תנ"ך על הפרק - מלכים א טו - האם לדרוש ברופאים? / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א טו

302 / 929
היום

הפרק

וּבִשְׁנַת֙ שְׁמֹנֶ֣ה עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט מָלַ֥ךְ אֲבִיָּ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ מַעֲכָ֖ה בַּת־אֲבִישָׁלֽוֹם׃וַיֵּ֕לֶךְ בְּכָל־חַטֹּ֥אות אָבִ֖יו אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה לְפָנָ֑יו וְלֹא־הָיָ֨ה לְבָב֤וֹ שָׁלֵם֙ עִם־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו כִּלְבַ֖ב דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃כִּ֚י לְמַ֣עַן דָּוִ֔ד נָתַן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהָ֥יו ל֛וֹ נִ֖יר בִּירוּשָׁלִָ֑ם לְהָקִ֤ים אֶת־בְּנוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וּֽלְהַעֲמִ֖יד אֶת־יְרוּשָׁלִָֽם׃אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה דָוִ֛ד אֶת־הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־סָ֞ר מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־צִוָּ֗הוּ כֹּ֚ל יְמֵ֣י חַיָּ֔יו רַ֕ק בִּדְבַ֖ר אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי׃וּמִלְחָמָ֨ה הָיְתָ֧ה בֵין־רְחַבְעָ֛ם וּבֵ֥ין יָרָבְעָ֖ם כָּל־יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י אֲבִיָּם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה הֲלֽוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּמִלְחָמָ֥ה הָיְתָ֛ה בֵּ֥ין אֲבִיָּ֖ם וּבֵ֥ין יָרָבְעָֽם׃וַיִּשְׁכַּ֤ב אֲבִיָּם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקְבְּר֥וּ אֹת֖וֹ בְּעִ֣יר דָּוִ֑ד וַיִּמְלֹ֛ךְ אָסָ֥א בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃וּבִשְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים לְיָרָבְעָ֖ם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֥ךְ אָסָ֖א מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃וְאַרְבָּעִ֤ים וְאַחַת֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ מַעֲכָ֖ה בַּת־אֲבִישָׁלֽוֹם׃וַיַּ֧עַשׂ אָסָ֛א הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּדָוִ֖ד אָבִֽיו׃וַיַּעֲבֵ֥ר הַקְּדֵשִׁ֖ים מִן־הָאָ֑רֶץ וַיָּ֙סַר֙ אֶת־כָּל־הַגִּלֻּלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ אֲבֹתָֽיו׃וְגַ֣ם ׀ אֶת־מַעֲכָ֣ה אִמּ֗וֹ וַיְסִרֶ֙הָ֙ מִגְּבִירָ֔ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה מִפְלֶ֖צֶת לָאֲשֵׁרָ֑ה וַיִּכְרֹ֤ת אָסָא֙ אֶת־מִפְלַצְתָּ֔הּ וַיִּשְׂרֹ֖ף בְּנַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃וְהַבָּמ֖וֹת לֹא־סָ֑רוּ רַ֣ק לְבַב־אָסָ֗א הָיָ֥ה שָׁלֵ֛ם עִם־יְהוָ֖ה כָּל־יָמָֽיו׃וַיָּבֵא֙ אֶת־קָדְשֵׁ֣י אָבִ֔יווקדשווְקָדְשֵׁ֖יבֵּ֣ית יְהוָ֑ה כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב וְכֵלִֽים׃וּמִלְחָמָ֨ה הָיְתָ֜ה בֵּ֣ין אָסָ֗א וּבֵ֛ין בַּעְשָׁ֥א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־יְמֵיהֶֽם׃וַיַּ֨עַל בַּעְשָׁ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ עַל־יְהוּדָ֔ה וַיִּ֖בֶן אֶת־הָרָמָ֑ה לְבִלְתִּ֗י תֵּ֚ת יֹצֵ֣א וָבָ֔א לְאָסָ֖א מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃וַיִּקַּ֣ח אָ֠סָא אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף וְהַזָּהָ֜ב הַֽנּוֹתָרִ֣ים ׀ בְּאוֹצְר֣וֹת בֵּית־יְהוָ֗ה וְאֶת־אֽוֹצְרוֹת֙ בֵּ֣יתמלךהַמֶּ֔לֶךְוַֽיִּתְּנֵ֖ם בְּיַד־עֲבָדָ֑יו וַיִּשְׁלָחֵ֞ם הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֗א אֶל־בֶּן־הֲ֠דַד בֶּן־טַבְרִמֹּ֤ן בֶּן־חֶזְיוֹן֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם הַיֹּשֵׁ֥ב בְּדַמֶּ֖שֶׂק לֵאמֹֽר׃בְּרִית֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ בֵּ֥ין אָבִ֖י וּבֵ֣ין אָבִ֑יךָ הִנֵּה֩ שָׁלַ֨חְתִּֽי לְךָ֥ שֹׁ֙חַד֙ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֵ֣ךְ הָפֵ֗רָה אֶת־בְּרִֽיתְךָ֙ אֶת־בַּעְשָׁ֣א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֔ל וְיַעֲלֶ֖ה מֵעָלָֽי׃וַיִּשְׁמַ֨ע בֶּן־הֲדַ֜ד אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֗א וַ֠יִּשְׁלַח אֶת־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֤ים אֲשֶׁר־לוֹ֙ עַל־עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּךְ֙ אֶת־עִיּ֣וֹן וְאֶת־דָּ֔ן וְאֵ֖ת אָבֵ֣ל בֵּֽית־מַעֲכָ֑ה וְאֵת֙ כָּל־כִּנְר֔וֹת עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ נַפְתָּלִֽי׃וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ בַּעְשָׁ֔א וַיֶּחְדַּ֕ל מִבְּנ֖וֹת אֶת־הָֽרָמָ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בְּתִרְצָֽה׃וְהַמֶּ֨לֶךְ אָסָ֜א הִשְׁמִ֤יעַ אֶת־כָּל־יְהוּדָה֙ אֵ֣ין נָקִ֔י וַיִּשְׂא֞וּ אֶת־אַבְנֵ֤י הָֽרָמָה֙ וְאֶת־עֵצֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר בָּנָ֖ה בַּעְשָׁ֑א וַיִּ֤בֶן בָּם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֔א אֶת־גֶּ֥בַע בִּנְיָמִ֖ן וְאֶת־הַמִּצְפָּֽה׃וְיֶ֣תֶר כָּל־דִּבְרֵֽי־אָ֠סָא וְכָל־גְּב֨וּרָת֜וֹ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה וְהֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנָ֔ה הֲלֹֽא־הֵ֣מָּה כְתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה רַ֚ק לְעֵ֣ת זִקְנָת֔וֹ חָלָ֖ה אֶת־רַגְלָֽיו׃וַיִּשְׁכַּ֤ב אָסָא֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵר֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו בְּעִ֖יר דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַיִּמְלֹ֛ךְ יְהוֹשָׁפָ֥ט בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃וְנָדָ֣ב בֶּן־יָרָבְעָ֗ם מָלַךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל בִּשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֔יִם לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנָתָֽיִם׃וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ בְּדֶ֣רֶךְ אָבִ֔יו וּ֨בְחַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּקְשֹׁ֨ר עָלָ֜יו בַּעְשָׁ֤א בֶן־אֲחִיָּה֙ לְבֵ֣ית יִשָּׂשכָ֔ר וַיַּכֵּ֣הוּ בַעְשָׁ֔א בְּגִבְּת֖וֹן אֲשֶׁ֣ר לַפְּלִשְׁתִּ֑ים וְנָדָב֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל צָרִ֖ים עַֽל־גִּבְּתֽוֹן׃וַיְמִתֵ֣הוּ בַעְשָׁ֔א בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּֽיו׃וַיְהִ֣י כְמָלְכ֗וֹ הִכָּה֙ אֶת־כָּל־בֵּ֣ית יָרָבְעָ֔ם לֹֽא־הִשְׁאִ֧יר כָּל־נְשָׁמָ֛ה לְיָרָבְעָ֖ם עַד־הִשְׁמִד֑וֹ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַד־עַבְדּ֖וֹ אֲחִיָּ֥ה הַשִּׁילֹנִֽי׃עַל־חַטֹּ֤אות יָרָבְעָם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֔א וַאֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכַעְס֕וֹ אֲשֶׁ֣ר הִכְעִ֔יס אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י נָדָ֖ב וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וּמִלְחָמָ֨ה הָיְתָ֜ה בֵּ֣ין אָסָ֗א וּבֵ֛ין בַּעְשָׁ֥א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־יְמֵיהֶֽם׃בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ בַּעְשָׁ֨א בֶן־אֲחִיָּ֤ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ בְּתִרְצָ֔ה עֶשְׂרִ֥ים וְאַרְבַּ֖ע שָׁנָֽה׃וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ בְּדֶ֣רֶךְ יָרָבְעָ֔ם וּ֨בְחַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

האם לדרוש ברופאים?

הכתוב ביקר את אסא על שבעת מחלתו לא דרש את ה' אלא ברופאים(עיין דברי הימים ב טז יב), השאלה היא האם מותר לשאול ברופא או שמא חייב האדם להתפלל לה' ולבטוח בו כי בוודאי ימצא מזור למכאוביו מבלי שיצטרך לשאול ברופאים? בשאלה נכבדה זו דנו גדולי הראשונים. לדעת הרב חובת הלבבות(שער הבטחון; לרבינו בחיי אבן פקודה) על האדם ללכת לרופא כאשר בריאותו מתערערת כי זה דרכו של עולם ואין לאדם לסמוך על הנס. ברמב"ם(משנה תורה הלכות דעות פרק ד הלכה כג) נאמר: "כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, אלו הם: רופא, אומן(מקיז דם), בית הכסא, מים מצויים כמו: נהר ומעין, בית הכנסת, מלמד תינוקות, לבלר(סופר), גבאי צדקה ובית דין מכים וחושבים(רשות מבצעת הפועלת להענשת העבריינים על פי פסקי השופטים). אם כן, גם לדעת הרמב"ם שכתב אסור לתלמיד חכם(כל שכן עם הארץ) שיגור בעיר שאין בה רופא, משמע שחייבים ללכת לרופא בשעת מחלה. אמנם צריך האדם לבטוח בה' אבל בכל זאת יעשה ככל שניתן בדרך הטבע, אך גם כאשר מצליח הרופא לרפאו בכל זאת לא יבטח ברופא, ויתלה את רפואתו בסמי המרפא, אלא בקב"ה שזימן לו שליח טוב להבריאו ממחלתו. בתקופתנו אין אנחנו מגיעים למדרגתם של קדמונינו שלא היו צריכים לשאול ברופא אלא יש צורך לבקר אצל הרופא, כי אנחנו נמצאים בתקופה של הסתר פנים. מעניין שרבינו בחיי החסיד והמאמין בה' סובר שיש ללכת לרופא ואין בזה שום פגם כיון שעולמנו עולם טבעי ויש צורך להקפיד שהחיים יתנהלו בדרך הטבע ולהפנים בתוכנו את ההכרה שגם חיי הטבע הנם נסיים בנסים נסתרים בניגוד לנסים הגלויים המועטים בימינו. הרופא שולח מזור לגוף שאינו אלא נרתיק לנפש וכאשר הגוף בריא אפשר לעבוד את ה' בשמחה ובשלמות. אם כן, לקיחת התרופה הינה כלי לעבודת ה'.

דעת הרמב"ן שונה לחלוטין. בפרושו לתורה(ויקרא פרק כו יא) כותב הרמב"ן: ישנם שני סוגי נסים. בספר שמות(כג כה-כו) מבטיחה התורה שאם עם ישראל יקיים תורה ומצוות כראוי, יבטח בה' וישמע בקולו, יזכה לבריאות, פרנסה בשפע, לילדים טובים ובריאים ולחיים ארוכים, וכלשון הרמב"ן: "כאשר ישמור החסיד את מצוות ה', ישמרהו האלוקים מכל המחלות, יסיר ממנו שכול ועקרות ויאריך את ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים". באור הדברים הוא שהברכות המובטחות בספר שמות אינן חורגות מהנהגות הטבע אלא שהתורה הבטיחה שהנהגה טבעית זו תתבצע ללא תקלה וללא כל חריגה. אולם הברכות הכתובות בתחלת פרשת בחוקותי(ויקרא כו) אינן ברכות פרטיות כמו אלו הכתובות בספר שמות. בספר ויקרא מדובר על ברכות הנוגעות לכלל האומה ואינן טבעיות כלל. אם ילכו ישראל בדרך ה' ירדו הגשמים בעתם ולא יגרמו לשום צער ושיבוש בחיי יום יום וכדברי רש"י: "בעתם - בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון: בלילי רביעיות ובלילי שבתות(ויקרא כו ד).

על תופעות מענינות בנושא ירידת הגשם מספרת הגמרא:

דבר אחר: "בעתם" - בלילי רביעיות ובלילי שבתות שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם שנאמר: "עוונותיכם הטו אלה".
(תענית כג.)

האם יש קשר לירידת גשמים ולקיום אורח חיים מוסרי אצל אומות העולם ובארצותיהם? אצל עם ישראל קיימת זיקה ישירה בין ירידת הגשמים ושאר ענינים טבעיים, לקיום תורה ומצוות. הרמב"ן מסביר שירידת הגשם מוכיחה שיש מנהיג לבירה ואין דבר הנעשה מאליו. לכל מדינה בעולם קיים ממוצע של משקעים.

מאחר וההנהגה כלפי עם ישראל איננה כפי שמתנהג הקב"ה עם כל האומות, נשתדל להבין מדוע שונה ההנהגה של הקב"ה אל הגוים מאשר אל עם ישראל. כידוע, אומות העולם מונהגות על ידי שרים רוחניים(מלאכים), והרי המלאך הנהגתו קבועה כי אינו מורשה לחרוג מן ההוראות שקבל מהקב"ה. מאידך, הקב"ה אינו מוגבל, ובידו לשנות את מערכות הטבע אם ירצה. עם ישראל מונהג על ידי הקב"ה ולא ע"י שר. לכן, כאשר עם ישראל מקיים תורה ומצוות ושומע בקול ה', זוכה להשגחה על ידי הקב"ה ואז הוא מעל העמים וכדברי הכתוב: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך... ונתנך ה׳ אלוקיך עליון על כל גויי הארץ"(דברים כח א). ואולם אם עם ישראל לא ילך בדרך ה', מובן מאליו שהקב"ה לא יסייע לו. גם המלאכים המופקדים על האומות לא יעזרו לו כי אינם מורשים לעשות זאת, אם כן, מצבו יהיה נחות יותר מאשר של אומות העולם. הרמב"ן מציין שאם עם ישראל ישמור תורה ומצוות לא ישלטו חוקי הטבע(הנסים הנסתרים) בעם אלא יהא מונהג על ידי נסים גלויים שלא כדרכו של עולם.

הגמרא(כתובות קיב.) מספרת על השפע שהיה בארץ בתקופת התנאים. מעשה ברבי חייא בר אדא שהיה מלמד תינוקות אצל ריש לקיש. המלמד לא הגיע למקום עבודתו במשך שלשה ימים וכשחזר לעבודתו שאל אותו ריש לקיש על סבת העדרותו. המלמד ספר כי חייב היה להשאר בביתו לבצור כרם שהניח לו אביו. ביום הראשון בצר שלש מאות אשכולות גדולים וכל אשכול מלא כד יין. ביום השני בצר גם כן שלש מאות אשכולות אך לכל כד היו צריכים שני אשכולות. ביום השלישי בצר שלש מאות אשכולות וכדי למלא כד היה צורך בשלשה אשכולות. חז"ל מספרים לנו שני דברים. האחד על פוריות ארץ ישראל(בתקופת האמוראים ולא בתקופת המרגלים) ודבר שני שאיכות הענבים פחתה מיום ליום. ריש לקיש אמר לו שאיכות הענבים פחתה בגלל שגרם בטול תורה לילדי ישראל. הירושלמי במסכת פאה בפרק שביעי מביא כמה סיפורים בנושא שבח ארץ ישראל כאשר נהג העם בדרך התורה.

מעשה ברבי אבהו, רבי יוסי בן חנינא ורבי שמעון בן לקיש שעברו לפני כרם של אדם ושמו דורון. הוציא להם האריס(הפועל החקלאי) אפרסק גדול מאד שאכלו ממנו שלשת החכמים והאנשים שהנהיגו את חמוריהם. אחרי תקופה עברו שוב חכמים אלו דרך אותו כרם ובעליו נתן לחכמים אפרסקים קטנים שנים שלשה ביד אחת. אמרו לאריס שהם רוצים כמו האפרסק שנתן להם בבקור הקודם(כלומר מאותו העץ). אמר להם האריס שגם הפעם נתן לכם מאותו עץ שצמח בו האפרסק הגדול אך עתה הצמיח אפרסקים קטנים. קראו החכמים את הפסוק: "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה"(תהלים קז לד). לאחר שגלינו מארצנו והצמחים התנוונו, התפללו חז"ל שיתנוונו עוד יותר כדי שלא יהנו מהם שונאינו ומבקשי רעתנו. הגמרא(כתובות קיב.) אומרת שרבי יהושע בן לוי הזדמן לישוב בשם גבלא. ראה אשכולות ענבים שנראו כעגלים בין הגפנים. שאל מה נמצא בין הגפנים? אמרו לו אשכולי ענבים גדולם ועסיסיים. אמר: "ארץ ארץ הכניסי פירותיך למי את מוציאה פירותיך לערבים הללו שעמדו עלינו בחטאתנו"? בשנה שאחריה בקר רבי חייא באותו כרם והאשכולות שנראו אשתקד כעגלים, נראו השנה כגודל עזים. 

כאמור מסביר הרמב"ן את השפע שתוציא אדמת ארץ ישראל כאשר עמנו יגאל. הרמב"ן מתיחס גם לשאלה אם יש להתנהג בדרך הטבע ולבקר אצל רופא כאשר האדם חולה או לבטוח בה׳(ברור שהשאלה מתיחסת לאנשים בדרגותינו ולא לגדולי ישראל, שהרי מצאנו שהנביא הוכיח את המלך אסא על אשר לא דרש את ה' כאשר חלה ברגליו אלא שאל ברופאים). הרמב״ן מביע את דעתו בנושא זה ובנושאים אחרים בצורה חד משמעית, וכך אומר הרמב"ן:

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל(בדרך הטבע) לא בגופם ולא בארצם. לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה' את לחמם ואת מימם(מימיהם) ויסיר מחלה מקרבם. עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שנאמר: "כי אני ה' רופאך". וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם(יקרה להם) עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו, ואמר הכתוב(בענין מחלתו של אסא) "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים", ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים? אין האשם רק בעבור שלא דרש ה'. אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ(הרמב"ן מוכיח מלשון הכתוב המתרעם על אסא שלא שאל בה' רק ברופאים. אם היתה האשמה על אסא שלא דרש את ה' לא היה צריך הכתוב להזכיר כי אם ברופאים, הרי כאשר האדם חולה, בטבע הדברים שילך לרופא, ומה היתה התרעומת על אסא? מכאן מסיק הרמב"ן שאסא לא נהג כמקובל אצל צדיקים אחרים שדרשו את ה' ולא שאלו ברופאים). אבל הדורש ה' בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח(הקב"ה) "וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך", והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכן אמרו(ברכות סד.): "כל אותן עשרים ותרתין(=עשרים ושתיים) שנים שמלך(שימש כראש הישיבה) רבה, רב יוסף אפילו אומנא(מקיז דם) לביתיה לא קרי(לא קרא)". והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם(לדרוש) ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרי הטבעים( פירוש הדברים: מצאנו אצל גדולי האמוראים שלא דרשו ברופאים, לכן הקב"ה ייסר אותם כפי דרגת החטא והועיד להם הקב"ה כפרתם בהתאם. כאשר יסלק האדם בטחונו מן הקב"ה לא יסייע לו המקום ומחלותיו יסורו או יבואו בדרכים טבעיות ואז ייחס האדם הכל לדרך הטבע ומסיר בטחונו מהקב"ה). וזו כוונתם באמרם "'ורפוא ירפא' - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפא", ולא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ה' שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי ה' לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו. על כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף, יש על המכה תשלומי הרפואות, כי התורה לא תסמוך דייה על הנסים, כאשר אמרה כי לא יחדל אביון בקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה, אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
(רמב"ן ויקרא כו יא)

דברי הרמב"ן מסבירים לנו מדוע הוכיח הנביא את אסא על אשר הלך לרופאים כאשר חלה ברגליו. אמנם לא חטא אסא בדבר זה, אך הוכיח שאינו רוצה להיות מעובדי ה' האמיתיים שחייהם מתנהגים בדרך נס ולכן אין להם לדרוש ברופאים, אלא רצה לחיות במסגרת הטבע ואז בוודאי חייב לשאול בעצת הרופאים, ומלך גדול וחשוב כמוהו צריך להבין את הכלל "מה לרופא בבית עובד ה'". כאמור, מעשיו של אסא שתבע מבני הישיבות וכן מחתנים לצאת לעבודת הצבא, הביאו אותו לא להיות בין עובדי ה' שאינם זקוקים לדרוש ברופאים ובכך אבד את האפשרות לקבל חזרה את מלכות ישראל שהייתה אמורה לשוב אליו כעבור שלושים ושש שנים מפטירת שלמה.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך