לפרק י"ב

וְאָֽמַרְתָּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אוֹדְךָ֣ יְהוָ֔ה כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י יָשֹׁ֥ב אַפְּךָ֖ וּֽתְנַחֲמֵֽנִי׃
(ישעיה יב א)

מלשון "וּֽתְנַחֲמֵֽנִי" יש ראיה שהנביא ישעיה מדבר בגאולה מגלות, שבה שייך לשון ניחום לפי שקדמו לה גלות ואבל, וכלשונו במקומות אחרים: "נחמו נחמו עמי"(ישעיה מ), "אנכי אנכי הוא מנחמכם"(ישעיה נא יב) וכיוצא באלו. ולא כשד"ל(=ר' שמואל דוד לוצאטו) שמפרש פרק זה על הישועה מסנחריב, שבנוגע לה לא שייך, ולא מצינו, לשון נחמה. וכיון שמדבר ישעיה בגאולה מגלות, הסברא נותנת שכאן חוזר(=מתייחס) אל הפרק הקודם, ומדבר בגאולה העתידה.

וּשְׁאַבְתֶּם־ מַ֖יִם בְּשָׂשׂ֑וֹן מִמַּעַיְנֵ֖י הַיְשׁוּעָֽה׃
(ישעיה יב ג)

נראה לפרש טעם הלשון הזה, כי מצינו בדברי הימים:

וַיַּרְא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּי־ בָ֖א סַנְחֵרִ֑יב וּפָנָ֕יו לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־ יְרוּשָׁלִָֽם׃
וַיִּוָּעַ֗ץ עִם־ שָׂרָיו֙ וְגִבֹּרָ֔יו לִסְתּוֹם֙ אֶת־ מֵימֵ֣י הָעֲיָנ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר מִח֣וּץ לָעִ֑יר וַֽיַּעְזְרֽוּהוּ׃
וַיִּקָּבְצ֣וּ עַם־ רָ֔ב וַֽיִּסְתְּמוּ֙ אֶת־ כָּל־ הַמַּעְיָנ֔וֹת וְאֶת־ הַנַּ֛חַל הַשּׁוֹטֵ֥ף בְּתוֹךְ־ הָאָ֖רֶץ לֵאמֹ֑ר לָ֤מָּה יָב֙וֹאוּ֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר וּמָצְא֖וּ מַ֥יִם רַבִּֽים׃
(דברי הימים ב לב ב-ד)

למדנו מזה, שגם בזמן נבואה זו, שהיא לפי שכתבנו חוליה משלשלת הנבואות שהתנבא ישעיהו כשעלו רצין ופקח בן רמליהו ויצורו על ירושלים, לא יכלו הנצורים לשאוב מים מהמעיינות הללו עד שנושעו מהאויב; בהתאם אל זה מתאר הנביא גם את הישועה העתידה בתור שאיבת מים בששון ממעיינות הללו, וקרא להם "מעיינות הישועה", משום שהשאיבה מהם היא סימן הישועה.

ואפשר עוד שהנביא מרמז אל מה שניבא זכריה בעניין הגאולה:

וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔‍ִם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃
(זכריה יד ח)

וישעיהו הנביא קורא למים חיים אלו שייבקעו וייצאו לפי מליצת זכריהו בתור סימן גאולה מירושלים: "מעינות הישועה".