א לִבְנֵ֣י עַמּ֗וֹן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲבָנִ֥ים אֵין֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יוֹרֵ֖שׁ אֵ֣ין ל֑וֹ מַדּ֗וּעַ יָרַ֤שׁ מַלְכָּם֙ אֶת־גָּ֔ד וְעַמּ֖וֹ בְּעָרָ֥יו יָשָֽׁב׃ ב לָכֵ֡ן הִנֵּה֩ יָמִ֨ים בָּאִ֜ים נְאֻם־יְהוָ֗ה וְ֠הִשְׁמַעְתִּי אֶל־רַבַּ֨ת בְּנֵי־עַמּ֜וֹן תְּרוּעַ֣ת מִלְחָמָ֗ה וְהָֽיְתָה֙ לְתֵ֣ל שְׁמָמָ֔ה וּבְנֹתֶ֖יהָ בָּאֵ֣שׁ תִּצַּ֑תְנָה וְיָרַ֧שׁ יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יֹרְשָׁ֖יו אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ ג הֵילִ֨ילִי חֶשְׁבּ֜וֹן כִּ֣י שֻׁדְּדָה־עַ֗י צְעַקְנָה֮ בְּנ֣וֹת רַבָּה֒ חֲגֹ֣רְנָה שַׂקִּ֔ים סְפֹ֕דְנָה וְהִתְשׁוֹטַ֖טְנָה בַּגְּדֵר֑וֹת כִּ֤י מַלְכָּם֙ בַּגּוֹלָ֣ה יֵלֵ֔ךְ כֹּהֲנָ֥יו וְשָׂרָ֖יו יַחְדָּֽיו׃ ד מַה־תִּתְהַֽלְלִי֙ בָּֽעֲמָקִ֔ים זָ֣ב עִמְקֵ֔ךְ הַבַּ֖ת הַשּֽׁוֹבֵבָ֑ה הַבֹּֽטְחָה֙ בְּאֹ֣צְרֹתֶ֔יהָ מִ֖י יָב֥וֹא אֵלָֽי׃ ה הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא עָלַ֜יִךְ פַּ֗חַד נְאֻם־אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה צְבָא֖וֹת מִכָּל־סְבִיבָ֑יִךְ וְנִדַּחְתֶּם֙ אִ֣ישׁ לְפָנָ֔יו וְאֵ֥ין מְקַבֵּ֖ץ לַנֹּדֵֽד׃ ו וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן אָשִׁ֛יב אֶת־שְׁב֥וּת בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן נְאֻם־יְהוָֽה׃ ז לֶאֱד֗וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הַאֵ֥ין ע֛וֹד חָכְמָ֖ה בְּתֵימָ֑ן אָבְדָ֤ה עֵצָה֙ מִבָּנִ֔ים נִסְרְחָ֖ה חָכְמָתָֽם׃ ח נֻ֤סוּ הָפְנוּ֙ הֶעְמִ֣יקוּ לָשֶׁ֔בֶת יֹשְׁבֵ֖י דְּדָ֑ן כִּ֣י אֵ֥יד עֵשָׂ֛ו הֵבֵ֥אתִי עָלָ֖יו עֵ֥ת פְּקַדְתִּֽיו׃ ט אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ לֹ֥א יַשְׁאִ֖רוּ עֽוֹלֵל֑וֹת אִם־גַּנָּבִ֥ים בַּלַּ֖יְלָה הִשְׁחִ֥יתוּ דַיָּֽם׃ י כִּֽי־אֲנִ֞י חָשַׂ֣פְתִּי אֶת־עֵשָׂ֗ו גִּלֵּ֙יתִי֙ אֶת־מִסְתָּרָ֔יו וְנֶחְבָּ֖ה לֹ֣א יוּכָ֑ל שֻׁדַּ֥ד זַרְע֛וֹ וְאֶחָ֥יו וּשְׁכֵנָ֖יו וְאֵינֶֽנּוּ׃ יא עָזְבָ֥ה יְתֹמֶ֖יךָ אֲנִ֣י אֲחַיֶּ֑ה וְאַלְמְנֹתֶ֖יךָ עָלַ֥י תִּבְטָֽחוּ׃ יב כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִ֠נֵּה אֲשֶׁר־אֵ֨ין מִשְׁפָּטָ֜ם לִשְׁתּ֤וֹת הַכּוֹס֙ שָׁת֣וֹ יִשְׁתּ֔וּ וְאַתָּ֣ה ה֔וּא נָקֹ֖ה תִּנָּקֶ֑ה לֹ֣א תִנָּקֶ֔ה כִּ֥י שָׁתֹ֖ה תִּשְׁתֶּֽה׃ יג כִּ֣י בִ֤י נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּֽי־לְשַׁמָּ֧ה לְחֶרְפָּ֛ה לְחֹ֥רֶב וְלִקְלָלָ֖ה תִּֽהְיֶ֣ה בָצְרָ֑ה וְכָל־עָרֶ֥יהָ תִהְיֶ֖ינָה לְחָרְב֥וֹת עוֹלָֽם׃ יד שְׁמוּעָ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה וְצִ֖יר בַּגּוֹיִ֣ם שָׁל֑וּחַ הִֽתְקַבְּצוּ֙ וּבֹ֣אוּ עָלֶ֔יהָ וְק֖וּמוּ לַמִּלְחָמָֽה׃ טו כִּֽי־הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֖וּי בָּאָדָֽם׃ טז תִּֽפְלַצְתְּךָ֞ הִשִּׁ֤יא אֹתָךְ֙ זְד֣וֹן לִבֶּ֔ךָ שֹֽׁכְנִי֙ בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֔לַע תֹּפְשִׂ֖י מְר֣וֹם גִּבְעָ֑ה כִּֽי־תַגְבִּ֤יהַ כַּנֶּ֙שֶׁר֙ קִנֶּ֔ךָ מִשָּׁ֥ם אֽוֹרִידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה׃ יז וְהָיְתָ֥ה אֱד֖וֹם לְשַׁמָּ֑ה כֹּ֚ל עֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֥ם וְיִשְׁרֹ֖ק עַל־כָּל־מַכּוֹתֶֽהָ׃ יח כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וּשְׁכֵנֶ֖יהָ אָמַ֣ר יְהוָ֑ה לֹֽא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃ יט הִ֠נֵּה כְּאַרְיֵ֞ה יַעֲלֶ֨ה מִגְּא֣וֹן הַיַּרְדֵּן֮ אֶל־נְוֵ֣ה אֵיתָן֒ כִּֽי־אַרְגִּ֤יעָה אֲרִיצֶ֨נּוּ מֵֽעָלֶ֔יהָ וּמִ֥י בָח֖וּר אֵלֶ֣יהָ אֶפְקֹ֑ד כִּ֣י מִ֤י כָמ֙וֹנִי֙ וּמִ֣י יֹעִידֶ֔נִּי וּמִי־זֶ֣ה רֹעֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד לְפָנָֽי׃ כ לָכֵ֞ן שִׁמְע֣וּ עֲצַת־יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ אֶל־אֱד֔וֹם וּמַ֨חְשְׁבוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב אֶל־יֹשְׁבֵ֣י תֵימָ֑ן אִם־לֹ֤א יִסְחָבוּם֙ צְעִירֵ֣י הַצֹּ֔אן אִם־לֹ֥א יַשִּׁ֛ים עֲלֵיהֶ֖ם נְוֵהֶֽם׃ כא מִקּ֣וֹל נִפְלָ֔ם רָעֲשָׁ֖ה הָאָ֑רֶץ צְעָקָ֕ה בְּיַם־ס֖וּף נִשְׁמַ֥ע קוֹלָֽהּ׃ כב הִנֵּ֤ה כַנֶּ֙שֶׁר֙ יַעֲלֶ֣ה וְיִדְאֶ֔ה וְיִפְרֹ֥שׂ כְּנָפָ֖יו עַל־בָּצְרָ֑ה וְֽ֠הָיָה לֵ֞ב גִּבּוֹרֵ֤י אֱדוֹם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כְּלֵ֖ב אִשָּׁ֥ה מְצֵרָֽה׃ כג לְדַמֶּ֗שֶׂק בּ֤וֹשָֽׁה חֲמָת֙ וְאַרְפָּ֔ד כִּי־שְׁמֻעָ֥ה רָעָ֛ה שָׁמְע֖וּ נָמֹ֑גוּ בַּיָּ֣ם דְּאָגָ֔ה הַשְׁקֵ֖ט לֹ֥א יוּכָֽל׃ כד רָפְתָ֥ה דַמֶּ֛שֶׂק הִפְנְתָ֥ה לָנ֖וּס וְרֶ֣טֶט ׀ הֶחֱזִ֑יקָה צָרָ֧ה וַחֲבָלִ֛ים אֲחָזַ֖תָּה כַּיּוֹלֵדָֽה׃ כה אֵ֥יךְ לֹֽא־עֻזְּבָ֖ה עִ֣יר תהלה (תְּהִלָּ֑ת) קִרְיַ֖ת מְשׂוֹשִֽׂי׃ כו לָכֵ֛ן יִפְּל֥וּ בַחוּרֶ֖יהָ בִּרְחֹבֹתֶ֑יהָ וְכָל־אַנְשֵׁ֨י הַמִּלְחָמָ֤ה יִדַּ֙מּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כז וְהִצַּ֥תִּי אֵ֖שׁ בְּחוֹמַ֣ת דַּמָּ֑שֶׂק וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בֶּן־הֲדָֽד׃ כח לְקֵדָ֣ר ׀ וּֽלְמַמְלְכ֣וֹת חָצ֗וֹר אֲשֶׁ֤ר הִכָּה֙ נבוכדראצור (נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר) מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה ק֚וּמוּ עֲל֣וּ אֶל־קֵדָ֔ר וְשָׁדְד֖וּ אֶת־בְּנֵי־קֶֽדֶם׃ כט אָהֳלֵיהֶ֤ם וְצֹאנָם֙ יִקָּ֔חוּ יְרִיעוֹתֵיהֶ֧ם וְכָל־כְּלֵיהֶ֛ם וּגְמַלֵּיהֶ֖ם יִשְׂא֣וּ לָהֶ֑ם וְקָרְא֧וּ עֲלֵיהֶ֛ם מָג֖וֹר מִסָּבִֽיב׃ ל נֻסוּ֩ נֻּ֨דוּ מְאֹ֜ד הֶעְמִ֧יקוּ לָשֶׁ֛בֶת יֹשְׁבֵ֥י חָצ֖וֹר נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּֽי־יָעַ֨ץ עֲלֵיכֶ֜ם נְבוּכַדְרֶאצַּ֤ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ עֵצָ֔ה וְחָשַׁ֥ב עליהם (עֲלֵיכֶ֖ם) מַחֲשָׁבָֽה׃ לא ק֣וּמוּ עֲל֗וּ אֶל־גּ֥וֹי שְׁלֵ֛יו יוֹשֵׁ֥ב לָבֶ֖טַח נְאֻם־יְהוָ֑ה לֹא־דְלָתַ֧יִם וְלֹֽא־בְרִ֛יחַ ל֖וֹ בָּדָ֥ד יִשְׁכֹּֽנוּ׃ לב וְהָי֨וּ גְמַלֵּיהֶ֜ם לָבַ֗ז וַהֲמ֤וֹן מִקְנֵיהֶם֙ לְשָׁלָ֔ל וְזֵרִתִ֥ים לְכָל־ר֖וּחַ קְצוּצֵ֣י פֵאָ֑ה וּמִכָּל־עֲבָרָ֛יו אָבִ֥יא אֶת־אֵידָ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ לג וְהָיְתָ֨ה חָצ֜וֹר לִמְע֥וֹן תַּנִּ֛ים שְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם לֹֽא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃ לד אֲשֶׁ֨ר הָיָ֧ה דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא אֶל־עֵילָ֑ם בְּרֵאשִׁ֗ית מַלְכ֛וּת צִדְקִיָּ֥ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ לה כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י שֹׁבֵ֖ר אֶת־קֶ֣שֶׁת עֵילָ֑ם רֵאשִׁ֖ית גְּבוּרָתָֽם׃ לו וְהֵבֵאתִ֨י אֶל־עֵילָ֜ם אַרְבַּ֣ע רוּח֗וֹת מֵֽאַרְבַּע֙ קְצ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וְזֵ֣רִתִ֔ים לְכֹ֖ל הָרֻח֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה הַגּ֔וֹי אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־יָב֥וֹא שָׁ֖ם נִדְּחֵ֥י עולם (עֵילָֽם׃) לז וְהַחְתַּתִּ֣י אֶת־עֵ֠ילָם לִפְנֵ֨י אֹיְבֵיהֶ֜ם וְלִפְנֵ֣י ׀ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֗ם וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיהֶ֧ם ׀ רָעָ֛ה אֶת־חֲר֥וֹן אַפִּ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם׃ לח וְשַׂמְתִּ֥י כִסְאִ֖י בְּעֵילָ֑ם וְהַאֲבַדְתִּ֥י מִשָּׁ֛ם מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִ֖ים נְאֻם־יְהוָֽה׃ לט וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים אשוב (אָשִׁ֛יב) אֶת־שבית (שְׁב֥וּת) עֵילָ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
לבני עמון, נחלת גד היתה בגבול בני עמון (יהושע י"ג כ"ה), ולכן נתישבו בערי גד, ועז"א וכי בנים אין לישראל, אם אין להם בנים או היורש אין לו שאר יורשים, ומדוע ירש מלכם את גד:
פסוק ב:
לכן וכו' וירש ישראל שלא ישארו יורשים לבני עמון וירשוה ישראל:
פסוק ג:
הילילי חשבון האויב בא עליהם דרך עי של מואב, ויללה חשבון, כי שדדה עי, ומשם בא לרבת בני עמון, ועז"א צעקנה בנות רבה היינו הערים שתחת רבה (כמ"ש ובנותיה באש תצתנה) והתשוטטנה בגדרות כי לא יהיה להם בתים כי יוחרבו:
פסוק ד:
מה תתהללי בעמקים (היא עיר המים שהיתה לפני רבה (ש"ב י"ב) שהיה עמק מלא מים), שלא יכלו לכבש אותה מפני כי זב עמקך שהיה זב ממים סביב, ושם היה להם אוצרות רבות של תבואה על עת המצור ועז"א הבטחה באצרתיה שאומרת מי יבא אלי לכבוש אותי:
פסוק ה:
הנני מביא עליך פחד וברחו מן המבצר, ונדחתם איש לפניו ולא נתקבצו ללכת יחד רק יתפזרו לכל רוח:
פסוק ז:
לאדום, אדום נחרבה כ"פ, וגם עתידה להחרב באחרית הימים כמו שנבא בישעיה (סי' ל"ד), ופה כלל נבואה על שני החורבנות שבזמן הזה ושל לעתיד, וכבר בארתי (ישעיה סי' כ"א) שבעת נחרב אדום אז פתוהו שכניו שיצא חוץ מגבולו, וכפי הנראה יצאו להלחם עם בני דדן, ובני דדן נתרחקו אז, ואדום רדף אחריהם, ובעת שהתרחק מגבול ארצו בא האויב והחריב את אדום, ועז"א האין עוד חכמה בתימן שעשו סכלות כזה להתרחק מארצם ולא שמרו את ארצם מאויב, אבדה עצה מבנים, שעד עתה היו ביניהם נבונים ועתה נסרחה חכמתם והסכילו עשו, ומפרש איך היה נסו הפנו שבני דדן נסו והעמיקו לשבת ועי"כ יצאו בני אדום לרדוף אחריהם במקום שהתרחקו לשם, ועי"ז איד עשו הבאתי עליו כי בא האויב וכבש את ארץ אדום בשלא היו שם אנשי המלחמה, ור"ל שע"י שאיד עשו הבאתי עליו נתתי בלב יושבי דדן שינוסו ובני עשו ירדפו אחריהם כי איד עשו המיועד לו מצד הטבע והמערכה, עת פקדתיו הוא העת המיועד למפלתו מצד ההשגחה ופקודת עונותיו:
פסוק ט:
אם בצרים, האויבים שבאו על אדום בצד אחד באו כגנבים הבאים בהצנע בלא ידיעת בעל הבית כי אדום לא ידע מהם, ובצד אחד באו כבוצרים הבאים ביום ובפרהסיא, ואמר שהם היו גרועים משניהם כי אם בצרים באו לך וכי לא ישאירו עוללות? והם לא השאירו מאומה, וכן היו גרועים מן גנבים הגם שהגנבים לא יקפידו על השארת עוללות כי ישחיתו את הגפנים בשלוקחים בלילה, אבל הם ישחיתו דים, לא ישחיתו רק לפי הצריך להם ואח"ז יאמרו די, ולא ישחיתו מדברים שא"ל בהם צורך, וגם שהגנבים בלילה לא ידעו כל המצפונים, והם חפשו והשחית את הכל, ובעובדיה אמר כזה איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, ומשיב אני חשפתי את עשו אני חשפתיו מן המבצרים שהיה מוקף בהם וגם גליתי את מסתריו, ונחבה לא יוכל כי לא היה בביתו כלל, ועז"א כי שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו ר"ל והוא איננו בביתו ולא ידע מזה כלל:
פסוק יא:
עזבה יתומיך אני אחיה, הכי היתומים שלך אשר אתה עזבת אותם (והלכת מארצך ועזבתם בלא שומרים מאויב) וכי אני אחיה אותם?, ואלמנותיך (אשר עזבת אתה) הכי עלי תבטחו?:
פסוק יב:
כי כה אמר ה' אין לכם לבטוח עלי להחיות אותם, כי הנה העמים אשר אין משפטם לשתות הכוס, שלא נתחייבו כליה ע"פ המשפט, בכ"ז שתו ישתו, שאחר שיצא שבט אפו של ה' להרגיז ממלכות לא יבחין וישחית הכל, ואתה הוא, ר"ל והלא אתה הוא אשר גרמת כל זה, שבעבור עונך יצא המשחית, וא"כ איך נקה תנקה, הלא זה דבר שאי אפשר, ומוסיף לאמר לא תנקה כי שתה תשתה אתה, שאתה החייב כפי המשפט לשתות הכוס, אתה תהיה גרוע מכל העמים, שהם אחר שישתו הכוס ינקו מעונם, ואתה גם כי שתה תשתה, בכ"ז לא תנקה:
פסוק יג:
כי בי נשבעתי כי לשמה לחרפה וכו' תהיה בצרה שהיא עיר מלכות אדום, שעוד יבא יום באחרית הימים שתחרב אדום שנית ואז תהיה שממה וחרבה לעולם כפי שנבא בישעיה (סי ל"ד) באופן שלא תנקה לעולם, וכל עריה היינו כל ערי המדינה:
פסוק יד:
שמועה, עתה יתחיל הנבואה על לעתיד, הנה שמעתי השמועה מאת ה' בנבואה, וגם הראני כי ציר בגוים שולח שלעתיד ישלחו כל הגוים ציר ושליח להתקבץ למלחמה על אדום, כי באחרית הימים יהיה עם אדום עצום ורב מאד עד שכל הגוים יצטרכו להתאסף להלחם נגד מלכות רומי, שהוא כולל עם אדום:
פסוק טו:
כי הנה, עפ"ז מתפלא למה יצטרכו כל העמים להתקבץ ע"ז, הלא היית קטן מאד בגוים, וכן איך שמו כלל על לב ללחום עמך הלא היית בזוי באדם, ומי הרימך בכבוד וברוב עם עד שיצטרכו כולם להתאסף נגדך?:
פסוק טז:
תפלצתך, משיב ע"ז, התפלצת שהוא דמות העכו"ם שלך השיא אתך, לחשב א"ע ברום המעלה, וגם זדון לבך מה שאתה מכחיש בזדון עקרי האמונה, עד שאתה שוכני בחגוי הסלע, מקומך מבוצר אם מצד חזקו שהוא בחגוי הסלע, ואם מצד רום מקומו שאתה תפשי מרום גבעה, וא"א לנצח אותך מצד רום המקום וחזקו, אולם אני אומר לך כי תגביה כנשר קנך מה שבאחרית הימים תגביה קנך כנשר זה יהיה כדי שמשם אורידך נאום ה', שאם אשליך אותך ממקום נמוך אין הנפילה גדולה כ"כ, לכן אגביה אותך על במתי עב כדי שאשליך אותך מאגרא רמא לבירא עמקתא, שתגדל מפלתך יותר, ואז בימי המשיח שאוריד אותך (יז-יח) והיתה אדום לשמה, כי מאז תהיה שממה לעולם כמהפכת סדם וכו' וכמו שנבא ישעיה (סי' ל"ד):
פסוק יט:
הנה כאריה, נבא כי לעתיד יעלה כאריה מגאון הירדן אל נוה איתן, מצייר במליצה את עיר מלכות אדום כנוה צאן ויבא על נוה הצאן אריה טורף מגאון הירדן, ששם האריות האבירים מאד, והנמשל שיבא עליה מלך חזק לכבשה, כי ארגיעה אריצנו מעליה, והודיע עוד שה' הריץ את האריה על רגע להסתלק מן הנוה, והיינו שאחר שיעלה עליה ישוב למקומו על זמן מועט, אבל אח"כ ומי בחור אליה אפקד ישוב ה' ויפקוד על הנוה הזאת כל בחור, ר"ל כל הגבורים הנבחרים, שכולם יתקבצו עליה למלחמה, כמ"ש וציר בגוים שולח וכו' כי מי כמוני, ר"ל אחר שאנכי פוקד עליהם בחורי גוים למלחמה א"א שאיש יצילנה מידי, שא"א שימצא איש יריב ריבם ויצילם כי מי כמוני לעמוד נגדי, וא"א שיתבעו אותי במשפט לפני שופטי ארץ כי מי יועידני ויזמין אותי לדין, וא"א שהרועה של הצאן בעצמו יציל את צאנו כי מי זה רעה אשר יעמד לפני:
פסוק כ:
לכן שמעו עצת ה' אשר יעץ אל אדום, העצה אצל ה' הוא התכלית הנרצה אצלו, והמחשבות הם האמצעים שחושב להגיע על ידם את התכלית המבוקש, ועל אדום יעץ גזרתו להשיג התכלית הנרצה, ועל ארץ תימן שהוא תחת ממשלת אדום ע"י ישיב האמצעיים אל התכלית, אם לוא יסחבום האריות אשר הזמין עליהם יסחבו ויגררו אותם, ומפרש את מי את צעירי הצאן של הנוה איתן, ר"ל את עם אדום, ואח"כ אם לא ישים עליהם נויהם תהיה הנוה שממה ולא תהיה ראויה למרבץ צאן כלל, ר"ל יהיו עריהם חרבה:
פסוק כא:
מקול נפלם רעשה הארץ, ותהיה צעקה גדולה אשר בים סוף נשמע קולה כבר נשמע צעקה הזאת בים סוף בעת עברו ישראל את הים, שנטבעו המצרים בים ויצעקו צעקה גדולה ומרה:
פסוק כב:
הנה, עתה מפרש מי הוא הנוה איתן שהזכיר, שהוא בצרה ראש ממלכות אדום, לשם יעלה האויב וידאה כנשר במהירות גדולה ויפרש כנפיו על בצרה להחריבה, ואז יהיה לב גבורי אדום כלב אשה מצרה וכן יהיו חלושים ורפויי כח, וכבר באר מהרי"א בספריו בראיות נכחות, כי רומי היא עיר בצרה הנז' בנביאים, ובעלי בריתם ואמונתם הם אדום אשר עליהם נבאו החוזים, שהם ילחמו באחרית הימים עם בני ישמעאל, והוא מלחמת גוג ומגוג שנבא יחזקאל, כמו שבארתי שם, ואחריו תוחרב בצרה ונפלו כל עוזריה והבאים בדתה ובריתה ואמונתה:
פסוק כג:
לדמשק, על מפלת דמשק, בושה חמת וארפד שהם ממלכות ארם שדמשק היתה ראש מלכותם, כי שמועה רעה שמעו ולכן נמגו בים דאגה מצייר הדאגה כים סוער אשר השקט לא יוכל, כי הדאגה תסער מאד בלבבם, ולבבם נמוג כמים בים הדאגה:
פסוק כד:
רפתה, מפרש השמועה רעה ששמעו, שהוא כי רפתה דמשק הפנתה לנוס רצתה לנוס מפני האויב, אבל רטט החזיקה עד שלא יכלה לנוס, ואחזתה צרה וחבלים כיולדה, שנכבש המבצר ונהרגו העם שזה ימשיל הנביא תמיד כיולדה אשר תוציא העצמים אשר בבטן המלאה:
פסוק כה:
איך, ועל השמועה רעה הזאת בושו ודאגו, כי שאלו איך לא עזבה ונתחזקה עיר תהלה שהיה ראוי שתתחזק מצד שהיא מהוללת בגבורתה, והיא קרית משושי עיר בצורה ומלאה משוש, ואנשיה בלתי אנשים עצבים וחלושים רק ישמחו לקראת נשק:
פסוק כו:
לכן, ה' משיב בחוריה יפלו ברחובתיה לא בשדה המערכה, וכל אנשי המלחמה ידמו ויכרתו ולא יעשו חיל, ועי"כ והצתי אש בחומת דמשק, ואכלה ארמנות בן הדד שהוא בית המלך ישרף באש:
פסוק כח:
לקדר, הם היו שוכני אהלים והכם נ"נ, כה אמר ה', ה' מצוה לנ"נ וחיילותיו שיעלו אל קדר וישדדו את בני קדם:
פסוק כט:
אהליהם בתוך כך יאמר, הלא הם שוכני אהלים וכשירגישו שהאויב בא הלא יסעו עם אהליהם למקום אחר, כדרך שוכני אהלים שא"א שהאויב ישיג אותם באשר כשמרגישים שהאויב בא ישנו את מקומם, וז"ש הלא בני קדם יקחו אהליהם וצאנם ויריעותם וכל כליהם? והלא גמליהם המה ישאו להם את כל אשר להם ממקום זה אל מקום אחר, וקראו עליהם שיקראו ויכריזו כי מגור מסביב ועי"כ ינוסו כולם:
פסוק ל:
נסו, עפ"ז יוסיף הנביא ליעצם בשם ה' שאין די במה שיקחו אהליהם אל מקום אחר, רק נסו נדו מאד העמיקו לשבת במקום רחוק מכאן ובמקום עמוק שלא ידע אדם את מקומכם כי יעץ עליכם נבוכדראצר עצה ללחום אתכם, וגם חשב עליכם מחשבה שהוא התחבולות איך ימצא אתכם בכ"מ אשר תפנו ללכת שמה:
פסוק לא:
קומו, חוזר מדבריו ואומר אל נ"נ קומו עלו אל גוי שליו, אינכם צריכים לחפש את מקומם כי הוא שלו ויושב לבטח, ואינו חושב לברוח כלל, וגם אינכם צריכים ללחום על מבצריהם כי לא דלתים ולא בריח לו ואין לו מבצרים, וגם לא תיראו ששכניהם יעזרו אותם, כי בדד ישכנו:
פסוק לב:
והיו גמליהם לבז וכו' וזריתים לכל רוח קצוצי פאה, מפני שהם היו מבני ישמעאל שקצצו ערלתם קורא אותם קצוצי פאה, שכן נקראו לגנאי בכ"מ בואם, ולא קראם מולים כי אינם נמולים כדין במילה ופריעה, ומכל עבריו בכל מקום שיהיו אביא את אידם ושברם:
פסוק לג:
והיתה, וחצור עצמה תחרב ותהיה שממה:
פסוק לה:
קשת עילם, שהם לחמו בקשת והוא ראשית ומבחר גבורתם:
פסוק לו:
(לו-לז) והבאתי שיתפזרו לכל רוח, ובכל מקום שיהיו ישברו לפני אויביהם, וחרון אף ה' תרדפם בכ"מ לרעה:
פסוק לח:
ושמתי כסאי, שע"י שלא יהיה להם מלך ושרים אני אמשול עליהם: