פסוק א:על דברי. על ענין מניעת הגשמים:
פסוק ב:אבלה יהודה. עם יהודה תאבל:
פסוק ב:ושעריה. שערי ערי יהודה נכרתו ונשמדו להתדמות לשחרות הארץ והוא ענין מליצה לומר שהיה צער בעולם על מניעת הגשמים:
פסוק ב:וצוחת ירושלים. עם כי היא שרתי במדינות נחסר לחמה ומימה וצעקת אנשיה עלתה למעלה:
פסוק ג:ואדיריהם. השרים שלחו נעריהם לבקש מים לשתות והמה באו על הבורות ולא מצאו בהם מים והחזירו את כליהם כשהם ריקים מבלי מים:
פסוק ג:בושו. ולזה בושו הנערים וגם נכלמו וכסו ראשם דרך צער ואבל על שלא מצאו מים להביא לאדוניהם:
פסוק ד:בעבור. על כי נשברה ונשחתה האדמה כי לא היה גשם בארץ לכן בושו עובדי האדמה וכסו ראשם כי לריק היה יגיעם:
פסוק ה:אילת בשדה. נקבת האיל אשר בשדה כשילדה הולד עזבה אותו והלכה לה כי לא היה דשא למאכלה ולזה הלכה מולדה לבקש מרעה בארץ אחרת:
פסוק ו:עמדו על שפים. עמדו על מקומות הגבוהות לראות משם אולי ימצאו דשא:
פסוק ו:שאפו רוח. על כי רדפו לבקש מרעה שאפו את האויר כי כן דרך הרצים מהרה:
פסוק ו:כתנים. טבע התנים היא לשאוף הרבה את האויר:
פסוק ו:כלו עיניהם. המצפה לדבר ואינו משיגו קרוי כליון עינים בלשון המקרא:
פסוק ז:אם עונינו. ובעבור הצרה הזאת התפלל הנביא ואמר אם עונינו העידו בנו לקטרג עלינו:
פסוק ז:עשה למען שמך. עשה עמנו צדקה למען שמך לבל יחולל בעמים כי פן יאמרו זהו מבלתי יכולת ה׳ להושיע לעמו:
פסוק ז:כי רבו. כי באמת מרדנו הרבה וחטאנו לך ואין אנו ראויים לתשועה לכן עשה למען שמך:
פסוק ח:מקוה ישראל. אתה תקותם של ישראל כי לך יקוו ואתה הוא המושיע בעת בוא צרה למה עתה תהיה כגר בארץ שאינו חושש בטובת הארץ כי כמו כן אינך חושש על רעבון הארץ:
פסוק ח:נטה ללון. הנוטה ללון במלון שאינו חושש בטובתה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ט:כאיש נדהם. כאיש נבהל שאינו חושש בשום דבר בעבור הבהלה אשר החזיקתהו:
פסוק ט:כגבור לא יוכל להושיע. דרך הגבור מאמד ומשער כחו עד כמה הוא וכאשר יבין כי הדבר אשר הדביקתהו הוא רב מכחו ולא יוכל להושיע אז מושך ידו ולא יעשה עוד גבורות וכאומר וכי אחת מאלה הוא בך:
פסוק ט:ואתה. הלא אתה שוכן בקרבנו ושמך נקרא עלינו כי אנו נקראים עם ה׳ ולכן אל תעזבנו לבל יחולל שמך כי יאמרו העכו״ם מבלי יכולת העלים עין מעמו:
פסוק י:לעם הזה. על העם הזה:
פסוק י:כן אהבו לנוע. כמו שהם נעים עתה מפני הרעב לבקש מאכל בארצות אחרות כן אהבו מאז להיות נעים ולא חשכו רגליהם מללכת פעם למצרים פעם לאשור לבקש מהם עזרה וכאומר לכן ינועו גם עתה:
פסוק י:לא רצם. אינו מרוצה להם והנה עתה יזכר את עוונם וישלם הגמול:
פסוק יא:לטובה. להיטיב עמהם:
פסוק יב:כי יצומו. אף כי עצמם יצומו לא ישמע אל תפלתם אשר יתפללו ביום הצום ואף אם יעלו עולה ומנחה אינני מרוצה להם כל עוד שאוחזים במעשיהם:
פסוק יב:כי בחרב. אלא אכלה אותם בחרב וכו׳:
פסוק יג:ואומר אהה. אמרתי אוי לי מדוע יכלו הלא אין להם אשם כי הנה נביאי השקר מטעים אותם ואומרים להם לא תראו חרב וכו׳ ולזה חושבים שמעשיהם מרוצים לה׳ ומהראוי להביא העונש על הנביאים ההם לבד:
פסוק יג:שלום אמת. שלום מתמיד ומתקיים:
פסוק יג:במקום הזה. כי לא תגלו ממנה:
פסוק יד:שקר וכו׳. ר״ל הלא יש להם דעת אשר המה מתנבאים בשקר כי מעולם לא שלחתים ולא צויתי אותם שום צוואה אף לא דברתי אליהם דבר מבלי שליחות וא״כ אין בידם לתת שום אות ומופת ובמה מחזיקים אותם לנביאים:
פסוק יד:חזון שקר. ר״ל אם כן היה לכם לדעת שהם מתנבאים או בחזון שקר מה שראו בחלום הלילה בדמיונות כוזבות או במעשה הקסם מה שראו בכוכבים או מה ששמעו מן התרפים שהם דבר שאין בו ממש כלל או בערמת לבם יבדאו שקרים:
פסוק טו:לכן וכו׳. הואיל והנביאים מתנבאים מאחת מאלה:
פסוק טו:יתמו. יכלו מן העולם:
פסוק טז:מפני הרעב. אשר ימותו מפני הרעב והחרב:
פסוק טז:ואין מקבר. כי ירבו מאד ולא יספיקו לקברם:
פסוק טז:המה. הם יהיו מושלכים ונשיהם וכו׳:
פסוק טז:ושפכתי. אשלם להם גמול רעתם:
פסוק יז:הדבר הזה. והוא הן תרדנה עיני דמעה מבלי הפסק:
פסוק יז:כי שבר. רואה אני בנבואה כי שבר גדול וכו׳:
פסוק יז:בתולת בת עמי. קראה בתולה כי עוד לא כבשה שום מלך כבתולה שלא באה ברשות הבעל:
פסוק יז:נחלה מאד. כאובה ביותר:
פסוק יח:והנה חללי חרב. והנה מושלכים חללי חרב:
פסוק יח:והנה תחלואי רעב. שוכבים חולים מעקת הרעבון:
פסוק יח:כי גם נביא. ר״ל ובדין הוא כי עשו הרע כי גם נביא השקר וכהן הבעל סבבו מעיר אל עיר לנבאות להם ולא ידעו מה מדבר ה׳ כי נבאו בשקר:
פסוק יט:המאוס. אמר הנביא וכי מאסת את יהודה וכי תעבה נפשך בציון מדוע הכיתנו ואין למצוא רפואה על מכה:
פסוק יט:קוה. כאשר נקוה לשלום ולא הוטב ממה שהיה וכאשר נקוה לעת רפואה והנה בא עוד חרדה:
פסוק כ:ידענו. מכירים אנו שהרשענו אנחנו וגם מכירים אנו בעוון אבותינו כי כולנו חטאנו לך כמונו כמוהם:
פסוק כא:אל תנאץ. עכ״ז אל תבזה אותנו למען שמך לבל יחולל בין העמים באמרם שמקוצר יד עזב עמו:
פסוק כא:אל תנבל. אל תוריד כסא כבודך להיות מחולל בפי העמים וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כא:זכור. הברית שכרת עמנו להיות לך לעם ואל תפר היום את הברית:
פסוק כב:היש. כאומר אל מי נזעק בעבור הגשם וכי יש מי בהבלי העכו״ם הם אלילים:
פסוק כב:מגשימים. מורידים גשמים:
פסוק כב:ואם השמים. וכי מערכות השמים נותנים רביבים מעצמם מבלי גזירות מקום:
פסוק כב:הלא אתה וכו׳. מוריד את הגשם ולכן נקוה לך לבדך שאתה תורידו:
פסוק כב:את כל אלה. הם מערכות השמים וא״כ אל כל אשר תחפוץ תטם ולא ימרו את פיך:
