אלא טעם יש בדבר. דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתי' יחי ראובן ואל ימות כל אותן מ' שנה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותי' של יהודה מגולגלין בארון מפני הנדוי שקבל עליו שנאמר וחטאתי לך כל הימים אמר משה מי גרם לראובן שיודה במעשה בלהה יהודה שמע ה' קול יהודה ומייתי לה רש"י בפרשת וזאת הברכה:
ואנשי חיל בקיאין באומנת' לרעות צאן. לא מענין צבא המלחמה כמו חיל כשדים ולא מענין חוזק ואומץ כמו ותאזרני חיל ולא מענין ממון כמו ואת כל חילם ואת כל טפם כי מה טעם ושמתם שרי מקנה:
על אשר לי על צאן שלי. לא על כל אשר לי שהרי ושמת' שרי מקנה כתיב אבל מה שאמר על צאן שלי ולא על מקנה שלי כמאמר הכתוב הוא מפני שהמקנה הנזכר פה היא הצאן כדכתיב אעלה ואגידה לפרעה ואומרה אליו והאנשים רועי צאן וכתיב ויאמר פרעה מה מעשיכם ויאמרו אל פרעה רועי צאן עבדיך כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך ואע"פ שכתוב וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו וכתיב אבי ואחי וצאנם ובקרם כו' כיון שלא אמרו לפרעה רק רועי צאן צריך לפרש על אשר לי על צאן שלי לא על המקנה שלי הכולל הצאן והבקר ומה שלא פי' זה גבי ושמתם שרי מקנה רק על מאמר על אשר לי הוא מפני שמפורשים בו שני עניינים יחד האחד שמאמר על אשר לי אינו מורה על כל אשר לו רק על הבהמות והאחר שפי' מקנה הוא הצאן:
ויברך יעקב היא שאלת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים. לא ברכה ממש דומיא דויברכו את המלך שלמה דאם כן למה חזר וברכו בצאתו מלפניו הרי כבר ברכו בבואו לפניו דדוחק הוא לומר דויברך הראשון הוא ברכה ממש ויברך השני שאלת שלום אלא עכ"ל ששניהם שאלת שלום הן הראשון בבואו לפניו כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים והשני בצאתו מלפניו כדרך כל הנפטרים מלפני השרים ליטול רשות מהם ומה שכתב אחר זה ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס לקראתו הוא ממדרש תנחומא שמפרש ויברך ברכה ממש וזהו שכתב באחרונה אחר ומה ברכה ברכו תנחומא כלומר שזה המאמר של מה ברכה ברכו הם דברי תנחומא וי"מ שויברך הראשון לבדו הוא שאלת שלום ויברך השני הוא ברכה ממש שאין דרך לברך את המלך רק בצאתו מלפניו וזהו שכתב מיד ומה ברכה ברכו והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נראה לפי שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך כמו שאמרו כלום יש עבד נותן שלום לרבו. ואינה טענה כי הרב ז"ל לא כיון בשאלת שלום פה על שאלת שלום הנהוג בין איש לרעהו רק על שאלת השלום הנהוג במלכים ולכן אמר כדרך כל הנראים לפני המלכים ולא אמר לפני האהובים ששאלת שלום המלכים הוא התנשאות וכבוד לא שאלת שלום ממש אלא שמפני שהוא במקום שאלת שלום של האהובים קורא אות' שאלת שלום ופי' ויברך כמו כי תמצא איש לא תברכנו:
ימי מגורי ימי גרותי. לא ימי דירתי כמו מי יגור באהליך שפירושו כמו מי ישכון בהר קדשיך:
רעמסס מארץ גושן היא. פי' חלק ואם כן צ"ל שכשאמרו לו לפרעה ישבו נא עבדיך בארץ גושן שבקשו כל ארץ גושן בעבור רעמסס שהיא חלק ממנה ואין זה מדרך מבקשי מתנות כי דרך המבקשים תמיד לבקש מה שצריך להם או פחות ממנו לא יותר ולכן הוכרח החכם רבי אברה' ן' עזרא לפרש שרעמסס כלל וגושן פרט או ששניהם אחד ויש לו שני שמות:
לפי הטף לפי הצריך לכל בני ביתם. הוסיף מלת הצריך גם פי' הטף בני ביתם מפני שלולא תוספת מלת הצריך יהיה המובן מזה שנתן להם ככרות לחם כפי מספר הטף ואין זה המכוון אלא שנתן להם לחם לפי צורך הטף ומה שפי' הטף לכל בני ביתם הוא מפני שהטף מורה על הקטנים והקטנות בלבד וכל בני ביתם מורה על כל הנמצאים בביתם וזהו הרמוז במלת ואת כל בית אביו והכתוב שאמר לפי הטף במקום כל בני ביתם הוא מפני שדרך הטף לפרר הלחם שלא לצורך אמר שאף לפי צורך הטף שדרכו לפרר ולהשליך שהוא יותר מכדי צרכו כלכנ כ"ש לפי הצריך להם:
ולחם אין בכל הארץ חוזר לענין ראשון. שהיא השנה הראשונה לשני הרעב לא לשנה השלישית שהיא אחר השנתים שעברו מהרעב כפי המובן ממקומו שהרי בב"ר אמרו בהדיא א"ר יוסי בר חנינא שתי שנים נעשה רעב כיון שירד יעקב למצרים כלה הרעב ואין לחשוד את יוסף בפתרונו מפני שלא אמר יוסף בפתרונו שהרעב יהיה בארץ מצרים לבדה כמו בשבע שני השבע כי בשבע שני השבע אמר שבע גדול בכל ארץ מצרים ובשבע שני הרעב אמר וקמו שבע שני רעב אחריהן ולא אמר במצרים ואחריו כתיב ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים ובראותם שהרעב היה בכל השבע שנים בשאר הארצות ובארץ מצרים לבדה הוקל מעת בא יעקב למצרים ידעו הכל שמפני ברכת הנביא היה זה וכ"ש בראותם את נילוס שעלה לקראתו שבזה נתפרסם לכל כי ברכת השם באה לרגלי הנביא אבל החכם ר' אברהם ן' עזרא רדף אחרי הפשט ופי' אותו לפי מקומו:
ודומה לו כמתלהלה כו'. הוא סובר שהה"א היא תמורת האל"ף כי אותיות אהו"י מתחלפין והוא מוכפל הפ"א וכן ותלה כמו ותלא וכן דעת רב סעדיא הגאון ז"ל כאד' הנלא' ולא ידע מה לעשות גם יתכן שהוא סובר ששורש מתלהלה כדעת הרד"ק ופי' כמו ותלא טעמו כמו ותלאה וכן כמתלהלה:
בשבר אשר הם שוברים נותנין לו את הכסף. הוסיף נותנין לו את הכסף כאילו אמר וילקט יוסף את כל הכסף וגו' בשבר אשר היו שוברים ונותנין לו את הכסף מפני שזולת זה יהי' פירושו שלקט יוסף את כל הכסף בתוך השבר אשר היו שוברים או עם השבר אשר היו שוברים שפירושו שקבץ הכסף והשבר יחד:
בשנה השנית לשני הרעב. כי ולחם אין בכל הארץ חוזר לענין ראשון כדלעיל:
כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדני. פי' כי אם תם כי אשר תם כמו עד אם דברתי דברי שפירושו עד אשר דברתי דברי כדלעיל כי לא יתכן לפרשם כמשמען מפני שמלת אם מורה על התנאי ואין ענין התנאי נופל בם אבל לבי מגמג' כי אין טעם למלת אשר במקום הזה כי היה לו לומר כי תם הכסף לא כי אשר תם הכסף ואמר והמקנה במקום ומקנה הבהמ' להודיע שהבהמה פה הוא ביאור המקנה לא הבדל כי שם המקנה איננו נופל חוץ מהבהמה בשום מקום והוסיף ובא הכל קודם אל אדנ' מפני שבזולת זה יהיה אל אדני דבק עם תם הכסף והמקנה ואין טעם לו כי לא תם הכסף רק לבעליו רק הוא דבק עם תוספת ובא הכל ואמר אל יד אדני במקום אל אדני מפני שהמכוון פה הוא שבא ברשותו הנקרא יד לא שבא אליו כפי המובן ממלת אל אדני כי אינו נופל בממון שבא אליו רק שבא לו כי הלמ"ד מורה על קניין לבעל הקניין ויהיה פיר' המקרא הזה תם הכסף והמקנה מבעליו ובא הכל לרשות אדני:
בלתי אם גויתנו כמו אם לא גויתנו. כי מלת בלתי אם תפרשנו כמו עד בלתי השאיר לו שריד שהוא כמו לא יהיה פי' בלתי אם גויתנו ולא אם גויתנו ואין טעם לו ואם תפרשנו לבד כמו בלתי לה' לבדו יהיה פי' בלתי אם גויתנו לבד אם גויתנו ואין טעם לו כי מלת אם מורה על התנאי ואין לו ענין במקום הזה לפיכך הוצרך להקדים מלת אם קודם מלת בלתי כאילו אמר לא נשאר אם גויתנו שפירושו אם לא גויתנו שטעמו אלא גויתנו:
ותן זרע לזרוע. לא לאכול כי כתוב הא לכם זרע וזרעת' ועוד דא"כ ותן לחם או בר מיבעי ליה ועוד שכבר אמר קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ופי' ותן זרע ועוד תן לנו זרע לזרוע חוץ מהלחם שתתן לנו על גויתנו ואדמתנו:
לא תשם לא תהיה שממה. אף על פי שמלת תשם היא על משקל תדע ושרשה ישם ומלת שממה שרשה שמם יהיו שני שרשים בענין אחד וכמוהו רבים:
ותהי הארץ לפרעה קנויה לו. לא תחת ממשלתו כי גם קודם זה תחת ממשלתו היתה:
העביר יוסף מעיר לעיר. אמר העביר יוסף שלא תאמר פרעה הסמוך לו ואין זה נכון כי הקונה והמעביר והנותן הזרע והמתנה שיתנו החומש לפרע' אחד הוא ואחר שיוסף הוא העושה הכל יהיה גם המעביר יוסף בהכרח ואמר מעיר לעיר במקום לערים מפני שהמובן מלערים הוא שפזרם לערי' קצתם בעיר זו וקצתם בעיר זו ואין טעם לפזור הזה רק טעמו שהעביר אנשי העיר הזאת בעיר אחרת ואנשי העיר האחרת בעיר הזאת לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ ולא בעבור שיזכה פרעה בקנייתו כי הקרקע נקנית בכסף או בשט' או בחליפין ואחר שנתן להם לחם תחת אדמתם הנה כבר זכה בקנייתו אם בחליפין אם נתן הלחם תמורת אדמתם בלא שומא אם בכסף אם נתנו להם בשומא דשוה כסף ככסף:
מקצה גבול מצרים ועד קצהו כן עשה לכל הערים אשר בכל מלכות מצרים מקצה גבולה. לא מקצה גבול עיר מצרים ועד קצהו לבד כי כתוב ואת העם העביר אותו לערים משמע לכל הערים לא לעיר מצרים לבדה:
לזרע השדה שבכל שנה. פ' לא בשנה הראשונה לבדה אבל לא ידעתי למה לא פי' זה גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם:
ולאשר בבתיכם לאכול העבדים והשפחות אשר בבתיכם. לא לאכול כל אשר בבתיכם שא"כ מה צורך לכתוב אחר זה ולאכול לטפכ':
נמצא חן לעשו' לנו כאשר אמרת. לא שהוא התחלת ענין שהיו מבקשים שיהיו לחן לפניו כי אין לו טעם במקום הזה:
והיינו עבדים להעלות המס הזה בכל שנה ושנה. לא שיהיו עבדים קנויים לו כקנין העבד לרבו כי אעפ"י שאמרו לו קנה אותנו כו' ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה הוא לא עשה כן רק ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה לתת להם לחם לאכול וזרע לזרוע בקנין אדמתם לבדה ואיך יחזרו אחר כך לומר שיהיו עבדים לפרעה:
בארץ מצרים בארץ גושן והיכן בארץ גושן שהיא מארץ מצרים. לא בארץ מצרים שבארץ גושן כי ארץ נושן חלק ממצרים היא:
למה פרשה זו סתומה. ב"ר. אינו ר"ל למה היא פסקא סתומה ולא פתוחה שהרי אין כאן לא פתוחה ולא סתומה ועוד אם היה כאן פסקא ושאלו עליה למה אינה פתוחה כשאר כל הפסקות שבתחלת הפרשה מדוע לא שאלו על הפסקא הסתומה שבתחלת פרשת ויצא יעקב למה היא סתומה אלא הכי פירושא למה פרשה זו סתומה בלתי שום ריוח כלל וקראה בשם פרשה אף על פי שאין כאן ריוח כלל מפני שעזרא ע"ה לא תקן תחלת הפרשה הזאת מן ויחי יעקב אלא מפני שהיה מקובל אצלו שראוי להיות שם פסקא אלא שהשם גזר שלא יעשו אותה ומפני זה שאלו הסבה ואמרו למה פרשה זו סתומה:
לפי שכיון שנפטר יעקב. ואף על פי שמקום פטירתו הוא בפסוק ויגוע וימת מכל מקום כיון שמנה כאן כל שנותיו זהו מקום מיתתו אלא ששב לבאר מה שקרו לו קודם מיתתו ופי' ויקרבו וכאשר קרבו:
מצרת השעבוד. ואף על פי שיוסף חי אחר פטירתו של יעקב נ"ד שנה וא"א לשעבדם בחייו שהיה מושל בכל ארץ מצרים ואמרו כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא התחילו לשעבדם י"ל שלא היה שעבוד ממש אלא דרך בקשה ופיוס כמו שאמרו בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך שזה לא היה יכול יוסף למונעו מפני שגם המצריים היו עושים זה ברצונם להראות חבתן למלך אלא שעם כל זה היו ישראל מצירים על הפועל הזה מפני שהיו רואים בשכלם שזה יהיה סבה לשעבדן בסוף שלא ברצונם וכ"ש בהיותם מקובלים מאבותיהם שהם עתידים שישתעבדו למצרים והיינו צרת השעבוד דקאמר ולא שעבוד ממש ופי' שהתחילו לשעבדם שהתחילו לעשות בהם סימני השעבוד:
שבקש לגלות הקץ לבניו ונסתם הימנו. ב"ר. אע"פ שגלוי הקץ הוא בפסוק האספו ואגידה לכם כמו שפרש"י שם מ"מ כיון דמסתמא לא היה הפועל הזה אלא סמוך למיתתו וכאן הוא מקום מיתתו כדפי' רש"י ושם א"א לסתום דלא מינכרא מילתא כמו בתחלת הפרשה הוכרח לסתום בתחלת הפרשה:
כל מי שנאמרה בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו. ב"ר. ופי' ויקרבו נתקרבו ונתקצרו שלא הגיעו לימי אבותיו דא"א לומר שקרב ליום המיתה דא"כ ויקרב למות או ויקרב בימים מיבעי ליה כמו ובא עד קצו באים בימים שהוא בא אל קצו או אל ימי קצו לא שימי קצו באין אליו ובב"ר נתעוררו על זה גבי הן קרבו ימיך למות ואמרו א"ל הב"ה היום קובל עליך כאדם האומר קרב פלוני אצל פלוני והראיה על שכל מי שנאמרה בו קריבה לא הניע לימי אבותיו מדוד שנ' בו ויקרבו ימי דוד למות ולא הגיעו לימי אבותיו שהרי עובד אמרו רז"ל שחי יותר מת' שנה ודוד מת בן ע' שנה ומשה שנ' בו הן קרבו ימיך למות מת בן ק"כ שנה ואביו מת בן קל"ג שנה אף כאן ויקרבו ימי ישראל שמת בן קמ"ז שנה ואביו מת בן ק"פ שנה:
לפי שהיה יכולת בידו. בב"ר אמרו לא לראובן שהוא בכור ולא ליהודה שהוא מלך אלא ליוסף שהי' ספוק בידו לעשות אבל אין לומר למה ליוסף ולא לכולם יחד שכולם נשאוהו דכתיב וישאו אותו בניו ארצה כנען דא"כ מאי למי שהיה יכולת בידו דקאמר וכי מי הוציא את יוסף מן הכלל הרי גם הוא בכלל כל האחים:
שים נא ידך והשבע לי. לא ששימת היד היא שבועה שהרי באליעזר הוא אומ' שים נא ידך ואשביעך אלמא שימ' היד לאו שבועה היא אלא כדרך כל הנשבעים שנשבעין וחפץ בידם ואע"פ שהטעם של המילה היתה חביבה לו אינה אלא לאברהם לבדו מפני שהיתה המצוה הראשונה שנצטוה עליה ובאה לו ע"י צער אבל לא ליעקב מ"מ כבר נמשך המנהג גם לבניו אחריו:
חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת ב"ר. ואינו ר"ל שאין חסד של אמת אלא החסד שעושין עם המתים שהרי אליעזר אמר ללבן ובתואל ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני והיה קיים וכן המרגלים אמרו לרחב והיה בתת יי' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת אלא הכי פירושא החסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול נקרא חסד של אמת ולפיכך כל מקום שאינו מצפה לתשלום גמול נקרא חסד של אמת ובהיות שלבן ובתואל לא היו מצפין מאברהם שום תשלום גמול לרוב המרחק שביניהם עד שאמר לבן ליעקב בלכתו אל ארץ מגורי אביו יצף יי' ביני וביניך כי נסת' איש מרעהו אמר להם אליעזר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני וכן מה שאמרו המרגלים לרחב ועשינו עמך חסד ואמת הוא מפני שהחסד ההוא לא יהיה אלא אחר כבוש הארץ כדכתיב והיה בתת יי' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת ואחר כבוש הארץ שוב אינם מצפים ממנה תשלום גמול ואעפ"י שבעת שנדרו לה לעשות עמה חסד ואמת עשת' להם חסד ותטמנם בפשתי העץ מ"מ בעת עשותם לה החסד לאחר כבוש הארץ אינם מצפים ממנה תשלום גמול ולכן מפני שהחסד שעשתה היא להם ותטמנם בפשתי העץ לא היה אלא לתשלום גמול כדי שיעשו לה גם הם תשלום גמול אמרה להם כי עשיתי עמכם חסד ולא אמרה חסד ואמת וגם אמרה להם שישבעו לה שיעשו עמה חסד ולא חסד ואמת מפני שלא בקשה זה אלא לתשלום גמול שעשת' היא להם ומעתה תו ליכא לאקשויי ממה ששלם יעקב ליוסף על אודות שנשבע לו להוליכו לקוברו בארץ ואמר לו ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך ופרש"י אתה טורח להתעסק בקבורתי גם אני הנה נתתי לך נחלה שתקבר בו ועם כל זה אמר לו יעקב ועשית עמדי חפד ואמת אל נא תקברני במצרים ולא לתרוצי עלה שבשעה שאמר לו יעקב ועשית עמדי חסד ואמת עדיין לא היה בדעתו לתת לו שכם אחד על אחיו משום דבשעת עשיית החסד הזה ליעקב להוליכו לארץ לקוברו שהוא אחר מיתתו לא היה מצפה לתשלום גמול דמאי דהוה הוה שהרי לא נתן לו את שכם על תנאי שאם לא יטרח לקוברו שלא יזכה בה:
סופה להיות עפרה כנים ושאין מתי חוצה לארץ כו' ושלא יעשוני מצרים עבודת כוכבי'. מהכא משמע שכל הג' טעמי' הללו הן טעם לאל נא תקברני במצרים אבל בב"ר אמרו אל נא תקברני במצרים למה שסוף ארץ מצרים ללקות בכנים וזהו מרחשות תחת גופי ד"א שלא יעשו ממני עבודת כוכבי' שכשם שנפרעין מעובדי עבודת כוכבי' כך נפרעין ממנה שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולמה כל האבות מחבבין קבורת א"י אמר ר' אלעזר איכא דברים בגו א"ר יהושע בן לוי מהו דברים בגו אתהלך לפני יי' בארצות החיים בארצות ששם המתים חיים שלא יצטער בצער גלגול מחילות שכל הצדיקים הקבורים בחוצה לארץ עושה להם הב"ה מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו והן מתגלגלין ובאים עד שהן מגיעין לא"י ושם הב"ה נותן להם רוח חיים והן עומדין משמע שהשני טעמים של עבודת כוכבים ושל כנים הם טעם לאל נא תקברני במצרים והטעם של גלגול מחילות הוא טעם לונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם שאם מפני שני הטעמים של עבודת כוכבים ושל כנים לבדם היה די לומר אל נא תקברני במצרים למה הוצרך לבקש שיוליכוהו לא"י אלא ודאי איכא דברים בנו וזהו הנכון, אבל לפרש"י קשה דאי משום צער גלגול מחילות אל נא תקברני חוצה לארץ מיבעי ליה לכלול מצרים ושאר הארצות שהרי באיזה מקום שיקברוהו אפילו חוץ ממצרים יש בו צער גלגול מחילות אלא עכ"ל דטעם גלגול מחילות לא קאי אלא על וקברתני בקבורתם אלא שעם כל זה אינו מתוקן דאי משום גלגול מחילות די בעצמותיו כמו ביוסף ולמה צוה שיוליכוהו מיד לא"י ומה שהכריחם לומר כל הטעמים הללו ולא הספיק להם באחד הוא מפני שמטעם עבודת כוכבים לבדו או מטעם הכנים לבדו די באל נא תקברני במצרים ולמה הוצרך לומר ונשאתני וגו' ומטעם גלגול מחילות לבדו די בעצמותיו כיוסף אבל מטעם העבודת כוכבים וגלגול מחילות לבדם או מטעם הכנים וגלגול מחילות די אלא דכולהו איתנהו:
ושכבתי עם אבותי וי"ו זו מחובר למעלה. כי פירוש ושכבתי עם אבותי היא הגויעה כדלקמיה והגויעה היא קודם הקבורה ולא יתכן לומר אל נא תקברני ואחר כך ושכבתי עם אבותי:
ואני סופי לשכב עם אבותי ואת' תשאני. הוסיף מלת ואני קודם מלת ושכבתי מפני ששים נא ידך הוא לנוכח ומלת ושכבתי הוא למדבר בעדו ולא יתכן להתחבר שניהם אלא בשיבדיל במלת ואני ביניהם להבדיל בין הנוכח ובין המדבר בעדו גם הוסיף מלת סופי על ושכבתי מפני שאין המיתה בבחירתו של יעקב בשימת היד של יוסף. ואמרו שים נא ידך ואני אשכב עם אבותי מורה ששניהם הם בבחיר' אבל עם תוספת סופי על מלת ושכבתי הודיענו שאין זה כמו זה גם הוסיף מלת ואתה קודם מלת ונשאתני להבדיל בין ושכבתי המורה על המדבר בעדו ובין ונשאתני המורה על הנוכח כמו שהוסיף מלת אני קודם מלת ושכבתי להבדיל בין שים נא ידך המורה על הנוכח ובין ושכבתי המורה על המדבר בעדו:
ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה. שפירושו קבורה שאז יהיה הוי"ו של ושכבתי במקומו ומפני שא"א להתפרש מלת ושכבתי על הקבורה מפני שושכבתי מורה בעצמו וקבורתו היא על ידי אחרים הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני:
שהרי כתיב אחריו ונשאתני וקברתני. פי' וא"א לומר ונשאתני אח' השכיבני עם אבותי במער' ולא וקברתני פעם שני' אם לא בשיפרש וי"ו ונשאתני כשתשאני כמו שפי' החכם ר' אברה' בן עזר' והרב ז"ל ימאן זה המין מן הוי"ו ועוד שאין תועלת בזה מפני הקושי' השנית שבכ"מ ל' השכיבה עם אבותיו היא הגויעה לא הקבורה:
וישתחו ישראל תעלא בעידניה סגיד ליה. פי' אפי' השועל שהוא השפל שבחיות בעת שאתה צריך לו תשתחוה לו ולכן השתחוה יעקב ליוסף מפני שהיה צריך לו ולא מפני שהיה מלך וצריך לחלוק לו כבוד כדלקמיה דא"כ כשבא לפניו מיד היה ראוי להשתחוות לא אחר שבקש ממנו צרכו ונתרצה ונשבע לו:
הפך עצמו לצד השכינה. כי דרך היושב על המטה להיות פניו כנגד רגלי המטה ואחוריו כנגד מראשותיו וכשהוא משתחוה לאותו שמדבר עמו שהוא כנגדו הוא משתחוה כנגד רגלי המטה לא כנגד מראשותיו אך מפני שהשכינה היתה למעלה ממראשותיו של חולה הוצרך יעקב אבינו להפך עצתו בעת השתחוייתו כנגד מראשותיו מפני כבוד השכינה ואע"פ שיעקב אבינו באותה העת עדיין לא היה חולה מדכתיב בתריה ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה מכלל דקודם זה לא היה חולה מ"מ תשש כחו כ"כ עד שהיה כחול' דאל"כ למה היה מבקש מקום קבורתו וא"ת ומי הכריחם לומר שהשתחוייתו של יעקב היתה ליוסף עד שיצטרך לומר שפי' על ראש המט' לא על ראש המט' ממש אלא שהפך עצמו לצד ראש המטה מפני שהית' השכינה למעל' ממראשותיו והשתחווייתו ליוסף היתה על דרך תעלא בעידניה סגיד ליה דלמא לא היתה השתחוייתו אלא לשכינה שלמעלה ממראשותיו על שעזרו וקובלו דבריו ליוסף כאדם הנותן תודה לשם על הטובה שעשה לו או על ההצלה שהצילו. י"ל דמדהוה ליה לקרא לפרושיה וישתחו ישראל ליי' או לאלהים כדי שלא נחשוב שהיתה ליוסף שהיה מדבר עמו דומיא דוהוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים דמסתמא לעשו היתה למדנו שהשתחוייתו זאת ליוסף היתה אלא שהפך פניו לנגד השכינה:
שהיתה מטתו שלמה. ויהיה פי' מלת ראש לשון חשיבות כמו קח לך בשמים ראש ופי' על המטה על הבנים שהבנים נקראים מטה שהמטה נקראת פוריא על שם שפרין ורבין עליה ופי' וישתחו לשם על שזכהו בשלמות בניו כי עד עכשו היה מסופק על יוסף מפני שנשבה לבין האומות ונהיה עליהם מלך והיה חושב שמא ח"ו נטה מדרכיו הטובים שגדל בהם עכשו שראה שעודנו עומד בצדקתו שהרי נשבע לו לקיים דבריו והכיר שלימות מטתו השתחוה לשם שזכהו בכך:
