ואם אין מתה אנכי. א"ר יהושע בן לוי, כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי אי"ל כוונת הענין, כי מרוצת החיים הוא כפתיל הנמשך מאבות לבנים, וזה שאין לו בנים הרי פתיל החיים שלו נפסק והוי כמת. . (נדרים ס"ד ב')
בימי קציר חטים מאי נפקא מינה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב, מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל בר"ל שהלך לאחר שקצרו מן השדות, דאז הכל רשאין לכנס, אבל זולת זמן זה הוי גזל, כך פירש"י. אבל בפירוש פסוק זה פירש אע"פ שהלך בימי קציר חטים אפ"ה לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים, דבר הפקר שאין אדם מקפיד בו, עכ"ל, וכ"מ במ"ר וז"ל, שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני פירות ולא הביא אלא דבר שהוא מן ההפקר, להודיעך שהיו נשמרים מגזל, ע"כ, ובאמת כן מורה פשט הכתוב והגמרא, ולא ידעתי למה נדחק רש"י בפי' הגמ' לפרש היפך המבואר במ"ר ופשטות הלשון. . (סנהדרין צ"ט ב')
וימצא דודאים. מאי דודאים, אמר רב – יברוחי, לוי אמר סיגלי, ור' יונתן אמר סביסקי גכל אלה הם מיני פרחים הנותנין ריח טוב, וכמו שאמרו בברכות מ"ג ב', הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. . (שם שם)
ותצא לאה לקראתו. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאלו בדורו של משה כתיב (ר"פ דברים) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, וכתיב (שם) ואקח וגו' אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשכח, אבל בלאה דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תביא, כתיב בזרעה (דה"א י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל דור"ל דמאותו עבור נולד יששכר, כמבואר בפרשה. ומפרש בגמרא, דהא דתובעתו לאו דוקא בפה, דזה מדה מגונה ובניה נקראו בני חצופה, אלא דמרצי ארצויי קמי', שמראה לו רגשי חבה. וצ"ע הא לאה אמרה אלי תבוא, וצ"ל דכונת לשון זה אל אהל שלי. ובנדרים כ"ב ב' הובאה אגדה זו ונוסף בה וכתיב יששכר חמור גרם וחסר הפסוק ותצא לאה לקראתו, אבל גירסא שלפנינו נראה עיקר, יען כי לפי הגירסא דנדרים עיקר הראי' מהא דאשתו תובעתו חסר מן הספר, והפסוק יששכר חמור גרם אין צריך כלל לדרשא זו, ובנוסחא ש"ס כת"י הגירסא בעירובין כמו שהיא לפנינו. – והנה מה שאמר דבדורו של משה לא נמצאו נבונים, לכאורה קשה, דהא היו מבני יששכר, דאין לומר שרק לדורות הבאים היו בעלי בינה ביששכר, דהא כיון דזכתה לאה לזה למה לא תזכה בזה תיכף שבדורות הסמוכים כמו בדורו של משה יעמדו נבונים מיששכר. ולכן נראה דבאמת כן הוא הדבר, דבדורו של משה היו נבונים מיששכר [ומה שהביאו כאן מדה"י היא משום דשם מצינו מפורש לשון זה], ובאמת הושיב מהם משה לשופטים, ומה שאמר ואלו נבונים לא אשכח, הכונה – בכל יתר השבטים זולת יששכר, ולכן לא חשיב נבונים בפסוק, יען כי אף אם היו מיששכר, אך מפני מעוטם בכמות לעומת מספר כל השופטים שהיו שבעת רבוא שמונת אלפים ושש מאות לא חשיב להו הפסוק, וכמ"ש פורתא לא חשיב. ועיין בס' הכתב והקבלה בר"פ דברים בענין זה מה שהביא בשם הגר"א, ואין כל באור להדברים, וגם הם קשים מאוד לכאורה, ובמה שבארנו מבוארים היטב, יעו"ש ודו"ק. . (עירובין ק' ב')
בלילה הוא. א"ר יוחנן, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו דבר, שנאמר (פ' ויחי) יששכר חמור גרם – חמור גרם לו ליששכר המפרש בגמרא ענין הסיוע, שהחמור נטה מעצמו סמוך לאהל לאה וטעם סיוע זה מפני שראה הקב"ה שכונתה רק להעמיד שבטים כבדרשא הבאה. ובמ"ר איתא וכי מניין היתה יודעת לאה שבא יעקב שיצתה לקראתו, אלא שניהק חמורו ושמעה ויצאה. [ומהרש"א בנדרים כ' ב' והגרע"א בגה"ש הביאו זה מערוך ולא ממ"ר ממקומו) וטעם הדיוק מן בלילה הוא נראה פשוט דמדייק מדלא כתיב בלילה ההוא, כפי חקי הלשון, ולכן דריש דמלת הוא מוסב על הקב"ה, וכן מצינו כנוי זה מוסב להקב"ה, בישעי' מ"ב, אני ה' הוא שמי, ובסוכה נ' א' אני והוא הושיעה נא, ובסוטה י"ב ב' דרשו הפסוק דפ' שמות ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, ודריש ג"כ מתוספת הנטיה ותראהו שאינה דבוקה להלשון את הילד. וע"ע בדרשא הבאה. – ואמנם זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט י"ל טעם הלשון בלילה הוא, משום דכן הוא מדרך הלשון בכ"מ שאות אחת אשר בסוף תיבה אחת תשמש גם לראש התיבה שאחריה הדורשת בתחלתה אותה האות, ולכן תבא אותה התיבה השניה חסרה אותה האות, כמו עזי וזמרת יה – במקום וזמרתי יה, [משמש היו"ד מן יה גם לסוף תיבת וזמרת, והיינו הך דחסרה האות הראשית שבתחלת התיבה השניה, כמש"כ], השמרו לכם עלות בהר – במקום מעלות בהר, [משמש המ"ם מן לכם גם לתחלת המלה עלות], וכן לא תקח האם על הבנים – במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה – במקום לשלחה, פי הוא צוה (ישעי' ל"ד) – במקום פיהו, ויכתב ספר זכרון – במקום בספר, ידעתי כי כל תוכל (איוב מ"ב) – במקום כי יכל תוכל, וכהנה הרבה, וגם כאן בלילה הוא – במקום בלילה ההוא, שהה"א מן בלילה משמש גם לתחלת המלה הוא, ודו"ק. – ודע דמוסכם מפי בעלי המסורה דשם יששכר אע"פ שנכתב בשני שיני"ן בכ"ז נקרא רק באחד, כמו דכתיב ישכר, ולא נתבאר יפה טעם הדבר שאינו נקרא ככתיבתו במלואו, ועיין במנחת שי, וגם לא נתבאר למה באמת נכתב בשני שיני"ן ואינו די באחד אשר יש בו שרש מלא משם שכר אשר זאת היא הסבה לקריאת שם זה. ויתכן לומר הטעם ע"פ מה שיש לדקדק במה שאמרה לאה טעם על שקראה בנה זה יששכר – כי נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ולכאורה הלא הי' לה סבה יותר קרובה שתקראהו כן על שם שאמרה ליעקב כי שכר שכרתיך בדודאי בני, ומזה ההריון נולד הוא. ולכן י"ל, כי באמת תלתה בקריאת שם זה שני הטעמים, שכר הדודאים ושכר השפחה, ולרמז את זה קראתהו יששכר בשני שיני"ן, לרמז על שני עניני שכר, אך מפני כי הטעם משכר הדודאים אינו מכובד, לכן קורין אנו אותו בשי"ן אחד, ולמדין אנו בזה אל דרך התורה שהשמיטה הטעם משכירת הדודאים, וכמ"ש כעין זה במגילה כ"ה ב', מעשה העגל נקרא ולא מתרגם, מפני כבודם של ישראל, וה"נ משמיטין אנו זה מפני כבודה של אמנו לאה, ודו"ק. . (נדה ל"א א')
בלילה הוא. א"ר אבהו, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, כביכול היה במחשבה, הוא לבדו היה יודע שלא עלה על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים ור"ל עדות היא באמנו לאה שכונתה היתה רק לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ולכן כתיב הוא לרמז שכביכול הקב"ה מעיד על זה. ונראה דמה שמבואר בדרשא הקודמת שהקב"ה סייע באותו דבר, נסמך על דרשא זו, שטעם הסיוע הוא מפני שראה הקב"ה ללבה שכל כונתה היתה לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ועיין מש"כ שם. . (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד)
ואחר ילדה בת. מאי ואחר, לאחד שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, ואם זה זכר הרי לא תהא אחותי רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה זעל שם שדנה דין בעצמה. ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה איתא דרחל התפללה שתלד לאה נקבה, ונראה עיקר גירסת הבבלי, משום דכיון דלאה קראה את הבת דינה על שם שדנה היא הדין, מסתבר השם דינה, אבל אם רחל התפללה מאי שייכות השם דינה, וי"ל. – אך אינו מבואר מניין לו עיקר דרש זה, דהלשון ואחר אינו מספיק לדרשא זו, דהא כן דרך הלשון, ויתכן לומר דמדייק דבכל התולדות של לאה כתיב מקודם ותהר, וא"כ גם הכא הול"ל ואחר הרתה וילדה בת, ולכן דריש דמדלא כתיב שהרתה בת ש"מ שרק בלדה היתה בת, אבל בהריון הי' זכר, כדמפרש. . (ברכות ס' א')
ומכר אלהים את רחל. כתיב הכא ויזכר וכתיב בר"ה זכרון תרועה, מכאן שבר"ה נפקדה רחל חעיין מש"כ לעיל בפ' וירא בפסוק וה' פקד את שרה, ובאור הענין, משום דבר"ה עולה זכרון כל הצריך לזכרהו, ונשים עקרות צריכות שתזכרנה לשנות טבען, ונפקדות בר"ה. . (ר"ה י"א א')
ויפתח את רחמה. א"ר יוחנן, מפתח של חיה בידו של הקב"ה הוא ולא נמסר לשליח, דכתיב ויזכר אלהים את רחל דשמע אליה אלהים ויפתח את רחמה טפירש"י משום דכתיב ויפתח משמע הוא ולא ע"י שליח, וצ"ע לפי"ז למה אינו מביא מפסוק הקודם גבי לאה דכתיב ג"כ ויפתח את רחמה (כ"ט ל"א), ולולא דבריו י"ל דהראי' היא מדכתיב בפסוק זה ב' פעמים שם ה', ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ואח"כ כתיב ויפתח את רחמה, ש"מ שבא להורות דפעולה זו תלויה בהקב"ה עצמו ולא ע"י מלאכיו עושי רצונו, וראי' לפירוש זה ממה שהעתיקה הגמרא כל הפסוק, ולפירש"י הי' די להביא רק המלות ויפתח את רחמה ותו לא, משא"כ לפי מש"כ מביא במכוון כל הפסוק לרמז דטעם הראי' מכפל שם אלהים, ודו"ק. וע' במ"ר פ' תבא באה אגדה זו ובמקום הגירסא שלפנינו מפתח של חיה גורס שם מפתח של עקרה, ולפי"ז בלא"ה ניחא שמביא הפ' שברחל יען דבה כתיב מפורש שהיתה עקרה. וחדוש על המפרשים שלא הרגישו בשנוי גירסות אלו. . (תענית ב' א')
בן אחר. בנים אחרים לא אמרה אלא בן אחר, מכאן שאמנו רחל מנביאות הראשונות היתה, שאמרה עוד אחד יהיה ממנה יר"ל שידעה בנבואה שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ולפי חשבון זה ידעה שעוד אחד ראוי להולד, והתפללה שזה האחד יולד ממנה, ועיין מש"כ לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ותקרא את שמו ראובן. . (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה)
כאשר ילדה וגו'. מאי שנא כי אתיליד יוסף, א"ר שמואל בר נחמני, מפני שראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדי' א' י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש יאהרבה טעמים נאמרו בזה. שרק בזרעו של יוסף נמסר זרעו של עשו, והעיקר הוא מפני שאחרי ברכת יצחק ליעקב נעשה יעקב מושל בעשו, ואחרי שכל זכיותיו של יעקב נתנם הוא בעצמו ליוסף, כמבואר בפ' ויחי, ממילא נמסרה לו גם זכות השליטה בעשו. . (ב"ב קכ"ג ג')
ויברכני ה' בגללך. אמר אביי, תיכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך יבר"ל המקרב תלמידי חכמים ומארחם לביתו באה ברכה לביתו. ובגמרא הוסיפו להביא עוד ראי' לזה מפרשה וישב מפסוק ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (ל"ט ה'), וי"ל דלכן לא די להגמרא בהראי׳ מפסוק שלפנינו, משום דאפשר אין ראי' מלבן כיון דהוא האמין דמצד הניחוש הוא, והוא אמר כן, משא"כ ביוסף הכתוב מעיד על זה שמאת ה׳ היתה זאת, ודו״ק. . (ברכות מ"ב א')
