א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אִם־יַעֲמֹ֨ד מֹשֶׁ֤ה וּשְׁמוּאֵל֙ לְפָנַ֔י אֵ֥ין נַפְשִׁ֖י אֶל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שַׁלַּ֥ח מֵֽעַל־פָּנַ֖י וְיֵצֵֽאוּ׃ ב וְהָיָ֛ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֶ֖יךָ אָ֣נָה נֵצֵ֑א וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר לַמָּ֤וֶת לַמָּ֙וֶת֙ וַאֲשֶׁ֤ר לַחֶ֙רֶב֙ לַחֶ֔רֶב וַאֲשֶׁ֤ר לָֽרָעָב֙ לָֽרָעָ֔ב וַאֲשֶׁ֥ר לַשְּׁבִ֖י לַשֶּֽׁבִי׃ ג וּפָקַדְתִּ֨י עֲלֵיהֶ֜ם אַרְבַּ֤ע מִשְׁפָּחוֹת֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֣רֶב לַֽהֲרֹ֔ג וְאֶת־הַכְּלָבִ֖ים לִסְחֹ֑ב וְאֶת־ע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הָאָ֖רֶץ לֶאֱכֹ֥ל וּלְהַשְׁחִֽית׃ ד וּנְתַתִּ֣ים לזועה (לְזַֽעֲוָ֔ה) לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ בִּ֠גְלַל מְנַשֶּׁ֤ה בֶן־יְחִזְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ה כִּ֠י מִֽי־יַחְמֹ֤ל עָלַ֙יִךְ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֖י יָנ֣וּד לָ֑ךְ וּמִ֣י יָס֔וּר לִשְׁאֹ֥ל לְשָׁלֹ֖ם לָֽךְ׃ ו אַ֣תְּ נָטַ֥שְׁתְּ אֹתִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה אָח֣וֹר תֵּלֵ֑כִי וָאַ֨ט אֶת־יָדִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאַשְׁחִיתֵ֔ךְ נִלְאֵ֖יתִי הִנָּחֵֽם׃ ז וָאֶזְרֵ֥ם בְּמִזְרֶ֖ה בְּשַׁעֲרֵ֣י הָאָ֑רֶץ שִׁכַּ֤לְתִּי אִבַּ֙דְתִּי֙ אֶת־עַמִּ֔י מִדַּרְכֵיהֶ֖ם לוֹא־שָֽׁבוּ׃ ח עָֽצְמוּ־לִ֤י אַלְמְנֹתָו֙ מֵח֣וֹל יַמִּ֔ים הֵבֵ֨אתִי לָהֶ֥ם עַל־אֵ֛ם בָּח֖וּר שֹׁדֵ֣ד בַּֽצָּהֳרָ֑יִם הִפַּ֤לְתִּי עָלֶ֙יהָ֙ פִּתְאֹ֔ם עִ֖יר וּבֶהָלֽוֹת׃ ט אֻמְלְלָ֞ה יֹלֶ֣דֶת הַשִּׁבְעָ֗ה נָפְחָ֥ה נַפְשָׁ֛הּ באה (בָּ֥א) שִׁמְשָׁ֛הּ בְּעֹ֥ד יוֹמָ֖ם בּ֣וֹשָׁה וְחָפֵ֑רָה וּשְׁאֵֽרִיתָ֗ם לַחֶ֧רֶב אֶתֵּ֛ן לִפְנֵ֥י אֹיְבֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ י אֽוֹי־לִ֣י אִמִּ֔י כִּ֣י יְלִדְתִּ֗נִי אִ֥ישׁ רִ֛יב וְאִ֥ישׁ מָד֖וֹן לְכָל־הָאָ֑רֶץ לֹֽא־נָשִׁ֥יתִי וְלֹא־נָֽשׁוּ־בִ֖י כֻּלֹּ֥ה מְקַלְלַֽונִי׃ יא אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אִם־לֹ֥א שרותך (שֵֽׁרִיתִ֖יךָ) לְט֑וֹב אִם־ל֣וֹא ׀ הִפְגַּ֣עְתִּֽי בְךָ֗ בְּעֵ֥ת־רָעָ֛ה וּבְעֵ֥ת צָרָ֖ה אֶת־הָאֹיֵֽב׃ יב הֲיָרֹ֨עַ בַּרְזֶ֧ל ׀ בַּרְזֶ֛ל מִצָּפ֖וֹן וּנְחֹֽשֶׁת׃ יג חֵילְךָ֧ וְאוֹצְרוֹתֶ֛יךָ לָבַ֥ז אֶתֵּ֖ן לֹ֣א בִמְחִ֑יר וּבְכָל־חַטֹּאותֶ֖יךָ וּבְכָל־גְּבוּלֶֽיךָ׃ יד וְהַֽעֲבַרְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ בְּאֶ֖רֶץ לֹ֣א יָדָ֑עְתָּ כִּֽי־אֵ֛שׁ קָדְחָ֥ה בְאַפִּ֖י עֲלֵיכֶ֥ם תּוּקָֽד׃ טו אַתָּ֧ה יָדַ֣עְתָּ יְהוָ֗ה זָכְרֵ֤נִי וּפָקְדֵ֙נִי֙ וְהִנָּ֤קֶם לִי֙ מֵרֹ֣דְפַ֔י אַל־לְאֶ֥רֶךְ אַפְּךָ֖ תִּקָּחֵ֑נִי דַּ֕ע שְׂאֵתִ֥י עָלֶ֖יךָ חֶרְפָּֽה׃ טז נִמְצְא֤וּ דְבָרֶ֙יךָ֙ וָאֹ֣כְלֵ֔ם וַיְהִ֤י דבריך (דְבָֽרְךָ֙) לִ֔י לְשָׂשׂ֖וֹן וּלְשִׂמְחַ֣ת לְבָבִ֑י כִּֽי־נִקְרָ֤א שִׁמְךָ֙ עָלַ֔י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י צְבָאֽוֹת׃ יז לֹֽא־יָשַׁ֥בְתִּי בְסוֹד־מְשַׂחֲקִ֖ים וָֽאֶעְלֹ֑ז מִפְּנֵ֤י יָֽדְךָ֙ בָּדָ֣ד יָשַׁ֔בְתִּי כִּֽי־זַ֖עַם מִלֵּאתָֽנִי׃ יח לָ֣מָּה הָיָ֤ה כְאֵבִי֙ נֶ֔צַח וּמַכָּתִ֖י אֲנוּשָׁ֑ה֙ מֵֽאֲנָה֙ הֵֽרָפֵ֔א הָי֨וֹ תִֽהְיֶ֥ה לִי֙ כְּמ֣וֹ אַכְזָ֔ב מַ֖יִם לֹ֥א נֶאֱמָֽנוּ׃ יט לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִם־תָּשׁ֤וּב וַאֲשִֽׁיבְךָ֙ לְפָנַ֣י תַּֽעֲמֹ֔ד וְאִם־תּוֹצִ֥יא יָקָ֛ר מִזּוֹלֵ֖ל כְּפִ֣י תִֽהְיֶ֑ה יָשֻׁ֤בוּ הֵ֙מָּה֙ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה לֹֽא־תָשׁ֥וּב אֲלֵיהֶֽם׃ כ וּנְתַתִּ֜יךָ לָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לְחוֹמַ֤ת נְחֹ֙שֶׁת֙ בְּצוּרָ֔ה וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהוֹשִֽׁיעֲךָ֥ וּלְהַצִּילֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃ כא וְהִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֣ד רָעִ֑ים וּפְדִתִ֖יךָ מִכַּ֥ף עָרִצִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
והתבונן בתשוב' השם יתברך שלא קרא את דברי ירמיהו תפלה ולא הוכיחו על שהתפלל כנגד מה שצוה אבל א"ל בתשובתו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה והנה זכר משה ושמואל לפי שהיו שניהם לוים ונביאים כירמיהו, וגם לפי מעלתם וקרבתם אל האלקים כמו שאמ' משה ואהרן בכהניו ושמוא' בקוראי שמו (תהלים צט, ו) כלומר אע"פ שמשה ושמואל שהיו כל אחד בדורו גדולי הנביאים יעמדו לפני על זה לא ישיבו את חמתי מעל בני ישראל ולא ישנו את רצוני במה שחשבתי לעשות וזהו אין נפשי אל העם הזה כי כבר נגזרה עליהם גזרה והגזרה היא מ"ש מיד שלח מעל פני ויצאו רוצה לומר לשלחם מעל פניו ושיצאו מהארץ הקדושה, (ב) והיה כי יאמרו אליך אנה נצא רצה לומר לתכלית מה תהיה יציאתנו אמור אליהם בביאור כה אמר ה' אשר למות למות רוצה לומר שקצתם ידונו למות בדבר ומקצתם ימותו בחרב האויבים ומקצתם ימותו ברעב והנשארים בהם ילכו בשבי, וכבר אמרו חז"ל והוא האמת שכל המאוחר בכתוב הזה קשה מחבירו כי הרעה היותר קלה מאלה היא מיתת הדבר וכמו שכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (שם קטז, טו), קשה ממנו מכת החרב שהיא בידי אדם, וקשה ממנה הרעב שנאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד, ט), וקשה שבכולם היא השביה לפי שכולהו אית ביה מות וחרב ורעב, גם יראה מענין העונשים האלה שזכר המות ראשונה כנגד הבנים הקטנים, וכנגד האנשים הלוחמים עם האויבי' אמר חרב, וכנגד האנשים הבאים במצור שלא ילחמו עם האויב זכר הרעב, ועל הנשארים והנמלטים מהם הבאים לידי האויבים אמר לשבי, וזכר עוד שמלבד המות והחרב והרעב והשבי הנה עוד יענשו בד' מיני פורעניות לפי שהמתים מהם לא יהיו ניתנים לקבורה וכמו שאמר למעלה ואין מקבר להמה, וזהו (ג) ופקדתי עליהם ארבעה משפחות שהם ד' מיני עונשים שקיבלו במיתתם האחד הוא החרב להרוג, והב' הכלבים לסחוב כי דרך הכלבים לגרר הנבילה באוכלם אותה, והג' את עוף השמים לאכול כי ירדו העופות לאכול מגופם ונבלתם, והד' היא שתבוא בהמת הארץ להשחית כי הבהמה שור או כשב או עז לא יאכלו נבלת האדם אבל ירמסוה וישחיתוה, (ד) ובזה האופן אתן אותם לזעוה וגומר, ואומרו בגלל מנשה בן חזקיהו יראה קשה כי הם בעונותם נמקו לא בחטאת מנשה בלבד כי איך יהיה מהמשפט האלהי שכל בני יהודה יענשו בעבור מנשה שהיה רשע והיה ראוי שהנפש החוטאת היא תמות, והנה יאשיהו שבא אחריו שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, אבל אמתת הענין הזה הוא שהיה כל הרעה הזאת ביהוד' מפני מה שלמדו ממנשה מלכם לעבוד ע"ז בירושלם כי הוא לימד בפרסום הפשע ההוא אל כל עם יהודה ויושבי ירושלם והוא היה מלמד אותה עבירה לבני יהודה והם נאחזו בה ונענשו, אם כן על עונותם ומעשיהם שלמדם מנשה לא על העון אשר עשה מנשה בעצמו כי אין ראוי שיפורש בגלל מנשה בגלל מה שהוא חטא בעצמו אלא בגלל מה שהוא למד בירושלם, ולכן צדק המאמר הזה עם היות שעשה מנשה תשובה יען קודם לכן הסית והדיח את כל בני יהודה וירושלם בתועבותיו והם לא עשו תשובה עמו, (ה) ועל זה אמר מי יחמול על ירושלם מי ינוד וינחם אותך בעת צרתך ומי יתקרב לך לשאול לשלום, (ו) כי הנה את סבבת כל חרבונך ורעתך לפי שנטשת אותי ועזבת עבוד' מקדשי, ומפני זה בהכרח תלכי לאחור ולא לפנים כי כאשר נטשת אותי נטיתי אני ידי עליך להשחיתך וכמה פעמים חזרתי מגזרתי ונחמתי מהרעה ועתה נלאתי הנחם כלומר נלאתי מלגזור גזרות כנגדם ולהנחם מהם, (ז) ובעבור זה אזרם רוצה לומר אפזר אותם בשערי הארץ שאפיצם בכל קצוות הארץ באופן שאשכל מהם ואאבד את עמי, ואומרו עוד מדרכיהם לא שבו רוצה לומר אם שכלתי ואבדתי את עמי לא היה זה להם בעבור חטאת מנשה שעשה בעצמו כ"א מפני שאחזו הם בדרכיו ולא שבו מהם והותרה בזה השאלה השלישית.
פסוק ח:
ואומרו עצמו לי אלמנותיו מחול ימים הוא להגיד שלא היה הקב"ה חפץ ברעתם אף על פי שהיו חטאים כי הנה עצמו לו וכבד עליו אלמנותיו רוצה לומר הנשים שנעשו אלמנות בהריגת בעליהן ממה שיכבד אצל בני אדם חול הימים, וכן פירש המפרש עצמו מלשון עוצם וחוזק ושעוצם יאמר על הכמות כמו על האיכות, ולפי דעתי שעצמו הוא מלשון רבוי כמו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א, ז) יאמר שרבו אלמנות בני יהודה בעיניו כחול הים שהוא הרבה מאד כי כן נראו לפני ה' אלמנות ההרוגים רבות מאד בעבור שלא היה חפץ בהריגתם, ואמרו הבאתי להם על אם בחור שודד בצהרים פירשו המפרש אם בחור קהלת הבחורים כי מלת אם היא כמו אומה ובחור הוא שם לקבוץ הבחורים ע"ד שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז) וכן ת"י, ויותר נכון אצלי לפרשו כפשוטו שאחרי שזכר שתרבינה האלמנות ביניהם זכר מה יהיה על אותם האלמנות ואמר הבאתי עליהם בחור והיא אלמנה שנהרג בעלה ונשאר לה בן אחד בחור לכלכל את שיבתה הבאתי עליה שודד בצהרים, וכן הפלתי עליה פתאום עיר שהוא אויב מלשון ויהי עריך וזאת תהיה רעה גדולה שימות האיש ותשאר אשתו אלמנה ובהיותה נשענת על בן בחור שנשאר לה במקום בעל יעלה ויבא עליה שודד באמצע היום בצהרים שימית את בנה פתאום ואם האלמנה ההיא יהיו לה בנים רבים גם היא נאנחה שימותו כולם, (ט) והוא אומרו אומללה יולדת השבעה רוצה לומר אע"פ שיהיו לה בנים רבים תהיה אומללה ונכרתת מהם כולם וכ"כ תהיה צרתה עד שנפחה נפשה והוא מלשון מפח נפש וזה לפי שבא שמשה בעוד יומם רוצה לומר שתחשך עליה היום והוא משל לרוב הצרות וגדלם כי אז תבוש ותחפר, ואומרו יולדת הז' אינו דוקא מספר שבעה בנים אבל הוא מענין רבוי ולפי שאמר שימותו בני האלמנות אם מעט ואם הרבה הוצרך לומר ושאריתם לחרב אתן לפני אויביהם כלומר אותם הבנים שלא ימותו להן ברעב ובדבר יהרגו אותם האויבים ואינו רחוק שנבא בזה הנביא על חנה וז' בניה שהיתה אומללה מהם ונהרגו לעיניה בית שני, וחז"ל במסכת גיטין (ירמיה פח, א) דרשו אומללה יולדת הז' על כנסת ישראל מלכות י' השבטים שעמדו מהם משפחות מלכים רשעים והם ירבעם וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח והושע הרי ז' ושאריתם אלה בני יהודה ובנימין שנשתיירו, ובמדרש תנחומא דרשו הפסוק הזה על ירושלם ומונה ז' מלכים הרשעים יהורם יהואש אחז מנשה אמון יהויכין צדקיהו:
פסוק י:
אוי לי אמי כי ילדתני וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמר לא תקח אשה. בעבור שזכר הנביא הייעודים שיעדו יתברך לרעה על בני יהודה וירושלם התחיל לקלל עצמו על היותו שלוח בייעודים הרעים ההם יען בעבורם היו שונאים אותו כל בני עמו ועל זה אמר אוי לי אמי כי ילדתני יען הייתי איש ריב ואיש מדון לכל הארץ רוצה לומר שכל אנשי הארץ ישנאוני ויריבו עמדי, והנה האדם פעמים יהיה שנוא מבני אדם לפי שאינו פורע מה שהלוו לו ופעמים ישנאוהו לפי שהוא נוגש ודוחק את החייב לתת לו אבל אני לא נשיתי ולא נשו בי ואין לי עם אדם עסקי ממון ואע"פ כן כלו מקללני, (יא) וה' אמר לו בתשובת זה אם לא שריתיך לטוב רוצה לומר התחשוב שבעבור קללותיהם תבא עליך רעה בדרך שבועה אני אומר אם לא שריתיך לטוב רוצה לומר שאתה תשאר ביניהם לטוב והצלה לך האם תחשוב שלא אפגיע לך בעת רעה ובעת צרה את האויב כלומר התחשוב שלא תשאר לטוב והם ילכו בגלות לרעה וגם האויב שהוא נבוזר אדן אעשה שיפגיע בך בעת רעה שהוא עת החרבן ויפגע בך ללכת לבבל ויתן לך ארוחת תמיד שכל זה ממני יהיה. ורש"י פירש אם לא הפגעתי בך כשתבוא על ישראל עת רעה יפגעו בך שתבקש עליהם רחמים כגון צדקיהו שאמר לירמיהו דרש נא בעדנו את ה' (לקמן כא, ב), ויהיה הפגעתי מלשון תפלה ותחנונים כמו ופגעו לי בעפרון בן צוחר (בראשית כג, ח) אבל ישראל לא יהיה כן הירוע ברזל וגומר וכמו שיתבאר. אמנם יונתן פירש אם לא שריתיך לטוב על ירמיה ופירש הפגעתי מלשון לך ופגע בו.
פסוק יב:
ולכן אמר אחריו הירוע ברזל כלומר אתה בית יהודה תחשוב שתהיה ברזל בכח וחוזק האם אפשר שירוע וישבר הברזל כמוך או ברזל מלך מצרים אשר אתה בוטח בו את הברזל הבא מצפון שהוא מעורב עם נחשת שהוא משל לנבוכדנצר, אין ספק שהנחשת שבברזל ההוא מצפון ישבר וירוע לברזל ההוא שאין עמו נחשת, (יג) ויצא לך מזה שחילך ואוצרותיך שלך בית יהודה לבז אתן ביד האויבים, ואמרו לא במחיר ענינו שלא יחשבו לתת שוחד למלך בבל לשיעלה מעליהם כי הוא לא יקח כספם וזהבם במחיר ושוחד אלא בדרך שלל, ובזה שישללו אותם ויהיה זה בכל חטאתיך שחטאת, ואומרו ובכל גבולך פירשו מפרשים בכל חטאתיך שחטאת בכל גבולך, ויותר נכון לפרש בכל גבולך שחוזר לחילך וכל אוצרותיך לבז אתן שיתן רכושם לשלל בכל גבולך.
פסוק יד:
ואומרו והעברתי את אויבך ת"י כמו והעבדתי בדל"ת אמר וישתעבדון. והרד"ק פירשו ברי"ש אעביר אותך אל ארץ אויביך, ואינו נכון בפשט הכתוב ויותר נכון לפרש והעברתי את אויביך שהשם יביא את האויבים ויעבירם בארץ ישראל במקומו' שאנשי הארץ עצמה לא ידעו אותם ואמר זה כמפליג שלא לבד יבאו האויבים בקצוות הארץ אבל במצפוניה יעברו ויכנסו בה עם היותם מקומות שגם אנשי הארץ לא ידעום וכל זה למה לפי שאש קדחה באפי ולכן עליכם תוקד, ואחרי שזכר הנביא תשובת השם אליו (טו) התפלל עליו אתה ידעת ה' זכרני ופקדני רוצה לומר אתה ידעת זכרת בני עמי זכרני בעת הצרה והגלות כמו שאמרת ופקדני והנקם לי מרודפי שהם אנשי ענתות, אל לארך אפך תקחני כלומר אל תניחני לאריכות אפך בנקמתי אבל מהרה חושה תנקום נקמתי מהם דע שאתי עליך חרפה רבה רוצה לומר על דבר כבוד שמך נשאתי מהם חרפה רבה, (טז) והנה כשרות נבואתך עלי נמצאו דבריך אצלי שהייתי מקבל ושומע אותם ברצון ואכלם כלומר וקבלתי הנאה בהם כאלו הייתי אוכל כל מעדני עולם וזהו ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי יען נקרא שמך עלי ה' צבאות כלומר שחל עלי השפע האלקי ובזה היתה שמחתי, (יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואמר זה על נביאי השקר שהיו מעדנים עצמם בשמחה ושחוק והוא לא היה כן כי מימיו לא נכנס למקום שחוק כדי לעלוז שמה, אבל להפך שמפני ידך הנבואיית בדד ישבתי כי זעם מלאתני, והם הייעודים הרעים שהודעתני מחרבן עירך וביתך במראה הנבואה, (יח) ואמר למה היה כאבי נצח מכתי אנושה שבעבור שהש"י אמר לו ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת לכל הארץ ואמר ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, ולפי שראה הנביא שאנשי דורו היו מחרפים ומגדפים אותו, לכן התרעם מזה ואמר למה היה כאבי נצח כלומר הנה החלאים יש מהם חלאים נושנים כקדחת רביעית והנקרס וזולתם, ואלה אין בהם כאבים ולא סכנה, ויש מהם חלאים בעלי כאבים אבל אין בהם סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחלאי השינים והאזנים וזולתם שיש בהם כאבים אבל אינם נושנים ולא מסוכנים, ויש מחלאים שהם חדים קרובי הגבול לא נושנים ואין בהם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת תמידית והקבשון, ואמר הנביא שהחולי שהוא היה סובל יתחברו בה הרעות כולם כי הוא חולי נושן ועליו אמר למה היה כאבי נצח והיה בעל כאבים וצער וזהו מכתי אנושה והוא חולי מסוכן המביא על המות, ולא יקבל רפואה ועליו אמר מאנה הרפא, וביאר שסבת כל זה הוא שהקב"ה היה לו כמו אכזב רוצה לומר כמו מקור המים שהוא אכזב ומימיו לא נאמנו שיבטח האדם שימצא בו מים ויכזב כי ימצא יבש מבלי מים. ורש"י פירש כמו אכזב כמו האיש הכוזב שלא יהיה דברו קיים, (יט) ולכן בעבור זה השיבהו השם אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד רוצה לומר אתה ירמיהו דברת נגדי שלא כהוגן באומרך שאני כמו אכזב ולכן אם תשוב בתשובה לפני תעמוד כלומר תהיה איש עצתי ולא תפרד ממך הנבואה, ואם מלבד זה תוציא יקר מזולל והוא בית יהודה שהם זוללים במעשיהם המגונים אם תוציא אותו העם מזולל להיות יקר וטהור לא לבד תעמוד לפני כנביא הדבק באלקיו שנאמר בו לשון עמידה כמו שאמר במשה ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, לא) ואמר אם יעמוד משה ושמואל לפני (לעיל בפסוק א) כי תמיד יאמר לשון עמידה עם השם על הנביא השלם, אבל גם כפי תהיה רוצה לומר שתעשה נסים ונפלאות כמוני וכמו שאני אגזור על הדברים הטבעיים ויהיו כרצוני כן אתה תגזר אומר ויקם לך, אבל ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם רוצה לומר יותר אפשר קרוב שהמה ישיבו אליך להיות זולל כמותם ממה שאתה תשיב אליהם להיותם יקר כמוך, ויהיה ישובו ותשוב כמו ישיבו ותשיב ורבים כן בכתוב שהם בלשון עומד וישמשו ביוצא כמו כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב) שפירושו הודעתי כמו שכתב הרב המורה, ואמר לו אין ספק שבויכוח הזה אשר תהיה לך עמהם תהיה הרבה מהסכנה כפי רוע טבעם, (כ) אבל אני אתנך להם לחומת נחשת בצורה שהיא חזקה מאד בענין שאף על פי שילחמו אליך לא יוכלו לך לפי שאתך אני להושיעך, (כא) ולהצילך מיד הרעים והעריצים ההם, ואולי אמר ונתתיך לעם הזה וגומר להבטיחו שהוא לא ישוב אליהם כי יצילהו השם מפתוים והסתתם: