מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם
לעתיד לבוא מנבא זכריה:
יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ.
(זכריה יד י)
גבע ורימון, המקומות הנזכרים בפסוק, אינם צמודים לירושלים. מדוע בחר אפוא הנביא זכריה להזכיר דווקא אותם?
נראה כי יש כאן כוונת מכוון. פסוקים אלו מתארים מצב חדש שנוצר בתוך עם ישראל, והם המשך של מה שמתואר בפסוקים שלפני כן, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
נראה כי גבע היא גבע בנימין, שבה התחילה פרשת פילגש בגבעה. "וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים"(שופטים כ י-יא).
רימון היא סלע הרימון, שם הסתיימה מלחמת האחים שפרצה בעקבות פילגש בגבעה: "וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל: וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן ..." (שופטים כ מד-מה).
פרשת פילגש בגבעה היוותה שיא בפילוג בין שבטי ישראל. שבט בנימין מגונן על עוברי עבירה מקרבו ללא הצדקה. נראה כי הנאמנות השבטית גברה על תביעת הצדק והמשפט. עקשנות שבטית זו מביאה כמעט לידי הכחדתו של שבט בנימין. אף שאר שבטי ישראל אינם נוהגים בשיקול דעת. היציאה למלחמת חורמה בשבט בנימין חפוזה מדי. לבסוף מצטערים הם על דרכם: "ויאמרו: למה ה' אלהי ישראל הייתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד"(שופטים כא ג).
מלחמת האחים שפרצה בין שבטי ישראל בתקופת השופטים היא תוצאה של שנאת חינם. הגחלים הלוחשות של הפלגנות והמחלוקת התלבו מחדש בחלוקת הממלכה בין ירבעם לרחבעם והפכו לאש שורפת ומכלה במלחמת האחים שבין בני חשמונאי, יוחנן הורקנוס ואריסטובלוס. מלחמה זו הביאה להתערבות הרומאים בארץ ישראל, ובסופו של דבר לחורבן בית שני.
שורש תופעה זו חיובי. כל שבט בישראל מהווה עולם שלם. לכל שבט הנהגה מעשית ורוחנית השונה משל חבירו. בתקופת השופטים ניתנה הזדמנות לכל שבט להנהיג את עם ישראל. כל שבט העמיד שופט שהנהיג את ישראל, חוץ משבט שמעון.
כתוצאה מכך רוצה כל שבט לבטא את עולמו ודרכו בשלמות. הוא נלחם בכוחות האחרים השונים ממנו ומגבילים את פעולותיו.
השבטים האחרים בעלי ההנהגות האחרות צוררים את השבט המתנגד להם ומונעים ממנו להתפשט מעבר לגבולותיו. הם אינם מאפשרים לו לקפח חלקם של שאר הכוחות שבאומה.
נוצר מאבק שבו כל זרם באומה מנסה להתפשט בכל כוחו מחד, ומפריע לכוחות האחרים לעבור את גבולם. סך כל המתחים לצדדים השונים, יוצרים איזון מסוים בתוך העם. איזון זה מאפשר לו להמשיך בדרכו. אולם אין זה מצב אידיאלי מפני שהאיזון שנוצר הוא איזון כוחני. לעיתים מופרע איזון זה על ידי מלחמת אחים או ניצחון של אחד הזרמים על חבירו.
המצב האידיאלי הוא שלום אמת בין הזרמים. כל זרם יכיר בחשיבות של חבירו ובתועלת שהוא מביא לכלל האומה ומתוך כך ישלים עמו.
גבעת שאול היא עיר הבירה של שאול ושוכנת בנחלת בנימין. חברון היא עיר הבירה של דוד בעת שמלך על שבט יהודה בלבד, והיא נמצאת בנחלת יהודה. ירושלים ניצבת על הגבול שבין הדרום לצפון, בין שבטי יהודה ושמעון לבניה של רחל, יוסף ובנימין. ירושלים מבטאת את מהלך האיחוד ההרמוני של כל שבטי ישראל. הן במיקומה הגיאוגרפי, והן בתוכנה הרוחני. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.
על כך מנבא זכריה. "יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ...".
שיא ההתפלגות שהיה בגבעה וסלע הרימון יתחבר במישור אחד לירושלים. חילוקי הדעות החריפים שבין החלקים השונים של עם ישראל ייפסקו. לא עוד מאזן אימה מחשש למלחמת אחים העלולה לפרק את האומה ולהפקיר אותה לאויביה.
האחדות הפנימית שבישראל תתגלה. יתברר שהמכנה המשותף הרחב של עם ישראל יכול להכיל בתוכו את כל הגוונים השונים של הדעות שבאומה. יתגלה שאמנם ישנם בעם ישראל כל הנטיות והכוחות השונים בכל עוצמתם, אך יחד עם זה הם מסוגלים לפעול מתוך שלום אמיתי. "וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים"(ישעיה יא יג) "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק". [ישעיה מא ו]
על פי זה מובן הפסוק הבא בנבואת זכריה: "וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח".
במלחמה של ישראל ובני בנימין, החרימו ישראל את כל מי שלא ישתתף במלחמה. ומכיוון שכל אנשי יבש גלעד לא השתתפו במלחמה, עלו עליהם והרגו את כולם לפי חרב [ואת כל הבתולות שמצאו שם נתנו לבני בנימין הנותרים].
כולם ישבו יחד בירושלים. איחוד זה יהיה לבטח מתוך אחדות הלבבות.