וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. חוץ לכרך כמו שדרשו רבותינו ומכת בכורות שנאמרה לו לפני פרעה יש לחלק כי תפלה או מצוה לא נאמר' לו בתוך הכרך אבל מכת בכורות שלא הי' אלא התרא' בעלמא שכבר נאמר' לו המכה ולא אמר לו עתה אלא שיזהיר בה לפרעה אין חשש. וי"מ שנאמרה לו על ידי מלאך:
החדש הזה לכם. בשביל שזו מצוה ראשונ' שניתנ' לישראל על ידי משה כתיב בה בארץ מצרים כי האחרות שניתנו על ידו בהר סיני או שבא לומר בארץ מצרים אבל לא בעיר כמו שדרשו רבותינו. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם ואחר כך יגמור כל הפרש' אלא משה ואהרן הם במקום כל ישראל ואמר להם כנגד כל ישראל ולדורות וחזר ואמר להם דברו אל כל עדת בני ישראל שיצוום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור ולפי מדרשו שדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך ב"ד מומחין לכך לא אמר תחלה דברו אל כל עדת בני ישראל שאין בקידוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. ופי' החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו חודש ראשון וממנו ימנו שני שלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש כדי שיהי' זכרון לנס של יציאת מצרים כי כשיאמרו החדש הראשון שפירושו ראשון ליציאת מצרים וכן שני שלישי יזכירו לעולם לנס כי אין לחדשים שם בתור' אלא החדש השני השלישי כדרך שאין שמות לימות השבוע אלא אחד בשבת שני בשבת כדי שיהי' זכיר' ליום השבת למנוחתינו ימי השבוע כן תהי' זכירת מצרים במנותינו החדש הראשון השני השלישי לגאולתינו שאין המנין לשנה שהרי תחילת שנותינו מתשרי דכתיב וחג האסיף תקופת השנה ועל כן נאמר ראשון הוא לכם שאינו ראשון לשנה אלא לכם לגאולתכם. ואמרו רבותינו שמות החדשים עלו עמהם מבבל כי מתחל' לא היו להם שמות אצלינו ועל כן אינם נזכרים בשום מקום בתור' אלא בעזרא ובדניאל ובמגלת אסתר ובנבואת חגי זכרי' שהיו בגול' ומה שעלו שמות החדשים מבבל כדי להזכיר גאולת בבל כי מתחל' היו זוכרים לגאולת מצרים במנותם החדשים לאותה גאול' וכשעלו מבבל העלו עמהם שמות החדשים והזכירו כי שם עמדנו ומשעלינו משם נזכיר בחדשים הגאול' השנית כאשר עשינו עד עתה בגאול' הראשונה:
שה תמים. צוה ליקח שה בשביל שמזל טלה בחדש ניסן הוא בכחו הגדול וצוה לשוחטו ולאכלו להודיע שלא בכח המזל יצאנו אלא בכח עליון וכן בשביל שהיו עובדים אותו ציוה לשוחטו לעיניהם ולהשפיל אלהיהם וכחם בהיות' מעלה עליונ' שלו:
בין הערבים. פירש"י שמששה שעות ולמעל' נקרא בין הערבים. והקשה ר' אברהם מנרות דכתי' בהו ובהעלו' אהרן את הנרות בין הערבים והיינו קרוב ללילה כדכתיב יערוך אותו מערב ועד בוקר. וכתב הרמב"ן הנכון בעיני כי הליל' נקרא ערב כדכתיב בערב תאכלו מצות והוא בליל' גם סוף היום נקרא ערב אפי' בעוד היום גדול כדכתיב ויבואו שני המלאכים סדומ' בערב וכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וגומר והנה ג' עתים הללו כוללים כל היום א"כ אחר הצהרים הוא ערב ומיד כעלו' השמש כל עת היותו במזרח נקר' בקר והוא ד' שעות ואח"כ נקרא צהרים כמו שנ' מהבקר ועד הצהרים והם ב' שעות והוא מלשון צהר תעשה לתיבה כענין צהר והזכירו בלשון רבים בעבור שהם ב' או מפני שיצהירו כל הצדדים כי בבקר האור במזרח ובערב הוא במערב ובאמצעית היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין וכשיעברו כל הצהרים ויסור השמש מזרוח בב' הצדדין נקרא ערבים מפני שיערוב השמש בשני הצדדין וזמן זה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע אבל בשקיעת החמה והוא כמו שעה ורביע אינו נקרא בין הערבים והוא נקרא ערב ופי' בין הערבים אינו מבדיל בין ב' דברים אלא תוך הזמן בין הערבים כמו מבין השרפה שאמרה תורה שישחוט אותו תוך זמן משך זמן הערבים שהוא מו' שעות ולמעלה עד תחלת השקיעה וכן כתיב בארבעה עשר יום בין הערבים פסח לה' שהוא זמן השחיטה וכן בין הערבים תאכלו בשר פירושו בשעות הנזכרות כי היה להם באכילת בשר זמן גדול ויתכן שזה הוא הלשון כדברי רש"י שני ערבים ערב בוקר וערב יום כי כן אומר הפסוק מנחת הבוקר ויהי בבוקר כעלות המנחה ומנחת הערב שנא' ובמנחת הערב קמתי מתעניתי ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא וכן זמן הזה להדלקת הנרות