פסוק א:וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. נראה שהעיסוק ברעיית צאן מצא חן בעיניו שכן הוא אִפשר לו להגות במחשבותיו, להתפלל ולדבוק באלוקיו. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, משום שהמדבר הוא שטח הפקר, וכך לא יפגע הצאן ברכושו של איש; ועוד, במדבר לא צפויים אויבים. בתוך הילוכו שם — וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, לחורב.
פסוק ב:וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת, בלהבת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, המלאך התגלה לו בתור להבת אש, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בלבו: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל, החריג והמוזר הַזֶּה, שהרי להבת האש שראה משה היתה שונה מהאש המוכרת בעולם הזה, המאכּלת חומרים דליקים. משה לא ראה מלאך בשלב זה, אלא רק מראה אש ורצה לברר מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר, כָּלֶה הַסְּנֶה.
פסוק ד:וַיַּרְא ה' כִּי סָר, התקרב לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר, למרות שלא ידע מיהו הקורא: הִנֵּנִי.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם. אל תתקרב לכאן. שַׁל, חלוץ נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא, מקום השראת השכינה. עליך לעמוד ביראת הכבוד הראויה, המתבטאת בהסרת הנעליים.
פסוק ו:משה התקרב יחף, ואז שמע קול שהזדהה לפניו — וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, עמרם, אבל אינני רק אלוקי אביך הסמוך — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים. כשנוכח לדעת שה' הוא המתגלה אליו, חדל מלהביט אל הלהבה מתוך יראת כבוד כלפי אלוקים או מתוך פחד מוות.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר ה': רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי, עינוי, סבל עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו המתעללים בו. כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.
פסוק ח:וָאֵרֵד, התגליתי בעולם הן כדי לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם והן כדי לְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא, ארץ מצרים, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אין זו בריחה, אלא מעבר למקום טוב הרבה יותר - אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
פסוק ט:וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. ברצוני להצילם, אך אני זקוק לשליח —
פסוק י:וְעַתָּה, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, וְאתה, הוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?!
פסוק יב:וַיֹּאמֶר ה': כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ. אין אתה מתבקש לפעול בכוחך הפרטי. אינך אלא שליח. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת, הסימן כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ. אמנם לאחר מכן משה יקבל סימנים נוספים, אך הסימן העיקרי היה שתוך זמן לא רב הוא יֵדע בוודאות ששליחותו איננה דמיון או משאלת לב גרידא — בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. תגיעו לאותו הר שעליו אתה עומד עתה, ושוב אתגלה בפניך, אלא שאז תהיה ההתגלות ברורה ופומבית יותר. אז ינכח כאן העם כולו, והוא יבוא לכאן לעבוד אותי.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם: "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", וְאָמְרוּ לִי: "מַה שְּׁמוֹ?" — מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?
פסוק יד:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. ביטול השאלה — אין לידיעת שמי כל חשיבות, או: הבטחה — תמיד אהיה, או: 'אהיה' הוא שמי. וַיֹּאמֶר שוב אלוקים: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כאשר תדבר עם בני ישראל, אל תפתח בציטוט ההכרזתי והמאיים: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. ביטוי זה עלול לעורר בהם פחד משום שאל ההבטחה שאהיה אתם תמיד, יכול להתלוות גם גוון מאיים, שהרי הופעותיו של ה' אינן תמיד רכות ומבשרות הקלה. על כן עדיף שתאמר לישראל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כאן ברור ש'אהיה' הוא שמו של ה'. לאחר תשובתו הראשונה של אלוקים, שכללה את כל המציאות — אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, כלומר אני הוא המצוי בכל מצב וזמן, הופיעה תשובתו השנייה, המסתפקת במלה אֶהְיֶה בלבד — שמשמעה — ההווייה המתמדת.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עתה יוזכר שם נוסף: ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הוא שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. זֶה, ה', שם הוויה, הוא שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. בו תשתמשו מכאן והלאה, ואין שם מקודש ממנו.
פסוק טז:עד כאן השיב ה' למשה על השאלה: "מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". עתה יורה לו על שליחותו העתידית — לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: ה' שהוא אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, שהוא גם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי, זכרתי, או: הבאתי בחשבון אֶתְכֶם, וְלא עצם קיומכם בלבד עלה בפקידתי, אלא גם אֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם, מה שקורה לכם, סבלכם בְּמִצְרָיִם.
פסוק יז:וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
פסוק יח:נוכח היסוסיו של משה, ה' הבטיח לו — וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ. וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: ה'— וכיוון שאין הוא מכיר את ה', עליך להסביר לו — אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, התגלה אלינו, הזדמן לנו ומָסר לנו מֶסר — וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ.
פסוק יט:וַאֲנִי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ, וְלֹא, אם לא – בְּיָד חֲזָקָה אגרום לו לעשות זאת.
פסוק כ:וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן, לאחר המכות הללו יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.
פסוק כא:וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, וממילא — וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן — לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם, בידיים ריקות.
פסוק כב:וְשָׁאֲלָה, על מנת להחזיר, או: ולקחה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. בהשאלת הכלים והבגדים או בנתינתם יתבטא הכבוד שעתידים המצרים לרחוש כלפי בני ישראל. וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם את כל מה שתקבלו משכנותיכם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם, כמו שהבטיח ה' לאברהם שבניו יצאו ברכוש גדול.
