מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא למדך מאיזה סבה קפץ הנחש כו'. בב"ר בשם ר' יהושע בן קרחה ומשמע דס"ל לר"י בן קרחה שהכתנות הללו בתחלת בריאתן נעשו מיד מפני הצנה והחום שלא היו יכולי' להתקיים בזולתן ומ"ה קשיא לי' דלא הוה צריך קרא לומר אלא ויעש ה' אלהי' לאדם ולאשתו וגו' תיכף אחר ויהיו שניה' ערומי' שאילו היה סובר שהכתנות הללו לא נעשו אלא מפני הבושה שהיו מקפידין על גילוי הערוה לא הוה קשיא לי' ולא מידי שהרי המקומות כסדרן הן כתובין שא"א לומר ספור ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם קודם ספור וידעו כי ערומים הם שהיו מקפידי' על גילוי הערוה וא"א לומר שהיו מקפידי' אלא אחר שאכלו מעץ הדעת ונפקחו עיניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה לכסות ערות' וא"א לומר וידעו כי ערומי' הם קודם ספור החטא וא"א לומר ספור החטא אלא אחר ספור והנחש הי' ערום שעל ידו היה החטא וכיון שכן מנא לי' לר' יהושע לומר שהכתנות הללו בתחלת בריאתן מיד נעשו מפני הצנה והחום עד שיקשה עליו זה דילמא לא נעשו הכתנות הללו אלא מפני הבושה ויהיו המקראות כסדרן ועוד אם כשבראן הלבישם מיד מפני הצנה והחום איך היו ערומי' ולא יתבוששו בשעה שהיו מתעסקי' בתשמיש עד שראה אותם הנחש ונתאוה להם ומהו זה שכתוב וידעו כי ערומי' הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות דמשמע שאחר שחטאו ונפקחו עיניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו והלא מתחלה כשנבראו מיד הלבישם מפני הצנה והחום שלא היו יכולים להתקיים:
לפי ערמתו וגדולתו הית' מפלתו ערום מכל ארור מכל. בב"ר בשם ר"מ שלא היה לו לכתוב אלא והנחש היה ערום ויאמר אל האשה למה אמר מכל חית השדה וכי אם לא היה ערום מכולם אע"פ שהיה ערום ממנה לא היה יכול לפתותה אלא להודיעך שלפי ערמתו היתה מפלתו שאינו דומה חטא המכיר את רבונו ומכוין למרוד בו לחטא מי שאינו מכיר את רבונו:
אף כי אמר שמא אמר לכם. ב"ר שא"א לפרשו כמשמעו כמו אף כי אנכי אעננו אף כי נתעב ונאלח אף כי הבית הזה שפירושם כ"ש מפני שהוא התחלת דבור גם א"א לפרשו מלשון אמת כמו שפירשו אונקלוס מפני שאם יהי' על דרך שאלה יחוייב שנא' שאמרה לו האשה או בעלה מקודם שהשם הזהירם על זה ולכן שאל אותה אם הוא אמת מה שאמרו לו ולא מצאנו זה בשום מקום ואם יהי' ע"ד האמת שאמר לה דעי שהאמת הוא שהשם גזר עליכם לא תאכלו משום אחד מכל עץ הגן וענתה האשה אין האמת כן אלא מפרי עץ הגן נאכל ומפרי כו' לא נאכל איך יתכן שיהי' הנחש יודע אמתת הצווי שצוה השם לאדם יותר מהאשה ששמעה אותו מבעלה שצווה מפי השם והלא לא היה הצווי הזה רק לאד' לבדו ומאין ידע הנחש זה עד שיהיה חולק עם האשה ששמעה הדבר מפי במלה אך לא ידעתי אנה מצא רש"י אף כי בלשון שמא אבל הרד"ק פי' אותו כ"ש ומפני שהוא התחלת דבור וא"א זה הוכרח לומר שאמ' לאשה דברי' אחרים שהמקום שונא אתכם בעבור שאתם גדולי' משאר היצורי' שלא יעשה לכם מעלת כך וכך וכ"ש שאמר לכם אל תאכלו מכל עץ הגן לזה תכירו ששונא אתכם ואמר אחר זה ואל יקשה עליך התוספת הזה כי לא יתכן לפרשו בשום פי' שבעולם מבלתי תוספת אחר לפי שאמ' אף ואף לעולם מוסיף על אשר אמר:
