פסוק א:בַּיּוֹם הַהוּא, יום הגאולה, יִהְיֶה מָקוֹר של מים נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם. עתיד להיבקע מעיין בירושלים, והוא ישמש לטהרה – לְחַטַּאת וּלְנִדָּה. כאמור בתורה, טמאי מת מיטהרים על ידי הזאת מים חיים, מֵי נִדָּה, שיש בהם אפר פרה אדומה הנקראת גם חַטָּאת.
פסוק ב:וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, אַכְרִית, אשמיד אֶת־שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים, האלילים מִן־הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד. באותם זמנים עבודה זרה הייתה נוכחת בעולם וגם מי שלא עבדו לה הכירו את שמות האלילים. זכריה מנבא שלעתיד לבוא יחדלו מלהאמין בהם, והם יאבדו את משמעותם, ייעלמו מן העולם ויישכחו. וְגַם אֶת־הַנְּבִיאִים, את כוח הנבואה – נבואת השקר שתיעלם עם העבודה הזרה ועם רוח הטומאה. וְאֶת־רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן־הָאָרֶץ. ייתכן שבמקביל לאלה גם הנבואה בכללה, אף של נביאי אמת, לא תהיה כבר נושא לענות בו.
פסוק ג:וְהָיָה כִּי־יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד, מי שפתאום תנוח עליו הרוח ויתחיל להתנבא, וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו, הקרובים אליו ביותר: לֹא תִחְיֶה, כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה'. מכיוון שהנבואה תיפסק, המתנבא ייתפס כאדם לא הגון, ואפילו מסוכן. בימי הבית הראשון פעלו גם נביאי שקר לצד נביאי אמת, ולמרות שלא הכול קיבלו את דבריהם, הנבואה הייתה מכובדת בעיני כול. לעומת זאת בעתיד – וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ, משום שנעשה נביא.
פסוק ד:וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ. הנביאים יתביישו בחזיונותיהם הנבואיים, והנבואה תיתפס כמביכה. וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר, בגד חריג בפשטותו שנהגו הנביאים ללבוש. הם כבר לא ילבשו אותה לְמַעַן כַּחֵשׁ, כדי להכחיש ולהסתיר את היותם נביאים.
פסוק ה:וְאָמַר: לֹא נָבִיא אָנֹכִי, אלא אִישׁ־עֹבֵד אֲדָמָה, חקלאי פשוט אָנֹכִי, כִּי־אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי, קנו אותי לעבוד במקנה וברכוש עוד כשהייתי צעיר. לא רק שהנביא, איש הרוח ובעל החזון, לא ירצה לנבא, הוא אף יכחיש שהיה אי-פעם נביא.
פסוק ו:וְאָמַר אֵלָיו אדם אחר: מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ? לעתים במהלך הנבואה היו נביאי השקר משתוללים, מתגודדים ואולי גם מכים את עצמם. כשיראו עליו סימני הכאה, ישאלו אותו: אם אתה אדם פשוט, מדוע טבועים בגופך סימנים כאלה? וְאָמַר הנביא בתגובה: אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי, בביתם של ידידים.
פסוק ז:חֶרֶב, מלחמה או מגפה, עוּרִי, התעוררי עַל־רֹעִי, המנהיג שלי והענישי אותו, וְעַל־גֶּבֶר עֲמִיתִי, על האנשים הגדולים, שהם חברַי כביכול, נְאֻם ה' צְבָאוֹת. הַךְ אֶת־הָרֹעֶה, וּתְפוּצֶיןָ, יתפזרו הנה והנה הַצֹּאן בלא מנהיג, וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל־הַצֹּעֲרִים. אכה גם את עוזריו של הרועה. המנהיגות הקיימת תבוטל לחלוטין.
פסוק ח:וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ, נְאֻם־ה', פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, שני שליש מאוכלוסיית העולם יאבדו וימותו, וְהַשְּׁלִשִׁית, רק שליש יִוָּתֶר בָּהּ.
פסוק ט:וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִשִׁית, שנשארה בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף, כמו שצורפים ומנקים אֶת־הַכֶּסֶף מהסיגים, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת־הַזָּהָב לנקותו לגמרי. אחרי שיוסרו כל אלו שאינם ראויים, מי שיעבור את כל המבחנים הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי, וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי: עַמִּי הוּא, וְהוּא מצדו יֹאמַר: ה' אֱלֹהָי.
