פסוק א:משה עדיין היסס — וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן, ואולי, ואם, או: והרי לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: "לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'".
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': מַה הדבר הזֶּה שאתה אוחז בְיָדֶךָ? וַיֹּאמֶר משה: מַטֶּה.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר ה': הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה. וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיְהִי המטה לְנָחָשׁ. וַיָּנָס, ברח מֹשֶׁה מִפָּנָיו— מפני הנחש.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי הנחש לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.
פסוק ה:זהו אות ומופת שמשה יוכל להראות לאנשים שאליהם ילך — לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, מתחת לבגד. וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מחיקו, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר ה': הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, בשר היד הפך שוב לבשר רגיל, והצרעת נעלמה.
פסוק ח:ה' הוסיף ואמר לו: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, אות המטה ההופך לנחש וחוזר להיות מטה — וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן, היד המצטרעת והנרפאת.
פסוק ט:וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה. וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. את שני האותות הראשונים הראה לו ה' במקום שבו עמד. כיוון שלא היו שם מים, לא נוסה שם המופת השלישי, אך ה' הבטיח לו שאף הוא יתקיים אם משה יזדקק לו.
פסוק י:משה עדיין לא היה בטוח בעצמו ובתפקידו — וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי! לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. אינני יודע לדבר היטב, גַּם מִתְּמוֹל, מאתמול גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. אילו שינית את תכונותי, כך שמכאן ואילך איטיב לדבר, היה מתאים שאלך, אך הנה גם לאחר שנגלית אלי, עדיין דיבורי עילג כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. לא ברור אם בעייתו של משה היתה גמגום, קושי בהגיית עיצורים מסוימים או מגבלות אחרות במבטא המכבידות על התקשורת.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם, מיהו שנותן פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'! כיוון שבידי כל יכולותיו ותכונותיו של האדם, אין אתה צריך לחשוש ממגבלות הדיבור שלך. אם תצטרך לדבר — אתן לך את הכוח לעשות זאת.
פסוק יב:וְעַתָּה לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. אלווה את שליחותך.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר משה: בִּי, בבקשה אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד מי שתִּשְׁלָח, ובלבד שלא יהא זה אני. למרות כל ההבטחות הללו, משה לא רצה בשליחות כלל.
פסוק יד:וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה, ה' כעס על משה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא. אני יודע שהוא יכול לדבר ושהוא בעל כושר הנהגה. וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ. אדאג לכך שהוא יצא לקראתך, וְרָאֲךָ, הוא יראה אותך, אחיו הקטן שעליו הוטלה ההנהגה, והוא לא רק ינהג באדיבות כלפיך, וְשָׂמַח אפילו בְּלִבּוֹ בגדולה שניתנה לך.
פסוק טו:וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו— אל אהרן וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים שעליך לדבר, בְּפִיו. וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. כדי להתגבר על כובד הפה וכובד הלשון שלך אתה תקבל מפי את ההוראות ותדבר אל אהרן, ואהרן יהיה הדובר באוזני אחרים.
פסוק טז:וְדִבֶּר הוּא לְךָ, בשבילך אֶל הָעָם. וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, הוא ידבר בעבורך, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים, למנהיג, שהרי הוא יהיה כמכשיר הדיבור בלבד, ולא ידבר את דבריו שלו אלא את דבריך.
פסוק יז:וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת, אות הנחש שהראיתי לך, ואותות נוספים שאצווה עליך לעשות בהמשך.
פסוק יח:וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר, יתרו חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: עברו שנים רבות מאז ברחתי. אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים. משה נימק את שיבתו למצרים במניעים אישיים ולא סיפר לחותנו על שליחותו לגאול את עמו. אולי חשש לספר זאת, אולי לא רצה לפרסם דברים אלו קודם שיעלה בידיו למלא את תפקידו, ושמא חשב שיתרו לא יאמין ליומרה זו. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם.
פסוק יט:ובאשר לעיכובו של משה מלשוב מצרימה — הרי שם הואשם ברצח — וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן בהיותו עם יתרו: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. פני הדברים השתנו, ואתה יכול לחזור למצרים בלי חשש.
פסוק כ:וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב משה, כנראה בצעידתו בצד החמור, אַרְצָה מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ, האותות שנתתי לך אינם מיועדים רק לישראל, אלא — וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה. ועם זאת, דע לך שאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם למרות הדברים שתשמיע באוזניו והמופתים שתראה לו.
פסוק כב:וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה אמירה כללית — כֹּה אָמַר ה': בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. ישראל הם כבן בכור לפני ה'.
פסוק כג:וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי במדבר, וַתְּמָאֵן, ואתה סירבת לְשַׁלְּחוֹ — הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. כיוון שלא שחררת את בני, אהרוג את בנך.
פסוק כד:וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, במקום הלינה שבו נחו בדרכם למצרים, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ מלאך ה' וַיְבַקֵּשׁל הֲמִיתוֹ. משה היה נתון במצב קשה מאוד. ייתכן שנראה כגוסס.
פסוק כה:צפורה, אשת משה, היתה בטוחה שהעיכוב או הקטרוג שהופיע בדרכם נבע מהתנהגותם הלקויה. משום כך — וַתִּקַּח צִפֹּרָה אבן צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, שטרם נימול מפני שהיה קטן מדי, או מפני שיצאו לדרך וחששו לקחת אל המסע ילד חולה, או בשל הסכם שנעשה בין משה ומשפחת יתרו אילו ילדים יימולו, כמנהג העברים, ואילו ילדים לא יימולו, כמנהגו של יתרו. וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, צפורה הניחה את הערלה ליד רגלי המלאך, משה או הילד, וַתֹּאמֶר לילד: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. יש לי חיבור חדש אתך עתה, מאחר שמלתי אותך. אפשרות אחרת: צפורה פנתה אל משה, וכינתה אותו חֲתַן דָּמִים, שכן הוא נושע, וחטאו נתכפר בזכות דם המילה, ובכך התחדשה הברית ביניהם.
פסוק כו:וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, המלאך הרפה ממשה, לאחר שצפורה מלה את הילד. אָז אָמְרָה צפורה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
פסוק כז:וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה, למדבר. וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. מכאן שהר סיני, הר חורב, עמד בין ארץ מדין — שאולי היתה סמוכה לארץ כנען וקרובה לירדן, לבין מצרים. וַיִּשַּׁק אהרן לוֹ— למשה וקיבל את פניו באהבה.
פסוק כח:וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ, שכן עכשיו היו צריכים לבצע יחדיו את השליחות.
פסוק כט:וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי, מנהיגי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ל:וַיְדַבֵּר אליהם אַהֲרֹן, שהוא המוכר להם, והוא גם מי שיודע לדבר, אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. וַיַּעַשׂ אהרן את הָאֹתֹת שקיבל משה כסימנים לאימות נבואתו, לְעֵינֵי הָעָם.
פסוק לא:וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד, זכר ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, סבלם. חששותיו של משה שייתקל בספקנות נוכח הבטחה זו, התבדו. אמנם בני ישראל לא הכירו את משה, אך הם האמינו בו בשל אישיותו או בזכות האותות. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לה' כתודה על כך שהגיע זמן גאולתם.
