תנ"ך על הפרק - זכריה יד - מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם / הרב אליהו מאלי שליט"א

תנ"ך על הפרק

זכריה יד

564 / 929
היום

הפרק

הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַֽיהוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלִַם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖יםתשגלנהתִּשָּׁכַ֑בְנָהוְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃וְיָצָ֣א יְהוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖ו בְּי֥וֹם קְרָֽב׃וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠הוּא עַל־הַ֨ר הַזֵּתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרוּשָׁלִַם֮ מִקֶּדֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כָּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹתיקפאוןוְקִפָּאֽוֹן׃וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַֽיהוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃יִסּ֨וֹב כָּל־הָאָ֤רֶץ כָּעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלִַ֖ם לָבֶֽטַח׃וְזֹ֣את ׀ תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם הָמֵ֣ק ׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּֽהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כָּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃וְכֵ֨ן תִּֽהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכָ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ מִכָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃וְ֠הָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְ֠הָיָה כָּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלִַ֜ם וּבִֽיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כָּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אליהו מאלי שליט

מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם

לעתיד לבוא מנבא זכריה:

יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ.
(זכריה יד י)

גבע ורימון, המקומות הנזכרים בפסוק, אינם צמודים לירושלים. מדוע בחר אפוא הנביא זכריה להזכיר דווקא אותם?

נראה כי יש כאן כוונת מכוון. פסוקים אלו מתארים מצב חדש שנוצר בתוך עם ישראל, והם המשך של מה שמתואר בפסוקים שלפני כן, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

נראה כי גבע היא גבע בנימין, שבה התחילה פרשת פילגש בגבעה. "וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים"(שופטים כ י-יא).

רימון היא סלע הרימון, שם הסתיימה מלחמת האחים שפרצה בעקבות פילגש בגבעה: "וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל: וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן ..." (שופטים כ מד-מה).

פרשת פילגש בגבעה היוותה שיא בפילוג בין שבטי ישראל. שבט בנימין מגונן על עוברי עבירה מקרבו ללא הצדקה. נראה כי הנאמנות השבטית גברה על תביעת הצדק והמשפט. עקשנות שבטית זו מביאה כמעט לידי הכחדתו של שבט בנימין. אף שאר שבטי ישראל אינם נוהגים בשיקול דעת. היציאה למלחמת חורמה בשבט בנימין חפוזה מדי. לבסוף מצטערים הם על דרכם: "ויאמרו: למה ה' אלהי ישראל הייתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד"(שופטים כא ג).

מלחמת האחים שפרצה בין שבטי ישראל בתקופת השופטים היא תוצאה של שנאת חינם. הגחלים הלוחשות של הפלגנות והמחלוקת התלבו מחדש בחלוקת הממלכה בין ירבעם לרחבעם והפכו לאש שורפת ומכלה במלחמת האחים שבין בני חשמונאי, יוחנן הורקנוס ואריסטובלוס. מלחמה זו הביאה להתערבות הרומאים בארץ ישראל, ובסופו של דבר לחורבן בית שני.

שורש תופעה זו חיובי. כל שבט בישראל מהווה עולם שלם. לכל שבט הנהגה מעשית ורוחנית השונה משל חבירו. בתקופת השופטים ניתנה הזדמנות לכל שבט להנהיג את עם ישראל. כל שבט העמיד שופט שהנהיג את ישראל, חוץ משבט שמעון. 

כתוצאה מכך רוצה כל שבט לבטא את עולמו ודרכו בשלמות. הוא נלחם בכוחות האחרים השונים ממנו ומגבילים את פעולותיו. 

השבטים האחרים בעלי ההנהגות האחרות צוררים את השבט המתנגד להם ומונעים ממנו להתפשט מעבר לגבולותיו. הם אינם מאפשרים לו לקפח חלקם של שאר הכוחות שבאומה.

נוצר מאבק שבו כל זרם באומה מנסה להתפשט בכל כוחו מחד, ומפריע לכוחות האחרים לעבור את גבולם. סך כל המתחים לצדדים השונים, יוצרים איזון מסוים בתוך העם. איזון זה מאפשר לו להמשיך בדרכו. אולם אין זה מצב אידיאלי מפני שהאיזון שנוצר הוא איזון כוחני. לעיתים מופרע איזון זה על ידי מלחמת אחים או ניצחון של אחד הזרמים על חבירו.

המצב האידיאלי הוא שלום אמת בין הזרמים. כל זרם יכיר בחשיבות של חבירו ובתועלת שהוא מביא לכלל האומה ומתוך כך ישלים עמו.

גבעת שאול היא עיר הבירה של שאול ושוכנת בנחלת בנימין. חברון היא עיר הבירה של דוד בעת שמלך על שבט יהודה בלבד, והיא נמצאת בנחלת יהודה. ירושלים ניצבת על הגבול שבין הדרום לצפון, בין שבטי יהודה ושמעון לבניה של רחל, יוסף ובנימין. ירושלים מבטאת את מהלך האיחוד ההרמוני של כל שבטי ישראל. הן במיקומה הגיאוגרפי, והן בתוכנה הרוחני. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

על כך מנבא זכריה. "יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ...".

שיא ההתפלגות שהיה בגבעה וסלע הרימון יתחבר במישור אחד לירושלים. חילוקי הדעות החריפים שבין החלקים השונים של עם ישראל ייפסקו. לא עוד מאזן אימה מחשש למלחמת אחים העלולה לפרק את האומה ולהפקיר אותה לאויביה. 

האחדות הפנימית שבישראל תתגלה. יתברר שהמכנה המשותף הרחב של עם ישראל יכול להכיל בתוכו את כל הגוונים השונים של הדעות שבאומה. יתגלה שאמנם ישנם בעם ישראל כל הנטיות והכוחות השונים בכל עוצמתם, אך יחד עם זה הם מסוגלים לפעול מתוך שלום אמיתי. "וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים"(ישעיה יא יג) "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק". [ישעיה מא ו]

על פי זה מובן הפסוק הבא בנבואת זכריה: "וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח".

במלחמה של ישראל ובני בנימין, החרימו ישראל את כל מי שלא ישתתף במלחמה. ומכיוון שכל אנשי יבש גלעד לא השתתפו במלחמה, עלו עליהם והרגו את כולם לפי חרב [ואת כל הבתולות שמצאו שם נתנו לבני בנימין הנותרים].

כולם ישבו יחד בירושלים. איחוד זה יהיה לבטח מתוך אחדות הלבבות.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך