שהפי' הזה הוא עצמו מה שפירש הראב"ע בשיובן על פי דרכו והרלב"ג כתב שבין הערבים הוא חצי היום שהוא בין שני הערבים אשר קודם זריחת השמש והערב שהוא אחרי שקיעת השמש באותו יום ואינו נכון. והנכון בעיני שבין הערבים הוא כמו בערב כמ"ש (דברי' ט"ז) תזבח את הפסח בערב ואינו מההכרח שהשמוש הבאים בדרך הרבוי שיהי' טעמן שנים בדקדוק כי הנה מצאנו עצלתים וצהרים שאינו רבים ולא שנים וכמו שהצהרים הוא חצי היום להפלגת הזוהר בזמן ההוא עם היות שקודם זה כבר היה מאיר ככה נקרא תכלית הערב ערבים להפלגת ערבוב החשכ' בעת ההוא וצוה שיקחו מדם השה הנשחט ויתנו ממנו על שתי המזוזות והם אשר על פתח הבית משני הצדדים ועל המשקוף הוא העומד על המזוזות והוא עליון הפתח שעליו נוקש הדלת לדעת רש"י ולדעת הראב"ע הוא החלון אשר על פתח הבית כדרך המצריים והישמעאלים ושיעשו זה בבתים אשר יאכלו את השה בהם רוצה לומר מבפנים לבית כי לא יהיה ענין הדם כדי שיראו אותו המצריים אלא כדי שיראוהו ישראל וכמ"ש והיה הדם לכם לאות רוצה לומר לכם ולא לנכרים ולכן לא היתה מצות הדם בפתחי החצרות החצוניות רק על הבתים אשר יתקבצו האנשים לאכול את השה בעת מכת בכורות והנה בענין הדם קצר הכתוב בכאן ופירש בו אחר זה דברים. האחד שיקחו דם השה הנשחט בכלי כמו שאמר מן הדם אשר בסף כי לא ישפכוהו על הארץ כמים ויקחוהו מלוכלך בעפר אבל יקחוהו בכלי מהשחיטה ומשם יקחו לטבול. והב' שיטבל אותו עם אגודת אזוב כי לא יקחו הדם ההוא בידים ויתנו אותו על שתי המזוזות ועל המשקוף וכמ"ש ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם וגו' ואחרי שצוה על שחיטתו וטבילת הדם צוה על אכילתו והזהיר בדברים האחד (שמות י"ב ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה רוצה לומר שלא יותירו ממנו אחר חצות ושלא ישברו העצמות אבל יאכלו את הבשר לבד וכמ"ש אחר זה ועצם לא תשברו בו. והב' שיאכלו את השה צלי אש. הג' צוה שיאכלו עם השה מצות ומרורים והוא לחם מצה לא חמץ וירקות מרור ככרפס וכחזרת המדברי ויהיה לדעת הרמב"ן אמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו צלי אש ומצות ועם מרורים יאכלוהו ויהיה מלת על כמו עם כמו ויבאו האנשים על הנשים או יהיה ומצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות יאכל גם כן ועם מרורים יאכלוהו הפסח הנזכר ויותר נכון לפרש על מרורים כפשוטו שבתחלה יאכלו מרורים זכר לשעבוד וימררו את חייהם ואח"כ את השה צלי אש כי היה הפסח נאכל על השבע כמו שזכרו חז"ל ומצות גם כן שיהיו צלי אש כי לא יאפו אותם בתנור אבל יעשו עוגות וישליכום על גחלי האש וככה יאכלו אותם עוגות רצפים וגם זה לרמוז היה כמו שיתבאר וביאר ענין הצלי שזכר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים ופרשו המפרשים נא כמו חי שלא יאכלו את בשר השה מבלי תקון וגם לא יהיה תקונו בשול במים כ"א צלי אש והנה הוצרך לפרש זה בשל מבושל במים אחר שכבר אמר צלי אש לדעת הרמב"ן מפני שיש בשול מבלי מים ולדעתי מלת נא בכאן יורה על הזמן ההווה כמו (שופטים י"ג ח') יבוא נא איש האלהים אלינו יצוה שני דברים בזה שלא יאכלו מהשה עתה רוצה לומר קודם י"ד לערב ושלא יאכלו אותו בשל מבושל במים ואמר במים לפי שגם הצלי נקרא מבושל כמו שאמר בפסח יאשיהו ויבשלו את הפסח באש כמשפט. הד' צוה שיצלו אותו בתמימות ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר שלא יחלקוהו קודם הצליה לחלקים ולנתחים אבל בתמימותו יצלו אותו ולא היו מחזרים קרבו לתוכו אחרי שהדיח אותו כי התורה אמרה צלי אש והקרבים אז יהיו בתמימות מבושל אבל היה קרבו מבחוץ בעת שיצלו אותו כדי שישלוט בו האש בעצמו. הה' צוה שלא יותירו ממנו עד בוקר ואם יותר ישרפוהו באש ובזה החמירה התורה בפסח יותר ממה שהחמירה בשאר הקדשים שהיה החמור מהם נאכל ביום ובליל' אחד והפסח היה נאכל בלבד ללילה אחד. והנה יתבאר טעמו אח' זה והנה אמרה תורה הנותר לבקר לפי שתכלית אכילת הפסח היה שיהיה נאכל קודם עת מכת בכורו' ואם היה להם מותר להותיר ממנו היה זה סבה שבני החבור' קצתם לא יאכלו ממנו כלל לפי שהיו כבר שבעים ויהיו מצניעין ממנו לאכול בבוקר ביציאת' לדרך ויאמרו שוגגים אנחנו. הו' צוה שככה יאכלו את הפסח מתניכ' חגורי' וגומר כי מנהג המצריים וגם הוא בכל ארץ ישמעאל עד היום הזה שכאשר ירצו לאכול יתירו את חגוריהם אשר במתניהם ולהסיר המנעלים מעל רגליהם לאכול מסובי' במטותיהם וכסתותיהם וכדי שלא יטנפום במנעליהם כי אינם נוהגים לאכול על שולחנות גבוהים כדרך רבים מנדיבי עמי. ולכן צוה יתברך שמפני חפזון היציאה לא יאכלו כן אלא מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם כאנשים המוכנים ללכת לדרכם באופן שיאכלו את השה בחפזון ולא תהיה אכילתו מפני התענוג אלא לשם מצות לפי שפסח הוא לה' וגם שהיו ישראל כל כך תאבים וכוספים ליציאת מצרים שלא רצו להתמהמה והנה מכל הדברים האלה שצותה תורה בפסח מצרים מהם היו לדורות גם כן ומהם היו לבד בפסח מצרים ולא נתחייבו בפסח דורות כי הנה מצות השה היה בפסח מצרים וכן לדורות וככה מנין השה וענינו שיהיה זכר תמים בן שנתו היה גם כן מצוה בפסח דורות וכן זמן שחיטתו בין הערבים היה לדורות וכמ"ש לא תזבח על חמץ דם זבחי וכן צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ועצם לא תשברו בו היה מצוה בפסח דורות ואינו סותר לזה מה שנאמר במשנה תורה בענין הפסח (דברים ט"ז ב') וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר ואמר ובשלת ואכלת כי הנה לא היה הצאן והבקר לפסח אלא הצאן לפסח והבקר לשלמים ולחגיגה ועליהם אמר ובשלת ואכלת כמו שיתבאר במקומו. וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו ואסור הנותר ממנו עד בוקר הכל היה לדורו' אבל לקיח' השה בעשור לחודש קודם ד' ימים לשחיטתו ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ומצות מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם שלשת הדברים האלה היו חובם בפסח מצרים ולא בפסח דורות כי הנה כל דבר שהוא מגוף הפסח הוא לדורו' אמנ' הדברי' התלוי' באוכלי' לא היו לדורו' והטעם בהם יתבא' אחרי זה והודיע השם טעם המצוה הזאת בכללות באמרו ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ר"ל אחרי אכילת הפסח בלילה הזה אשר צויתי לאכלו תעבור גבורתי ומכתי בארץ מצרים דרך העברה כמו הסוס הרץ במרוצה חזקה ועובר בשוק והורס כל מי שעומד בדרך לפניו וכל מי שנוטה מן הדרך ינצל וביאר הנמשל בהעברה הזאת ואמר והכיתי כל בכור בארץ מצרים שתהי' ההכאה לבכורות וגדולי הבית מאדם ועד בהמה שהבכורות שלהם ימותו פתאום והרלב"ג פירש ועברתי מלשון עברה וכעס כמו עובר ומתעבר ואמרו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אין הכונה על השרים אלופיהם ודייניהם כמו שפרשו אנשים מבני עמנו וגם אינו על הפסילים אשר בארץ המה כדברי רש"י אבל הכוונה בו שיבטל כחות המערכות השמימיות המורות טובה על המצריים שהם האלוהו' שהיו עובדים כי אין הקב"ה נפרע מאומ' עד שיפרע מאלהיה וכמו שיתבאר והודיע א"כ השם למשה מכת בכורות בסבותיה והוא אמרו אני ה' רוצה לומר היכול על התחתונים ועל העליונים ומשגיח בפרטים ומבחין בין טפה לטפה ואין להקשות על זה מאשר בפעל כשנזכרה המכה נאמר וה' הכה כל בכור ולא נאמר שם שעשה שפטים באלוהיהם כי שם ספר ההכאה ומה שנמשך ממנה שהוא היציאה ממצרים אך בטול הכחות העליונות לא היה צריך לזכרו שמה אחרי שכבר נזכר כאן ולפי שלא יאמר משה ומה ענין הדם לענין מכת בכורות אמר עוד והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם רוצה לומר שהם יביטו בדם ההוא אשר יהיה נגד עיניהם בבתים שיתקבצו לאכול שם את הפסח והיה להם לאות וראייה על אמונה ודעת קים אמיתי וכאשר אתם תאמינו לי באמצעות האות ההוא ותבינו אמתת הדעת ההיא הנה אנכי בראותי את הדם ומה שתאמינו באמצעותו ופסחתי עליכם רוצה לומר אחמול עליכם והוא מלשון פסוח והמליט או יהיה מענין דילוג שבמכת בכורות אכה בבית המצרי ואדלג מבית ישראל באופן שלא ימותו בכורי ישראל כבכורי המצריים. וזה הוא ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים וגם זה מורה שלא היתה הזאת הדם אלא בפסח מצרים בלבד ולזכרון הנס הזה תחוגו חג לה' לדורותיכם ביום הזה ויהיה זה לכם חקת עולם שבכל שנה בחודש והיום הזה תחוגו ותעשו חגיגה משתה ויום טוב להודות לה' על כל אשר הגדיל לעשות עמכם ביציאת מצרים וע"ז נאמר במשנ' תור' (שם) שמור את חודש האביב ועשית פסח. והנה אמר הכתוב לדורותיכם חקת עולם ולא אמ' בכל מושבותיכם כמו שאמר במצות לפי שמצות המצ' ואיסור חמץ נוהגת בארץ ובחוצ' לארץ ולזה נאמר בה בכל מושבותיכם תאכלו מצות באי זה מקום שתשבו שמה אבל הפסח שחיובו בארץ ואין מצותו בחוצ' לארץ לא נאמר בעבור זה בכל מושבותיכם ואחרי ביאור המצו' הזאת כפי פשט הכתובים ראוי לבאר טעמה בכללה וחלקיה: ואומר שכבר אמרו חכמים שהגופים התחתוני' שבעולם השפל קשורים עם הגופים העליונים השמימיים ומושפעים מהם וכ"ש בעניני התבואו' וההויה והפס' וכמ"ש (שם ל"ג) וממגד תבואו' שמש וממגד גרש ירחים ועליו נאמר כמו שדרשו חז"ל הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ עד שמפני זה הי' לכל אומה מהאומות ולכל ארץ מהארצות מזל מיוחד בשמים ישפיע עלי' כמאמר דניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס וכמו שכתב הראב"ע על פסוק אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים והי' המזל השולט במצרים הוא מזל טלה ולכן היו המצריים עובדים אותו ומכבדים את צורתו וכמו שאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואמר (שמות ח' כ"ב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו לפי שהיו חושבים שמזל טלה ישפיע ברכות וטובה באמצעות הכבוד והעלוי שיעשו למקנה שנקראה שמו עליו והוא בצלמו כדמותו וידוע בחכמת התכונה שמזל טלה הוא בכור והגדול שבי"ב מזלות האפודה בכחו ובגבורתו ובחדש ניסן הוא בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח ותכלית גבורתו הוא ביום י"ד עד יום ט"ו ועל ידי השמש העומד אז עמו במחציתו ולכן מנאוהו התוכנים ראשון לכל המזלות וכבר זכר זה הרמב"ן על פסוק שה לבית וידעת עם זה מה שביאר הנביא יחזקאל שישראל בהיות' במצרי' רובם היו עובדי' למזל טלה כמו המצרי' עצמם וז"ש (יחזקאל כ"ה ה') ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי את שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכבר זכר הנביא מתועבותיהם שהיו עובדי ע"א מניחים זכרונה אחר הדלת והמזוזה וכ"ש שלא היו שומרים דרך ה' כאברהם אביהם והפרו את בריתו ולא נימולו מפני שהיו נשקעים באמונות הכוזבות אשר היו למצריים עד ששלח הקב"ה את נאמן ביתו משה רבינו להיותו רופא לשבורי לב וחסרי הדעת האמיתי שהוא הדריכם בדרך אמת במעגלי צדק כמו שצוה (שמות ג') לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ועם ראיותיו אותותיו ומופתיו השרישם באמונות האמיתיות וכמו שאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו' ויקדו וישתחוו ולהיותם כבר בשלימות האמונ' האלהית לכן לא התפשטו עליהם רעות המכות שהוכו בהם המצריים כי הפלה השם חסיד לו כי היו המכות ההן נעשות על יד שלוחי ההשגח' והדברים המגיעים מאתו יתברך על ידי אמצעיים הם מוגבלים כפי הסדר והטבע אשר שם בהם בוראם. אמנם לא כן הרעות המגיעות מהשגחת השם הפרטית בלא אמצעיי' כפי המשפט הישר והדין החותך ולכן אמר הנביא (איוב ל"א י"ד) ומה אעשה כי יקום אל ואמר (חבקוק ג) לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו ועל זה אמר ראש החכמים (משלי כ) מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע רוצ' לומ' שבהיותו משגיח בהשגחתו הפרטית יעבור הכל על שורת הדין מאין השב הנה מפני זה במכות מצרים היתה הפלאה להיותם ע"י אמצעיים שפעולתם מיוחסת כפי הכח הניתן להם מהשם להזיק לזה ולא לזה כפי הכוונה האמנם בעבור שהיו המערכות העליונות מסבבות העבדות לישראל במצרי' הצריך הקדוש ב"ה בכבודו ובעצמו לפקוד על צבא המרום במרום לבטל כח מזל טלה בליל' ההוא ועל זה אמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולהיות המזל ההוא שולט בבכורי מצרים כמו שהוא בכור וגדול מכל מזלות האפודה נמשכה אחר משפטו מכת בכורות שהא בהא תליא ולכן נלקו כל הבכורות כלם מבכור פרעה עד בכור השבי ועד בכור בהמה שכלם לקו לא להיות בכור השבי ובכור בהמה חטאים בעבדות ישראל אלא להיותם בכורות ובהלקות בכור המזלות היה מחוייב שכל הבכורות מאי זה מין ועם שיהיו בהיותם במצרים מקום שולטנות המזל ההוא ילקו עמו הנה אם כן נלקה מהכח הבב"ת כדי שיצאו ישראל ממצרים ומתו הבכורות בהלקות המזל הבכור המורה עליהם והנה היו בכורי ישראל גם הם נכללים במכה הזאת אם כפי הסדור הטבעי כיון שהיו בכורות ונלקה מזלם והם היו במצרים ואם כפי שורת הדין ומשפטו לפי שגם הם היו עובדים למזל טלה במצרים ולכן הי' ראוי שילקו עמהם ומפני זה כדי להציל את ישראל מהמכה ההיא צוה אותם במצות הפסח והביטה וראה איך יסכימו כל פרטי המצו' הזאת עם הרמז הזה. ראשונה שיקחו שה בן שנתו שהוא טלה יען היה בצלמו וכדמותו של מזל טלה שהמצריים היו עובדים. הב' שיהי' זכר תמים כי כן צורת המזל זכר ולהיותו ראש המזלות קראו תמים רוצ' לומר שלם ונכבד. הג' צוה שיקחו השה בעשור לחודש ושחיטתו בי"ד יום והיתה הכוונה בלקיחתו בעשור לחודש לפי שאז השמש באותו מזל בשליש גבורתו וכדי שיראוהו המצרים כרוך בכרעי מטותיהם אשר הוא להם תועבה והכעסה רבה ושחיטתו ביום י"ד לפי שהוא אז שם בגבורתו ומעלתו ועכ"ז אז ישפכו את דם הטלה לדעת שלא ידרשהו אלוה ממעל ולא יצילהו המזל מרעתו ובזה יכירו וידעו כי לה' המלוכ' ושהוא מבטל המערכות בחפצו. וד' צוה שיהי' שה לבית לפי שמזל טלה הוא בית כבודו של שמש ולרמוז לזה יחסו שה ואם ימעט הבית ואמר בבית אחד יאכל ושלא יוציאוהו מן הבית להודיע שהיות השמש במזל טלה שהוא בית כבודו לא יצילהו מרעתו. וה' צוה שימנו עליו כל בני הבית כדי שכלם יושרשו באמונה האמיתית ולא ישאר ביניהם איש חושב מחשבות און. והו' צוה שישחטו אותו כל קהל עדת ישראל כדי שיהי' מפורסם ביניהם האמונה האמיתית ושקרות עבודת מזל טלה ולכן ישחטו הטלה בפומבי לראות אם יש מוחה בשחיטתו ומחזיק ברשעת אמונתו הראשונה. וז' צוה שיקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה היו הם שמים זכרון הע"א ההיא בהיותם עובדים אותה לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו וצוה שיעשו ההזא' היא מהדם באגודת אזוב שהוא השפל והנבזה שבעצים לרמוז לישראל השפל בעבודת מצרים שידיו יעשו זה הפועל מההזאה מאלהי מצרים. וח' צוה שישימו הדם בבתים אשר יאכלו בהם להגיד שאין הרמז הזה מהאמונה הנקנית שמה מכוונת לנכרים אלא לישראל שהם גוי צדיק שומר אמונים וכמ"ש והיה הדם הזה לכם כי להם יהי' לאות ולעדות בעצמם שלא יהיו עוד עובדים את מזל טלה כימים הראשונים ושהם יצאו ממצרים כי יד אלהיהם הטוב' היא סמכתם בבטול כח מזל טלה וגבורתו גם צוה בזה האות שיהי' אליהם ביחוד כדי שהמצריים לא יעשו אות גם כן להנצל מהמגפה. והיו מקבלים דם השה בכלי כסף כדי שלא ישפך על הארץ ולא יאכלו על הדם גם לרמוז שבאותו דם אשר בסף יהי' סוף גלותם כי סף הוא מלשון סוף. וט' צוה שיאכלו את הבשר בליל' ההוא עד חצות והחמיר' התור' בנותר ממנו כמו שזכרתי לזכרון שבליל' ההוא עשה הקב"ה שפטים באלהי מצרים ולזה יאכל הפסח בליל' ההוא בהכרח. הי' צוה שיאכל הפסח על מצות ומרורים לפי שהפסח היה מורה על הגאולה והמצות והמרורים היו מורים על העבדות והענוי שקבלו במצרים ולפי שהעבדות והעינוי קדם לגאולה לכן צוה שיאכלו את הפסח המורה על הגאולה על מצות ומרורים שכבר אכלו בראשונה. הי"א צוה שיאכלו השה צלי אש ולא היה זה מפני החפזון כמו שפירשו המפרשים אבל היה כדי שיהי' ריחו נודף ושיריחו אותו המצריים וידעו כי תועבת מצרים היו אוכלים שמה. ועם כל זה לא יוכלו להרע עמהם וכמ"ש על זה ליל שמורים הוא לה'. וי"ב צוה שיצלו השה על כרעיו ועל קרבו ולא היה זה גם כן מפני החפזון כמו שפירשו אלא כדי שלא תבטל ולא תפסד תמונתו כי בהיותו חי ובהיותו מת ובהיותו צלי אש תמיד יהיה בתמונת טלה מפני הנרמז בו. וי"ג צוה שיאכלו את הפסח מתניהם חגורים ונעליהם ברגליהם כדי להבטיחם שבזכות מצות הפסח יצאו בלילה ההוא מגלות מצרים וכבר אחז"ל (ש"ר פ' י"ז) שעל שתי מצות נצטוו בלילה הזה דם מילה שנימולו כלם כדי לאכול בפסח שכל ערל לא יאכל בו ודם הפסח שנאמר ואומר לך בדמיך חיי ובמכילתא אמרו ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים היה ר' מתיא בן חרש אומר מפני מה צוה הקב"ה לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ד' ימים הרי הוא אומר ואעבור עליך הגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם לגאול את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מן המצות לכן נתן להם שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ונאמר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור לכך הקדים לקיחתו של פסח ד' ימים לשחיטתו כדי שיהיו נוטלים שכר על המעשה הנה ביארו שבאה מצות הפסח כדי שיהיו ראויים לגאולה. וכבר יורה על מצות מילה שקבלו אז מה שנ' בס' (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'. ובאלה שמות רבה אמרו שהיה המשקוף בזכות אברהם הי' משקוף הבית והשתי מזוזות היו רמז ליצחק וליעקב ושלכן אמר ופסח ה' על הפתח. וענין כלו שבזכות מצות הפסח והדבקות אשר בלילה ההוא יתדבקו בבוראם ויאמינו בו וביכלתו על השלמות יהיו ניצולים מפעלי הלקות הכולל הנעשה בארץ המתחייב ממשפט האלוהות. וזהו אמרו ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרי' ובמקום שעובדי מזל טלה היו חושבים שבכבדם צלמו ודמותו ינצלו מהפגעים יתישב בנפשותם של ישראל ויראו בנסיון שהדבר בהפך שהעובדים אותו מתו והמבזי' ומקללי' אותו וכופרים באלהותו ינצלו מדבר באופל יהלוך. ואמנם מה הוא המשחית אשר זכר ושיזכור אחר זה ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף הנה הוא לדעתי אויר מעופש שורף שחידש הקב"ה על דרך הפלא והיה נכנס בבכורות מדרך הפה והנחירים והולך אל לבם פתאום והוא היה המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע כי אינו בעל דעת ובחינה. והיה מהנס האלהי שבזכות הפסח והמילה לא נכנס האויר המעופש ההוא בבתיהם של ישראל. הנה התבאר שלא תלה הש"י הצלתם בראיית הדם להיותו לאות ולזכרון אלא שבהיותם מאמינים השגחת הש"י וידיעתו ושזובח לאלהי השמים יחרם בלתי לה' לבדו יהיו בשכר זה נצולים מהמגפה ההיא והתבאר שלא היתה מכת בכורות משפט פרטי בהם שישלחם ביד פשעם. אבל השם ביטל כח מזל טלה כדי שיצאו ישראל ממצרים כי מזל טלה היה שרם של המצריים ומזה נמשכה מכת הבכורות כולם לפי שהיתה המכה נמשכת מלמעלה בכל בכור אי זה שיהיה. ולכן היה ראוי שתכלול המכה גם כל בכורי ישראל היושבים במצרים וכ"ש בהיותם עובדים המזל ההוא מקדם כמו המצריים שהיו בעבור זה חי בי מיתה כפי המשפט האלהי ובעבור זה צוה הי"ת שיעשו את הפסח ויפנו עורף לעבודת המזל ההוא וידבקו באלהיהם והוא יהיה להם למושיע מהמית' המסודרת הכוללת ההיא וזה ענין בעבור זה עשה ה' לי בנאתי ממצרים כי בעבור מצות הפסח והמצה עשה עמהם החסד הגדול הזה ולכן היה החסד ההוא בבכורות בלבד ונתקדשו מפני זה כל בכור לגבוה לפי שהיה הלקו' והמכה ראויה לבוא עליהם ולהם נעשה הנס ההוא. והנה במכות מצרים היתה הפלאה לישראל ולא נצטרכו לאות מפני שהיו באות על צד העונש לראוים אליהם ולכך נתיחדו לפושעים. גם שהיו על ידי אמצעיים שלא יעברו החוק והרשות הנתן אליהם. אבל מכת בכורות עשאה הקב"ה בעצמו מבלי אמצעי ולפניו ילך דבר והיה בזה סכנה עצומה לחוטאים כי בקום למשפט אלהים לא לפניו חנף יבא וישראל היו מלוכלכים בגלולי מצרים והיה משורת הדין בהלקות את השרים העליונים שכל עובדיהם ימחו מספר חיים. ומפני הסכנה העצומה שהיה בזה לחטאים בנפשותם הגדיל ה' לעשות עם ישר' לצוותם שיעשו מעשה מיוחד וינצלו מתיך ההפכה. ואמנם בקריעת ים סוף היה העונש על המצריים בעון כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כמו שאמר יתרו ולכן לא היה ראוי שיענשו בזה בני ישראל כי לא היתה הטבעת המצריים דבר נמשך מהלקות העליון כי אם משפט השגחיי כפי החטא. הנה התבאר הדרוש הנכבד הזה והותרה במה שדברתי עד הנה השאלות הד' והה': שבעת ימים מצות תאכלו וגו' עד ויקרא משה לכל זקני ישראל בעבור שהתחברו במועד הזה שלש מצות והם פסח מצה וחגיגה והנה שכבר ביאר הכתוב מצות הפסח בא לבאר עתה ענין המצה והחגיגה בפסוקים האלה. ואמנם טעם המצה ואיסור החמץ כבר ביארו רבן גמליאל בהגדה באמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. וכבר הערותי במאמר זבח פסח אשר חברתי ספק גדול על זה הוא הספק אשר בשער צ"ו וענינו כי הנה קודם היציאה ממצרים צוה הקב"ה בפרשת החדש על המצוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגומר שבעת ימים מצות תאכלו. ואם קודם שיצאו ממצרים צוה ית' על מצות המצה ואסור החמץ איך אמר רבן גמליאל שהיה טעמה על שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. והנה הר"ן בחדושיו על הרב האלפסי בפר' ערבי פסחים (דף קט"ו) כתב על זה וז"ל מצה זו על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו היו מחמיצים אותו דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני ולמחר היו מותרין מחמץ ובמלאכה לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמצין עסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה עד כאן. יראה שהרב הבין שמצות המצה במצרים היתה בלבד בפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו וכי זה בלבד ידבר בפסח מצרים ושאומרו אח"כ והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו וגו' שבעת ימים מצות תאכלו הוא בפסח דורות אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה אסור החמץ כל שבעה כי לדעתו לא היה אסור החמץ וחיוב המצה במצרים כי אם בלילה הראשין עם היות שלאחריו לא היה כן כמו שצותה תורה בפסח שני. אמנם במדבר לא היה להם חטה ושעורה לעשות מצה ולכן לא נצטוו בה כי אם בשנה השנית ע"פ הדיבור וכן כתב בן כספי לא תחשוב שעשו ישראל במצרים חג שבעת ימים כי הם במצרים לא אכלו מצה כי אם פעם אחת עם הפסח אבל התורה צותה לחוג לדורות שבעת ימים כי המספר ההוא מהימים היה נהוג אצלם תמיד במשתה היין ובחופה גם באבלות ולכך צותה גם כן לחוג את חג הסכו' שבעת ימים אע"פ שהיו הסוכות ההם זמן הרבה מאד ומלבד שהדעת הזה הוא רחוק מאד מפשט הכתובים שבפרשת החדש עדיין הקושיא במקומה עומדת רוצה לומר איך יאמר רבן גמליאל שהסבה שאנו אוכלים המצה בליל פסח היה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כי הנה קודם היציאה צוה יתברך לאכול המצה עם הפסח ומפני אותה מצוה שלשעה אנו אוכלים את המצה בליל פסח לא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אבל אמיתת הענין הזה הוא שהמצוה שנצטווה בה ישראל במצרים מהמצה ואסור החמץ לכל שבעת הימים היתה כמו שנצטוו לדורות ושעל פסח מצרים נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים תאכל מצות רוצה לומר שיעשו את החג לדורות כמו שעשו אותו במצרים פעם ראשונה וכמו שכתב הראב"ע שאכלו המצה מיום שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים שהם שבעה ימים וכן כתב הרמב"ן שטעם ויאפו את הבצק מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וגו' והיותר נכון בעיני בזה הוא שבמצרים צוה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו ושכן יעשו את החג לדורות בענין הפסח בלילה ההוא ובענין המצות כל שבעת הימים והיה הפסח להורות ולזכור הנס שהיה עתיד לעשות שיפסח ה' על הפתח ויצילם ממכת בכורות והיו המצות לזכרון הגאולה והיציאה מהגלות בחפזון ומהירות רב ונמרץ שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח. האמנם אלו נתנה המצוה הזאת לישראל אחרי צאתם ממצרים אולי שלא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצוה ההיא ואמתתה. לכן הערים הקב"ה לצוות אליהם המצוה הזאת במצרים קודם יציאתם משם ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאד ולשו עיסותהן בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמר קומו צאו מתוך עמי ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותן במצרים כאשר חשבו והיו בני ישראל ונשותיהן חרדים ומצטערים על עיסותיהן שמא יחמצו ויחטאו לאלהים במצוה הראשונה אשר צוה אותם וכאשר הגיעו לסכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם בדקו אחריה ומצאום עוגות מצות כי לא היו חמץ ואז הכירו וידעו שבחפזון גדול יצאו ושהגדיל השם לעשות עמהם נס וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות ולכך אמר רבן גמליאל שהיה עעם המצה באמת מפני שלא הספיק שהוא מהירות היציאה עם היות שנצטוו ראשונה עליה לאותה סבה שזכרתי ועל זה אמר הכתוב והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שהיום הוא יום חמשה עשר בניסן שהרי בליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ואלו היתה המצוה ההיא ליום אחד בלבד לא היה הדבר נרגש כי כמה מהאנשים יעברו יום אחד או יומים שלא יאכלו לחם כלל או שיאכלוהו מצה במקרה שקרה לכן צוה יתברך שחג המצות יהיה שבעת ימים כי הוא הקף שלם וכשיתמידו בו באסור החמץ וענין המצות יודע שהוא חג ה' וגם צוה במספר הזה מהימים להזהירם שלא יאכלו חמץ מליל יציאתם ממצריים עד שיטבעו המצריים בים סוף. ואין הכוונה שכל שבעת ימי החג יאכלו מצות בחיוב כי המצה אינה חובה אלא בלילה הראשון אלא שבכל שבעת הימים ההם כל הלחם אשר יאכלו יהיה מצה בלא חמץ והוא אמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואין היום הראשון שנזכר כאן הוא יום י"ד כמו שפרש"י כי כמו שכתב הרמב"ן אין בכל הפרשה רמז ליום י"ד אבל אמר ביום ראשון על יום ט"ו שהוא ראשון לשבעת ימי החג ולפי שתחלת היום הוא מן הערב שלפניו לכן אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור ביום הראשון מימי החג יהיה נשבת החמץ מן הבית וכן כתב הראב"ע שבהכנס היום הראשון כבר יהיה נשבת החמץ מן הבתים. והנה אמר תשביתו ולא אמר תוציאו לפי שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כלומר שדי שיבטל אותו בלבו ויהיה נחשב אצלו לעפרא דארעא. וענין תשביתו שאור הוא לפי שהיה המנהג בארץ מצרים וגם היום כן בכל ארצות הישמעאלים שבכל יום ויום לשום לחם לאכול כי מפני חום הארץ יפסד הלחם כשיעבור עליו היום ואם ימצא השאור בבתיהם אולי יתנו עיניהם בו לתתו בעיסתם להחמיצה ויבואו לאכול חמץ על כן צוה יתברך שאור לא ימצא בבתיכם שהיא שמירה מעליא. ואמרו מיום הראשון וגו' שיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה וכדי שלא נחשוב שיהיו כל שבעת ימי החג שוים בקדושה ומעלה ביאר שהיום הראשון מהם יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיקראוהו יום קדוש וכן היום השביעי יהיה במדרגה רבה מהקדושה שכל מלאכה לא יעשה בהם זולת מה שיאכל לכל נפש שהוא אוכל האדם שמותר לעשותו בחג והנה לא אמר אשר יאכל לכל אדם אלא לכל נפש להגיד שאפי' הבהמות שלהם הם בכלל אשר יאכל לכל נפש בחג והיה היום האחד מקרא קדש לפי שבו יצאו ממצרים והיום האחרון גם כן מפני שביום השביעי נטבעו המצריים בים סוף וביבשה עבר ישראל ואמנם אמרו עוד ושמרתם את המצות פירשו המפרשים שיהיו המצות שמורים מימי הקציר. וכפי מה שפרשתי בא הכתוב הזה לבאר למה יצוה במצה בזה החג כי הנה טעם הפסח כבר ביאר אותו למעלה שהיה מפני שפסח השם והציל בתי בני ישראל מהמגפה במכת בכורות אבל אכילת המצה ואיסור החמץ לא ביאר טעמו עד הנה ולכך הוצרך הכתוב לבארו מאמרו ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו' רוצה לומר והנה צויתי אתכם שתשמרו את המצות לפי שבעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם עם כל רבוים מארץ מצרים ולזכר הגאולה והיציאה ההיא צויתי שתשמרו את היום הזה לדורותיכם. והיתה השמירה בב' דברים. הא' באכילת מצה בחיוב בליל היום הראשון ועל זה אמר בראשון בי"ד יום בערב תאכלו מצות רוצה לומר בחדש הראשון ביום הי"ד בערב שהוא ליל ט"ו תאכלו מצות אכילת חובה. והב' הוא איסור החמץ שיתמיד מן היום הראשון מהחג אשר זכר עד היום השביעי וסופו ועל זה אמר עד יום הכ"א לחדש בערב שבעת ימים בכלם שאור לא ימצא בבתיכם כדי שלא תבואו לאכול חמץ ותבואו לידי כרת כי כל אוכל מחמצת והוא הדבר שנתערב בו השאור או הדבר המחמיץ יהיה נכרת מעמיו בין שיהיה אזרח מישראל או גר צדק שהרי באכלו מחמצת כפר בעיקר ותכרת נפשו. הנה התבאר שנשנה כאן המאמר הזה ושמרתם את המצות לבאר שטעם המצה בלילה ראשון ואסור החמץ כל שבעת הימים הוא זכר ליציאה ולגאולה ונזכרה למעלה זאת המצוה בעצמה וחזר עתה במקום הזה לבאר בה הסבה והרמז שבעבורו נצטוותה. ואמנם הוסיף לומר פעם אחרת כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות לפי שמצות הפסח לא חייבה התורה אלא בהיותם בארץ לא בחוצה לארץ אבל אכילת מצה ואסור חמץ לא היה כן כי בחיוב היה בהיותם בארץ ובהיותם חוצה לארץ ואין מצות המצה תלויה במצות הפסח וכדי לבאר זה אמר הכתוב כאן כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות רוצה לומר אע"פ שמצות הפסח תלויה בארץ אין כן מצות המצה ואסור החמץ כי הנה בכל מושבותיכם שתשבו בארץ או בחוצה לארץ כל מחמצת לא תאכלו ותאכלו מצות בימים הנזכרים. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים האלה והותרה השאלה הו': והנה התיחסות המצה לגאולת מצרים כבר התבאר ענינו. אבל אסור החמץ מי יתן ואדע מה ענינו אצל הגאולה במצרים ולמה היה חיוב אכילת הפסח והמצה לילה אחד בלבד ואסור החמץ שבעת ימים ובענין אסור מלאכה למה היו היום הראשון והאחרון אסורים בה ולא השאר ואני כבר נתתי במצות האלה טעם על צד הרמז בסוף מאמר זבח פסח ראיתי כללותיו בדברי חכם אחד מחכמי האומות ומאשר מתקו לי רגבי נחלי אמריו החזקתי בהם והוספתי עליהם טוב טעם ודעת וכללות הענין אזכור במקום הזה ואומר ששורש הדברים האלה הוא שראוי לאנשים יראי ה' וחושבי שמו שיכלו ימיהם בטוב ויקפידו על ימי חייהם שלא יוציאום לבטלה ולא בדבר רע ולפקוח עינינו ברא השם עולמו במספר ששת ימים אשר בהם עשה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כן האדם ידע וישכיל שימי שנותיו הם שבעים שנה ושלא יוציאם לריק ולבטלה כי אם במעשי' נבחרי' כמעשה בוראם וששים שנה הנרמזי' בששת הימים במעש' בראשית יעמול בעולמו וביום השביעי הרומז לעשרה שנים האחרונים מחייו לא יעסוק בדברים גשמים אלא בהדבק באלהיו וזהו וביום השביעי שבת שביום השביעי בסופו ינוח וישבות בעולם הנשמות ומפני זה כשלקח את ישראל לעם סגולתו עשה להם ביציאתם ממצרים דוגמת מה שיהיה ביצירת הולד כי הם היו במצרים באופל הגלות וצורתו כמו שעומד העובר במעי אמו וכמו שהולד לא יצא לאויר העולם אם לא יתחדשו ביציאתו כאבים וחבלי יולדה באם המחזקת בו ככה באו במצרים קודם יציאתם משם מכות רבות וגדולות מאד וכבר כתבו הטבעיים שארבע תקופות השנה הם כנגד חיי האדם כי האביב דומה לילדות ולנערות כל ימי העליה והגדול. והקיץ הוא דומה לימי הבחרות והעמידה. והחורף הוא דומה לימי הזקנ' עם השארות הכח. והסתיו דומה לימי הישישות והפסד הכח ולכן היתה היציאה ממצרים בחדש האביב והיה החדש ההוא ראש חדשים לרמוז על ראשית ימינו ושנותינו כאלו אז יצאנו לאויר העולם להבין ולהשכיל. והנה אסור החמץ מורה על הרחקת התאוות החומסות כי החמץ והשאור הוא יצר הרע והוא אשר קראו חז"ל שאור שבעיסה ולזה צותה תורה שלא יקריבו בקרבן כל שאור וכל דבש. לפי שהיה השאור רמז ליצר הרע והדבש רמז למתיקות החיים והתענוגים המותרים הנמשכי' אחריו ולזה אמרכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא שהיצר הרע משחית ומכרית הנפש ממצבה. והיתה שביתתו ביום הי"ד להעיר שי"ד שנים הראשונים משנות האדם אינו בהם בר עונשים לא בב"ד של מעלה ולא בב"ד של מטה האמנם משם ואילך יקבל עליו עול המצות וישבית היצר הרע. ולהעיר על זה גם כן אמרו במשנה אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר שהיא הנפש שנאמר נר אלהים נשמת אדם ובאותו נר בודקין את החמץ והיצר הרע להבדילו מהאדם והזהירו שלא יהיה האור ההוא כל כך חזק שישרוף את הבית ויחריב את הגוף בהרחקת הדברים הגשמיים בהחלט וגם לא יהיה אור כל כך חלוש שלא יספיק לגלות סתרי החטאים ולהיות החמץ רומז ומעיר ליצר הרע צוה יתברך להרחיקו מבתינו כלומר מגופינו כל שבעת ימי החג רוצה לומר כל ימי שנותינו שהם שבעים שנה כי זה המספר מהימים שבעה מורה ומעיר על ימי שנות האדם שהם שבעה עשיריו' מהשנים ולכן היו ימי החופה שבעה כדי שביום חתונתו וביום שמחת לבו יחשוב כמה סבובים מאלה יעברו עליו וכן היתה שמירת הנדה ומצות המילה גם כן וטהרת המצורע וטומאת המת ושבעת ימי המלואים לכהני ה' ושבעת ימי אבלות שמטות ויובלות ושאר השביעיות כלם להזכיר לאדם מספר ימי חלדו כדי שישתדל ללכת למסעיו בחכמה בתבונה ובדעת. הנה אם כן אסור החמץ והשאור שבעת הימים הוא להעיר אל ישראל שבימי שנותיהם הנהוגים שהם שבעים שנה ישבותו ויבטלו מהם היצר הרע והתאוות המגונו'. והנה צוה שיהיה יום הראשון מקרא קדש וכן היום האחרון אסורים במלאכה. לפי שהאדם בילדותו בתחלת בואו לעולם אין לו מעשה ולא מלאכה וגם בישישותו וסוף ימיו אין ראוי שיתעסק במלאכה גשמית כי הוא כבר כמת אבל בימים ההם יעשה בלבד אשר יאכל לכל נפש כי הנה לא יאות לנערים בילדותם עמל ומלאכה אחרת כי אם לחנכם בתורה ובמצות וכן הזקן בסוף שנותיו לא תאות לו מלאכה אחרת אלא להכין לנפשו צדה לדרך ושלמות נפשיי כי הוא אשר יאכל לכל נפש. אמנם הימים האמצעיים הם ימי המעשה ומלאכת העולם יאכל בה כן בשביתת השאור והחמץ התאוני. ואמנם המצה צוה שתהיה בתמימות וטהר' מבלי יצר הרע ושאור שבעיסה ולכן הזהירו חכמינו זכרונם לברכה שישמור האדם המצה משעת הטחינה שהוא הזמן שבו יתחיל האדם לסבוב ולטחון אחרי עניני העולם כי מאז צריך שמור וגם כן הזהירו על שאור העיסה שימדוד האדם עיסתו רוצה לומר הנהגתו בשמושי גופו במדה במשקל ובמשורה. וצותה תורה שיאכל עם המצה מרור שהוא רמז אל כבישת היצר והכנעת הכחות החומריות כי בזה ירגיש האדם מרירות וצער גשמי והוא ימתק לנפשו. ואמנם הפסח היה רמז להפסד הגוף והפרד הנפש ממנו ולכן היה נאכל על מצות ומרורים והיה קרבן פסח לה' לפי שכאשר תבוא המות על ההנהגה הטובה ומרירות כבישת היצר יהיה הפסח קרבן לה' ותהיה שחיטתו אצל מזבח השם ואכילתו במקום קדוש ולכן היתה אכילתו בלילה שרומז לעת המות ועד חצות שהוא חצי המורכב שאז יפסד כי החצי האחר הנפשיי הוא נשאר וקיים והיה ראשו על כרעיו ועל קרבו דוגמת האדם בעת מותו שהוא עם כל איבריו. ואינו נאכל אלא למנויו רמז לחברת קרוביו ואוהביו בחייו שמצטערים עליו במותו ואינו נאכל אלא צלי שיהיה ריחו נודף כי טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. ולפי שהיה הפסח מורה על ההפסד והמות והיו חיי האדם נכללים בארבעה זמנים נערות ובחרות זקנה ושיבה לכן תקנו הקדושים לשתות אז ארבע כוסות כי ארבעה המה ישתה האדם בחייו. הנה התבאר מכל זה שחג המצות ירמוז אל בריאת האדם וחייו ומספר שנותיו וטהרת ונקיות הנהגתו וכבישת יצרו וצער גופו ושלמות נפשו וסופו המשובח לפני השם ולכן היה זה חג ה' לדור ודור ואמרו הקדושים חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים לפי שמה שיורה וירמוז ענין היציאה והחג בכל חוקותיו ומשפטיו יכלול לכל אדם בכל דור ודור ולזה היתה יציאת מצרים שורש לכל מועדי ה' ולכל המצו' לפי שהוא למוד והוראה על כל ימי חלדנו ולכך צותה תורה שאחר הפסח נמנה שבעה שבועות שהם פרקי האדם וגבולי זמנו כמו שאמר (ויקרא כ"ג ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה כי המספר ההוא מורה על ימי חייכם שיהיו כלם מכוונים להשיג לשלמות הרוחני שיקבלו במתן תורה וראוי היה הלמוד הזה לישראל ביציאתם ממצרים כי להיותם שמה עם פורע מוסר הדריכם הקדוש ברוך הוא בלמוד והמוסר האמתי הזה בצאתם כדי שישתלמו בו ויהיו מוכנים לקבל את התורה בהר סיני וזהו ענין הרמז הנכבד הזה. ועוד אזכרהו בסדר אמור אל הכהנים: ויקרא משה לכל זקני ישראל וגו' עד ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת ' הפסח, כבר זכרתי בשאלות שיקשה מאד למה לא זכר משה המצוה הזאת בכל חלקיה כמו שקבלה מהשם וזכר ממנה חלקים והשמיט חלקים וכתב הרמב"ן כדי להתיר זה שקצר הכתוב כי בידוע שיאמר להם משה הכל בפרט אבל לא נתן הרב טעם למה קצר הכתוב בזה ולא קצר בזה והיה ראוי שיאמר הכתו' ויאמר משה את כל דברי ה' ולמה צוה זה לזקני ישראל בלבד ומה ענין משכו וקחו לכם וכתב הרב שקרא משה לזקנים והם אספו אליו וכל העם ואז דבר לכלם והוא דעת רבי יאשיהו במכילתא ור' יונתן אמר שהיה הדבור ההוא לזקנים בלבד ושהם ידברו לכל העדה ויקשה לשניהם שהעיקר חסר מן הספר והנראה בישוב כל זה הוא שהש' יתב' ביום ראש חדש ניסן צוה למשה ולאהרן על חג הפסח שיעשו במצרים ולדורות כמו שמפורש בפרשה ואין ספק שמרע"ה אמר מיד לכל עדת ישראל המצוה ההיא כמו שצוהו השם ולא השמיט ממנה דבר ואין להפלא מאשר לא ספר הכתוב שהגיד משה את המצוה לכל ישראל כי הנה בכל המצות נאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ולא יספר הכתוב שמשה הגידה להם כי בידוע שלא יעבור משה על דבר השם ואם ה' אלהים דבר מי לא ינבא. ואמנם הפרשה הזאת משכו וקחו לכם וגו' לא באה להגיד שדבר משה המצוה אשר צוהו השם כי כבר שמעו אותה כל העדה מפיו ולכך לא נאמר בה זה הדבר אשר צוה השם. אבל ראה משה לצוות מעצמו לזקנים שהם יזרזו במצוה הזאת מהפסח והם יתחילו ראשונה בלקיחתו ובשחיטתו ובנתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות שהם היו הדברים היותר מסוכני' ולכך חשש משה אולי יהיה בעיני העם קשה לעשות הדברים האלה משום הן נזבח את תועבת מצרים לעיניה' ולא יסקלונו מפני שכבר נתפרס' במצרים שמזל טלה היה שופע עליהם יקר וגדולה באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים במקנה הנקרא בשמו ושהוא בצלמו ובדמותו והיו חושבי' שהנוגע בשה אחד כנוגע בבבת עינו של מזל טלה ואחת דתו להמית ועתה בראותם שהיהודים האומללי' ישלחו ידיהם במקנה הנכבד והנעבד מקבל השפע העליון ועם בזוי ושסוי כזה ירימו יד בעדר אשר בחרו מצרים להם לאלהים ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם ואין לאל ידם להוציאו משם וביום הי"ד ישחטוהו בעוד השמש בצהרים וישימו את דמו על הדלת ועל המזוזה ואין מושיע אולי יקנאו המצריים באיש ישראל העושה כן וקנאין פוגעין בו ותהיה בזה סכנה רבה. הנה מפני זה חשש אדוננו משה אולי המון עם בני ישראל יפחדו מעשות המצוה הזאת ולכן כדי לתת להם אומץ לב בדבר צוה לזקנים משכו וקחו לכם רוצה לומר אתם ראשי בני ישראל זקני העם ושוטריו התחילו ראשונה בעשיית המצוה הזאת ולזה דבר העצה היעוצה ההיא לזקני ישראל בלבד כאומר אליכם המצוה הזאת בראשונה הגדולים והנשיאים אתם בעצמכם לא על ידי שליח משכו וקחו לכם רוצה לומר אם יש לכם צאן משכו ממנו ואם לא קחו במקח וקנו לכם איש שה לבית אבות שה לבית בפרסום לכל משפחותיכם שכל משפחה תעשה כן וכן אתם ראשונה שחטו הפסח רוצה לומר ביום הי"ד שצוה השם ותקחו אגודת אזוב שהוא עץ שפל רומז לישראל וטבלתם בדם והגעתם וגו' ולכן לא דבר אליהם דבר מהאכילה ולא מהמצות ואסור החמץ ושאר פרטי המצוה לפי שכבר אמרם אליהם ולא בא עתה אלא לצוות לזקנים וראשי העדה הרודי' בעם שהמה יתחילו לעשות המצוה ההיא רוצה לומר אותם הדברים המפורסמים שהיה בהם סכנה מפני המצריים וזכרם כפי מדרגתם בהכנה ראשונה לקיחת הפסח שניה שחיטתו שהיתה קשה מהלקיחה. שלישית לקיחת הדם בסף ונתינתו על הפתח שהיה יותר מכעיס ויותר מסוכן והיה זה כולו כדי שהמון עם ישראל יראו הזקנים עושים כן וכן יעשו גם הם כי העם תמיד נמשך במעשיו בדרך הגדולים. והזהירם עוד שעם היותם בוטחי' בה' בזה הנה לא יעצרו כח בלילה ההוא לצאת מביתם וללכת בתוך העיר וזה לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר רוצה לומר שלא יצאו מהבתים מפני המצריים כדי שלא יראו אותם בעת קלקלתם ומות בכוריהם ויחרחרו ריב עמהם לאמר אתם המיתם את עמנו לכן לא יצאו מן הבית עד הבקר שיצאו לדרכם כדי שלא ירשיעו המצריים עמהם וגם צוה כדי שאותו לילה יתעסקו כולו במצות הפסח ולא יפנו אל דבר אחר וכפי דעת חז"ל (ש"ר פ"ז) שנמולו באותו לילה תהיה הסבה כדי שלא יזיקם האויר כי הנמול בצאתו לאויר הלילה ביום המילה יסתכן מאד. ואמר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם רוצה לומר שבלילה ההוא יאכלו את הפסח ויראה השם זכותם שקיימו מצותו ובשכר זה ינצלו שלא יבא הנגף בבתיהם לפי שלא יאמרו ישראל וגם שלא יצא מבתינו מי המונע שלא יבואו המצריים במרת נפשם להורגנו בבתינו. הנה מפני זה אמר לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף שהמשחית הוא עם המצריים ובזה הבטיחם שיהיו משומרי' בלילה ההוא מכל המזיקי' לפי שהקדוש ברוך הוא ימלטם מכל רע ולא יתן יכולת אל המצרי המשחית לבוא אל בית הישראלי לנגוף ולהרע. ולפי שבדברים המסוכנים בגבורו' ובמלחמות יהיו נזכרים לכבוד ולתפארת העושי' אותם ראשונה כמו שאמר דוד בכבשו את ירושלים (ד"ה א' י"א ו') כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר לכן אמר משה לזקנים ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם עם שהודיע' בזה שתהיה המצוה הזאת לדורות ושתמיד מדי שנה בשנה יהיו הזקנים זריזין בקיום המצוה הזאת בעצמי והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הז' והח' שהעירותו בפרשה. ויש מהמפרשים שכתבו שצוה ה' לישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר כדי שלא ירך לבבם בראותם הבכורות המתים במגפה וגם כדי שלא יהיו נפוצי' מכאן ומכאן לעת הנסיעה והיציאה ממצרים אבל שיהיו כלם נמצאים ומזומנים שם באופן שיצאו כלם יחד. ואמר והיה כי תבואו אל הארץ להגיד שהמצוה הזאת אשר זכר שתהיה לדורות שהפסח איננה נוהגת אלא בהיותם בארץ ישראל ושם ישמרו את העבודה הזאת מהפסח כי עם היות שזכרו למעלה ברמזי' באה לבארו בזה בפירוש. ואמר שכאשר ישאלום בניהם שלא ראו מופתי מצרים מה העבודה ההיא רוצה לומר לאי זה טעם יעשו אותה יודיעו שהוא זבח פסח לה' בעבור שפסח על בתי בני ישראל וגו' וזכר הכתוב שעם היות שמשה רבינו צוה זה לזקנים מהסבה אשר זכרתי הנה העם כלו שהיו שמה כשצוה זה לזקנים השתחוו לפניו לאמר אדונינו משה אין צורך שיעשו זה הזקנים לאמץ את לבבינו כי אנחנו נעבור חלוצים וכולנו נקיים את המצוה הזאת והוא אמרו ויקוד העם וישתחוו וילכו ויעשו בני ישר' כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו ר"ל כן עשו הם מעצמ' ולא הוצרכו ללמוד מהזקני' כי כלם היו זריזין מקדימין למצות ולכן השתחוו לפניו כנפטר מלפני רבו והלכו לעשות את המצוה בכל חלקיה כמו שנצטוו בה משה ואהרן מבלי מורא ופחד ממצרים והותר' בזה השאלה הט'. וספר הכתוב איך היה כל זה בפעל והוא שבחצי הלילה בעת הכנס השמש במזל טלה בתקיפת ניסן בדיוק אמתי אחרי אכלם את הפסח וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מהגדול שבהם שהוא בכור פרעה שהיה עתיד לשבת על כסאו למלוך אחריו עד בכור השבי והוא בן השפחה שהיה בבית הבור מסוגר שם בלילה כדרך העבדים וכן כל בכור בהמה כי היה הלקות כולל לכל בכור מאי זה מין שיהיה. וכאשר ראה פרעה פתאומיו' המגפה ההיא פחד שכלה ונחרצה יעשה ה' במצרים ופחד גם הוא על עצמו שימות שמה ולכן קם ממטתו הוא וכל עבדיו ויקראו למשה ולאהרן ויאמרו אליהם קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם צאנכם גם בקרכ' קחו כאשר דברתם כי הנה עשה בזה חלוק מהעם למקנה כי בעם אמר כדברכם לפי שחשב שכן צוה לו האלהים אבל המקנה היה דעתו שלא צוה ה' עליו להוליכו אלא שמשה מעצמו מפני הקנטור אמר כן ולכן אמר בו כאשר דברת' ולכו וברכת' גם אותי ר"ל תתפללו בעדי שמה בחגכ' ומועדכם והראב"ע פירש כדברכם שתלכו דרך שלשת ימים ותשובו מיד והוא הנכון ומלבד מאמר פרעה נתחזק עוד יד העם של מצרים על ישראל לשלחם מן הארץ בחשבם שאם לא ילכו כולם ימותו והיה כל כך המהירו' ביציאת' שנשא העם את בצקו טרם יחמץ ומשארות' אשר בהם יעשו הלחם הוליכו אותן צרורות בשמלותם על שכמם לפי שלא יכלו להתמהמה במצרים לאפות שם את מצותיהם מפני שגורשו ממצרים באונס ועל דרך גרוש הוציאום חוצה באופן שגם צדה לא עשו להם לדרך. והגיד הכתוב שעם כל החפזון ומהירות היציאה לא שכחו ישראל מצות אלהיהם ולא עברו עליה כי הם עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ועם כל הרעות אשר קבלו המצריים בעבור ישראל נתן השם את חן העם בעיני אנשי מצרים וישאילים ואין ספק שהיה זה מרוב אהבתם וחשקם שיתפללו ישראל לעצור המגפה מעליהם וינצלו את מצרים והוא מגזרת ויצל אלהים את מקנה אביכן והרלב"ג פי' וישאילום שהמצריים היו מתעוררים מעצמם להשאיל את ישראל מה שלא שאלו מהם. וספר הכתוב שבבקר אחרי הלילה ההוא נסעו בני ישראל מרעמסס המחוז שהיו יושבים שמה הכולל לכל ארץ גושן ובאו אל סכות שהיא עיר או מחוז סמוך למצרים והיו כשש מאות אלף איש הגברים לבד מטף ולא הוצרך לומר ולבד מנשים לפי שכבר אמר הגברים כי לא זכר הכתוב אלא הראוים למלחמה ונקראו גברים על שם גבורתם ולכן היו האנשים הנמנים האלה מבן עשרים שנה עד בן חמשים שנה כי מי שהוא פחות מעשרים הוא בכלל טף והעובר מחמשי' דינו כטף לחולשתו. וגם ערב רב עלה עמהם והם ערבוביא ממצריים ואומות אחרות שנתערבו בהם והם האספסוף אשר בקרבם שלא מבני ישראל המה ושם בסכות אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים ועדיין עשו עוגות מצות כי לא החמיצו לגודל המהירו' שהיה ביציאתם ובהליכתם בדרך עם בואם שמה. וכאשר הגיד הכתוב נסיעתם מרעמסס וכמה אנשים היו היושבים שם זכר כמה מהזמן גלו והוא אמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והנה נמנו אלה השנים לדעת ימות עולם מעת שנולד אדם הראשון עד שיצאו ישראל ממצרים כי משם והלאה מנו תאריך אחר חדש ליציאת מצרים שמשם היו מונים השנים עד שבא אלכסנדרוס מוקדון להלחם עם דריוש מלך פרס ובא פתח שערי ירושלים ומאז מנו תאריך אחר לביאתו והוא הנקרא בדברי חז"ל מנין שטרות. ואמנם בהיות הגזרה ת' שנה כמו שנאמר במעמד בין הבתרים איך נתוספו עליהם שלשים שנה יש אומרים שלאברהם נאמר ת' שנה ולא חשש הכתוב על יתר הפרט של שלשים שנה מפני שהחשבון הגדול בולע את המועט ולכך ביאר הכתוב כאן מספר השנים המדוקדק על פי אמיתתו. והיותר נכון הוא שהגזר' היתה ת' שנה האמנם מפני שהשחיתו בני ישראל את דרכם ונטמאו בגלולי מצרים כמו שזכרתי למעלה נתוסף גלותם עוד בעד פשעם שלשים שנה כי גם בסבת עונותיהם הלכו עוד במדבר ארבעים שנה לפי שהגזרות האלהיות הם כולם על תנאי ובזכו' המקבל יקל השם בענשו וברשעתו יכבד ויתוסף ענשו וכבר כתבתי זה בפרשת בין הבתרים. האמנם אמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים אין ראוי שנאמר שכל אותם ת"ל שנה ישבו במצרים אלא שמושב בני ישראל ר"ל במגורתם עם מה שישבו במצרים הכל היו ת"ל שנה וכדי שלא נטעה בהבנת הכתוב באופן אחר נאמר אחריו ויהי מקץ שלשים שנה ות' שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו ר"ל לא תחשוב שכל הת"ל שנה מתחלתם ישבו במצרים אלא שבסופם יצאו משם. הנה אם כן סופם היה במצרים ולא תחלתם במצרים וכפי דרך חז"ל שלשה קצים מצינו בגלות מצרים. האחד מה שנאמר לאברהם ת' שנה וזה המספר היה מתחלת גרות זרע אברהם. והב' ת"ל שנה וזה היה מעת שנולד יצחק. והג' ר"י שנה וזה המספר ישבו במצרים כמו שנרמז ברדו שמה. והנה קרא הכתוב לישראל צבאות ה' להגיד שהיו חביבי' לפניו כצבאות השמים. ומאשר אמר בעצם היום הזה למדנו שביו' ט"ו לחדש ממחרת הפסח בבקר יצאו בני ישראל. והכתוב שאומר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה פירש הרמב"ן ע"ד חז"ל שנתן רשות להם בלילה לצאת לדעתי אין פי' הכתו' שיצאו בלילה ולא שנתן להם רשות בלילה לצאת. אבל לפי שאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך הוצרך לפרש מתי יעשה הפסח ההוא ועליו אמר לילה ר"ל שיעש' הפסח בלילה וכמו שאפר' במקומו והוא פי' נאה ומתישב מאד ועל זה אמר כאן ליל שמורים הוא לה' להוציאם. להגיד שכמו שהיה הלילה ההוא שמורים לה' ששמר אותם ממגפה וממצרים והוציאם ביד רמה ומצרים מקברים מתיהם כן ראוי שיהיה תמיד הלילה ההוא שמורים לכל בית ישראל שישמרו אותו לעבוד לפניו במצו' הפסח והמצו' והחגיגה וקריאת ההלל וכן פירשו הרמב"ן והות' במה שפירשתי בזה השאלה הי': ויאמר ה' אל משה ואהרן וגו' זאת חקת הפסח וגו' עד סוף הסדר ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות: השאלה הא' למה נאמרה הפרשה הזאת זאת חקת הפסח למשה ולאהרן יחד והיה ראוי שתהי' למשה בלבד כפרש' קדש לי כל בכור ושאר המצות כלם. והנה מצות החדש נאמרה לאהרן עם משה בעבור שהיה לו תגמול מה שעשה במצרים עם משה שלכך זכה לקבל עמו המצוה הראשונה ההיא. אבל אחרי כן כל המצות נאמרו למשה בלבד ומה לו לאהרן אם כן במצוה הזאת: השאלה הב' למה לא צוה ית' הדינים האלה שזכר בזאת הפרשה למעלה בפרשת החדש על מצות הפסח שהוא היה המקום הראוי אליו כ"ש דין בבית אחד יאכל ודין עצם לא תשברו בו שהיו דינים עצמיים בפסח מצרים ולא נזכרו שמה בספור המצוה הכוללת ונזכרו כאן אחר פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס: השאלה הג' במה שצוה בחקת הפסח בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו כי הנה האכילה בבית אחד כבר נזכרה בפרשת החדש שה לבית אבות שה לבית ולמה נשנה כאן. ולמה אסר שלא ישברו בו העצמות כי יותר בזיון וקצף יהיה לנעבד בזה: השאלה הד' מה ענין אמרו כל עדת ישראל יעשו אותו הלא ידענו שכל ישראל חייבים במצות הפסח ולמעלה נאמר במצותו דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ומה הוא החדוש אשר חדש בזה בפרשה הזאת: השאלה הה' באמרו ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו כי זה כבר נאמר למעלה בסוף פרש' ויקרא משה לכל זקני ישראל שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו. גם מה ענין אמרו אח"ז ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וכבר נאמר למעלה ויהי מקץ ארבע מאות ושלשים שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים: השאלה הו' במה שצוה יתברך למשה קדש לי כל בכור ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קדוש הבכורות כמו שצווה אמר אליהם זכור את היום הזה וגו' וצוה אותם על מצות המצה בחדש האביב שבעה ימים וכבר נצטוו עליה בפרשת החדש ולמה לא צוה אותם על הפסח ג"כ כי אם על המצה: השאלה הז' אם היתה מצות המצה ואסור החמץ נוהג' בארץ ובחוצה לארץ למה תלה הכתוב אותה כאן בארץ באמרו והי' כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' ועבדת את העבוד' הזאת בחודש הזה שבעת ימים תאכל מצות כאלו אין מצות המצה אלא בהיותם בארץ בלבד: השאלה הח' למה זה באה הזהרת והגדת לבנך או והיה כי ישאלך בנך בשתי פרשיות האלה רוצה לומר בפרשת קדש לי כל בכור ובפרשת והי' כי יביאך ולא אמר כן בפרשת זאת חקת הפסח ולמה בשתי הפרשיות הנזכרות נאמר והיו לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך ולא נאמר כזה בפרשת חקת הפסח ולא בפרשת החודש: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח עד קדש לי כל בכור כתבו המפרשים שזאת הפרשה נאמר' ביום י"ד ויחשבו אם כן שנאמרה לענין פסח מצרי' ולדורות ואינו נכון בעיני אלא שנאמרה ביום ט"ו אחרי שאכלו את הפסח במצרים ויצאו לדרכם כי לפי שראה יתברך שעלה עם ישראל ממצרים ערב רב מהמצרים שנתערבו עמהם מהם כאוהבים ומהם שבאו להתגייר ומהם שבאו להתישב בתוכם כמו שהיו בארץ גושן ומהם נשכרים לעבוד עבודתם לכן הוצרך יתברך לומר למשה ולאהרן לפי שלשניהם נאמרה מצות הפסח בפרשת החדש זכור תזכרו כי לשנים הבאות בעשותכם את הפסח לא יאכל כל הערב רב הזה בו בחשבם שגם הם יאכלו בו כבני ישראל לא יהי' הדבר כן כי הנה כל בן נכר לא יאכל בו ואין פי' בן נכר שיהיה מעם אחר שהרי הגר אוכל בפסח אע"פ שהוא מעם אחר כיון שהוא מאמין בתורת השם. אבל בן נכר הוא שבאמונתו הוא נכר בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול וכן תרגם אונקלוס (שמות י"ב מ"ג) כל בן נכר כל בר ישראל וכו' והיה זה לפי שלא נתנה מצות הפסח אלא להקנותנו אמונה שלמה בו ית' ולא אכלו ממנו במצרים אלא המאמינים בו ובלתי מאמינים במזלות ובאלהים אחרים ולכן אין ראוי שיאכלו לדורות ממנו אלא המאמינים בתורת ה'. עוד צוה שנית וכל עבד איש מקנת כסף ומלת אותו אז יאכל בו ר"ל העבד שיהיה מקנת כספו וגופו קנוי והוא העבד האמתי וכן יליד בית שהוא בן האמה הוא גם כן בכלל מקנת כסף כי האמה שילדתו היתה מקנת כסף. אבל העבדים שאין גופם קנוי אינם בכלל זה ועוד יתבאר ענינם אחר זה ואמר בעבד ההחלטי שגופו קנוי והוא מקנת כספו ומלת אותו אז יאכל בו וחלקו חכמים בדין הזה כי הנה (פסחים צ"ו) ר' יהושע סבר שחובת מילת העבד היא על אדוניו שימול אותו ושלכך אמרה תור' ומלת אותו כי אתה מחוייב למול אותו ואז יאכל בו ר"ל הבעל יאכל בפסח מגיד שמילה מעכבתו מלאכול בפסח ור' אליעזר פירש אז יאכל בו העבד ושאין מילת העבד מעכבת האדון מלאכול בפסח והדעת נותנת שצדקו דברי רבי יהושע כי הנה לאברהם צוה השי"ת שכאשר ימול את עצמו מיד ימול בני ביתו ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעו הוא שיהיה בביתו ונאמר לו המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם ולכן היה משורת הדין שהאיש שיהיה לו עבד שגופו קנוי ימול אותו ואז הבעל יאכל בפסח. אבל אם אינו עושה כן והוא מעמיד ערלים בביתו בהיות מוטל עליו למול אותם נראה שאינו שלם עם ה' באמונתו אחר שהוא מזלזל במצוה העקרית הזאת ולכך לא יאכל בפסח כי אינו משלומי אמוני ישראל. וגם הדין הזה היה מתיחס לפסח מצרים לפי שאז היו ישראל עבדים לפרעה ונימולו אז כדי לאכול בפסח על כן לזכרון זה בפסח דורות כל עבד איש וגו' ומלת אותו אז יאכל בו. עוד צוה דין שלישי והוא תושב ושכיר לא יאכל בו וראוי לדעת במה הכתוב הזה מדבר כי אם התושב ושכיר הם בני נכר וערלים כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו ונאמר כל ערל לא יאכל בו ואם הם גרים נימולים הרי הם כישראל כמו שאמר והיה כאזרח הארץ. אבל האמת הוא כדבריהם ז"ל שהחושב הנזכר כאן הוא גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"א ובא להתישב עם ישראל כי בזולת זה לא היו מניחים אותו לשבת בתוכם משום לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ושכיר הוא העבד שאין גופו קנוי אבל עובד עבודה מה בשכרו וביארה תורה בזה שאע"פ שיהיו התושב והשכיר נימולים לא יאכלו בפסח כי הם כערביים או גבעונים הנימולים כמו שכתב רש"י או כגר שמל ולא טבל כמו שאמרו בגמרא כי הנה אע"פ שאינם ערלים כיון שהם בלתי מאמינים במצוה ובטעמה ובנותן אותה אין ראוי שיאכלו בו והם לא נימולו לשם מצוה אלהית והיום ומחר ילכו לדרכם לארצותם ולגוייהם ואינם מאמינים באל ובהשגחתו. אמנם העבד הנקנה כיון שהוא כסף הבעל ונימול למצות האלהים ועוד כל ימי הארץ לא יצא חפשי מבית רבו התירתו התורה לאכיל בפסח לא התושב והשכיר. וגם הדין הזה היה זכר לפסח מצרים שלא אכלו בו המצריים שהיו מתישבים בארץ גושן עם היהודים בחצריהם. עוד צוה דין רביעי והוא בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וגם זה פירשו חז"ל שאין הכוונה שבבית אחד יאכל הפסח כמשמעו כי הנה כתוב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל פירש בבית אחד הוא בחבורה אחת והוא כמו ושמחת אתה וביתך שר"ל המתקבצים עמך והענין שלא יעשו עליו הנמנים שתי חבורות ויחלקו אותו וגם זה כבר נרמז בפרשת החודש באמרו שה לבית כי בית נאמר על המשפח' ולכן תמצא שכאשר הגיד משה המצוה הזאת לזקנים אמר להם במקום איש שה לבית אבות שה לבית משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם הרי שהמשפחה היא הבית. ומפני שאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו סמך אליו בבית א' יאכל כלומר למשפחה א' יאכל הפסח ולא יוציאו ממנו מן הבית ר"ל מן המשפח' ההיא החוצה לאיש זר תושב ושכיר מן הנכרים. וצוה עוד דין חמישי והוא ועצם לא תשברו בו וצוה זה בפסח דורות שלא יזלזלו בו מפני כבוד הקרבן הקדוש. ואמר זה ג"כ כנגד התושב והשכיר שאולי יזלזלו בקרבן הפסח בדרך גרגרנות וישברו עצמותיו בבזיון. והנה באה הדין הזה בשם בית באמרו בבית אחד יאכל לרמוז לפסח דורות שיעשו בבית הבחירה ולא בשערי' וכמ"ש וזבחת פסח לה' אלהיך וגו' במקום אשר יבחר ולפי שלא נחשוב ממה שאמר בבית א' יאכל שהרצון בו על המשפח' שלא יאכלו בפסח גם מבני ישראל אלא כל אחד במשפחתו ולזה הוצרך לומר עוד כל עדת ישראל יעשו אותו כי כלם כמשפחה אחת יחשבו וכן לא נחשוב שהגר צדק עם היותו כישראל לכל המצות לא יאכל בו כי אינו מהמשפחה על כן אמר אח"ז וכי יגור אתך גר והוא הגר צדק שנתגייר וקבל עליו עול מצות התורה המול לו כל זכר ר"ל יעשה כאשר עשיתם במצרים קודם אכילת הפסח והוא שמלתם את כל אשר לכם כן הגר המול לו כל זכר אשר בביתו כבנים וכעבדים שקנה בכספו ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ כלומר ככל אחד ממשפחות בית ישראל. ואמרו עוד כל ערל לא יאכל בו פירשוהו חז"ל על ישראל שמת אחיו מחמת מילה כי הוא אינו מומר לערלות. ומאשר בא הפסוק הזה בתוך עניני הגר נראה לי לפרשו עליו שאם היה שום ערל בבית הגר לא יאכל בו ר"ל הגר בעל הבית כי כיון שהעמיד ערל בביתו ולא קיים המצוה שנתנה לאברהם אבינו אין ראוי שיאכל בפסח כשאר בני ישראל והתנצל הכתוב מהגר שלא יתרעם על זה כי אין בזה אליו עול יותר מבני ישראל כי גם הם כמו שפרשתי לדעת רבי יהושע אם יעמידו בבתיהם עבד ערל לא יאכלו בפסח כן הענין בגר ועל זה אמר תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם ר"ל בענין המצות בכללם כי אין ראוי לגר לקיים קצתם זולת קצתם ודיו לגר שיהיה כישראל בענין הזה. הנה התבאר ממה שבארתי התר השאלה הא' והוא שציוה יתברך חקת הפסח למשה ולאהרן לשניהם יחד לפי שלשניהם נצטוותה מצות הפסח בפרשת החודש ובא הכתוב עתה להוסיף ולבאר בה דברים ונאמרו לשניהם לפי ששניהם שמעו עיקר המצוה. וכן הותרה השאלה הב' למה לא נאמרו הדינים האלה במצות הפסח בפרשת החודש קודם פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל ונאמרו עתה אחריהן כי היה זה מפני שנתחדשו הדינים האלה לצורך הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים מהם כעבדים ומהם כתושבים ושכירים ומהם כגרי צדק. ונאמרה הפרשה הזאת ביום ט"ו לענין פסח דורות לא לפסח מצרים כי כבר היה נאכל וכבר יצאו משם. האמנם היו כל אלה הדינים מתיחסים ונערכים בזכרון פסח מצרים. וכן התבאר התר השאלה הג' שפסוק בבית א' יאכל לא תוציא וגו' אינו מותר במקום הזה כי אין הכוונה בבית א' הבית כמשמעו אלא החבור או המשפחה כמו שפרשתי וכן הותרה השאלה הד' שאמרו כל עדת ישראל יעשו אותו נאמר כדי להודיע שעם היות שנעשה פסח מצרים למשפחותם ולבתי אבות הנה לדורות לא יהיה כן כי לכל העם בהתר לעשות הפסח אלה עם אלה גם אפשר לאמור שבא הכתוב להודיע שאם היה עבד עברי או שכיר עברי או תושב מאחד מן השבטים שנתישב עם שבט אחד מארצו לא יוכלל במה שנאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו כי בידוע שהעבד עברי הוא נימול והוא מעדת ישראל וכל עדת ישראל יעשו אותו וכן הותרה השאלה הה' שאמרו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שכל בני ישראל באין מערער קבלו על עצמם הדינים האלה לעשותם לדורותיהם כמו שקבלו מצות הפסח במצרים ואפשר לפרש ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' וגו' בא להודיע שעם היות שעתה צוה יתברך על הדינים האלה הנה בפסח מצרים כבר עשו ישראל מעצמם כל הדברים האלה אם במילתם ומילת עבדיהם ושלא אכל באותו פסח בן נכר ולא תושב ושכיר מן האומות. ואמנם אמרו אחר זה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים כתב הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו שביום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור ובו ביום אמר משה לישראל כל הדברים הנזכרים אחריו עד ויהי בשלח פרעה. ויותר נכון לפרש שבא הכתוב הזה להודיע מתי נאמרה פרשת זאת חקת הפסח אם היה ביום י"ד קודם היציאה ממצרים או אחריה ואחר זה אמר ויהי רוצה לומר ויהי האמירה הזאת הנזכרת בעצם היום הזה כשהוציא ה' את בני ישראל ממצרים על צבאותם שהיה ביום ט"ו לחדש הראשון אז כשיצאו ויצא הערב רב עמהם נאמרה זאת הפרשה כי הסכים הקדוש ב"ה עם מעשיהם אשר עשו במצות הפסח וצוה אותם שכן יעשו בפסח דורות:
