פסוק א:וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ, בראש החודש הַשְּׁבִיעִי, בראש השנה — בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה בֶן־אֱלִישָׁמָע שהיה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וְרַבֵּי, שרי הַמֶּלֶךְ צדקיהו, וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה. וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה. גדליהו קיבל אותם יפה, כי לא ייחס חשיבות לכל האזהרות שהזהירו אותו מפני ישמעאל.
פסוק ב:וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן בַּחֶרֶב, וַיָּמֶת אֹתוֹ — את האיש אֲשֶׁר־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאָרֶץ
פסוק ג:וְאֵת כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ, אֶת, עם גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה, וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ־שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה. את כולם הִכָּה יִשְׁמָעֵאל. המצפה לא הייתה מבצר, אלא מקום שבו ישב גדליהו כנציב אזרחי עם כמה מידידיו, מכריו או עובדיו. ייתכן שהיה עמו משמר כלשהו, אבל כנראה היה זה משמר כבוד סמלי של הכשדים שאנשיו לא היו ערוכים לקרב. כך יכלו חיילי ישמעאל שהגיעו מוכנים, להתנפל עליהם ולהרוג את כולם.
פסוק ד:וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת־גְּדַלְיָהוּ, וְאִישׁ לֹא יָדָע מה אירע, כי ישמעאל המית את אנשי גדליהו ושבה את מי שנשאר במקום. כאמור, נראה שהיה זה בראש השנה, יום שאנשים אינם עורכים בו מסעות.
פסוק ה:וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם, מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, ערי ממלכת ישראל לשעבר, שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים, מרוטים ושרוטים לאות אבלות על החורבן הגדול, וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא אל בֵּית ה'. אולי הם היו בדרכם להביא קרבנות לבית ה', ובדרך נודע להם שהמקדש נחרב. ושמא גם לאחר החורבן עמד מזבח במקום לשם הקרבת קרבנות.
פסוק ו:וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן־הַמִּצְפָּה כשהוא נראה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה. וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בֹּאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם. היכנסו אל העיר.
פסוק ז:וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל־תּוֹךְ הָעִיר, וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה אֶל־תּוֹךְ הַבּוֹר, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אִתּוֹ, כדי שמעשה הרצח שלו לא ייוודע.
פסוק ח:וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ־בָם — בין הולכי הדרך, וַיֹּאמְרוּ אֶל־יִשְׁמָעֵאל: אַל־תְּמִתֵנוּ כִּי־יֶשׁ־לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה — חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ. הם הבטיחו לתת לו את אוצרות היבול שלהם, ומכיוון שהיה מעוניין להרוויח — וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, אם כי לא ברור אם השאירם בחיים גם לאחר מכן.
פסוק ט:וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל־פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד, במקום, בסיבת, במכת, או: עם גְּדַלְיָהוּ, הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל. הייתה זו חפירה גדולה ששימשה חלק מעמדות הביצורים של המלך אסא בזמנו. אֹתוֹ הבור מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים.
פסוק י:וַיִּשְׁבְּ, לקח בשבי יִשְׁמָעֵאל אֶת־כָּל־שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר נותרו בַּמִּצְפָּה, אֶת־בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ צדקיהו, שלא נלקחו בגלות אלא נשארו ביהודה תחת חסותו של גדליהו בן אחיקם, וישמעאל חשב שיש להן ערך כשבויות, וְאֶת־כָּל־הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים אֶת, עם גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם. היו שם אנשים בתפקידים שונים שלא נהרגו, וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן, שהרי ישמעאל פעל בשליחותו של מלך בני עמון, שרצה להשמיד כל זכר לשלטון בבלי בארץ ולגרום למהומה.
פסוק יא:כיון שעם ישמעאל היה משא כבד של שלל, שבויים ושבויות, הוא לא התקדם מהר. ובינתיים — וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה.
פסוק יב:וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־הָאֲנָשִׁים שהיו אתם, וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה, וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ חונה אֶל, על יד מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן,
פסוק יג:וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל־הָעָם, כל השבויים מלבד עשרת פקודיו, אֲשֶׁר אֶת־יִשְׁמָעֵאל אֶת־יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְאֵת כָּל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּשְׂמָחוּ. יוחנן ייצג כוח אחר, ולכן הם הניחו שעתה ישוחררו משביים.
פסוק יד:וַיָּסֹבּוּ, פנו כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן־הַמִּצְפָּה, וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל־יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ. כולם עברו לצדו של יוחנן.
פסוק טו:וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה נִמְלַט מלֻווה בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן. לא היו לו די אנשים לעמוד בפני צבאו של יוחנן. אף שהיה רוצח מוצלח, לא נראה שהיה איש מלחמה, ואף לא היה ערוך למלחמה. על כן ניצל את המהומה כדי לברוח, וַיֵּלֶךְ אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן, שמהם קיבל את הוראותיו. ייתכן שישמעאל לא עשה דבר מדעת עצמו, אלא פעל רק בשליחות מלך בני עמון. ישמעאל חזר עם אנשיו, לאחר שמילא את המשימה שהטילו עליו בני עמון — השמדת המעוז הכשדי בארץ יהודה.
פסוק טז:וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֵת כָּל־שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה מִן־הַמִּצְפָּה, אַחַר שהִכָּה אֶת־גְּדַלְיָה בֶּן־אֲחִיקָם — גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים, פקידים אֲשֶׁר הֵשִׁיב מִגִּבְעוֹן.
פסוק יז:הם אספו את האנשים ופנו דרומה — וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּמקום שנקרא גֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר־אֵצֶל, ליד בֵּית לָחֶם כדי לָלֶכֶת לָבוֹא למִצְרָיִם.
פסוק יח:מחשבתם הייתה להימלט מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים, כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי־הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם אֲשֶׁר־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאָרֶץ. הם חששו שעתה יבואו הכשדים לנקום בכל מי שימצאו באזור, ובגלל תקיפת עמדתם והריגת הממונה מטעמם לא יבחינו בין מי שהיה אחראי למעשה לבין מי שהתנגדו לו. משום כך החליטו יוחנן ואנשיו לברוח למצרים, שהייתה אז מדינה עצמאית שלא הייתה כפופה לנבוכדנאצר, וקיוו למצוא בה מחסה.
