הגד... את הבית וייכלמו מעונותיהם
בפרקנו מתאר הנביא יחזקאל את המקדש העתידי שייבנה בעת הגאולה במהרה בימינו אמן.
במאמר "ושכנתי בתוך בני ישראל"(מלכים א ו) הראנו מכנה משותף בין משכן משה למקדש שלמה, היסוד של "ושכנתי בתוכם", דהיינו, שלמשכן-מקדש יש ערך רק אם הוא מביא להתקרבות של האדם והאומה אל הקב"ה. האדם אמור להיות משכן ה' ומקדשו. בפרקנו מודגש שהרעיון הזה תקף גם לגבי המקדש העתידי. ההדגשה כל כך חשובה, שיחזקאל מדבר עליה בכפל לשון ובכפל פסוקים מיד בתחילת הנבואה המתחילה בפסוק י'.
אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויבלמו מעוונותיהם ומדדו את תכנית. ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו... וכל תורותיו הודע אותם וכתב לעיניהם.
(יחזקאל מג י-יא)
ומאליה עולה השאלה, מה הקשר בין מידות הבית, צורתו ותורותיו, לחטאים ולעוונות, ולכלימה שאמורה לעטות את בני ישראל בגינם. וכי אם ייכלמו אמור יחזקאל למסור להם את פרטי המקדש "ואם לאו – לאו"(רד"ק)?
אכן העם אמור להבין שהעובדה שבית המקדש חרב אינה גזרת גורל, גם לא הייתה תוצר של יחסי כוחות צבאיים בין ישראל לבבל (על אף שזהו הסבר טבעי ומקובל). בית המקדש חרב והוא עדיין הרוס כי בני ישראל חטאו, וכדי שייבנה הבית חייבים ישראל לשוב בתשובה, שאחד מרכיביה הוא הבושה והכלימה; רק אז יוכל להיבנות הבית החדש. ובלשון הרד"ק: " 'וייכלמו מעוונותיהם' - שבעבורם חרב בית זה, והגד להם הבית העתיד שלא יחרב לעולם בעבור שלא יחטאו" (וראה עוד מצודת דוד).
לעומת הרד"ק, המסביר שהעוונות הגורמים לכלימה הם עוונות העבר שגרמו לחורבן הבית הישן, מסביר המלבי"ם שהעוונות שעליהם מדבר הנביא הם עוונות ההווה המונעות את בניין הבית החדש: "ציווה לו שיגד להם שראה את הבית משובלל ועומד נכון לפני ה', רק שעוונותיהם מעכבים, לכן 'וייכלמו מעוונותיהם' וימהרו לשוב בתשובה, ואז יראו בית העתיד בכבודו... לכן ההודעה הזו תלויה בתנאי, אם ייכלמו מכל אשר עשו וישובו בתשובה שלמה כפי הכלל שהעושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו (ברכות יב:) אז 'צורת הבית... הודע אותם' ".
אולם ייתכן שהנביא אינו מדבר על כלימה בעבר ולא על כלימה בהווה, אלא על כלימה בעתיד. בזמן בניין הבית החדש מקווה הנביא שהעם יזכור כי הבית אינו אלא מייצג של האדם והעם. השכינה אמורה לשכון בתוכם ולא בתוכו. וכך מצינו בזוהר הקדוש: "בא וראה, כאשר ברא הקב"ה אדם בעולם, תיקן אותו כדוגמה עליונה נכבדה ונתן לו כוחו ותוקפו באמצע גופו ששם שורה הלב... והיכל מקיף לבית קודש הקדשים ששם שכינה וכפורת וכרובים וארון, וכאן הוא הלב של כל הארץ והעולם"(זוהר שלח קסח.).
ומבהיר ר' חיים מוולוז'ין: "אם כן, בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף, רחמנא ליצלן, הרי הוא מכניס זונה, סמל הקנאה, בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים חס ושלום, ומגביר רחמנא ליצלן כוחות הטומאה והסיטרא אחרא בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה"(נפש החיים א ד, וראה גיטין נו: אודות מעשיו של טיטוס).
ייתכן שיחזקאל מתכוון לכך שבשעת בניין המקדש העתידי יזכרו בני ישראל את תפקידו של המקדש כמתווה דרך חיים של קדושה לאדם. בעת בניין קודש הקדשים עליהם לזכור את האיסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וכיוצא בו בכל פרט מבניין בית המקדש. "כי האדם מעם הקודש, הוא גם כן דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו מכוון בסדר התקשרות פרקי אבריו וגידיו וכל כוחותיו. וכן מחלק בזוהר כלל תבנית המשכן וכליו, שהם רמוזים כולם באדם, אחד באחד יגשו כסדר"(נפש החיים א ד).
ביותר מודגשים הדברים בפירוש רש"י: " 'וייכלמו מעונותיהם' - בהראותי למו חסדי שאיני מואסם בעוונם". בעת הבניין העתידי ירגישו בני ישראל את ה"נהמא דכיסופא" (=לחם בושה) של אדם המקבל מתנת חסד שלא בהתאם למדרגתו. הפער בין חסד ה' בעת הגאולה לבין מצבו הרוחני של העם יהיה כל כך גדול, שהעם יתבייש במעשיו השפלים.
ובדומה ניבא יחזקאל בנבואת הנחמה בפרק לו "ולקחתי אתכם מן הגויים... וזרקתי עליכם מים טהורים... ונתתי לכם לב חדש... וישבתם בארץ והושעתי אתכם מכל טומאותיכם"(יחזקאל לו כד-ל). ולאור שפע הברכה הזאת "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקוטתם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיכם... בושו והיכלמו מדרכיכם בית ישראל"(יחזקאל לו לא-לב)
"לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה"(תהילים נא יט)