פסוק א:וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ, וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא, המזומן לבוא, יקרה אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
פסוק ב:הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.
פסוק ג:רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי. בהיותך בני הראשון נולדת בזמן שכוחי ואוני היו במיטבם; ולכן לכאורה היה מגיע לך יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. כבכור ראוי היה שתנושא על אחיך ותזכה בשלטון ובממשלה עליהם.
פסוק ד:אולם בגלל היותך פַּחַז כַּמַּיִם, בעטיין של פזיזותך והתנהגותך הבלתי-עקבית אַל תּוֹתַר. איבדת את יתרונך. כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ. באת אל מיטת אשת אביך – הדוגמה המשמעותית לפזיזותך. אָז חִלַּלְתָּ את יְצוּעִי עָלָה. חיללת את אשר עלה על יצועי – כלומר את עצמך, או את השכינה השוכנת על יצועי. ויש מפרשים: עָלָה – נסתלק, המצע או כבודי, שהוצרך יעקב לפרוש מבלהה עקב מעשה זה, או: חיללת את יצועי שהיה צריך להיות למעלה ומעבר למחשבותיך. על כן נשללים ממך יתרונות הבכורה.
פסוק ה:שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים. נראה שהיתה ביניהם קרבה יתרה. הם פעלו יחד, ואף יעקב התייחס אליהם יחדיו. כְּלֵי חָמָס, כלי נשק מְכֵרֹתֵיהֶם, מולדתם. זהו ביטוי ציורי לכך שממקומם הראשון גדלו על חרבם.
פסוק ו:בְּסֹדָם, במעשיהם הסודיים, או: במועצותיהם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. אינני רוצה חלק. בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, אינני רוצה שכבודי יתייחד ויקושר עם קהלם, כִּי בְאַפָּם, בכעסם הָרְגוּ אִישׁ, את אנשי שכם, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, עיקרו או חתכו את רגלי הבהמות של תושבי שכם, כך שלא יוכלו להועיל עוד.
פסוק ז:אָרוּר אַפָּם כִּי עָז. יעקב קילל את כעסם שעבר את הגבולות הראויים, וְעֶבְרָתָם, כעסם כִּי קָשָׁתָה, הקשה מדי. משום כך, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. הם אמנם ימשיכו להיות שני שבטים, אך יפוזרו ולא יזכו במקום קבוע או מוגדר בין אחיהם.
פסוק ח:חכמים אמרו כי כששמע יהודה את דברי אביו לשלושת אחיו הגדולים, התעורר בו חשש. גם ליהודה היו חשבונות שונים עם עצמו ועם המעשים שעשה. כיוון שנרתע לאחור, נצרך אביו לקרוא לו: יְהוּדָה, לא רק שאינך נחות, אלא אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, אחיך יחלקו לך כבוד, כי יָדְךָ תהיה בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, תכניע את אויביך. ולא זו בלבד – יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ, אף תמשול על אחיך.
פסוק ט:יהודה הוא הבן הראשון המסומל באמצעות בעל חיים. בהמשך ייצג יעקב את בניו באמצעות חיות נוספות – גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. כאריה טורף, אתה יוצא בכל פעם מן המאבק, וידך על העליונה. באופן אחר התפרשו מלים אלו כרמז למכירת יוסף. יעקב, היודע עתה את פרטי הסיפור, אומר ליהודה: אתה הצלת את יוסף, ומנעת את הריגתו. כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. כאריה הרובץ במקומו, ואיש אינו מעוניין להתגרות בו, כך יֵצא שמעו של יהודה כשבט של גיבורים, ופחדו ייפול על סביבותיו.
פסוק י:מעבר לכך שיהודה יהיה שבט גיבור כל ימיו – לֹא יָסוּר שֵׁבֶט, שרביט השלטון מִיהוּדָה. וּמְחֹקֵק, מכשיר כתיבה שבו נכתבים גם חוקים, מִבֵּין רַגְלָיו, מזרעו. המושלים שיצאו ממנו יקבעו את החוק וימשיכו להנהיג את העם על פיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ, הגואל, המלך שהכול שלו, ומסביב לוֹ יִקְּהַת, יתקבצו עַמִּים. שבט יהודה ינהיג את העם עד ביאת המשיח.
פסוק יא:ומכאן לברכה כלכלית: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ, בשבט יהודה יקשרו את העַיִר לגפן, ולא יחששו שהוא ישחית אותה, משום שבנחלתו ירבו מאוד הכרמים. וְלַשֹּׂרֵקָה, לענף הגפן יקשרו את בְּנִי, בנֵי אֲתֹנוֹ. כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ. מרוב יין שיצא מענביו, אפשר יהיה להשתמש בו לא רק לשתייה, אלא גם לכיבוס הבגדים במקום במים. וּבְדַם עֲנָבִים, ביין, יכבס את סוּתוֹ, כְּסוּתו, בגדיו.
פסוק יב:חַכְלִילִי, אדום עֵינַיִם מרוב שתיית יָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב.
פסוק יג:כאן חרג יעקב מסדר לידתם של הבנים. את בניה של לאה הוא הקדים לבני השפחות, ובקרב בני לאה הקדים את זבולון ליששכר, אף על פי שלידת יששכר קדמה. זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת, זבולון יתנחל בחוף הים התיכון. וְיַרְכָתוֹ, הירך, צדו של השבט, תגיע עַל צִידֹן, שכן הוא ישב בצפון הארץ. צידון היתה מאז ומקדם עיר של סחר ימי. ייתכן שבני זבולון, שישבו סמוך לצידון, יהיו קשורים בה בקשרי מסחר.
פסוק יד:יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, בעל עצמות גדולות רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, גדרות צאן, מקומות מרעה. יששכר מגולם באמצעות חמור היושב בשלווה. שם או סמל זה לא נשא באותם ימים כל אופי מגנה.
פסוק טו:וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה. הוא ימצא ברכה ועונג במנוחתו ובארצו. לרוב לא יצא למלחמות גדולות, אלא יהיה שמח בחלקו. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, לשאת משא. כחמור יעסוק גם שבט יששכר בעבודות חקלאיות. וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. הכנענים שיישארו בנחלתו יעלו לו מס.
פסוק טז:דָּן יָדִין את דין עַמּוֹ, יילחם ויינקם מאויביו כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, מעמדו לא ייפול ממעמדם של שאר השבטים. בכך הדגיש יעקב שהוא מתייחס לבני נשותיו ולבני שפחותיהן באופן שווה. יש אומרים שברכה נבואית זו אינה מתייחסת אל השבט כולו אלא ממוקדת בגיבור היחידי הידוע משבט דן – שמשון.
פסוק יז:יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן, מין נחש עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, שכאשר הוא נושך בעקבי הסוס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. הסוס אינו מחזיק מעמד, ובנפלו, נופל עמו רוכבו. דימוי הנחש המכיש רומז לשמשון, שלא יצא למערכה צבאית, ולא עמד בראש צבא, אלא פעל לבדו והזיק לאויביו בדרכים יוצאות דופן.
פסוק יח:לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, ה׳. כשיעקב ראה בחזונו את הנחש האימתני הנלחם, המגלם את דן, הוא פנה אל ה׳, וביקש ממנו הצלה. לפי פירוש הנחש כמייצגו של שמשון, ראה יעקב בחזונו לצד גבורתו של שמשון, גם את מאסרו ועינוייו, ועל כן התפלל לישועתו.
פסוק יט:גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, יקצוץ את אויביו באמצעות גדודיו, וְהוּא יָגֻד, יקצוץ עָקֵב, את עקבי אויביו. שבט זה מתואר כאן וגם במקומות נוספים כגיבור מלחמה.
פסוק כ:מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. ארצו תהיה פורייה, ותצמיח מטעמים.
