וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו. אנשים צדיקים היו ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל לבא לחלות את פני ה' בירושלים בעדם ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב אחרי אשר חזר הבית להבנות:
פסוק ג:
הנזר. לפרוש מן התענוג כאשר עשיתי זה שבעים שנה אין נזירה בכל מקום אלא פרישות:
פסוק ה:
ובשביעי. הוא צום גדליה:
פסוק ה:
הצום צמתוני אני. ה"א נקודה חטף פתח לפי שהיא משמשת ל' תמיהא שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה:
פסוק ו:
וכי תאכלו וכי תשתו. ואם לא תצומו מה לי גם בזו הלא אתם להנאתכם הוא המאכל והמשתה:
פסוק ז:
הלא את הדברים. מי גרם לכם הצום והמספד הלא דברי תוכחות אשר קרא ה' וגו' הם החריבו אתכם ועל כן צמתם ואלה הדברים אשר קרא משפט אמת שפטו:
פסוק יב:
שמו שמיר. תולעת חזק מצור מראין אותו על האבן והיא מתבקעת:
פסוק יג:
ויהי כאשר קרא ולא שמעו. אמר ה' צבאו' עליהן באותן הימים כן יקראו ולא אשמע:
פסוק יד:
ואסערם. בגלות וכן עשיתי:
פסוק יד:
וישימו. בעוונם:
פסוק יד:
ארץ חמדה לשמה. והוא גרם להם הצום והמספד אבל עתה קנאתי לציון בשביל ציון אקנא את הכשדים: