פסוק א:הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ, התאספו יחד ואספו אחרים, הַגּוֹי שלֹא נִכְסָף, העם האדיש שאינו רוצה דבר; שאינו אהוב; או שאינו בוש במעשיו.
פסוק ב:התאחדו ונסו לפעול בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק, לפני שיֵצא גזר הדין ויבוא במהירות – כְּמוֹץ עָבַר יוֹם, הזמן חולף ביעף כמו מוץ נידף ברוח. נסו לפעול בְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף, כעסו של ה', בְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא עֲלֵיכֶם יוֹם אַף־ה'. אולי יש תקווה.
פסוק ג:בַּקְּשׁוּ אֶת־ה' כָּל־עַנְוֵי הָאָרֶץ, האנשים ההגונים אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, שמצייתים לדבר ה'. בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה. השתפרו גם בעניינים פנימיים. אוּלַי בזכות המאמץ להיעשות טובים יותר תִּסָּתְרוּ, תזכו למסתור כלשהו בְּיוֹם אַף־ה'.
פסוק ד:הצרה העתידה לבוא תפגע במקומות רבים, ובעמי האזור אולי יותר מאשר בישראל. תחילה תפגע בארבע מתוך חמש ערי פלשתים: כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְאַשְׁקְלוֹן תהיה לִשְׁמָמָה. אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ, תושביה יגורשו באמצע היום ללא מחסה או מסתור, וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר, תגורש. בפסוק זה נעשה שימוש בצימודי מלים בעלות צלילים דומים.
פסוק ה:הוֹי, יֹשְׁבֵי חֶבֶל, אזור הַיָּם. הפלשתים ישבו באזור שפלת החוף, גּוֹי כְּרֵתִים. לפי המסורת, הפלשתים לא היו תושבי הארץ המקוריים. הם עם זר שמוצאו יווני או קדם-יווני, וכך הם מתוארים בספרות ובציורי המצרים, שכינו אותם 'גויי הים'. תרבותם נעלמה בנסיבות לא ברורות, אולי ברעידת אדמה, והם היגרו לארץ וכבשו חלקים ניכרים ממנה. היו שטענו לזיקה בין המלה 'פלשת' לפלישה או לשפלה. דְּבַר־ה' עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, יושבי ארץ פלשתים שבכנען (לעומת גויי הים שירדו למצרים וכבשו אדמות גם שם): וְהַאֲבַדְתִּיךְ, פלשת, מֵאֵין יוֹשֵׁב.
פסוק ו:וְהָיְתָה ארץ חֶבֶל הַיָּם, על עריה, מספנותיה ותעשיית החוף שלה, לנְוֹת כְּרֹת, מקומות מרעה, אכילה, או: חפירת בארות של רֹעִים, וְגִדְרוֹת, שטחים גדורים לצֹאן.
פסוק ז:וְהָיָה האזור חֶבֶל, נחלה לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה. הנשארים באנשי יהודה ייַשבו את המקומות העזובים בארץ פלשתים הסמוכה. עֲלֵיהֶם יִרְעוּן, ירעו את צאנם, בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן הריקים בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן, ישכנו בלילות כִּי יִפְקְדֵם – את בני ישראל ה' אֱלֹהֵיהֶם, וְשָׁב את שְׁבִיתָם, שבוייהם לארצם, ויאפשר להם להתפשט למקומות אלו שבעבר היו בידי אויביהם.
פסוק ח:אלוקים יבוא חשבון גם עם עמים אחרים: שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת, חירופי מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת־עַמִּי ישראל, וַיַּגְדִּילוּ את שמם ואת פיהם בהתרברבות עַל־גְּבוּלָם – ארץ ישראל. מואב ועמון לא כבשו את הארץ אבל שמחו במפלת ישראל וניסו לפלוש פנימה ככל שיכלו.
פסוק ט:לָכֵן חַי־אָנִי, אני נשבע, נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם, שנחרבה ולא נשאר ממנה דבר, תִּהְיֶה, וּבְנֵי עַמּוֹן יהיו כַּעֲמֹרָה, כמו מִמְשַׁק חָרוּל, אדמה שוממה שבה משקשקים ועולים קוצים ועשבי בר, וּמִכְרֵה, חפירת מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד־עוֹלָם. שְׁאֵרִית עַמִּי יהודה יְבָזּוּם, יבזזו אותם, וְיֶתֶר, הנשארים מגּוֹיִי יִנְחָלוּם.
פסוק י:זֹאת יבוא לָהֶם – למואב ועמון תַּחַת גְּאוֹנָם, במקום גאוותם, כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ את דבריהם עַל־עַם ה' צְבָאוֹת. אמנם אפשר לומר כמה דברים רעים על ישראל, וחלקם אכן נאמרו בפרק הקודם, אבל לכם, הגויים, אין רשות לבזות אותם, ואתם תיענשו ותוּכו על כך.
פסוק יא:נוֹרָא, יפיל אימה ה' עֲלֵיהֶם, כִּי רָזָה, יצַמק אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, וְיִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ כֹּל אִיֵּי הַגּוֹיִם. העמים הרחוקים יראו שה' מתגלה במקום הזה ומעניש את החוטאים, ויחלקו לו כבוד.
פסוק יב:תחילה פנה הנביא לארצות הסמוכות, לפלשתים שממערב ליהודה ולעמון ומואב שבמזרחה. עתה מודיע כי גם עמי הדרום והצפון הרחוקים יותר יקבלו גמולם: גַּם־אַתֶּם, כּוּשִׁים שבמצרים או סמוך לה, תיענשו. חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה, הם.
פסוק יג:וְיֵט, יַפנה ה' את יָדוֹ עַל־צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת־אַשּׁוּר, שעדיין הייתה אז ממלכה גדולה, וְיָשֵׂם אֶת־נִינְוֵה הבירה הגדולה והמהוללת לִשְׁמָמָה, שתהיה צִיָּה כַּמִּדְבָּר.
פסוק יד:וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים של בהמות, כָּל־חַיְתוֹ־גוֹי, מיני החיות שבארצות השונות. גַּם־קָאַת גַּם־קִפֹּד, ציפורי בר ליליים בְּכַפְתֹּרֶיהָ, בקישוטים המעטרים את המבנים המפוארים של העיר יָלִינוּ. קוֹל ציפור יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, יישמע מתוך מה שהיה חלון של בית. חֹרֶב, חורבן יהיה בַּסַּף, מפתן הבית. לחלופין: בכלי משקה, מעין ספל. הכול ייבש בגלל העזובה. כִּי אַרְזָה, הארזים שמהם נבנו בתי העיר הגדולים, עֵרָה, החריב, רועע.
פסוק טו:זֹאת שהייתה הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד. אין עוד מלבדי, אין כמוני" – אֵיךְ הָיְתָה כעת לְשַׁמָּה, לשממה, מקום מַרְבֵּץ לַחַיָּה. ייתכן שצפניה ידע על גודלה העצום של נינוה, אולי אפילו ראה אותה בגדולתה, בהיותה עיר ממשל רבת תושבים ובהמות. נינוה הוכתה וחרבה באופן מוחלט. כמו שקורה לערים כאלה, נשארו בה רק כמה עמודים, שערים וחורבות, ולאחר זמן היא התכסתה בעפר. כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ, לידה ורואה בחורבנה יִשְׁרֹק בתימהון ויָנִיעַ יָדוֹ בפליאה על מה שאירע לה.