ואת הים האחד
נאמר בפרקנו:
...וַיְכַ֣ל חִירָ֗ם לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה...
(מלכים א ז מ)
במילים דומות מסיימת התורה את תיאור בניין המשכן: "וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה׃"(שמות מ לג). התורה מונה באותו פרק (שמות מ) את כל הכלים שבנה משה, ואף בפרקנו מנויים הכלים שעשה חירם. נעיין בכלי אחד מכלי המקדש, בים של שלמה.
לקראת סוף הפרק מוזכר הים דרך אגב בין שאר הכלים שנבנו: "וְאֶת־הַיָּ֖ם הָאֶחָ֑ד וְאֶת־הַבָּקָ֥ר שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר תַּ֥חַת הַיָּֽם׃"(מלכים א ז מד), אולם באמצע הפרק ישנו תיאור מפורט יותר של הים: "וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַיָּ֖ם מוּצָ֑ק עֶ֣שֶׂר בָּ֠אַמָּה מִשְּׂפָת֨וֹ עַד־שְׂפָת֜וֹ עָגֹ֣ל ׀ סָבִ֗יב וְחָמֵ֤שׁ בָּֽאַמָּה֙ קוֹמָת֔וֹ וקוה (וְקָו֙) שְׁלֹשִׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה יָסֹ֥ב אֹת֖וֹ סָבִֽיב׃"(מלכים א ז כג) ולהלן מתוארים הקישוטים שעל הים, והבסיס שעליו עמד, "עֹמֵ֞ד עַל־שְׁנֵ֧י עָשָׂ֣ר בָּקָ֗ר שְׁלֹשָׁ֣ה פֹנִ֣ים ׀ צָפ֡וֹנָה וּשְׁלֹשָׁה֩ פֹנִ֨ים ׀ יָ֜מָּה וּשְׁלֹשָׁ֣ה ׀ פֹּנִ֣ים נֶ֗גְבָּה וּשְׁלֹשָׁה֙ פֹּנִ֣ים מִזְרָ֔חָה וְהַיָּ֥ם עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָ֑עְלָה וְכָל־אֲחֹֽרֵיהֶ֖ם בָּֽיְתָה׃ וְעָבְי֣וֹ טֶ֔פַח וּשְׂפָת֛וֹ כְּמַעֲשֵׂ֥ה שְׂפַת־כּ֖וֹס פֶּ֣רַח שׁוֹשָׁ֑ן אַלְפַּ֥יִם בַּ֖ת יָכִֽיל׃"(מלכים א ז כה-כו).
בפרקנו לא מפורש לשם מה נבנה הים. מהשם "ים" יכולים אנו להסיק שמדובר במיכל מים, אולם כדי לדעת את ייעודו המדויק עלינו להרחיק לפסוקים המקבילים בדברי הימים, שם מסבירים הכתובים: "וְהַיָּ֕ם לְרָחְצָ֥ה לַכֹּהֲנִ֖ים בּֽוֹ׃"(דברי הימים ב ד ו). בתלמוד ירושלמי פירשו, שהים שימש מקווה טהרה כשר לטבילה: "ים - בית טבילה לכוהנים הוא. ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותים כרימונים"(יומא ג ח). פירוש: מבחינה הלכתית נפגמו רגלי הבקר הדרומיים, ולכן בטל מהים שם כלי. המים זרמו אליו במישרין מעין עיטם, וכך נוצרו התנאים ההלכתיים ההכרחיים למקווה כשר. וכן כתב הרמב"ם: "הים שעשה שלמה כמקווה היה מפני שאמה של מים הייתה עוברת בתוכו... לפיכך לא היו מימיו נפסלין בלינה כמי הכיור"(משנה תורה הלכות ביאת מקדש פ"ה הט"ו).
השם "ים" שניתן לכלי מציין גם את גודלו, "וקראו הכתוב כאן 'הים' על דרך ההפלגה וההשאלה על שם גודלו לעומת שאר הכיורים שעמדו בעזרה ועל שם שהקוו בו מים רבים"(דעת מקרא). על פי הפסוק "ואלפים בת יכיל" הגמרא (עירובין יד:) אומרת שהים הכיל כמות של מאה וחמישים מקוואות של ארבעים סאה, דהיינו כמות מים של ששת אלפים סאה [על פי הנתון שקומת הים הייתה חמש אמות וקוטרו עשר אמות, מחשבת הגמרא ששלוש האמות התחתונות של הים היו מרובעות ושתי האמות העליונות היו עגולות].
בתיאור גודלו של הים נמצא פרט הסותר לכאורה את הידוע לנו במדע הנדסה: "וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַיָּ֖ם מוּצָ֑ק עֶ֣שֶׂר בָּ֠אַמָּה מִשְּׂפָת֨וֹ עַד־שְׂפָת֜וֹ... וקוה (וְקָו֙) שְׁלֹשִׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה יָסֹ֥ב אֹת֖וֹ סָבִֽיב׃"(מלכים א ז כג), והנה כל תלמיד מתחיל יודע שהיחס בין הרדיוס להיקף המעגל אינו 1:3 אלא 1:3.14. הגמרא בעירובין(יד.) דנה אם הובאו בחשבון העובי של הים, ועל זה העירו התוספות שם: "וקשה דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המידות"(תוס' ד"ה והיכא משהוא).
אברבנאל מנסה לתרץ "ואולי היה מידת הקו הסובב לקוחה בחלל הים, ואילו הקוטר עשר אמות נמדד מקצה אל קצה וכולל את עובי הנחושת של הים. רש"י פירש "ומתוכו הוא מודד", ומכאן למד בעל דעת מקרא ש"פירושו של רש"י עשוי לישב את ההפרש שבין חשבון מדוייק של מעגל שקוטרו הוא עשר אמות והוא 31.415 אמות לבין שלושים אמות המפורשות בכתוב". כוונתו, כנראה, לדברי אברבנאל.
לתירוץ זה יש לציין שלדעת הגמרא היה לנחושת של הים עובי מועט ביותר, והביטוי "עוביו טפח" שבפסוק מתאר את הפרחים בשוליים העליונים של הים: "ועוביו טפח בשולי דפנותיו מלמטה, אבל למעלה דק מאוד"(רש"י עירובין יד.).
הרמב"ם מתרץ בדרך שונה: "יש לך לדעת, כי יחוס האלכסון העגולה את המסב אותה בלתי ידוע ואי אפשר לדבר בו באמת... אבל ידוע זה בקירוב... הוא יחוס האחד לשלושה ושביעית בקירוב. ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקירוב, לקחו הם בחשבון הגדול ואמרו כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח, וסמכו על זה במה שהוצרכו אליו מן המדידה בתורה"(פירוש הרמב"ם לשניות עירובין פ"א מ"ה). וכן כתב אברבנאל בתירוץ הראשון: "הוא על דרך הקירוב כי קוטר ההיקף בעיגול אינו השליש בדיוק כמו שאמרו חז"ל, אבל הוא מוסיף על שלושה כמו שביעית הקוטר בקירוב מועט".
בתוספות רא"ש למסכת עירובין מצאנו הערה הלכתית חשובה הנובעת מהגמרא שבה אנו דנים. על המשנה "כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח"(עירובין פ"א מ"ה), שואלת הגמרא "מנא הני מילי"(=מה המקור)? ומתרצת, "אמר ר' יוחנן אמר קרא 'ויעש את הים עשר באמה משפתו עד שפתו וקו שלושים באמה יסוב אותו'". שואל הרא"ש: "תמיה לי, מה שייך למיבעי הכא (=לשאול כאן) 'מנא הני מילי' (=מה המקור) בדבר הנראה לעיניים ואדם יכול לעמו עליו? יביאו דבר שהוא רחב טפח ונמדוד ההיקף! ונראה לי לפרש: לפי שאין הדבר מכוון, שההיקף הוא יותר משלושה טפחים, קא בעי (=שואל) תלמודא (התלמוד) 'מנא הני מילי' (=מה המקור) - מנין לקחו חכמים ליתן גבול ומידה לדבר אחד אף על פי שאינו מכוון, אלא שהדבר קרוב להיות מכוון. ומייתי (=ומביא) ראיה דקרא נמי קא עביד הכי (=שהכתוב גם עושה כן). דים (=שים) של שלמה שהיה רחב עשר וקאמר קרא (=ואומר הכתוב) דקו (=שקו) שלושים אמה יסוב אותו אף על פי שהוא ארוך יותר".
כלומר המקרא בא ללמד ולפסוק שבענייני הלכה של קוטר והיקף אין צורך לדייק דיוקים של שתי ספרות או אף ספרה אחת אחרי הנקודה, אלא די לפעול לפי המידה הקרובה, והיחס של 1:3 מקובל להלכה. וכן כתב התשב"ץ בתשובה ארוכה העוסקת בשעורי גינה וכרמלית לשבת וכן בעניין מדידת תחום אלפיים אמה ובניין שטח הסוכה: "ולא חששו לאותו הדקדוק שמדקדקים חכמי יוון, ולא יחושו אם מביא לידי חומרא או לידי קולא". וגם בערוך השולחן כתב לגבי תיקון מבוי בלחי וקורה: "אם היתה הקורה עגולה, צריך שיהא בהיקפה שלושה טפחים ואז יש בהיקפה טפח, ואף על גב שאין החשבון מדויק לפי חכמי המידות מכל מקום כן גזרה התורה למדוד וילפינן לה (=ולומדים זאת) מים של שלמה".
וכך צללנו לסוגיה תנכי"ת בים של שלמה ומתוכה שחינו בסוגיה הלכתית בים התלמוד.