תנ"ך על הפרק - זכריה ח - צום הרביעי וצום החמישי... לששון ולשמחה / הרב לייב מינצברג ז"ל

תנ"ך על הפרק

זכריה ח

558 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹֽר׃כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת קִנֵּ֥אתִי לְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְחֵמָ֥ה גְדוֹלָ֖ה קִנֵּ֥אתִי לָֽהּ׃כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁ֚בְתִּי אֶל־צִיּ֔וֹן וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְנִקְרְאָ֤ה יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר־הָֽאֱמֶ֔ת וְהַר־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ׃כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ׃כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ׃וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים בֶּאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה׃כֹּֽה־אָמַר֮ יְהוָ֣ה צְבָאוֹת֒ תֶּחֱזַ֣קְנָה יְדֵיכֶ֔ם הַשֹּֽׁמְעִים֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֵ֖ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה מִפִּי֙ הַנְּבִיאִ֔ים אֲ֠שֶׁר בְּי֞וֹם יֻסַּ֨ד בֵּית־יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת הַהֵיכָ֖ל לְהִבָּנֽוֹת׃כִּ֗י לִפְנֵי֙ הַיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם שְׂכַ֤ר הָֽאָדָם֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔ה וּשְׂכַ֥ר הַבְּהֵמָ֖ה אֵינֶ֑נָּה וְלַיּוֹצֵ֨א וְלַבָּ֤א אֵין־שָׁלוֹם֙ מִן־הַצָּ֔ר וַאֲשַׁלַּ֥ח אֶת־כָּל־הָאָדָ֖ם אִ֥ישׁ בְּרֵעֵֽהוּ׃וְעַתָּ֗ה לֹ֣א כַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ אֲנִ֔י לִשְׁאֵרִ֖ית הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃כִּֽי־זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְהַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ טַלָּ֑ם וְהִנְחַלְתִּ֗י אֶת־שְׁאֵרִ֛ית הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֶת־כָּל־אֵֽלֶּה׃וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם׃כִּ֣י כֹ֣ה אָמַר֮ יְהוָ֣ה צְבָאוֹת֒ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַמְ֜תִּי לְהָרַ֣ע לָכֶ֗ם בְּהַקְצִ֤יף אֲבֹֽתֵיכֶם֙ אֹתִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֖א נִחָֽמְתִּי׃כֵּ֣ן שַׁ֤בְתִּי זָמַ֙מְתִּי֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהֵיטִ֥יב אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה אַל־תִּירָֽאוּ׃אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם׃וְאִ֣ישׁ ׀ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־יְהוָֽה׃וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת עֹ֚ד אֲשֶׁ֣ר יָבֹ֣אוּ עַמִּ֔ים וְיֹשְׁבֵ֖י עָרִ֥ים רַבּֽוֹת׃וְֽהָלְכ֡וּ יֹשְׁבֵי֩ אַחַ֨ת אֶל־אַחַ֜ת לֵאמֹ֗ר נֵלְכָ֤ה הָלוֹךְ֙ לְחַלּוֹת֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֵלְכָ֖ה גַּם־אָֽנִי׃וּבָ֨אוּ עַמִּ֤ים רַבִּים֙ וְגוֹיִ֣ם עֲצוּמִ֔ים לְבַקֵּ֛שׁ אֶת־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בִּירוּשָׁלִָ֑ם וּלְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃כֹּ֥ה אָמַר֮ יְהוָ֣ה צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֤ר יַחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱלֹהִ֥ים עִמָּכֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב לייב מינצברג ז

צום הרביעי וצום החמישי... לששון ולשמחה

הצומות יהפכו למועדים טובים על הגאולה

כה אמר ה' צבאו-ת צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.
(זכריה ח יט)

נראית הכוונה בזה, שימים אלו יהיו מועדים טובים על שמחת הגאולה, כי בהגיע הימים האלו בעת הישועה, ונעלה על זיכרוננו כיצד היינו בימים הללו מקוננים ומתאבלים על הצרות והגלות, ועתה אנו משוחררים וגאולים ושרויים ברוב טובה לאין שיעור, אזי נשמח על כי כך עלתה לנו לזכות לכל הטוב, ועל כן הימים הללו עצמם יהיו לנו סיבה לששון ולשמחה ויהפכו למועדים טובים.

ימי בין המצרים ביסודם ימים זכאים

ויש להוסיף שהימים האלו הם אכן ימים חשובים ונעלים ביסודם, כי אלמלא החטאים היו הימים האלו מיועדים להיות ימים טובים.

י”ז בתמוז היה מיועד ליום נתינת הלוחות

י"ז בתמוז היה אמור להיות יום נתינת הלוחות, שהוא יום שמחה עצומה, וכדאיתא (=וכמובא) במשנה "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"(תענית לא:) ובגמרא, "יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות אחרונות". אם כך ביום נתינת לוחות אחרונות, כל שכן יום י"ז בתמוז, שהיה מיועד להיות יום נתינת לוחות ראשונות, שמעלתן יותר גדולה מלוחות האחרונות. ואילו נתקיים הדבר הרי היה זה יום שמחה ויום טוב [ואפשר שזה העומק במה שאמר אהרן – "חג לה' מחר".)

נתינת הלוחות הוא מאורע כביר, שעל ידו באה השראת השכינה בישראל. הלוחות וארון העדות הם מקום השראת השכינה, ומשם היה הדיבור למשה. הלוחות שהיו חקוקים בכתב ומכתב א-להים באופן של נס, כאשר הם נתונים אצל כלל ישראל, הוא אות ועדות על החיבה והקשר והברית של כנסת ישראל עם הקב"ה. [וכן הדבר מרמז שהוא יתברך נתון בקרבינו, כלשון חז"ל "אנא נפשי כתבית יהבית"(שבת קה.); "כביכול נמכרתי עמה"(שמות רבה לג,א)].

כל זה היה מיועד להיות ביום שבעה עשר בתמוז, וכיון שלא זכינו ויצא מה שיצא, נהפך היום הנכבד הזה ליום שבירת הלוחות.

שבירת לוחות ראשונות היא מן הדברים הרעים שאירעו לעם ישראל, ואחת הסיבות לקביעת תענית ביום זה. ואף שזכו בסוף ללוחות שניות, אך הפסדנו את המעלות הנשגבות שהיינו זוכים בהם אילו ניתנו לנו הלוחות הראשונות. וכדאיתא (=וכמובא) בחז"ל – "אמר רבי אלעזר מאי דכתיב 'חרות על הלוחות'? אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל"(עירובין נד.). והיינו שנתינת הלוחות מסמלת חקיקה של התורה בלב ישראל. ואז היה ביטול היצר לגמרי. כי כל זמן שאין הבנת התורה והרגשתה נחקקים בלב, יש התנגדות וניסיונות בדרך לקיום התורה, וכן יש שכחת הלב. אבל כאשר הדברים חקוקים בלב, והאדם קולט בעצמו ומרגיש את ענייני התורה כי כך הוא, אזי אין שכחה ואין יצר הרע. כשם שבדברים החמורים כגון רציחה וגניבה, הסלידה מכך קיימת בלב מאליה, והרגשה ברורה כזאת אינה משתכחת, כי אין צריך להתאמץ להגיע לסברה זו, אלא יש בעצם נפשו סלידה מרציחה. ורק במצוות שטעמיהם אינם חדורים בלב, אזי כיון שמשיגים אותם רק אחר העיון, על כן יכול הדבר להשתכח. ואילו ניתנו לוחות ראשונות, היו זוכים שכל מצוות התורה על כל פרטיהן, היו נחקקים בלב, יותר מהחמורות הפשוטות בלב של כל אדם. ולעתיד לבוא יתחדש לנו לב חדש ורוח חדשה, ואז יהיו ענייני התורה בהירים ונקלטים בלב, וכדכתיב – "נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה"(ירמיה לא לג). ואז תהיה השמחה בשבעה עשר בתמוז על כך שחזרה לנו מעלת לוחות הראשונות.

תשעה באב - יום בשורה לכניסת לארץ ישראל

וכן יום תשעה באב שנעשה בכיה לדורות משום שביום זה חזרו המרגלים והוציאו דיבה על הארץ. והרי אלמלא חטאו היה זה היום 'יום בשורה' על טובת ארץ ישראל , והיו מתכוננים להיכנס לארץ מיד, ולבוא אל ארץ חמדה טובה ורחבה, והיו משתקעים בה ישיבת עולם, ושוב לא היו גולים כדאיתא (=כמובא) בחז"ל (תענית כט.). והיה מצויין יום זה כיום שמחת ארץ ישראל.

ועל ידי שחטאו וכפרו בטובת הארץ, וזלזלו במתנת ה' הנותן להם את ארצו ולא האמינו בהבטחת ה' שיכבוש לפניהם את הארץ, נענשו מידה כנגד מידה שאותו דור לא נכנס לארץ ישראל, והיו עם ישראל בגלות עוד לפני שזכו להיכנס לארץ. וגם יום זה נעשה בכיה לדורות, ונגזרה עליהם גזירת הגלויות. כלומר שחטא זה גרם שכל נתינת הארץ כבר הייתה מעתה פגומה וחסרה, ונתינתה עדיין אינה שלימה, ואפשר שיגלו ממנה ויאבדו את הארץ וטובתה, ואכן ביום זה גלו מן הארץ.

ונראה כי אלמלא חטא העגל, היו כבר נכנסים לארץ בחודש אב של השנה הראשונה לצאתם ממצרים. כי היו מקבלים את הלוחות בי"ז בתמוז, והיה יום שמחה על קבלת התורה. ומיד היו פונים להיכנס לארץ, כי מסתבר שלא היו באים לבנות את המשכן, אלא כיון שהיו מיד נכנסים לארץ היו בונים שם את בית הבחירה. וממילא היו נכנסים לארץ בראש חודש אב, לפי החשבון של אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע. והיה חודש זה מיועד להיות חודש של שמחה על מתנת ארץ ישראל.

לעתיד לבוא יחזרו להיות מועדים טובים

ולעתיד כאשר יקבצנו ה' מארבע כנפות הארץ לארצנו, וישיב את ישראל לנוויהם, אז תוציא הארץ את רוב שפעה, כדכתיב (=ככתוב): "והיה ביום ההוא ייטפו ההרים עסיס, והגבעות תלכנה חלב, וכל אפיקי יהודה ילכו מים"(יואל ד יח). ואז נשב בה לבטח ישיבת עולמים (=ככתוב): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך"(עמוס ט י). ואז תהיה השמחה ביום תשעה באב על שחזרה לנו מעלת נתינת הארץ, כמו שהיה מיועד להיות מתחילה בעת יציאת מצרים, ויהיה מועד טוב על נתינת ארץ ישראל.

ונמצא כי שתי תעניות אלו היו זמנים מוכשרים להשיג בהם את המתנות של התורה והארץ, באופן של קשר אמיץ וחזק בל ינתק. מחמת חטא העגל המתנה והקשר עם התורה היו במדרגה פחותה. ומחמת חטא המרגלים, הקשר עם הארץ הוא באופן חסר ונגזר עליהם להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות. ולעתיד כאשר יתוקן הכל וניגאל במהרה, שוב יחזרו להיות מועדים טובים, כפי שהם היו מיועדים להיות מתחילתם.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך