צום הרביעי וצום החמישי... לששון ולשמחה

הצומות יהפכו למועדים טובים על הגאולה

כה אמר ה' צבאו-ת צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.
(זכריה ח יט)

נראית הכוונה בזה, שימים אלו יהיו מועדים טובים על שמחת הגאולה, כי בהגיע הימים האלו בעת הישועה, ונעלה על זיכרוננו כיצד היינו בימים הללו מקוננים ומתאבלים על הצרות והגלות, ועתה אנו משוחררים וגאולים ושרויים ברוב טובה לאין שיעור, אזי נשמח על כי כך עלתה לנו לזכות לכל הטוב, ועל כן הימים הללו עצמם יהיו לנו סיבה לששון ולשמחה ויהפכו למועדים טובים.

ימי בין המצרים ביסודם ימים זכאים

ויש להוסיף שהימים האלו הם אכן ימים חשובים ונעלים ביסודם, כי אלמלא החטאים היו הימים האלו מיועדים להיות ימים טובים.

י”ז בתמוז היה מיועד ליום נתינת הלוחות

י"ז בתמוז היה אמור להיות יום נתינת הלוחות, שהוא יום שמחה עצומה, וכדאיתא (=וכמובא) במשנה "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"(תענית לא:) ובגמרא, "יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות אחרונות". אם כך ביום נתינת לוחות אחרונות, כל שכן יום י"ז בתמוז, שהיה מיועד להיות יום נתינת לוחות ראשונות, שמעלתן יותר גדולה מלוחות האחרונות. ואילו נתקיים הדבר הרי היה זה יום שמחה ויום טוב [ואפשר שזה העומק במה שאמר אהרן – "חג לה' מחר".)

נתינת הלוחות הוא מאורע כביר, שעל ידו באה השראת השכינה בישראל. הלוחות וארון העדות הם מקום השראת השכינה, ומשם היה הדיבור למשה. הלוחות שהיו חקוקים בכתב ומכתב א-להים באופן של נס, כאשר הם נתונים אצל כלל ישראל, הוא אות ועדות על החיבה והקשר והברית של כנסת ישראל עם הקב"ה. [וכן הדבר מרמז שהוא יתברך נתון בקרבינו, כלשון חז"ל "אנא נפשי כתבית יהבית"(שבת קה.); "כביכול נמכרתי עמה"(שמות רבה לג,א)].

כל זה היה מיועד להיות ביום שבעה עשר בתמוז, וכיון שלא זכינו ויצא מה שיצא, נהפך היום הנכבד הזה ליום שבירת הלוחות.

שבירת לוחות ראשונות היא מן הדברים הרעים שאירעו לעם ישראל, ואחת הסיבות לקביעת תענית ביום זה. ואף שזכו בסוף ללוחות שניות, אך הפסדנו את המעלות הנשגבות שהיינו זוכים בהם אילו ניתנו לנו הלוחות הראשונות. וכדאיתא (=וכמובא) בחז"ל – "אמר רבי אלעזר מאי דכתיב 'חרות על הלוחות'? אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל"(עירובין נד.). והיינו שנתינת הלוחות מסמלת חקיקה של התורה בלב ישראל. ואז היה ביטול היצר לגמרי. כי כל זמן שאין הבנת התורה והרגשתה נחקקים בלב, יש התנגדות וניסיונות בדרך לקיום התורה, וכן יש שכחת הלב. אבל כאשר הדברים חקוקים בלב, והאדם קולט בעצמו ומרגיש את ענייני התורה כי כך הוא, אזי אין שכחה ואין יצר הרע. כשם שבדברים החמורים כגון רציחה וגניבה, הסלידה מכך קיימת בלב מאליה, והרגשה ברורה כזאת אינה משתכחת, כי אין צריך להתאמץ להגיע לסברה זו, אלא יש בעצם נפשו סלידה מרציחה. ורק במצוות שטעמיהם אינם חדורים בלב, אזי כיון שמשיגים אותם רק אחר העיון, על כן יכול הדבר להשתכח. ואילו ניתנו לוחות ראשונות, היו זוכים שכל מצוות התורה על כל פרטיהן, היו נחקקים בלב, יותר מהחמורות הפשוטות בלב של כל אדם. ולעתיד לבוא יתחדש לנו לב חדש ורוח חדשה, ואז יהיו ענייני התורה בהירים ונקלטים בלב, וכדכתיב – "נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה"(ירמיה לא לג). ואז תהיה השמחה בשבעה עשר בתמוז על כך שחזרה לנו מעלת לוחות הראשונות.

תשעה באב - יום בשורה לכניסת לארץ ישראל

וכן יום תשעה באב שנעשה בכיה לדורות משום שביום זה חזרו המרגלים והוציאו דיבה על הארץ. והרי אלמלא חטאו היה זה היום 'יום בשורה' על טובת ארץ ישראל , והיו מתכוננים להיכנס לארץ מיד, ולבוא אל ארץ חמדה טובה ורחבה, והיו משתקעים בה ישיבת עולם, ושוב לא היו גולים כדאיתא (=כמובא) בחז"ל (תענית כט.). והיה מצויין יום זה כיום שמחת ארץ ישראל.

ועל ידי שחטאו וכפרו בטובת הארץ, וזלזלו במתנת ה' הנותן להם את ארצו ולא האמינו בהבטחת ה' שיכבוש לפניהם את הארץ, נענשו מידה כנגד מידה שאותו דור לא נכנס לארץ ישראל, והיו עם ישראל בגלות עוד לפני שזכו להיכנס לארץ. וגם יום זה נעשה בכיה לדורות, ונגזרה עליהם גזירת הגלויות. כלומר שחטא זה גרם שכל נתינת הארץ כבר הייתה מעתה פגומה וחסרה, ונתינתה עדיין אינה שלימה, ואפשר שיגלו ממנה ויאבדו את הארץ וטובתה, ואכן ביום זה גלו מן הארץ.

ונראה כי אלמלא חטא העגל, היו כבר נכנסים לארץ בחודש אב של השנה הראשונה לצאתם ממצרים. כי היו מקבלים את הלוחות בי"ז בתמוז, והיה יום שמחה על קבלת התורה. ומיד היו פונים להיכנס לארץ, כי מסתבר שלא היו באים לבנות את המשכן, אלא כיון שהיו מיד נכנסים לארץ היו בונים שם את בית הבחירה. וממילא היו נכנסים לארץ בראש חודש אב, לפי החשבון של אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע. והיה חודש זה מיועד להיות חודש של שמחה על מתנת ארץ ישראל.

לעתיד לבוא יחזרו להיות מועדים טובים

ולעתיד כאשר יקבצנו ה' מארבע כנפות הארץ לארצנו, וישיב את ישראל לנוויהם, אז תוציא הארץ את רוב שפעה, כדכתיב (=ככתוב): "והיה ביום ההוא ייטפו ההרים עסיס, והגבעות תלכנה חלב, וכל אפיקי יהודה ילכו מים"(יואל ד יח). ואז נשב בה לבטח ישיבת עולמים (=ככתוב): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך"(עמוס ט י). ואז תהיה השמחה ביום תשעה באב על שחזרה לנו מעלת נתינת הארץ, כמו שהיה מיועד להיות מתחילה בעת יציאת מצרים, ויהיה מועד טוב על נתינת ארץ ישראל.

ונמצא כי שתי תעניות אלו היו זמנים מוכשרים להשיג בהם את המתנות של התורה והארץ, באופן של קשר אמיץ וחזק בל ינתק. מחמת חטא העגל המתנה והקשר עם התורה היו במדרגה פחותה. ומחמת חטא המרגלים, הקשר עם הארץ הוא באופן חסר ונגזר עליהם להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות. ולעתיד כאשר יתוקן הכל וניגאל במהרה, שוב יחזרו להיות מועדים טובים, כפי שהם היו מיועדים להיות מתחילתם.