פסוק א:וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יעקב הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת, עם יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
פסוק ב:רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה,
פסוק ג:יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן,
פסוק ד:דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר.
פסוק ה:וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, וְעמם נמנה גם יוֹסֵף, שלא בא אתם מארץ כנען, אלא הָיָה כבר בְמִצְרָיִם עם משפחתו. במניין המדויק של שבעים נכלל גם יעקב עצמו.
פסוק ו:וַיָּמָת יוֹסֵף, כפי שסופר בפסוק האחרון בספר בראשית, וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא של בני יעקב עצמם, ושל ילדיהם שחלקם נולדו עוד בכנען.
פסוק ז:וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ההופכים כאן מבניו של האיש ישראל למעין שבט, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. פועל זה מתאים יותר להתרבותם של בעלי חיים, ועל כן נדרש בו שנשות ישראל במצרים היו יולדות ילדים מרובים בבת אחת, שלא כדרכם של בני אדם. וַיִּרְבּוּ, מספרם גדל וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, נוכחותם התעצמה. תוך זמן קצר הפכו שבעים נפש לשבט גדול. וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. מן ההמשך נראה שלא כולם ישבו בבידוד מן המצרים בגושן, והיו מהם שחיו בשכנוּת למצרִים באזורים אחרים.
פסוק ח:וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, משושלת חדשה עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. מסתבר ששמע על דמותו של יוסף, על קורותיו ועל המהפכה שחולל במצרים, אך היה אדיש לעניינו ולגורל שבטו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר המלך הזה אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. העם הזה מתרבה במהירות, והוא הופך לסכנה דמוגרפית לקיומנו.
פסוק י:הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, עלינו למצוא דרך להגביל את התרבותו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה, אם תפרוץ מִלְחָמָה בגבולנו הצפוני, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. בני ישראל יעזבו את ארצנו, וכך יידלדל כוח העבודה במצרים. אפשרות פרשנית אחרת — פרעה אומר בלשון נקייה: כשעם זה יצטרף לאויבינו, אנחנו נעלה, כלומר נסולק, מן הארץ.
פסוק יא:על כן — וַיָּשִׂימוּ המצרים עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, מס עובד לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. במשטר הריכוזי שרווח במצרים המלך הוא שקבע הכול. פרעה העמיד ממונים וגִייס עברים רבים לעבודות ציבוריות לטובת מצרים. הוא קיווה כי החיים הקשים יגרמו להתמעטותם של בני ישראל ולשבירת רוחם. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, ערי אוצרות, ערים שנועדו לשמש מחסנים מלכותיים לְפַרְעֹה — אֶת העיר פִּתֹם וְאֶת העיר רַעַמְסֵס.
פסוק יב:וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ — כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. אף על פי שחייהם היו קשים יותר, מספרם הלך וגדל. כיוון שישראל לא הסתגרו בתחום מושב מוגבל, המצרים צפו בהתרבותם — וַיָּקֻצוּ, המצרים חשו מיאוס מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יג:וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, בעבודה קשה השוברת את העובדים. ייתכן שכדי לשבר את רוחם לא סופקו להם האמצעים הטכנולוגיים שכבר היו בשימוש במצרים באותה עת.
פסוק יד:וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים. את הבניינים המונומנטליים של מצרים בנו מאבן שנחצבה בעיקר בדרומה, ואת הבניינים השימושיים והפשוטים, בין שהיו בתי מגורים ובין שהיו מחסנים גדולים, בנו מִלבנים, שכן במצרים יש די אדמה מתאימה ליצירתן. וּמעבר לעבודות הבנייה שעשו ישירות לצורכי המלך, עבדו בְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, בשדותיה של הממלכה ובשדות הפרטיים כדי לספק מזון לעצמם או לאחרים, אֵת, עם כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. ההדגשה החוזרת על העבודה המפרכת עשויה לרמוז ללחץ הזמן שנכפה עליהם או לכפיית עבודה שאינה מתאימה לכוחם או לכשרונם של העובדים, לשם שבירת גופם ורוחם.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, האחראיות על מעשה היילוד, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. שמותיהן נזכרים כאן כי יתברר שהן לא היו רק כלים ביד פרעה, אלא היתה להן אישיות ודעה משלהן.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, מושב האשה היולדת — אִם מתברר לכן שהיילוד בֵּן הוּא — וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, הִרגו אותו, וְאִם בַּת הִיא — וָחָיָה, אפשרו לה להמשיך לחיות. פרעה הניח שללא בנים עבריים בנות ישראל ייטמעו במצרים, וישראל יחדלו לשמור על קיומם כעם לעצמו.
פסוק יז:וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְעל כן לֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, ובמקום למלא אחר פקודת המלך — וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. הן לא רק יילדו אותם, אלא אף טיפלו בילדים שהיו נתונים בסכנה.
פסוק יח:וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים? לא דווח לי שהילדים מתים בהמוניהם, ומכאן שלא מילאתן את פקודתי.
פסוק יט:בשל מעמדו הרם הן נקטו תירוץ — וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, הנשים העבריות שונות מן הנשים המצריות המוכָּרות לך — כִּי חָיוֹת הֵנָּה. הן מלאות חיוניות. הנשים המצריות מפונקות וחלושות, ולכן פעמים רבות הן עייפות ואינן מצויות בהכרה מלאה בעת הלידה. לעומתן, הנשים העבריות ערניות ופעילות, ובְטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת — וְיָלָדוּ, ועל כן איננו יכולות לעשות דבר. הוולדות מגיעים לידינו רק לאחר שאמותיהם ראו אותם.
פסוק כ:במצרים המלך לא היה רק שליט בלתי מוגבל, אלא נחשב בעיני עמו כאל או כחצי אל אפילו בחייו. על כן הסירוב לציית להוראתו היה חריג ביותר. כשכר על אומץ לִבן — וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. מספרם של הילדים לא התמעט, ולא זו בלבד — הוא גדל עוד ועוד.
פסוק כא:וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים — וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. משפחותיהן הפכו למשפחות גדולות, נכבדות ומיוחסות.
פסוק כב:כיוון שפרעה לא הצליח לעשות את מה שביקש באמצעות המיילדות — וַיְצַו פַּרְעֹה ישירות לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד לעברים — הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. בין שהדבר הוסדר ומוּסד בבירוקרטיה המצרית, ובין שההוראה הופנתה לכל המוצא ילד קטן בין העברים — כל תינוק עברי נדון להטבעה מידית ביאור.