פסוק כא:נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה, משוחררת לרוץ, הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. מפיו יישמעו דברים נאים ומשובחים, או: מנחלתו באות בשורות טובות.
פסוק כב:רוב דימוייו של יעקב באו מעולם החי. אולם כאשר הוא עובר לברך את בנה של רחל, יוסף, הוא בוחר לסמלו בדימוי מן הצומח: בֵּן פֹּרָת, עץ צומח ופורה יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. יוסף הוא שתיל רענן הנטוע על מעיין, שכל צרכיו מסופקים לו. בָּנוֹת צָעֲדָה, יצעדו עֲלֵי שׁוּר, חומה. השבט יחיה בשלווה; במקום שחיילים יעמדו על חומת העיר, על חומות ערי יוסף יטיילו בנות.
פסוק כג:כאן מתאר יעקב את עברו הקשה של יוסף: וַיְמָרֲרֻהוּ, מיררו את חייו בשנאה כלפיו ובמכירתו, וָרֹבּוּ, ירו בו, וַיִּשְׂטְמֻהוּ, שנאו אותו בַּעֲלֵי חִצִּים.
פסוק כד:אולם הוא לא הגיב לכך – וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ. קשתו ישבה במקומה במלוא עצמתה, בלא לזוז. וַיָּפֹזּוּ, הפכו לפז, הזהיבו זְרֹעֵי יָדָיו. ידיו אוחזות יפה בקשת ומיטיבות לירות בה, כאשר הדבר נדרש. כל זה בא לו מִידֵי אֲבִיר אדון, המושל העליון של יַעֲקֹב, ה׳, מִשָּׁם, ממקום, מכוח רֹעֶה המשגיח והמנהיג על אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, ישראל התקיף וחזק כאבן, או: כינוי לה׳, המדגיש את עצמתו.
פסוק כה:מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ. ברכות ה׳ לא רק הצילו אותך בשעותיך הקשות, הן ימשיכו להרעיף עליך ועל צאצאיך שפע והצלחה – בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, דוגמת גשם, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, פוריות ולחלוחיות האדמה שבנחלתך, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, פרייה ורבייה.
פסוק כו:בִּרְכֹת אָבִיךָ, הברכות שאני מעניק לך גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, גדולות מן הברכות שנתנו לי הורי, שכן אני מוסיף לך גם עצמה, גבורה והתמדת העזרה משמים, עַד תַּאֲוַת, קצה גִּבְעֹת עוֹלָם, עד סופו של העולם. כל הברכות הללו תִּהְיֶיןָ עוטרות לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד, ומונחות על קדקודו של נְזִיר אֶחָיו, מלכם של אחיו.
פסוק כז:בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, טֶרף, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, בערב הוא מחלק את השלל שטרף ביום. יעקב מברך את בנימין, שהוא שבט של גיבורים, בהצלחה בראשיתו ובאחריתו.
פסוק כח:כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר. וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם. מן המצוטט כאן עולה שחלק מן הבנים לא זכו בדברי ברכה אלא בתוכחה. מה שהופיע כאן הוא דברי הנבואה של יעקב, בלשון מליצית, שלעתים היא סמלית וסתומה. מסתבר, שבנוסף עליהם בירך יעקב את כל אחד מבניו לפי עניינו בברכות פרטיות, כאב המברך את בניו.
פסוק כט:וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, עומד למות, קִבְרוּ אֹתִי אֶל, אצל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי,
פסוק ל:בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר.
פסוק לא:שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה. אבי ואמי, סבי וסבתי קבורים שם. לשם הבאתי לקבורה את לאה, ובמקום הנשאר אני מצווה עליכם לקבור גם אותי.
פסוק לב:מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, זוהי מערת קברי המשפחה שסבי קנה מֵאֵת בְּנֵי חֵת.
פסוק לג:וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו. יעקב החולה אמר את דבריו בישבו על המיטה, וכשחש שהוא עומד למות – וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, ומששכב – וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
