פסוק א:הנבואה השישית תחילתה אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות והיא עד הדבר אשר היה אל ירמיה מאת ה' לאמר קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי, ויש בנבואה הזאת י"ט פרשיות. האחד, אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות. הב', כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לי וגו'. הג', ויאמר ה' אלי אל תתפלל. הד', ויאמר ה' אלי שקר הנביאים נבאים. הה', לכן כה אמר ה' על הנביאים. הו', ויאמר ה' אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני. הז', אוי לי אמי כי ילדתני. הח', אתה ידעת ה' זכרני ופקדני. הט', לכן כה אמר ה' אם תשוב ואשיבך. הי', ויאמר ה' אלי לאמר לא תקח לך אשה. הי"א, כי כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. הי"ב, כי כה אמר ה' אלקי ישראל הנני משבית מן המקום הזה. הי"ג, לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה'. הי"ד, ה' עוזי ומעוזי. הט"ו, חטאת יהוד' כתוב'. הי"ו, כה אמ' ה' ארור האיש. הי"ז, קורא דגר. הי"ח, רפאני ה' וארפא. הי"ט, כה אמר ה' אלי הלוך ועמדת בשער בני העיר. והנני מעורר בדבר הנבואה הזאת ששת השאלות כדרכי:
פסוק א:השאלה הראשונה באמרו אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות, והיא כי לא מצינו כאן דבר ה' שיהי' לו על זה לא בייעודו אותם ולא בדבר אחר אבל הכל הוא ספור מה שהיה אז ותפלת ירמיהו עליו ומה היא אם כן דבר ה' אשר בא אליו על דברי הבצרות, והרד"ק כתב להשיב על זה שה' אמר לירמיהו מהרעב קודם בואו ושיהיה באופן כך ואלה הם דברי רוח כי לא נזכר בכתוב דבר ממנו:
פסוק א:השאלה השנית אם השם צוה לנביא פעמים שלש ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה איך מלאו לבו להתפלל עליהם, והיה אם כן הנביא עובר על נבואתו וחייב מיתה:
פסוק א:השאלה השלישית באומרו ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן חזקיהו וגומר וזה כי איך יתכן שבעון מנשה יענשו כל בני יהודה האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף, וכבר ידענו משורת הדין שהנפש החוטאת היא תמות כ"ש שמנשה עשה תשובה ונתכפרו לו עונותיו ויאשיהו בנו היה ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ואיך אם כן יענשו בני יהודה בגלל מנשה ולא בעונותי':
פסוק א:השאלה הרביעית למה צוה ה' לירמיהו שלא יקח אשה ולא יוליד בנים במקום ההוא האם בעבור שנגזרה גזרה שימותו כולם והלא ירמיהו היה חסיד וכדאי שיחיו בניו בזכותו כל שכן שהבנים הקטנים אינם מתים אלא בעון אביהם גם שלא מתו כולם כי רבים מהם נצולו והלכו בשביה, ובביאור הפרשה אבאר עוד הפסוק הזה ואזכור דעות המפרשים בתשובתו ואקשה עליהם:
פסוק א:השאלה החמישית במה שצוה ה' לנביא שלא ילך לספוד למת ולנחם אבלי' וכן שלא ילך לשמח חתן וכלה ולא לאכול ולשתות בבית משתיהם, והנה הדברים האלה כולם רוצה לומר לקבור מתים ולנחם אבלים ולשמח חתן וכלה הם מצות ולמה אסרם עליו האם מפני שהיו עתידים כולם למות ושיצא מהם כל ששון ושמחה דיה לצרה בשעתה ולמה קודם יום הרעה ינהג כמו בהיותה ביניהם:
פסוק א:השאלה השישית במאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו והיא כי בין שיפורש הפסוק הזה על כסא הכבוד שנברא קודם שנברא העולם כדרך חכמים ז"ל, או שיפורש על ב"ה ושהיא תורה על השגחת השם ומציאותו בשמים העליונים כמו שפירש ה"ר שמואל בן תבון אין ספק שאין לו קשור עם מה שקדם אליו ולא עם מה שאחריו בפרשה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לספר שבאה שנת בצורת בארץ יהודה ורעב גדול ולא היה להם לחם לאכול ולא בשר וירקות וגם מים אין לשתות, ושהתפלל על זה הנביא והשיבו ה' שמפני רשעת הדור לא יקבל תפלתו ולא ישוב מחרון אפו, ושהנביא הליץ בעדם שהנביאים היו מטעים אותם וה' השיבו שאינם נביאים כי כל דבריהם שקר ולכן ישפוך חמתו על נביאי השקר ההם ועל השומעים אותם וייעד על צרותיהם שיבאו עליהם, ולפי שהנביא היה מתרעם מהשנאה שהיו שונאים אותו על הייעודים האלה ייעדו ה' שישאירהו לטוב ושהאויב בבואו יחמול עליו, ובעבור שיתפעלו עוד בני יהודה צוה ה' לנביא שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ולא יספוד למת ולא יאכל וישתה במשתה של שמחה כי מהרה ישבות מהם ששון ושמחה ולא יספדו למת, אבל הנה ימים באים שינחם ה' ויגאלם מארצות אויביהם ויהיה זה כאשר האומות כולם יודו באלהותו ושאלהיהם הבל המה, אוי להם לבני יהודה שאינם אומרים עתה כן ואם הם בוטחים במצרים ארור הגבר שיבטח באדם וברוך הגבר שיבטח בה', וכדי לפרסם עוד רשעם צוה ה' לנביא שיוכיחם על חלול שבתות וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות וגומר עד ואומר אהה ה' אלקים הנה הנביאים אומרים וכו'. כתבו המפרשים שבצרות אפשר לפרשו מלשון צרה כלומר על דברי הצרות שבאו עליהם, אבל יותר נכון לפרשו מלשון מניעה שכאשר יעצרו הגשמים יקרא בכתוב שנת בצורת, האמנם מה הם הבצרות האלה בלשון רבים כתב הרד"ק שהיו יוקר מעות ויוקר הפירות, ואינו נכון כי לא נזכר בכתוב דבר מהמעו', והנכון בכונת זאת הנבואה הוא שבזמן ההוא עצרו השמים ולא היה מטר ונמנע כל כך הגשם שלא די שחסר הלחם לאכול אבל גם המים לשתות לא היו נמצאים כי מרוב החום והעצר הגשמים נתכו המים שבנחלים ולא היה להם מים לשתות, גם הכבשים והכרים נעדרו מן הארץ לפי שלא היה בה עשב ומתו הבהמות כולם וגם הבהמות המדבריות ושעל זה התפלל ירמיהו אל האלקים ואז על תפלתו באה לו דבר ה' כן אהבו לנוע וגומר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכו', הנה אם כן אומרו בראש הנבואה אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות ענינו ופירושו זהו ספור הענין אשר עליו היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות והספור הוא מה שיזכור מהבצרות ותפלת הנביא אם עוננו ענו בנו וגומר, ודבר ה' שהשיבו על זה בענין הבצרות הוא מה שיזכור אחר זה כן אהבו לנוע וגומר וכמו שיתבאר כללות כונת הפרשה הזאת, ונפרש עתה על פי הפסוקים.
פסוק ב:אבלה יהודה ושעריה אומללו רוצה לומר שערי יהודה בסבת הבצרות היו אבלות ומצטערות הרבה, ולרמוז על אבלותם וצערם אמר ושעריה אומללו קדרו לארץ וגם ירושלם שהיתה שרתי במדינות צוחתה וקול בכיתה עלתה רוצה לומר כי עלתה עד שמים צעקתה, ולא דיי להם בהעדר הלחם אבל גם המים שלא יוכל אדם לחיות מבלתם נעדרו אז מהם עד (ג) שאדיריהם והם שרי יהודה וגדולי ירושלם שלחו צעירים שהם נעריהם למים כלומר לבקש מים לשתות ובאו על גבים והם החפירות שמתקבצים שם מי הגשמים הרבה בחשבם שימצאו שם מים ועכ"ז לא מצאו מים ושבו עם כליהם ריקם ובזה בושו והכלמו וחפו ראשם, עוד מלבד זה הנה רעה גדולה היתה בבהמות ועליו אמר (ד) בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בשו אכרים וכולי, ופירשו המפרשים הפסוק הזה קשור עם מה שלמעלה וחשבו שאכרים הם עובדי האדמה, ולי נראה שאין הפסוק חוזר למעלה ושאכרים שרשו הוא כר והם הכבשים כמו עם חלב כרים (דברים לב, יד) וענינו כי בהעצר הגשם לא היה עשב בארץ ולכן לא היו שם בהמות לרעות, ויהיה פירוש הכתוב הזה כן בעבור האדמה שחתה מפני שלא היה גשם בארץ לכן בושו ונעדרו האכרים שהם הכבשים והעזים כי להיותם רועים כר נרחב יקראו אכרים והאלף נוספת, ואמר בהם בושו וחפו ראשם בדרך המשל על חסרונם כי כן אמר על הארץ חתה, שלא לבד הבעלי חיים הביתיים (ה) אבל גם האילת המדברית שהיא רחמנית מאד על ולדיה בשדה רוצה לומר בסבת השדה ילדה ועזוב כלומר ילדה העופרים ועזבה אותם כי הלכה לבקש מרעה בארץ אחרת למלט את נפשה ולא תחוש לילדיה וכל זה לפי שלא היה דשא בשדה, (ו) וגם הפראים עמדו על שפיים רוצה למר שעמדו במקומות הגבוהים שהם השפיים לראות משם אם יש דשא בשום מקום ללכת שם לאכלו. ורש"י פירש על שפיים שבילי מים ריבירא"ש בלעז שעמדו עליהם לראות אם יש בהם מים לשתות על דרך כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב, ב), ואמר שלהעדר המים שאפו רוח כתנים וכלו עיניהם בעבור שלא היה עשב בשום מקום, ומפני הבצרות האלה שהיו בתבואה ובמים לשתות ובבהמות לאכול (ז) התפלל הנביא ואמר אם עוננו ענו בנו ה' עשה למען שמך רוצה לומר אף על פי שעון עמך ענה והעיד בהם והם ראויים לכל הענשים האלה כדרך משפט אתה ה' רחום וחנון עשה למען שמך לא בעבורנו כי רבו משובותינו ולך חטאנו אבל מפני כבוד שמך ראוי שתרחם על העם שנקרא שמך עליהם, גם יש לך שתי טענות לעשות להם רחמים (ח) האחת, שאתה מקוה ישראל כלומר שאע"פ שהם חטאים כל תקותם היא בך ואין ראוי שיבושו ממנה. השנית, שאתה היית מושיעו בעת צרה ורמז בזה לעון העגל והמרגלים ושאר הפעמים שלא הענישם אף על פי שהיו חטאים, ולכן אין ראוי שאתה תהיה כגר בארץ וכו'.
פסוק ב:והתבונן שעשה בזה ד' משלים. האחד, כגר בארץ. והשנית, כאורח נטה ללון. השלישית, למה תהיה כאיש נדהם. הרביעית, בגבור לא יוכל להושיע. וענינם אצלי שאמר הנביא שהיה ראוי להקדוש ברוך הוא שיעשה חסד עמהם על כבוד שמו לפי שהגוים אשר שמעו נפלאותיו במדבר ויראו עתה שיעזבהו יהיו מהם שייחסוהו לכח הארץ כאמרם שהי' הוא ית' אלהי מדברות ולא אלהי הארץ ההיא ועל זה אמר למה תהיה כגר בארץ ר"ל שבמדב' היה יכלתך ובארץ אתה גר לא תוכל לעשות בו כמעשיך וכגבורותיך, ומהם יחסו זה לזמן שיחשבו שהיה כיבוש הארץ וממשלת ישראל בה למערכה ולכן היתה עד זמן ידוע ובהשלימו יצאו ממנה וע"ז אמר וכאורח נטה ללון שבבוא הבקר יצא מהמלון לפי שתם זמנו, ומהם יחסו זה להעדר הידיעה וההשגחה שיאמרו אולי נתבטלה השגחתו והוא כישן ולכן לא יפעל דבר בהצלחתם, ומהם יחסו זה להעדר היכולת בהחלט שיאמרו שאלהי העמים גבר עליך ונצח אותך ועל זה אמר (ט) וכגבור לא יוכל להושיע, הנה א"כ רשם בזה ד' סבות אחת מפאת הארץ שאינה נכבשת לפניו כמדבר ולכן לא היה בה גשם, ואחת מפאת הארץ כאלו טובתך וחסדך זמנית ובתשלומה לא תהיה עוד, ואחת להעדר ההשגחה, ואחת לנצחון שינצחוהו אלהי הגוים, וכנגדם אמר ואתה בקרבנו ה' תמיד יודע ומשגיח ושמך עלינו נקרא בכל מקום ולכן אל תניחנו. והנה יונתן לא סבל דעתו שיאמר הנביא הדברים האלה עליו יתברך ותרגם אותם על ישראל ואמר למה ייחול רוגזך עלנא ואנחנא כתותבין בארעא וכעדי אורחא דסטא למבתא, למה ייחול רוגזך עלנא ואנחנא מטלטלין ושביקין ואת גבר יכיל למפרק ואת שכינתך ביננא ה' ושמך עלנא אתקרי לא תשבקיננא. ולפי דרך המפרשים יהיה פירוש הכתוב למה תהיה כגר בארץ שאינו חושב לטובת הארץ ולא לרעתה וכאורח נטה ללון כי ההוא עובר ולא יאהב את הארץ ולא ירחם עליה, או כמו האיש הנדהם ונבהל שאע"פ שהוא אזרחי בארץ לא ידע מה לעשות. ואשר פירשתי הוא הנכון.
פסוק י:והנה השיבו יתברך על תפלתו כדברי הבצרות כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע רוצה לומר העם הזה אהבו ללכת מכאן לכאן פעם לאשור פעם למצרים לבקש עזרה משם, וכיון שהם אהבו לנוע ורגליהם לא חשכו וה' לא רצם לרוע מעשיהם לכן מפני זה הקב"ה יזכור עונם ויפקוד חטאתם, ולא אמר זה בלבד על הגלות שילכו בו כי איך יהיה ענין הגלות תשובה על ענין הרעב, ודברי הרד"ק בזה אין בהם ממש, אבל ענין הזכירה והפקידה היא מה שיזכור מיד באומרו לנביא ואתה אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, (יב) כי אע"פ שהם יצומו אינני שומע אל רנתם ואף שיעלו עולה ומנחה אינני רוצה אותם כי אע"פ בחרב ברעב ובדבר אנכי מכלה אותם, ועל שלשת השפטים הרעים האלה אמר יזכור עונם ויפקוד חטאתם כי יזכרם ויפקדם בעונשים המתיחסים אליהם, וזאת היתה דבר ה' אשר היה אל ירמיהו על דברי הבצרות כי על דברי הבצרות שהיו ושהתפלל עליהם ירמיהו בא אליו דבר ה' זה להודיעו כי בחרב ברעב ובדבר יפקוד חטאתם ושלא ישמע אל תפלת הנביא ואל תחנוניו על זה. והותר עם מה שפירשתי השאלה הראשונה:
פסוק יג:ואומר אהה אדני ה' הנה הנביאים אומרים להם וכו' עד המאוס מאסת את יהודה. השיב הנביא על דברי השם אין ראוי לתת אשם על ישראל לפי שהנביאים מנבאים אליהם בשמך שלא יראו מהחרב ושרעב לא יהיה אבל שלום אמת כלומר שלום באמת יהיה לכם במקום הזה ירושלם, וא"כ הנביאים הם הראויים לעונש לא ישראל וע"ז (יד) השיבו הש"י שקר הנביאים נבאים בשמי רוצה לומר בשקר וכזב נבאים הנביאים בשמי לפי שלא שלחתים בשליחותי ולא צויתי אותם לדבר אל העם ולא דברתי אליהם דבר מבלי שליחות ולכן אינם נבאים ואין ענינם נבואה כי אם חזון שקר נבואה רוצה לומר כוזבת לפי שאינה אלא הרכבות דמיוניות מבלי שפע הנבדל כלל והוא הנקרא קסם והפועל אותו קוסם, וי"מ קוסם על החוזים בכוכבים ונכון הוא, והתבונן אומרו חזון שקר וקסם ואליל ותרמית לבם המה מתנבאים להם כי הנה רצה בזה לומר שהיו בהם נביאי השקר בד' דרכים. מהם היו מדומים ובהשתקעם בדמיון יחשבו שהם מתנבאים ולכן אמר חזון שוא, ומהם היו חוזים בכוכבים ומה שהיו מנחשים באותה חכמה יכנו אותו בשם נבואה ועליו אמר וקסם, ומהם היו בעלי פסילים ותרפים והיו אומרים שנחש ינחשו בהם ויאמרו שהיא נבואה מהשם ית' ועל זה אמר ואליל, ומהם במרמה ותחבולה היו אומרים הדברים כאשר ירצו וכרצון השומעים כדי להפיק רצונם ויאמרו שהם דברי ה' להיותם נביאים וע"ז אמר ותרמית לבם, ועל ארבעתם אמר המה מתנבאים להם, (טו) אבל הנביאים האלה המדברים כן וגם כן השומעים להם כלם יקבלו ענשם כי הנה אותם הנביאים יהיה מאיזה מאלה הדרכים שיהיה כיון שמדברים בשמי בהיות שלא שלחתים בחרב וברעב יתמו, והנה לא זכר בענשם הדבר לפי שנתן הנביא בשם הקדוש ברוך הוא אמר לדוד שלש אנכי נוטל עליך בחר לך אחת מהם ואעשה לך וזכר החרב והרעב והדבר ודוד משיח ה' בחר בדבר כי היא היקרה בעיני ה' וכן אמר נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה (שמואל ב' כד, יד), ולהיות הדבר מות יקרה ומבלי צער הרבה לכן לא הגביל עונש נביאי השקר כי אם בחרב וברעב, (טז) ואמנם העם אשר המה נבאים להם ושומעים דבריהם אמר שיהיו מושלכים בחוצות ירושלם מפני הרעב והחרב ובזה האופן אשפוך עליהם את רעתם, כי הנה אין התנצלות לעם הזה עם הנביאים כיון שהיו קוראים אותם לעבוד ע"ז ומן הידוע היה שהיו חייבי מיתה הם ונביאי שקר גם שנביאי האמת היו מנבאים להם ולא שומעים להם ולמה היו א"כ שומעים את דברי נביאי השקר, (יז) ומפני שלא יחשבו ישראל שהיה ירמיהו מכביד בייעודיו הרעים לשנאתו אותם לכן צוה השם אותו שיאמר אל ישראל את הדבר הזה תרדנה עיני דמעה רוצה לומר אל תחשבו שאני מגזים בייעודים האלה ושמח בהם אבל הוא בהפך כי עליהם תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תדמינה לפי שרואה אני בנבואתי כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי מכה נחלה מאד רוצה לומר השבר שיבא עליהם יהיה גדול ומכתם מכאבת ונחלה מאד, כי לפי שהיתה בית יהודה מיוחדת להנהגת הש"י ואין עמו אל נכר קראה בתולת בת עמי שהיתה כבתולה שלא ידע איש אותה, (יח) ושיודיעם שהיה רואה בנבואתו כל כך מהרעה עד שידמה לו שאם יצא השדה הנה שם חללי חרב מאותם שיהרגו האויבים, ואם יכנס בעיר ימצא תחלואי רעב, ואמר שראה אותם חולים ולא מתים לפי שבחרב האויב יהרגו בפתע פתאום אמנם ברעב לא ימותו האנשים תכף כי אם מעט מעט ולכן קראם תחלואי רעב, ואומרו כי גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו הוא נתינת טעם למה שאמר למעלה מעונש הנביאים ועונש השומעים את דבריהם לומר שהיה ענשם כל כך גדול כי לא לבד עובדי העבודה זרה עצמם אבל גם הנביא מנביאי השקר גם כהן מאותם שאמר עליהם הכהנים לא אמרו איה ה' סחרו אל ארץ רוצה לומר סבבו את כל ארץ יהודה כי היו הולכים מעיר אל עיר לנבא שקרים והכהן להחזיקם בטענותיו, וכל זה בשקר וכזב כי הם לא ידעו לא דבר ה' ורצונו ולא דבר מתורתו, כי הנה מלת סחרו הוא מענין סבוב כמו לבי סחרחר (תהלים לח, יא) שהלב מתהפך מצד אל צד במחשבותיו ולכן נקרא התגר סוחר ומעשהו סחורה לפי שענינו לחזור ולסבוב בארץ מפה ומפה לקנות ולמכור דבר ממלאכתו:
פסוק יט:המאוס מאסת את יהודה עד אוי לי אמי כי ילדתני עם היות שהקב"ה צוה לנביא שאל יתפלל בעד העם הזה לטובה הנה חזר הנביא להתפלל עליהם בפרשה הזאת כמו שאמר המאוס מאסת את יהודה וכו' ואין זה כנביא העובר על דברי נבואתו שחייב מיתה, וזה משתי בחינות, האחת, לפי שהש"י אמר אליו אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, ואמר עוד כי יצומו איננו שומע אל רנתם לא אמר שלא ישמע אל רנתו כי אם אל רנתם, וכן אמר למעלה ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה כי אינני שומע בעת קראם אלי, ובעבור שבאלה השני פעמים שלל השמיעה מרנתם ולא מתפלת הנביא ורנתו לכן נשאר לנביא מקום לבקש עליהם וזו היא הבחינה האחד, ואמנם הבחינה הב' היא שהנה ירמיהו לא התפלל אבל טען טענות מפאת כבוד השם להעיר רחמיו על עמו כי הנה לא אמר סלח נא לעון העם הזה ולא כפר לעונות בני עמך כי זהו ענין התפלה במה שהיא תפלה אבל כעבד נאמן ואוהב טהר לב חושש לכבוד אדוניו אמר למעלה אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך וגומר, וכן אמר בכאן המאוס מאסת את יהודה רוצה לומר הלא אתה בחרת בשבט יהודה להיות ממנו שבט מלכות, גם בחרת בציון להשרות שם שכינתך, ועתה אע"פ שהדור הזה חטאים בנפשותם ראוי הוא שיגן בעדם זכות אבותיהם וזהו המאוס מאסת את יהודה להסיר ממנו שבט מלכות אם בציון געלה נפשך לסלק משם השכינה מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא כלומר אע"פ שהיינו ראויים למכות לא היה ראוי שתהיה המכה כך שלא תקבל עוד מרפא, קוה לשלום ואין טוב כלומר אם היה מריבה בינך ובינם יבא שלום ינוחו על משכבותם כי עת המלחמה ועת שלום אבל עתה אין לנו כי אם קוה לשלום ואין טוב הלנצח תאכל האיבה והשנאה הזאת ולעת מרפא והנה בעתה כאלו אמר החולי במשפט בא כפי העונות אבל אחרי היסורין היה ראוי שיבא מרפא ואין הדבר כן אבל בהפך שלעת שהיינו מקוים המרפא נתחדשה הבעתה יותר, ולפי שאמר כל זה במשל הרופא עם רפואתו (כ) ביאר הנמשל בו ואמר ידענו ה' רשענו וכן ידענו עון אבותינו כי חטאנו לך, (כא) אבל עכ"ז אל תנאץ וכל זה אני אומר למען שמך כי אינני בזה מתפלל בעד העם הזה אלא טוען ויועץ בעבור כבוד שמך לא בעבורם אלא כדי שלא תנבל כסא כבודך ולכן זכור ואל תפר בריתך אתנו הברית שהיה לך עם אבותינו אל תפר אותו עמנו היום.
פסוק כב:ואומרו היש בהבלי הגוים מגשימים הוא כאומר אם אתה לא תתן גשם מטרות עוזך על ארצך ונחלתך למי נזעק ונבקש שיתן מטר על פני ארץ היש בהבלי הגוים שהם הפסילים דברים מלאכותיי' שכולם הבל בעצמם אשר החזיקו בהם רשעי ישראל לעבדם האם יש בהם כח לשיהיו מגשימים רוצה לומר נותנין גשם בארץ, ואם השמים יתנו רביבים רוצה לומר כמו שאין כח בהבלי הגוים ופסיליהם להוריד גשם כן אין כח בשמים ותנועותיהם לפעול הגשם ולהורידו על הארץ, הנה אם כן לא ירד הגשם בסבת הדברים המלאכותיים כי הבל המה ולא גם כן בסבות הטבעיות השממיות כי הם לא יספיקו לזה אם לא יהיה בהשגחתך ובמצותך והוא אמרו הלא אתה הוא ה' אלקינו כי אתה מוריד הגשם כרצונך ולכן נקוה לך שתתן הגשם יורה ומלקוש בעתו לא לפסילים ולא לשמים, ואומרו כי אתה עשית את כל אלה אפשר לפרש מלת אלה על השמים והדברים הנזכרים כלם כי הוא עשאם ולהיותו סבה ראשונה לכל ממנו ראוי שישאלו המטר לא מהם, גם אפשר לפרש כי אתה עשית את כל אלה על הגשם והרביבים אשר זכר כלומר שבזמן שישראל היו זכאים אתה היית עושה את כל אלה לתת מטר ארצנו בעתו. והמפרשים פירשו כי אתה עשית את כל אלה על עצירת הגשמים והרע' כי הכל נעשה בהשגחתך ולכן נקוה לך כי כמו שמחצת תרפא, ובעבור שהיו דברי ירמיהו בזה עצה וטענה לכבוד השם ולא תפלה בעד העם לכן לא היה עובר נבואתו כי הוא עשה כמשה רבו ללמד סניגוריא על עמו מפאת כבוד השם. והותרה בזה השאלה השנית.
