הפטרת יום הכפורים: ההכנעה והענוה
החלק הראשון של הנבואה
הקדמה
כך נאמר שם בחלק הראשון של הנבואה (ישעיה נז):
יד. ואמר סֹלו סֹלו פנו דָרך, הרימו מכשול מדרך עמי.
טו. כי כה אמר רם ונשא, שֹׁכֵן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים.
טז. כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי.
יז. בעון בצעו קצפתי וְאכהו, הַסְתֵר וְאֶקְצֹף, וילך שובב בדרך לבו.
יח. דרכיו ראיתי וְארפאהו, וְאנחהו, וַאֲשלם נִחֻמים לו וְלַאֲבֵלָיו.
יט. בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ד', ורפאתיו.
כ. והרשעים כים נִגְרָש, כי השְקֵט לא יוכל, ויִגְרְשו מימיו רפש וטיט.
כא. אין שלום אמר אלקי לרשעים.
א. השאלות
- מה הקשר בין הפסוק הראשון: "ואמר סֹלו סֹלו, פנו דָרך, הרימו מכשול מדרך עמי" להמשך הדברים?
- מה פירוש הפסוק: "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי" (טז)? ובמיוחד מה פירוש המלים "כי רוח מלפני יעטוף", וכיצד הן מהוות נימוק לתחילת הפסוק: "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף"?
ב. תשובות רש"י
1. על השאלה הראשונה, מה הקשר בין הפסוק הראשון להמשך הדברים, ענה רש"י:
ואמר סלו סלו - כה אמר הנביא בשמי לעמי: כבשו מסילה סלולה, פנו יצר הרע מדרכיכם.
הרימו מכשול - סלקו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם, הם הרהורי רשע.
כלומר: כל הנבואה עוסקת בתשובה, ופסוק זה הוא הקדמה כללית, שקוראת לפנות את היצר הרע ואת הרהורי הרשע מהדרך.
אולי אפשר להסביר שה"כלבו", שהובא לעיל, שכתב שבנבואה זו נאמר "שצריך אדם להיות נשמר מן החטא, ואם חטא - שיתן לבו לשוב בתשובה שלימה", התכוון לפסוק זה.
2. על השאלה השניה, מה פירוש הפסוק "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי", ענה רש"י (טז):
כי לא לעולם אריב - אם אביא יסורין על האדם אין תחרותי עליו לאורך ימים, ולא קצפי לנצח.
כי רוח מלפני יעטוף - כאשר רוח האדם שהוא מלפני, שניתן בו מאתי, יעטוף - יודה ויכנע על מעלו, כמו: 'העטופים ברעב' (איכה ב, יט), 'בֵּעָטֵף עולל' (שם, יא) והנשמות שאני עשיתי.
כי רוח מלפני - 'כי' זה משמש בלשון 'כאשר'. כמו: 'כי תראה' (שמות כג, ה), 'כי תבא' (דברים יז, יד). כלומר: כשרוחו נעטפת והוא נכנע - אני מבטל ריבי וקצפי מעליו.
כלומר: פירוש המלים "כי רוח מלפני יעטוף" הוא: "כאשר הרוח תיכנע", והן אינן מהוות נימוק לתחילת הפסוק: "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף", אלא הן מסבירות מתי הדבר יקרה: כאשר הרוח תיכנע.
רואים בדברי רש"י אלו את חשיבות ההכנעה, שהיא מיסודות התשובה, שכאשר האדם נכנע - ד' מפסיק להעניש אותו.
עוד כתב רש"י (בפסוק י"ח):
דרכיו ראיתי - כשהוא נכנע מלפני שבאתהו צרה.
וארפאהו ואנחהו - אוליכו בדרך מרפא. או 'ואנחהו' לשון הנחה ומרגוע.
לו ולאבליו - למצטערים עליו.
רואים גם בדברי רש"י אלו את חשיבות ההכנעה, שהיא מיסודות התשובה, שכאשר האדם נכנע - ד' מפסיק להעניש אותו.
עוד כתב רש"י (כ):
והרשעים - שאין נותנין לב לשוב.
כים נגרש - הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה, ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים, וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו, וכל זה גל חבירו רואה, ואינו חוזר בו. כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו, ואינו חוזר בו. ומה הים רפשו וסריותו על פיו - כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון פרעה אמר: 'מי ד'' (שמות ה, ב), סנחריב אמר: 'מי בכל אלהי הארצות' (ישעיה לו, כ), נבוכדנצר אמר: 'אדמה לעליון' (ישעיהו יד, יד).
כים נגרש - כים אשר נגרש, שגורש כל היום רפש וטיט.
גם בדברי רש"י אלו רואים אנו את חשיבות ההכנעה, שהנקודה העיקרית ברשעים שאינם נותנים לב לשוב היא שהם מתנהגים בהיפך ההכנעה, ומתגאים.
ג. דברי רבנו יונה
כתב רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער א):
העיקר השביעי: הכניעה בכל לב והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע כמה העובר על דבריו שח ושפל ונגרע מערכו...
ודוד עליו השלום, בהתודותו על חטאו, בבוא אליו נתן הנביא, אמר בסוף דבריו: 'זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה' (תהלים נא, יט). 'רוח נשברה' - רוח נמוכה.
למדנו מזה כי ההכנעה מעיקרי התשובה, כי המזמור הזה יסוד מוסד לעיקרי התשובה, ובהכנעה יתרצה האדם אל ד', שנאמר: 'ואל זה אביט - אל עני ונכה רוח' (ישעיה סו, ב).
ונאמר בענין התשובה: 'ואמר סֹלו סֹלו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי. כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים' (שם נז, יד-טו). למדנו כי ההכנעה מעיקרי התשובה.
וכן שאר כל הפרשה מדברת על בעלי התשובה: 'כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף וגו', בעון בצעו קצפתי וגו', דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו' (פסוקים טז-יח).
פירוש 'דרכיו ראיתי' - בהכנעה, כמו שאמר: 'ואת דכא ושפל רוח' (טו).
ובמרירות הלב, כמו שאמר: 'כי רוח מלפני יעטוף'.
'וארפאהו' - כי אסלח לעוונו, כמו: 'ארפא משובתם' (הושע יד, ה), 'ושב ורפא לו' (ישעיה ו, י).
'ואנחהו' - אעזרהו על עזיבת החטא ואגבירהו על יצרו.