פסוק א:וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. עם ירושת מלכות דוד שלמה ראה עצמו כמלכו של העם כולו.
פסוק ב:וְאֵלֶּה הַשָּׂרִים אֲשֶׁר לוֹ: עֲזַרְיָהוּ בֶן צָדוֹק, שהיה מאנשי דוד, ואותו העדיף שלמה על פני אביתר הכהן – הַכֹּהֵן. נראה שכשצדוק הזדקן או נפטר, מילא בנו את מקומו;
פסוק ג:אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא, שאולי הוא שַׁוְשָׁא הסופר – סֹפְרִים, הממונים על יחסי החוץ של הממלכה; יְהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד – הַמַּזְכִּיר, מעין ראש הממשלה, מי שקובע את סדר היום בתחומי השלטון השונים;
פסוק ד:וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע ממונה עַל הַצָּבָא; וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר – כֹּהֲנִים. אביתר לא הודח מן הכהונה לחלוטין, אלא נשלח למקומו כדי שלא ישמש כהן גדול;
פסוק ה:וַעֲזַרְיָהוּ בֶן נָתָן – עַל הַנִּצָּבִים, מושלי המחוזות, שיוזכרו להלן; וְזָבוּד בֶּן נָתָן – כֹּהֵן ממש, או: נכבד ובעל תפקיד, רֵעֶה, רֵע הַמֶּלֶךְ, נאמן המלך, המדווח למלך גם על מה שלא ישמע מן הממונים הרשמיים;
פסוק ו:וַאֲחִישָׁר – עַל הַבָּיִת. לשלמה היה בית גדול, כפי שיתברר מן ההמשך. מי שפיקח על הבית ועל הוצאותיו היה שר גבוה בממשלתו; וַאֲדֹנִירָם בֶּן עַבְדָּא – עַל הַמַּס.
פסוק ז:וְלִשְׁלֹמֹה היו שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים, נציבים האחראים לגיוס המס ושימשו מושלי מחוזות. אותם הוא מינה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, ובין שאר תפקידיהם הם כִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ. הם גבו מסים כדי לפרנס את בית המלך. חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד, כל אחד מהם לְכַלְכֵּל. תחומי השיפוט שלהם אינם חופפים את נחלות השבטים. נראה שבמינוים ניסה שלמה להגדיר מחוזות חדשים, ואולי בכך השתדל לרופף עוד את החלוקה השבטית.
פסוק ח:וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם: בֶּן חוּר היה המושל בְּהַר אֶפְרָיִם;
פסוק ט:בֶּן דֶּקֶר היה הנציב בְּמָקַץ וּבְשַׁעַלְבִים וּבֵית שָׁמֶשׁ וְאֵילוֹן בֵּית חָנָן, מקומות שהיו בעבר בנחלת דן, וכעת נחשבו חלק מנחלת יהודה;
פסוק י:בֶּן חֶסֶד – בָּאֲרֻבּוֹת, ולוֹ, תחת סמכותו היו שֹׂכֹה וְכָל אֶרֶץ חֵפֶר שבצפון השומרון;
פסוק יא:בֶּן אֲבִינָדָב אחראי על כָּל נָפַת דֹּאר שעל חוף הים, וטָפַת בַּת שְׁלֹמֹה הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה; הנציבים היו חלק ממערכת השלטון המאורגנת, ובכך עשוי היה לסייע לשלמה מינוי של אדם קרוב.
פסוק יב:בַּעֲנָא בֶּן אֲחִילוּד היה ממונה על תַּעְנַךְ וּמְגִדּוֹ וְכָל בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל, ליד צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל, מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה עַד מֵעֵבֶר לְיָקְמֳעָם, אזור עמק הירדן ועמק בית שאן;
פסוק יג:בֶּן גֶּבֶר בְּרָמֹת גִּלְעָד, לוֹ, תחת שיפוטו היו חַוֹּת יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד, לוֹ גם חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן, שהיה מדינה גדולה לעצמו שבה היו שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת מוקפות חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת;
פסוק יד:אֲחִינָדָב בֶּן עִדֹּא מַחֲנָיְמָה, שבחלקו הדרומי של הגלעד;
פסוק טו:אֲחִימַעַץ הוא הממונה בְּשבט נַפְתָּלִי. גַּם הוּא היה חתנו של המלך, הואיל ולָקַח אֶת בָּשְׂמַת בַּת שְׁלֹמֹה לְאִשָּׁה;
פסוק טז:בַּעֲנָא בֶּן חוּשָׁי בּתחום שבט אָשֵׁר וּבְעָלוֹת, שם מקום;
פסוק יז:יְהוֹשָׁפָט בֶּן פָּרוּחַ בְּנחלת יִשָּׂשכָר;
פסוק יח:שִׁמְעִי בֶן אֵלָא בְּבִנְיָמִן;
פסוק יט:גֶּבֶר בֶּן אֻרִי בְּאֶרֶץ גִּלְעָד, אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן; וּנְצִיב אֶחָד נוסף אֲשֶׁר היה ממונה על שאר הנציבים בָּאָרֶץ. או: נציב נוסף היה צריך לכלכל את המלך בחודש השלושה-עשר בשנה מעוברת.
פסוק כ:ומעין סיכום: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים. היה זה זמן ללא מלחמות או מצוקות מיוחדות. ישראל התרבו בארצם, וישבו בה מתוך שפע ושלווה.
