פסוק א:וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בעיצומו של בניין הבית השני, הָיָה דְבַר־ה' אֶל־זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי למניין החודשים העתיק. ובשמו השגור גם היום – בְּכִסְלֵו.
פסוק ב:דברי רקע: וַיִּשְׁלַח, בא שליח או מכתב אל בֵּית־אֵל, בית המקדש מאת שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ, שניים מאנשי בבל, כנראה ראשי הקהל, וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי ה', לשאול שאלה מאת ה',
פסוק ג:לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר שייכים לְבֵית־ה' צְבָאוֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, חודש אב והִנָּזֵר, אמָּנע מתענוגות, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה, הרבה שָׁנִים? לאחר חורבן הבית הראשון קבעו ימי תענית, והחשוב שבהם הוא צום תשעה באב. עכשיו שנבנה בית המקדש שוב, שואלים בני הגולה אם עדיין עליהם להתאבל ולצום.
פסוק ד:הכהנים לא ידעו לענות על השאלה, והיא הגיעה לפתחו של הנביא, האמור להכריע בשאלות כאלו. וַיְהִי דְּבַר־ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃
פסוק ה:אֱמֹר אֶל־כָּל־עַם הָאָרֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד, ספדתם בַּחודש החֲמִישִׁי, בתשעה באב וּבַחודש השְּׁבִיעִי, כנראה בצום גדליה, המציין את סופה של שארית הפלֵטה שבארץ ישראל. וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה שבהם שמרתם את ימי הצום הללו – הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי, לי?! הרי אין זה ציון מאורע לכבודי.
פסוק ו:וְכִי תֹאכְלוּ, וְכִי תִשְׁתּוּ – הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים, וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. כשאתם צמים – אתם צמים בעבורכם, וכשאתם אוכלים ושותים – את צורכיכם אתם עושים. אינכם גומלים טובה בצומכם, כשם שאינכם מזיקים כשאתם אוכלים ושותים. מכיוון שאת הצומות הללו אתם קבעתם ולא אני, אין זו שאלה שאני אמור לענות עליה באופן ישיר.
פסוק ז:הֲלוֹא אין הקדוש ברוך הוא מבקש את הצומות, אלא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת, מיושבת בתפארתה וּשְׁלֵוָה, וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב בשלום ובנחת. קריאתם של הנביאים לשוב אל ה' היא הדבר החשוב.
פסוק ח:וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־זְכַרְיָה לֵאמֹר׃
פסוק ט:כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מה שנדרש מכם – מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, שִפְטו, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת, עם אָחִיו,
פסוק י:וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם, גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ, תמנעו את המגיע להם בדין, וְאת רָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. דברים אלו דיבר ה' ביד הנביאים הראשונים בסגנון אחר.
פסוק יא:וַיְמָאֲנוּ בני יהודה לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת, מורדת. משכו בכתפם בחוסר עניין, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִלשְּׁמוֹעַ.
פסוק יב:וְלִבָּם שָׂמוּ כמו שָׁמִיר, שהוא כנראה אבן חן קשה מאוד, מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים. דבר מן הדברים הללו לא חדר אל לבם, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת.
פסוק יג:וַיְהִי כַאֲשֶׁר־קָרָא ה' אליהם לתקן את מעשיהם ואת דרכיהם וְלֹא שָׁמֵעוּ, כֵּן כשהם יִקְרְאוּ – וְלֹא אֶשְׁמָע, אָמַר ה' צְבָאוֹת,
פסוק יד:וְאֵסָעֲרֵם, הפצתי אותם בגלל עוונותיהם עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם, וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה, נעשתה שוממה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב, וַיָּשִׂימוּ, הם גרמו במעשיהם להפוך אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה.
