פסוק א:וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר היה בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל, ליד הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.
פסוק ב:וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל־נָבוֹת לֵאמֹר: תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ וִיהִי־לִי, כדי להפוך אותו לְגַן־יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאם תרצה – אֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, במקומו כֶּרֶם טוֹב יותר מִמֶּנּוּ. ואִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, תעדיף – אֶתְּנָה־לְּךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה הכרם.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל־אַחְאָב: אין זה כרם שקניתי אלא נחלת אבותי. חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ, שאינך מבני משפחתי. נבות סירב באופן מוחלט, ולא הותיר אפשרות מיקוח.
פסוק ד:וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל־בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וַיֹּאמֶר: לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־נַחֲלַת אֲבוֹתָי. וַיִּשְׁכַּב אחאב עַל־מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו אל הקיר וְלֹא־אָכַל לָחֶם.
פסוק ה:וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו: מַה־זֶּה אירע לך שרוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם?
פסוק ו:וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ: כִּי־אֲדַבֵּר, דיברתי אֶל־נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ: "תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם־חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה־לְּךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו", וַיֹּאמֶר: "לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־כַּרְמִי".
פסוק ז:וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ: האם כפי שאַתָּה עַתָּה – מתקשה להחליט ולבצע – תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה, יעלה בידך למלוך עַל־יִשְׂרָאֵל?! קוּם אֱכָל־לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ, ותתחזק. אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. אני אטפל בכך.
פסוק ח:וַתִּכְתֹּב סְפָרִים, איגרות בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ, וַתִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־הַזְּקֵנִים וְאֶל־הַחֹרִים, השרים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ יזרעאל הַיֹּשְׁבִים אֶת, עם נָבוֹת.
פסוק ט:וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים הוראות לֵאמֹר: קִרְאוּ־צוֹם, הכריזו על אספה פומבית, וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. נבות היה איש מכובד, והיא ציוותה להושיבו במקום החשוב ביותר בקהל, כדי שייראה שהוא רצוי בעיני האנשים.
פסוק י:וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל, אדם במעמד נמוך שאין סיכוי שיעלה משפלותו – בלי יעַל, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ, יעידו בו לֵאמֹר: "'בֵּרַכְתָּ', קיללת גם אֱלֹהִים וגם מֶלֶךְ". המרידה במלכות והמרידה באלוקים הם שני מעשים חמורים ביותר. הוא, כמובן, יכחיש את ההאשמה, אבל אַתם בַּיימו הצגה מושלמת. כיוון שהדיינים וזקני העיר ינכחו במקום, ושני העדים יעידו – וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ כדין האמור בתורה וְיָמֹת.
פסוק יא:וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ, הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל, כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם בשם אחאב –
פסוק יב:קָרְאוּ צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.
פסוק יג:וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת־נָבוֹת נֶגֶד, בפני הָעָם לֵאמֹר: 'בֵּרַךְ' נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ. כיוון שכך, דנו אותו למוות – וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.
פסוק יד:וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־אִיזֶבֶל לֵאמֹר: סֻקַּל, נרגם נָבוֹת וַיָּמֹת.
פסוק טו:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי־סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת, וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל־אַחְאָב: קוּם רֵשׁ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת־לְךָ בְכֶסֶף, כִּי אֵין נָבוֹת חַי עוד כִּי אם מֵת.
פסוק טז:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת, וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ. ייתכן שאחאב ידע מה עשתה אשתו, וייתכן שלא ידע; על כל פנים הוא היה מרוצה ממות נבות, משום שכך סולק המכשול שעמד בדרכו. כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת, וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ.
פסוק יז:וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר׃
פסוק יח:קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן, הִנֵּה הוא נמצא כעת בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר־יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ.
פסוק יט:וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ?! לא די שרצחת את נבות, אתה גם מבקש לרשת את רכושו?! אינך מתבייש במעשיך הבזויים?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת־דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ, ילקקו הַכְּלָבִים אֶת־דָּמְךָ גַּם־אָתָּה. אף אתה תיהרג באופן משפיל.
פסוק כ:כמובן אחאב לא פרסם את הסיפור. אליהו הופיע אצלו בהפתעה גמורה. על כן אחאב התפלא – וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל־אֵלִיָּהוּ: הַמְצָאתַנִי, אֹיְבִי?! וַיֹּאמֶר: מָצָאתִי. יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, מסרת את עצמך לַעֲשׂוֹת את הָרַע בְּעֵינֵי ה', ולמעשה מרושע כל כך אין שום צידוק –
פסוק כא:הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי, אשמיד את מי שיישאר אַחֲרֶיךָ, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, בן משפחה זכר, או: כלב וְעָצוּר, עוצר, מי שמחזיק בידו כוח שלטוני, וְעָזוּב, הממונה על התחזוקה ובדק הבית, או: אפילו נתמך ונטוש בְּיִשְׂרָאֵל. לא יישאר מביתך שריד, ובוודאי שלא ייוותר יורש או מחזיק בשררה.
פסוק כב:וְנָתַתִּי אֶת־בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה, אֶל, בגלל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת־יִשְׂרָאֵל. הפשע האחרון היה בזוי ושפל במיוחד.
פסוק כג:וְגַם־לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת גופתה של אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל, בין חומות העיר, או: בתוך גבולותיה.
פסוק כד:הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר – יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה – יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם.
פסוק כה:כאן נוספת הערה שאינה מדברי אליהו: רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.
פסוק כו:וַיַּתְעֵב, אחאב הרבה לפשוע מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים, האלילים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שלא כירבעם או כבעשא, אשר שמרו לפחות מסגרת כלשהי של עבודת אלוקי ישראל, אחאב עבד לאלילי כנען.
פסוק כז:וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּקְרַע את בְּגָדָיו בגלל חומרתם של דברי התוכחה, מחמת הבושה שבהריגת חף מפשע מתוך תאווה לאדמתו, וכן משום שבתור מלך שני בשושלת אשר מלך לא מעט שנים הוא קיווה שזרעו יחזיק במלוכה לאורך זמן – והנה תוחלתו נכזבה. וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ לאַט, ביטויים שונים לאבלו.
פסוק כח:וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר׃
פסוק כט:הֲרָאִיתָ כִּי־נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?! הוא קיבל על עצמו את התוכחה, ובכך הודה בחטאו. יַעַן כִּי־נִכְנַע מִפָּנַי – לֹא־אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו. בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל־בֵּיתוֹ. הוא עצמו יישאר מלך כל ימי חייו, ורק בימי בנו תסור המלוכה מביתו.