ולקטורת שאינן כשרות בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים. וזהו דעת אונקלוס שתרגם בין שמשיא שמש מזרח ושמש מערב. ונוכל לפרש שם תזבח את הפסח בערב בזמן הנזכר שנקרא ערב ויהי' כבוא השמש וגו' מחובר עם ובשלת ואכלת בשר אבל על דעתי (אין. כצ"ל) שם תזבח את הפסח על השחיטה כאלו אומר במקום אשר יבחר ה' אלהיך תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש וגומ' כדכתיב כי הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ועל זה העשיי' אמר ובשלת ואכלת כי הפסח עצמו נקרא זבח שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכן נראה פי' הפסוק ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב ביום לא ילין עד בקר:
צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. פי עם מרורים כמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא אמר עם לומר שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן ולימד הכתוב שאין חובה במרורי' אלא עם אכילת בשר אבל במצה חזר וצוה בערב תאכלו מצות אפי' בפני עצמו כדברי רבותינו. ויותר נכון לפרש כי ומצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות וחזר וצוה עם המרורים יאכלוהו לבשר הנזכר והנה ציוה באכילת הבשר ובאכילת המצות ולא ציוה באכילת המרורים רק שיאכל הבשר עמהם ובזמן שאין בשר אין מרורים מצוה וגם אין מעכבין את הבשר ואם אכל פסח בלא מרורים יצא ידי פסח כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה כל אחד צואה בפני עצמו:
כי אם צלי אש. לפי שצריך לאכלו בחפזון ועל הבשול צריך להתאחר יותר מעל הצלי:
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. פירש"י של עץ היתה נרקבת ושל מתכת ניתכת. ופי' הרמב"ן ולא פי' הפסוק בשפטים האלה בעבור כי מוסר הבלים עץ היא וכן במעשה כתיב וה' הכה כל בכור בהמה והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבוקר שהלכו לבית תועבות' וכתיב ומצרי' מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים ועל דעתי הכתוב רומז לשרי מעלה כענין שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה שהשפיל מזלם ושרי המזלות והפסוק מקצר בנעלם:
ויקרא משה לכל זקני ישראל. זאת הפרשה מקצרת כאשר ציוהו ה' בפרשה של מעלה כי בידוע שאמר משה לישראל הכל בפרט וכלל הדבר במה שכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו והזכיר בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם והם אמרו אז בעצמם לכל עדת ישראל משכו וקחו לכם צאן מן העדר אל בתיכם. ויתכן שאמר משכו וקחו בעבור שהיה צאנם רחוק מהם בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן ואמר להם קחו לכם צאן וכל הפרשה והוסיף להם ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה ופי' להם בפרשה זו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף בעבור שהיו שמורים כמו שנאמר ולא יהיה בהם נגף למשחית:
ואתם לא תצאו. פירש"י מגיד מאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות למחבלים שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער. וכתב הרמב"ן ולא הבינותי דבריו במה שכתב ולילה רשות למחבלים וכי אסור בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד הבוקר מן המקרא הזה והי' לו לומר שהלילה הזה ניתנה בו רשות למשחית לחבל אבל לא רצה לומר כן מפני שהקב"ה בעצמו הוא המכה בעם. אלא כך הוא הענין שהקב"ה הזהיר את ישראל שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגעו בני אדם ויסתכלו בו כענין שנאמר ובא ה' אלהי כל קדושים עמך. וכיון שמצינו שבשעה שניתנה רשות לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה לפי שהוא זמן של חיות שניתן להם רשות ליטרוף ואין להבחין בין צדיק לרשע ופי' ולא יתן המשחית המלאך המשחית בעולם בעת הנגף כענין שנאמר ויאמר ה' למלאך המשחית בעם הרף ידיך ולא המשחית במצרים כי הקב"ה הוא המכה בהם. וי"מ כי המשחית אינו שם תואר ופירושו השחתה:
ושמרתם את הדבר הזה. אינו חוזר על מתן דמים הסמוך לו שלא נצטוו בהם אלא בפסח מצרים אלא חוזר על עיקר עשיית הפסח:
והיה כי תבואו אל הארץ. שלא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ ומיהו מיד בבואם לארץ נתחייבו בו ועשהו כענין שמצינו ביהושע אע"ג דאמרינן כל מקום שנ' והי' כי תבואו היינו לאחר ירושה וישיבה היינו דוקא במצות התלויות בארץ אבל זו שהיא חובת הגוף נתחייבו מיד בבואם לארץ ומה שעשו פסח במדבר על פי הדבו' היה ולא עשו אלא אותו פסח בלבד וכתיב נמי התם ויעשו בני ישראל את הפסח ופירש"י בגנותם דבר הכתוב שלא עשו אלא אותו פסח כל ימי היותם במדבר שלא נצטוו בו וא"כ מה גנות היה. י"ל שזה היה הגנות שעונותיהם עכבום במדבר ומנעום מעשותו שאם לא חטאו הי' באים בארץ מיד והיו עושים אותו: זבח פסח הוא. לשון המלטה כמו פסוח והמליט בעבור שחמל השם על בכוריהם ובעבור השה נקרא השה פסח. וי"מ שהוא מגזרת פסח על שם שהמשחית דילג על בתי ישראל:
וילכו ויעשו בני ישראל.שהלכו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח כמשפטו:כן עשו. דרך הפסוק לכפול ולבאר שכן עשו ולא הפילו דבר מכל אשר נצטוו. ורבותינו דרשו מלמד שקיבלו שכר על ההליכה ועל העשייה: כן עשו. לרבות אף משה ואהרן: כי אין בית אשר אין שם מת. כי מתו בכור לאם ובכור לאב וגדול הבית ואעפ"כ לא קידש השם רק בכור לאם שהוא ידוע ומפורסם יותר:
ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה. כי משה לן במצרים בלילה ההוא לקיים דבריו וירדו כל עבדיך אלה אלי ובבוא פרעה שלחו מלאכים לגושן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת ונאספו כולם ברעמסס והיה יום גדול קודם שנאספו ומשם יצאו ביד רמה כמו שנאמר ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ומה שאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה על השעה שנתנו להם רשות. ור' אברהם כתב שישראל שהיו יושבים במצרים יצאו מיד בלילה ומארץ מצרים שהוא מרעמסס יצאו ביום כי רבים היו יושבים בעיר מצרים ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס. ולא נהירא שהרי נצטוו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ואונקלוס פי' כי הניסים שנעשו להם בלילה נקר' הוציאך כי בעבורם יצאו: קומו צאו. פי' צאו מיד כי מצות המלך היא שתצאו מיד ולא יתן לכם רשות לעמוד כלל ואמר לכו עבדו את ה' כדברכם פיוס שימהרו לצאת וישמעו אליו כי אתם חפצים ללכת:
וברכתם גם אותי. לפי הפשט שיזכירוהו בתפלתם כאשר יתפללו על נפשם לשם כאשר אמרו שלא יפגע אותם בדבר או בחרב שיתפללו גם עליו. אי נמי שיתפללו שתסור מעליו יד השם שנגעה בו בעבורם:
משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. פי' ר' אברהם משארותם הם כלי עץ שלשין בהם כמו טנאך ומשארתך כי חמוריהם הם טעונים בגדים שהוציאו ממצרים. וקשה וכי לא היה טוב להם להטעין לחמורים כלי העץ ויוציאו הם הבגדים:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות. מפני המצוה שנצטוו כי כל אוכל מחמצת ומה שאומר כי גורשו ממצרים לאו למימר שאם נשארו שם היו מחמיצים אותו אלא טעם למה אפוהו בדרך כי גורשו ולא יכלו להתמהמה עד שיאפוהו ומשארותם צרורות בשמלותם ומהרו ואפוהו טרם יחמץ. אי נמי כפשטי' כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצה ואילו נשארו שם היו מחמיצין אותו שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשונה:
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. פירש"י ת' שנה משנולד יצחק משהיה זרע לאברהם נתקיים גר יהיה זרעך בארץ לא להם ול' שנים משנגזרה גזירה עד שנולד יצחק והוא מדרש רבותינו. וכתב הרמב"ן וזה אינו נראה שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו ופשט הפסוק כי השם אמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך טרם תתי להם הארץ ימים רבים ד' מאות שנה ולא חשש להודיעו הל' כי אמר לו ודור רביעי ישובו הנה להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ת' שנה עד דור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי ורמז לו הל' שנה כי עמדם במדבר לא הי' מפני עון האמורי שלא נשלם אלא מפני חטאם ופי' הפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד מלאת ת"ל שנה בארץ לא להם והודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות והוציאם מעבדות לחרות לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו לא חשש להאריך בו שלא בא הכתוב אלא להודיע הל' שנה שניתוסף להם דרך קצרה שנשלמה במצרים ת' שנה שאמר לאברהם ועוד ל' שנה ודומה לו והימים אשר הלכו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה פי' להשלים החשבון של ל"ח שנה כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה כי ישבו בקדש ימים רבים. והמחוור שבכלן לפרש כי הגזירה היתה ת' שנה מן היום ההוא והל' שנה שניתוספו עליהם בעון הדור כי אם יגזר על האדם בחטאו גלות ויסורין שאין עונש הראשון הבטחה לו שלא יענש עוד בעון אשר יעשה והנה היה על אברהם גזירה שיהי' זרעו גר בארץ לא להם ת' שנה ולא היתה לו הבטחה אלא שאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולא אמר לו הזמן מתי ואפשר שיצאו מיד אחר ת' שנה או זמן רב אחריהם. ועוד שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה וידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים ובטלו המילה וכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש שקוצי עיניו לא השליכו ועל כן ארך גלותם ל' שנה והי' ראוי שיתארך אלא שעסקו והרבו בתפלה כדכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים וישמע אלהים את נאקתם וכתיב ונצעק אל ה' אלהינו וישמע את קולינו מכל זה נראה שלא היו ראוים לגאול מפני הקץ אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו ולמה יקשה אם נתארך קצם ל' שנה בעונם והנה נתארך עליהם מ' שנה בעון המרגלים והיו בעינוי וברעבון כדכתיב ויענך וירעיבך ולא נתקיים בהם ודור רביעי ישובו הנה שבאותם מ' שנה נחלף הדור ואפשר כי הי' זה סיבת בני אפרים שיצאו ל' שנה קודם ביאת משה. ובירושלמי מתרגם ומושב בני ישראל דיתיבו במצרים תלתין שנין ובהון אישלימו ארבע מאה שנין:
ליל שמורים. פירש ר' אברהם שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם על כן צוה שיהיה זה שמורים לכל בני ישראל להודות ולהלל ולספר ביציאת מצרים. והקשה הרמב"ן דהא כתיב שמורים להוציאם מארץ מצרים ופי' הוא ליל שמורים ששמר להם הקץ מעת שגזר עליהם שיוציאם בלילה הזה מיד בבוא הקץ בעתה אחישנה. אי נמי שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם הקב"ה לעת הגאולה שיהיו ראוים להוציאם: הוא הלילה הזה לה' שמורים. פירש שזה הלילה שהיה שמור לה' להוציאם הוא לה' כלומר מקודש לשמו שמורים לבני ישראל שישמרוהו לעבוד בו לפניו באכילת פסח וזכירת הנסים ולתת הלל והודאה לשמו הגדול:
זאת חקת הפסח. פי' ר' אברהם שזאת הפרשה על פסח דורות נאמרה ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית ונכתב כאן עם הצואה כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. וכתב הרמב"ן שזה אינו כי לא נצטוו בכל הפרשיות הללו אלא בפסח מצרי' ובפסח דורות (הארץ. כצ"ל) כמו שנאמר למעלה והיה כי תבואו אל הארץ אלא בי"ד בניסן נאמרה ועל פסח מצרים והיתה ראוי' ליכתב קודם ויהי בחצי הלילה אלא לפי שכתוב בפרשה החדש הזה לכם שנאמרה בראש חדש ומשה אמרה להם מיד בראש חדש וצום בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל ט"ו סמך לה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם וגאלם וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח והוסיפה זו הפרשה מצות רבות איסור בן נכר וערל והוצאה מן הבית ושבירת העצם ופסח הגר והם מצוות מיד ולדורות: כל בן נכר לא יאכל בו. פירש"י שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אחד גוי ואחד ישראל. וכתב הרמב"ן שאין צריך אלא לישראל וכן תרגם אונקלוס כל בר ישראל דאשתמד שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים. ופי' משומד מנוכר כמו ויתנכר יוסף דמתרגמינן ואשתמודע והיה ראו' לומר משומדע אלא שחסר העי"ן:
ועצם לא תשברו בו. לפי שפסח נאכל על השובע ואם היו שוברין העצמות היה נראה כרעב. אי נמי לפי שנאכל בחבורה כדי שלא יצטרכו לחלוק העצמות. אי נמי לפי שנאכל בחפזון:
ויהי בעצם היום הזה. פי' ר' אברהם שהוא דבוק לפסוק שלאחריו שבעצם היום שהוציאם ממצרים דבר אל משה קדש לי כל בכור. והרמב"ן כתב לפי שאמר למעלה ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים חזר ופי' שלא יצאו בלילה כולם מן הארץ אלא שניתן להם רשות לצאת והיו בני חורין אבל בעצם היום יצאו מכל גבול מצרים על צבאותם:
