פסוק א:וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל, משתוקק לאַבְשָׁלוֹם. יחסי יואב ודוד מורכבים, ועם זאת שררה ביניהם אהבה וקרבה, ושלומו של דוד היה יקר ליואב. בין אם דוד הזכיר זאת במפורש ובין אם לאו, יואב הכיר במלך שהוא מתגעגע לבנו, אבל לא העז להחזיר את אבשלום בגלוי, אלא נקט תחבולה שתגרום לכך בעקיפין:
פסוק ב:וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, לעיר תקוע, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, היודעת לערוך דבריה בכשרון ולהציגם באופן משכנע, והטיל עליה משימה לא שגרתית – וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הִתְאַבְּלִי, התחזי לאבלה נָא, וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים, בגדייך והיעדר השימוש בתמרוקים יעידו בך שאת זמן רב מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת.
פסוק ג:וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ. הוא לא שטח בפניה את נאומה, אלא הסביר לה את רצונו – עליה לערוך הצגה בפני המלך ולשאת דברים שיעוררו את דוד להשיב אליו את אבשלום בנו. יואב ציפה שבחכמתה תצליח האשה לבצע את שליחותה.
פסוק ד:וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה מיד בבואה וַתִּשְׁתָּחוּ, השתחוותה וַתֹּאמֶר: הוֹשִׁעָה, הַמֶּלֶךְ. אני זקוקה לעזרתך הישירה.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ? וַתֹּאמֶר: אֲבָל, אכן, באמת אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי. וַיָּמָת אִישִׁי
פסוק ו:וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, לאחר מות בעלי נותרתי לבדי עם שני בנים. וַיִּנָּצוּ, התקוטטו שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל, לא היה שם אדם שיוכל לחלץ ולהפריד בֵּינֵיהֶם. וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד, הם הכו זה את זה עד שאחד מהם גבר על אחיו וַיָּמֶת אֹתוֹ.
פסוק ז:וְהִנֵּה בעקבות המעשה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ, עלי וַיֹּאמְרוּ: תְּנִי לנו אֶת מַכֵּה אָחִיו, הרוצח וּנְמִתֵהוּ בתור גואלי הדם בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, ומבחינתי הם דורשים – וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ שנשאר, וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי, שריד חיי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי, לבעלי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. את בעלי איבדתי, הבן האחד נהרג, ואם עכשיו יהרגו גם את אחיו, לא תישאר לאישי ולי כל שארית.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה: לְכִי לְבֵיתֵךְ, וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ, שלא ימצו את דין גאולת הדם במקרה שלך.
פסוק ט:האשה לא הסתפקה בהבטחה הכללית של דוד לטפל בנושא. היא רצתה לחלץ מן המלך תגובה נחרצת יותר – וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ: עָלַי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֶעָוֹן. אם לא דייקתי בפרטים או אם יש עברה כלשהי בדבר – אשא באחריות לכך וְעַל בֵּית אָבִי, וְאילו הַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי.
פסוק י:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, באופן נחרץ ובמעורבות רגשית יתרה: כל הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ שתסגירי לו את בנך – וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, הפני אותו אלי או בואי עמו לפני, וכך לֹא יֹסִיף עוֹד איש לָגַעַת, לפגוע בָּךְ.
פסוק יא:וַתֹּאמֶר: יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, היא הוסיפה לבקש בשם אלוקים, או: ביקשה מהמלך לאמת את דבריו בשבועה מֵהַרְבַּת, מהרבות, שלא יוסיף גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, לאבד. ובבקשה הבטח לי שלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי. וַיֹּאמֶר: חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה. המלך נשבע לשמור שהבן לא יינזק.
פסוק יב:יש לשער שהאשה הציגה את דבריה באופן משכנע, אבל המקרה לא היה זר לחלוטין למלך, כמובן. בעיה דומה קיימת גם בביתו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה לאחר שהשיגה את מבוקשה: תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר. ברשותך אומר דבר נוסף. וַיֹּאמֶר: דַּבֵּרִי.
פסוק יג:וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אכן עזרת לי בדבריך הצודקים, וְאולם לָמָּה חָשַׁבְתָּה, חשבת כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים?! ראה מה עשית לעם ישראל. הרי גם לך יש בן כזה, וּמִדַּבֵּר, ומתוך דיבורו של הַמֶּלֶךְ את הַדָּבָר הַזֶּה בענייני אתה נוהג בבנך כְּאָשֵׁם, כמואשם במוות, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ, מי שגירשוֹ והרחיקוֹ. אמנם אבשלום נושא באחריות למעשהו, אבל יש להניח שלא היה נידון למוות, מפני שהוא עצמו לא עשה דבר אלא שלוחיו, ואם כן מדוע יורחק לעולם –
פסוק יד:כִּי, הרי למרות החומרה והתיעוב שבמעשה הרצח, מוֹת נָמוּת כולנו במוקדם או במאוחר, וְאנו כַמַּיִם הַנִּגָּרִים, הנשפכים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ שוב. המוות איננו הפיך, וְלכן לֹא יִשָּׂא, ייקח אֱלֹהִים נֶפֶשׁ החוטא, אלא – וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. הוא ידאג שהאדם לא יאבד לחלוטין.
פסוק טו:וְעַתָּה, כאֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, סיפורי שלי או רמיזתי למעשה אבשלום, אף כִּי יֵרְאֻנִי, הפחידו אותי אנשי הָעָם, שלא אדבר כך אליך. הרי אני יודעת שזהו נושא רגיש בעבור המלך, והמלך כבר הוכיח בפעולתו שאין הוא סולח. אף על פי כן, וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ: אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ, שפחתו,
פסוק טז:כִּי קיוויתי שבכל זאת יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ המבקש למעשה לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים, מהחיים.
פסוק יז:וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ: הלוואי שיִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ במשפטו לִמְנוּחָה, למנוחת לב המלך ובנו, או למנוחתי ומנוחת בני, כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, שלם וחכם לִשְׁמֹעַ, להבין את הַטּוֹב וְהָרָע. אני רק מזכירה את הנושא בפניך. אתה תשפוט, וַה' אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ.
פסוק יח:וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַל נָא תְכַחֲדִי, תסתירי מִמֶּנִּי דָּבָר לאֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ, האם יש ליואב חלק בְּכָל זֹאת? גם אם סיפורה של האשה אמתי, היא לא עסקה רק בו אלא המשיכה להעיר את תשומת לבו של המלך, כאומרת: אם אתה דואג לצרתה ולכאבה של אשה קטנה ומסכים שאין תקנה לנרצח בהריגת רוצחו, מדוע לא תפעל בהתאם לכך? אין זו טענה אופיינית לאשה שבאה לבכות לפני המלך על בעיה פרטית, ולכן דוד חשד שיש לדבריה רקע ומניעים נוספים. וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר: חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם אִשׁ, יש לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, לנטות מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כל דבריך נכונים ומדויקים, כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי לעשות זאת, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
פסוק כ:לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר, להוביל את הדברים כך עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וכבר אמרתי שאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. ואכן, הנה גילית שאת פנייתי יזם יואב.
פסוק כא:לאחר שהתבררו הפרטים והאשה התקועית נשלחה לביתה – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב: הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי, החלטתי לעשות אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שיעצת לי באמצעות האשה. וְאתה, שהצעת זאת, לֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר, אֶת אַבְשָׁלוֹם, ואעניק לו חסות.
פסוק כב:וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל, על פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ. דוד עלול היה לראות בדבריו התערבות פולשנית בענייניו הפרטיים והמשפחתיים מצד מי שכפוף לו. על כן יואב הודה למלך שהקשיב לדבריו ולא דחה אותם אלא הורה לנהוג על פיהם.
פסוק כג:וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם אל יְרוּשָׁלִָם.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב, יפנה אבשלום אֶל בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. אינני מעוניין לראותו. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.
פסוק כה:הערה הנחוצה לסיפורים הבאים: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, לְהַלֵּל מְאֹד, ראוי לכל שבח. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, ראשו לֹא הָיָה בוֹ מוּם.
פסוק כו:וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ – וְהָיָה זה מִקֵּץ יָמִים, פעם בשנה – לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ, משקל השֵׂער היה מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן, במשקל הַמֶּלֶךְ. שערו היה ארוך ושופע מאוד. לפי המשקל המקובל של השקל – כ-11 גרם, משקלם של 200 שקלים הוא כ-2 ק"ג. הוא גידל את השׂער בגלל נֶדר נזירוּת או מסיבות אסתטיות. חזותו הייתה מרשימה הן משום שהיה יפה תואר והן משום שטיפח רעמת שׂער.
פסוק כז:הערה נוספת שאינה קשורה למהלך הסיפור הנוכחי, אבל תהיה לה משמעות בהמשך: וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת, וּשְׁמָהּ תָּמָר. כנראה קראהּ על שם אחותו, שלא ידוע מה עלה בגורלה, אבל מן הסתם היה קשר עמוק ביניהם. הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.
פסוק כח:וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. המלך עמד בסירובו. למרות שדאג להשיב את אבשלום מן הגלות, דוד לא רצה לדבר אתו.
פסוק כט:וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם שליחים אֶל יוֹאָב על מנת לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ. הוא העביר מסר ליואב: מכיוון שכבר החזרת אותי אל המלך, אנא המשך לסייע גם להפגיש בינינו. וְלֹא אָבָה, רצה יואב לָבוֹא אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית, וְעדיין לֹא אָבָה לָבוֹא. ייתכן שיואב לא אהב את אבשלום, והוא פעל למען השבתו לירושלים משום שחשב שהדבר ירגיע הן את המלך והן את בנו, אך מכאן והלאה לא רצה להתערב עוד.
פסוק ל:כאשר אבשלום ראה שיואב אינו רוצה לדבר אתו – וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי, הסמוכה לרשותי, וְלוֹ צומחות שָׁם שְׂעֹרִים – לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ. וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם, שכבר גילו צייתנות גדולה לכל מה שאדונם יצווה עליהם, אֶת הַחֶלְקָה של יואב שר הצבא בָּאֵשׁ.
פסוק לא:וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה, דבר שעד אז לא עשה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ?
פסוק לב:וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: בֹּא הֵנָּה, וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בשמי: לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר? טוֹב לִי בעֹד אֲנִי שָׁם. עדיף היה לי להישאר שם במנוחה. כעת אני נמצא ליד אבי, אבל אינני יכול לראותו. וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שיקרא לי לבוא, וְאִם הוא יחליט שיֶשׁ בִּי עָוֹן – וֶהֱמִתָנִי, אבל חיי גלות בתוך ביתי שלי, מורחק מהאיש המרכזי במדינה, קשים עלי יותר מאשר חיי בגשור.
פסוק לג:וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ את הדברים הללו. ייתכן שיואב לא רצה לעשות זאת, אבל הבין שאבשלום אינו בורר באמצעי לחץ, ובעיניו העניין לא היה עקרוני. וַיִּקְרָא המלך אֶל אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם. נראה שהיחסים ביניהם חזרו לתקנם, לפחות על פני השטח.