אף על פי שראה אותם אוכלים. אע"פ שלא נודע זה מן הכתוב הסברא מוכחת עליו דאם לא כן מהיכן היו אוכלים:
דחפה עד שנגעה בו. בב"ר דאל"כ היאך האמינה לו במה שהוזהרה בו ולא עמדה להכחישו:
כל אומן שונא בר אומנותו מן העץ אכל וברא את העולם. בב"ר דאם לא כן מאי כי יודע אלהים וגומ' והייתם כאלהים אדרבה היא הנותנת שיצום לאכול ממנו כדי שיהיו כאלהים להבין ולהשכיל:
ראתה דבריו של נחש והנאו לה כו' עד ונחמד העץ להשכיל יודעי טוב ורע. בב"ר וה"פ כיון דמלת ותרא דהכא אי אפשר להתפרש בהרגשה חושיית שאכלה ממנו והרגישה טוב טעמו שהראיה נאמרה על כל החושי' כמו וכל העם רואים את הקולות במקום שומעי' מפני שאחריו ותקח מפריו ותאכל ויחויב מזה לפרש אותה על ההבנה השכלית כמו ולבי ראה שהבינה דברי הנחש ונכשרו לה דבריו ויחוייב מזה שיתפרשו כל השלשה מאמרי' הללו שהם כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל על ג' דבורי הנחש שהם ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. ומה שפי' כי טוב העץ למאכל על הדבור השני של הנחש ולא על הסדר הוא מפני שפי' דבור השני של האשה מורה על הדבור הראשון של הנחש והדבור השלישי של האשה מורה על הדבור השלישי של הנחש ונשאר הדבור הראשון של האשה בהכרח על הדבור השני של הנחש:
ותתן גם לאישה עמה שלא תמות היא וישא אחרת. בב"ר ולפיכך נתנה גם לאישה תכף שיאכל גם הוא כדמשמע ממלת עמה:
וגם לרבות בהמה וחיה. בב"ר הכל שמעו ובאו ואכל חוץ מעוף א' ששמו חול הה"ד וכחול ארבה ימי' דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה אבל לא שנתנה להם האשה ואכלו דלא שייך בהו טעמא דאשה וזהו שהכריח לרבותי' ז"ל בב"ר לומר שהכל שמעו ובאו ואכלו שפירושו מעצמם ולא שהיא נתנה להם:
לענין החכמה דבר הכתוב. אינו ר"ל שלא נתנה בהם חכמה מתתלה ועכשיו נתנה שהרי למעלה גבי ולא יתבוששו כתב ואע"פ שנתנה בו דעה לקרות שמות לבהמות ולעופות אלא לענין החכמה של ידיעה זאת שנודע להם עכשיו מה שאבדו כמו שאמרו בב"ר וכי סומין היו רבי יודן בשם רבי יוחנן בן זכאי אמר משל לערוני אחד שהיה עובר לפני חנותו של זגג והיתה לו קופה מלאה כוסות והכשיל במקלו ושברן עמד ותפשו אמר ליה ידע אנא דלא מהנינא מינך כלום אלא בא ואראך כמה טובות אבדת כך הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם כמה טובות אבד:
מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה. היא מצות ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו אבל לא ידעתי למה לא פי' שידעו הבושת שיש בעומד ערום כדפירש גבי מי הגיד לך כי ערום אתה ושמא י"ל דגבי ואירא כי ערום אנכי שלא יסבול להתפרש רק מעני' הבושה ולא מענין העדר המצוה כי לא תהיה היראה אלא ממה שעבר באזהרה שהוזהר בה ולא ממה שהוא ערום מן המצוה גם לא יפול מאמר מי הגיד לך על היותו ערום מן המצוה שהו' עצמו יודע שעבר עליה הוכרח לפרש קרא דואירא כי ערום אנכי ואחבא שהוא מקרא קצר כאילו אמר ואירא כי ערום אנכי והוא בושת להראות ערום לפניך ואחבא ואז אמר לו השם מי הגיד לך לדעת שבושת יש בעומד ערום אבל גבי וידעו כי ערומים הם שאפשר להתפרש בלתי שום קצור פירשוהו ערומים מן המצוה ופירש ותפקחנה עיניהם בידיעה הזאת:
שהיה מתהלך בגן. הוסיף מלת היה על מלת מתהלך כי בזולת זה תהיה מורה על הזמן ההוה גם הוסיף אות שי"ן ואמר שהיה מתהלך מפני שמלת מתהלך חסרה שי"ן כמו מן הדרך ילכו בה שילכו בה אף כן וישמעו את קול אלהים שמתהלך בגן ולכן ויתחבא וכשהוסיף מלת היה על מלת שמתהלך בא השי"ן במלת היה כאילו אמר וישמעו את קול אלהים שהיה מתהלך בגן ויתחבא:
לאותו רוח שהשמש באה משם. פי' לאותה פיאה שמשם השמש באה להשקע והיא הפאה המערבי' שלפנות ערב מתחיל השמש להשקע וזהו שכתב אחר זה שלפנות ערב חמה במערב ר"ל לפאת מערב ובב"ר משום זבדי בן לוי אמרו לרוח מערבית דנו דכתיב לרוח היום לרות שהיא שוקעת עם היום פי' שהחמה שוקעת יחד עם היום שמאז מתתיל להשקע גם היום וזהו שח"א מינח יומא בעת שהיום קרוב לבי' מנוחו אבל התרגום הירושלמי שתרגם לרוח היום לתוקפיה דיומא הוא אליבא דרב דאמר לרוח מזרחית שהיא עולה עם היום פי' בעת שהחמה זורחת ועולה יחד עם היום שהיא הפאה המזרחית שכשהיא עולה וזורחת עולה וזורח גם היום:
והם סרחו בעשירית. בסנהדרין פ"א דיני ממונות אמר ר' חמא בר חנינא שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם ג' נמתחו אבריו ד' נזרקה בו נשמה ה' עמד על רגליו ששית קרא שמות ז' נזדווגה לו חוה ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה ט' נצטוה עשירית סרח י"א נדון י"ב נטרד והלך לו וזהו כדברי זבדי בן לוי שפי' לרוח היום בעת שהשמש לרוח מערבית ולא כרב דאמר לרוח מזרחית שבאותה שעה עדיין לא סרח:
שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. בב"ר פי' שאם היה מענישו פתאום בלתי שאלת איכה היה נבהל מלהשיב לו חטאתו והשם למען רחמיו חפץ בתשובתן של רשעים כדי שלא להענישם וכן פי' בהדיא גבי אי הבל אחיך להכנס עמו בדברי נחת אולי ישיב אני הרגתיו וחטאתי לך ומה שכתב כאן וכן בבלעם מי האנשי' האלה עמך להכנס בדברי' ובפרשת בלעם פירש להטעותו בא לומר פעמי' שאין הכל גלוי לפניו ואיץ דעתו שוה עליו כו' י"ל דהת' נמי להכנס עמו בדברי' הוא אלא שרצה לתת טעם על ההכנסה עמו בדברי' כמו שנתן טעם גבי אדם וקין ומפני שאינו נופל שם הטעם שנתן גבי אדם וקין שהרי בלעם עדיין לא התחיל בעביר' נתן טעם אחר ואמר כדי להטעותו:
מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום. דאם לא כן מאי מי הגיד לך דקאמר והלא אף הסומא יודע כשהוא ערום וליכא למימר ערום מן המצוה כדלעיל שזה לא יפול עליו מאמר מי הגיד לך שהוא עצמו יודע שעבר עליה ועוד שלא תפול היראה אלא על שעבר על האזהרה שהוזהר בה לא על היותו ערום מן המצוה אלא ע"כ למדנו שבעבור דרכי הצניעות הוא דקאמר שלא היה מכיר זה מתחלה אלא אחר שאכל מעץ הדעת שנכנס בו יצר הרע באכילתו:
המן העץ בתמיה. פי' וכי מן העץ אשר צויתיך וגו' אכלת ועברת על אזהרתי והוא השיב האשה אשר נתת לי גרמה לי ואלו היתה שאלה לא היה לו להשיב אלא הן:
כאן כפר בטובה. שהשם נתן לו את האשה לטובתו להיות לו לעזר כנגדו והוא כפר בטובה ואמר אתה גרמת לי שנתת אותה לי דאם לא כן מאי אשר נתת עמדי האשה נתנה לי מבעי ליה:
השיאני הטעני. לא מלשון הסתה ופתוי כמו השיאוך יכלו לך דאם כן אין זאת תשובה לדברי השם:
כמו אל ישיא אתכם חזקיהו. שהוא מלשון הטעאה גם יתכן שהגזר' הזאת בכל מקום הוא מלשון הטעאה ומה שהביא אל ישיא אתכם חזקיהו לראיה שהוא מלשון הטעאה ולא משאר המקראות אינו רק להיותו יותר מבואר ואיך שיהי' הוא חולק עם הרד"ק ז"ל שפירש הכל מלשון הסתה ופתוי. אך יש לתמוה ממה שכתב גבי כי עשית זאת מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית אלמא השאה זאת לשון הסתה ופתוי הוא ולא לשון השעאה שהרי גבי מסית כתוב בפי' כי יסיתך ושמא יש לומר שההסת' עצמה אינה אלא ע"י הטעאה ומה שפירש גבי כי יסיתך אין הסתה אלא גירוי שמשיאו לעשות כן הוא מפני שהגירוי אינו בא אלא מדברים מטעים ופירוש שמשיאו לעשות כן מטעהו לעשות כן וכן מה שאמרו משיאו עצה פירוש מטעהו בעצה שאינה הוגנת לו:
היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי'. בב"ר ולא הבינותי זה שהרי הנחש מסית איקרי כמו שאמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית והמסית כבר חייבה עליו התור' מיתה אע"פ שדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין וא"כ מהו זה שאמרו שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דמשמע דאלו היה משיב זה היה נפטר מענשו ועוד שלא אמרו זה אלא גבי שליח לדבר עביר' שיודע באיסורו של דבר ועובר בו כדמשמע מלישנא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש אבל הכא שהאשה לא ידעה באסורו של דבר שהרי הנחש הטעה אות' כמו שאמר' הנחש השיאני שפירושו הטעני והמוטעה כשוגג לכל דבריו לא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמי' דברי מי שומעי'. תדע שהרי בפרק שני דקדושין גבי שליח שלא עשה שליחותו מעל פריך הגמרא נימא אין שליח לדבר עבירה והקשו התוספות והא על כרחין בשוגג קא מיירי דאי במזיד ליכא מעילה וכיון דשוגג הוא לא שייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' ואע"פ שיש להשיב על הקושיא הזאת שהנחש לא הטעה את האשה אלא לענין זה שאמר לה שהשם לא הזהיר אתכ' אלא מפני קנאתו שיודע הוא שבאכילתו תהיו יוצרי עולמו' כו' כדלעיל אבל לעולם יודעת היתה שהשם הזהיר על זה ולא היה לה לעבו' על דברי השם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מ"מ קושיית המסית במקומה עומדת דלא גרע ממסית שחייבה עליו תורה מיתה ואע"פ שדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין ואין להשיב אע"פ כן היה לו לשאול אותו כדי שישיב התשובה הזאת ויבטלנה שלא יחשוב החושב שהיה לו להשיב דא"כ מאי מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית דקאמ' דמשמע שאם היה משיב היה זוכה בדבריו ושמא י"ל דהכי קאמר מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאם היו מהפכין היה לו לשאול אותו כדי להסיר עצמו מן התרעומ' שלא יאמרו שאלו היה מהפך בזכותו היה מוצא לו זכות והיה נוצל מן העונש:
אם מבהמה נתקלל פי' אם נתקלל בעבור שלו יותר מן הבהמה:
מן החיה לא כל שכן שהפחותה שבבהמו' שוהה בעבור שלה יותר מן החיה כדאי' בפ"ק דבכורות:
שימי עבורו של נחש ז' שנים. שהרי ימי עבורו של חתול נ"ב יום והחזיר ס' יום והשועל ו' חדשים ובהמה טהורה הדקה ה' חדשים והגסה ט' חדשים והבהמה טמאה י"ב חדש והזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והקוף והקיפוף ג' שנים והאפעה ע' שנה כדתני' בפ"ק דבכורו' ובב"ר ומדלא הוה ליה למכתב אלא מכל הבהמה וכ"ש מן החיה וכתב מכל החיה ש"מ דה"ק ארור אתה מכל הבהמ' כבהמה אצל החיה וכמו שקללת הבהמה מן החיה היא על אחת שבע ומאי ניהו חמור מחתול שבשנה א' של עבור החמור מתעבר החתול ז' פעמי' כל עבור מנ"ב יום ככה נתקלל הנחש מהבהמה על אחת ז' וכיון שהבהמה מתעברת פעם אחת בשנה יהיה עבור הנחש פעם א' לז' שנים. וליכא למימר דמכל החיה דהכא היינו ארי או אפעה דא"כ הוה ליה למכתב מכל החיה וכ"ש מן הבהמה מדכתב שניהם שמע מינה לומר לך כשם שנתקללה בהמה טמאה מהחיה כך נתקלל הנחש מהבהמה. וא"ת אימא כשם שנתקללה הפחותה שבבהמות מהפחותה שבחיות על אחת שלש ומאי ניהו דהוא עז מהחתול כך נתקלל הנחש מהבהמה על אחת שלש ניהוה ליה חמיסר ירחי כבר תרצו בגמ' כיון דקללה הוא שדי קללה עלויה הלכך כל מה שאתה יכול לדרוש להחמיר הקללה שדי עלויה והוא הדין נמי הוי מצינן לאקשוי אימא כשם שנתקללה בהמ' מחיה על אחת שני' ומאי ניהו חמור משועל כך נתקלל הנחש מהחמור על אחת שנים אלא דאיכא לשנויי כדשנינן לעיל שדי קללה עלויה ועוד מכל הבהמה ומכל החיה כתי' דמשמע משו' בהמה דיתרה קללתה על שום חיה אבל ליכא למימר כשם שנתקללה החיה מן הבהמה על אחת שלש ומאי ניהו ארי מן החמור כך נתקלל הנחש מאותה חיה על אתת שלש דה"ל תשע שנין דמי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה מכל הבהמה ומכל החיה כתיב מן הבהמ' שנתקללה מחיה ולא מן החיה שנתקללה מן הבהמה:
רגלים היה לו. בב"ר דאל"כ מאי על גחונך תלך מעיקר' נמי הכי הוה:
אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם ותשא אשתו. בב"ר דאל"כ מאי ואיבה אשית בינך ובין האשה דקאמ' ליה דמשמע שהיה מקפיד על אהבתה:
לא יהיה לך קומה ותשכנו בעקבו. דאל"כ מאי ענין ואתה תשופנו עקב בקללתו של נחש הא לאו קללה היא זו וא"ת אי הכי מגחונך תלך נפקא י"ל דאי מהתם הוה אמינא ההוא לקציצת רגלים לחודיה שיהיה הליכתו על גחונו ולא על רגליו אבל אם רוצה לקום קם בקומה זקופה כתב רחמנא תשופנו עקב להודיע שלא יהיה לו קומה זקופה והוסיף בי"ת בתחלת עקב ווי"ו בסופו ואמר בעקבו מפני שבזולת תוספת הבי"ת בראשו והוי"ו בסופו יהיה פירושו באחרונה כמו לעול' עקב ועם תוספות הוי"ו בסופו והבי"ת בראשו יהיה פי' בעקב שלו ויחויב מזה שיחס' גם ממלת ראש בי"ת כי לא יתכן להיות פי' ראש תחלה ופי' עקב בעקב שלו רק פירושו הוא ישופך בראשך ואת' תשופנו בעקבו:
ואף משם תמיתנו. דאל"כ אין תשופנו דומה לישופך דהתם הכאה שיש בה מיתה והכא הכאה שאין בה מיתה ומראש ועקב משמע דאין בין שתי ההכאות אלא חלוף מקומו' בלבד ואשר הביאו לפרש ראש ועקב כמשמעם עד שיצטרך לומר ואף משם תמיתנו ולא פירשם תחלה וסוף מלשון ראש דברך אמת ולעולם עקב מפני שדרך הנחש לנשוך לעולם בין קודם ההכאה בין אחר ההכאה גם כי המנהג הוא להכות הנחש בראשו והנחש ישך בעקב או קרוב לו:
ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם. פי' אע"פ שתשופנו הוא לשון שריקה וישופך הוא לשון כתיתה מ"מ מפני שהל' של תשופנו הוא כמו הל' של ישופך ומנהג הכתוב מדרך הצחות לעולם להשוות הלשונות אעפ"י שהם מתחלפי הפי' כמו רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם בלחי חמור חמור חמורתי' הוכרח לכתוב שניהם בלשון נשיפה אף על פי שהאח' מלשון כתיתה והאחר מלשון שריקה שלא יתכן שיהיו שניהם מלשון כתיתה שאין הכתיתה נופלת אלא בראש שברת ראשי תניני' ובנשיכת הנחש אינו נופל בו כתית' רק שריקה ולא שניה' מלשון שריקה כי אין שריקה לאדם בעת הכאת הנחש:
עצבונך זה צער גדול בנים והרונך זה צער העבור. בערובין פרק המוצא תפלין אבל בב"ר אמרו עצבונך זה צער העבור והרונך זה צער העדוי פי' צער הוסתות שפי' היתה לי עדנה תרגם אותו יונתן ב"ע עדויין כמו שכתב בעל הערוך:
תשוקתך לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך. שאין לך קללה גדולה מזו דאל"כ מה ענין תשוקתה בתשמיש אצל קללותיה. אבל הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון כי זה שבח באשה כמו שאמרו וזו מדה יפה בנשים ואני תמה מאד איך לא השגיח להבדיל בין מדה יפה לברכה כי אף על פי שהיא מדה יפה שלא יהיה לה מצח לתובעו מכל מקום קללה היא לה שתהא משתוקקת ולא יהא לה מצח לתובעו:
מעלה דברים ארורים זבובים ופרעושים ונמלים. פי' אין הארירה הזאת לאדמה אלא לאדם שמולידה לו דברים מצערים אותו וזהו שנראה ממאמר ולאדם אמר וגו' שפתח בקללתו ואמר ארורה האדמה וכן נראה גם ממלת בעבורך כלו' שארירותה היא בעבורך ר"ל מצד הנזק המגיע לך ממנה. ומה שכתב אחר זה משל ליוצא לתרבות רעה שהבריות מקללות שדי' שינק מהם נר' שהקללה והארירה היא באדמה ופי' בעבורך בסבתך שהבריו' מקללות שדים שינק מהם והוא סותר מה שפירש תחלה אבל בב"ר כתוב בלשון אחר ארורה האדמה שתהא מעלה לך דברי' ארורי' כו' ועוד לפי שנברא ממנה אדם נתקללה משל ליוצא לתרבות רעה כו' ולפי זה צריך לגרוס ד"א משל כיוצא לתרבות רעה אבל בקצת ספרים אינו כתוב בהם זה המשל כלל ומה שאמרו שתעלה זבובי' ופרעושי' כו' ולא אמרו שתעלה צמחי' מרי' ובעלי רוח רע וכיוצא בהן הוא מפני שכל אלו הם בכלל קוץ ודרדר:
תצמיח לך הארץ כשתזרענה מיני זרעי'. ותהיה תי"ו תצמיח תי"ו לנקבה נסתר לא תי"ו הנוכח כי אין אדם משתדל בצמיחת קוץ ודרדר ואמר כשתזרענה מיני זרעים דאל"כ מאי גריעותא וכי תעלה על דעתך שתצמיח לך מיני זרעי' מבלתי שתזרענה:
קנדיס ועכביות והן נאכלין על ידי תיקון. פירש בעל הערוך מיני ירקות שהן מרי' וצריכי' לתקנן על ידי האור ברותחין תרגם כערער בערבה כעכבית במשרה וקונדיס בלשון לעז קרד"י ומ"ש ונאכלין על ידי תיקו' הוא ממה שכתוב אחריו ואכלת את עשב השדה שפירושו שעל כרחך מהם תהיה פרנסתך כדלקמן:
קוצים ודרדרים ושאר עשבי השדה. פי' קוץ ודרדר לאו דוקא אלא ה"ה עשבי' אחרי' דאל"כ מאי שנא הני מכל עשבי השדה ועוד הנה כתוב אחר זה ואכלת את עשב השדה ואם היה פי' קוץ ודרדר דוקא ולא שאר מיני עשבים מאי ואכלת את עשב השדה דמשמע כל מיני עשבי' והלא אין שם רק קוץ ודרדר:
ועל כרחך תאכלם. שפי' ואכלת את עשב השדה ואכלת על כרחך את עשב השדה מאחר שלא תצמח מכל מיני זרעי' שזרעת בה אלא אלו ולפיכך צ"ל שאכילת העשבי' כאן היא קללה אע"פ שמאמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע היא ברכה:
לאחר שתטרח בו הרבה. כאלו אמר אחר זיעת אפך תאכל לחם לא שתאכל לחמך מעורב עם הזיעה כפי המובן רק פירושו אחר שתטרח בו הרבה עד שתרד הזיעה מאפך תאכלנו ומפני שאין הזיעה באה אלא אחר הטורח אמר אחר הזיעה במקום אחר הטורח:
חזר הכתוב לעניינו הראשון. בויקרא האדם שמות ששם היה ראוי לכתו' ויקרא האדם שם אשתו חוה:
ולא הפסיק אלא ללמדך כו'. שאלו לא היה מפסיק בין קריאת שמות הבהמות ובין קריאת שמה אע"פ שהיינו יודעי' שקריאת שמה אחר בריתת' היתה והכתוב הקדימה להסמיך קריאת שמה לקריא' הבהמות מ"מ לא היינו יודעים מי גרם לו לאדם שיברא לו אשה אחר שנברא לבדו אבל עכשיו שספור בריאת' הוא בין קריאת שמות הבהמות לקריאת שמה למדנו שהגורם לזה היא קריאת השמות שכשהביאן לקרוא להם שמות הביא מכל מין ומין זכר ונקבה כדלעיל ועל ידי זה אמר לכלן יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל וגו' ומשו' דאיכא לאקשויי אם כן היה לו לכתוב קריא' שמה אחר בריאתה מיד ולמה לא נכתב אלא פרשת הנחש תירץ ואמר ועל ידי שכ' ויהיו שניה' ערומי' סמך לו פרשת הנחש מפני שמתוך שראה אותה ערומה כו' כדלעיל. וא"ת אם כן גבי והנחש היה ערו' למה לא אמר היה לו לסמוך ויקרא האדם שם אשתו כדהכא אבל אמר היה לו לכתוב ויעש יי' אלהים וגומ' י"ל דהתם דקאי אקרא דויהיו שניהם ערומי' קשיא ליה למה לא כתב מיד ויעש יי' אלהים כתנות עור שהיא תרופתן של ערומי' והכא דקאי אקרא דויקרא האדם שם אשתו חוה קשיא ליה למה לא כתב אותו גבי קריאת השמות:
יש אומרי' חלקי' כצפורן מדובקי' על עורם ב"ר. כאלו אמר כתנות על עורן:
ויש אומרי' דבר הבא מן העור כגון צמר ארנבי' שהוא חם ורך. ב"ר כאלו אמר כתנות צמר העור:
הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים. בב"ר וא"כ תהיה מלת ממנו דבקה עם לדעת טוב ורע כלומר שממנו ומעצמו הוא שידע הטוב והרע שאין לו מכריח על פעולותיו הבחיריות כמאמר התנא והרשו' נתונה וכן תרגם אנקלוס מיניה למידע טב וביש כי מלת ממנו הדגוש' מור' על יחיד נסת' והרב ז"ל סמך על מה שפירש על מלת כאחד כמו שאני יחיד בעליונים ששוב לא יתכן להיות ממנו דבק עם מלת כאחד כי אז לא יורה על יחיד בעליונים אלא על רבים ולפיכך לא פי' בו כלום אך מה שאמר:
ומה היא יחידותו לדעת טוב ורע מה שאין כן בבהמה וחיה. לא הבינותי כוונתו שאם נאמר שהטוב והרע הם דרכי הצניעות כדפי' לעיל אין זה נמצא בעליונים שהרי אין למעלה מדרכי הצניעות אלא שכל ומדע ואם נאמר שהטוב והרע הם השכל והמדע אע"פ שאין זה אמת כדלעיל לא יהיה השם בזה יחיד בעליונים שהרי גם המלאכים בעלי שכל ומדע הם ואין טעם לומר שכמו שאני יחיד בעליונים באלהות ככה הוא יחיד בתחתונים בידיעת הטוב והרע דמה דמיון יש ביניהם בזה עד שיקפיד שמא יאמר שהוא אלוה:
ולומר אף הוא אלוה. ב"ר דאם לא כן למה היה מקפיד אם יחיה לעולם:
במזרחו של גן. ב"ר שאף על פי שהלמ"ד מפסיק הסמיכות המורה על מזרחו של גן הלמ"ד פה משמש בלשון של כמו לעבדך ליעקב של עבדך של יעקב למי אתה של מי אתה ולא כמו שתרגמו אנקלוס מלקדמין שהוא אליבא דמ"ד קודם ג"ע נבראו המלאכים שסובר שהכרובים הם מלאכי חבלה ולהט החרב הם משרתיו אש לוהט שאין טעם לומר שהשכין הכרובים קודם ג"ע כדי לשמור הדרך שאפי' אם לא היה משכין אות' עד אחר גן עדן היו יכולים לשמרו ועוד שהלמ"ד של לגן ימאן זה. ומה שאמר במזרחו של גן במקום ממזרחו אינו מפני שהמ"ם הוא במקום בי"ת אלא מפני שהמ"ם הוא כמ"ם והעי מקדם שפירושו מפאת מזרח אף כאן מפאת מזרחו של גן והיינו במזרחו.
חוץ לגן. שאי אפשר להיות בתוך הגן לצד מזרחו כמו ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם שפי' בתוך העדן במזרח' של עדן דהא וישלחהו ה' אלהים מגן עדן כתיב שהוציאו לחוץ וא"א לומר שהשכין הכרובי' ואת להט החרב בתוך הגן כדי לשמור מבחוץ את הדרך שלא יבא להכנס בה מפני שאין דרך שומרי העיר שיהיו עומדים בתוך העיר אלא חוץ מן החומה או על החומה עצמה.
החרב מתהפכת ולה להט. כאילו אמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת החרב המתהפכת שיש לה להט בהפיכתה והוצרך לזה מפני שלולי זה מורה שהשכין הכרובים והלהט של החרב המתהפכת והלהט הוא מקרה ואין בו קיום בעצמו ואיך תפול עליו השכנה:
