פסוק א:פרשה חמשה עשר במיתת שאול ובניו, ומהאיש העמלקי שספר לדוד שהוא הרגו וצוה דוד להרגו על זה, והקינה אשר קנן דוד על שאול ועל יונתן בנו, ואיך אנשי יבש גלעד לקחו בלילה גוית שאול וגויות בניו מחומת בית שן וישרפום ואת עצמותם קברו. תחלת הפרשה ופלשתים נלחמים בישראל וגו', עד ויהי אחרי כן וישאל דוד ביי' וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה למה שאול הרג את עצמו? ואיך צוה לנושא כליו שיעמוד עליו וידקרהו? והנה ההורג עצמו כאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, כמו שחז"ל הוכיחו מאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ד דף ל"ח ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ו'). ואם נאמר שעשה זה מהסבה אשר זכר פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, הנה אם היתה העלילה שימיתוהו הנה הוא היה הורג עצמו גם כן, ואם היה שיעלילו בגופו הנה לא ימלט מזה גם אחרי מותו, ואם כן למה הרג עצמו? השאלה השנית מי הרג את שאול? אם נאמר שהעמלקי הרגו כמו שספר לדוד, איך לא ספרו הכתוב במאורע? ואמר לבד ויקח שאול את החרב ויפול עליה וירא נושא כליו כי מת שאול וגו', יורה שעל חרבו מת. ואם נודה שכן קרה, ר"ל שהוא המית עצמו, יקשה מאד סיפור הנער העמלקי שלא זכר דבר מהחרב אשר נפל עליה, ואמר לדוד ואעמוד עליו ואמותתהו וגו', ואם נאמר ששקר באמונתו וכזב בדבריו, יקשה מי הגיד לו שהפרשים הדביקוהו? ואיך הביא הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו אל דוד? השאלה השלישית מדוע צוה להרגו? והנה לא עשה זה כי אם ברצון שאול ובמצותו, ולא היה ראוי שיומת בעבור זה. ועוד שלא היו שם עדים, וזה היה מרשיע עצמו והיה מפני זה פטור כפי הדין, (יבמות פ"ב כ"ה ע"ב) שאין אדם משים עצמו רשע, כל שכן שאמר כי לא יחיה אחרי נפלו ואם כן גברא קטילא קטל:
פסוק א:השאלה הרביעית באמרו ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו ואמר ללמד בני יהודה קשת וגו', וכפי דעות כלל המפרשים אין זה מהקינה, והיא עצה ולימוד לבני יהודה שילמדו לירות בקשת אחרי ששאול ויהונתן מתו על ידי המורים בחצים, ולא היה ראוי שיביא עצת אנשיו בתוך הקינה:
פסוק א:השאלה החמשית במה שאמר בדברי הקינה שלש פעמים איך נפלו גבורים והוא כפל מכופל, אמר הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, אמר עוד איך נפלו גבורים בתוך המלחמה יהונתן על במותיך חלל, אמר עוד בסוף הקינה איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה:
פסוק א:השאלה הששית ברוע הסדור שבא בדברי הקינה הזאת, כי התחיל לדבר עם שבט יהודה עם היותם כנגד מלכות שאול, וחזר לדבר כנגד ישראל הצבי ישראל, ופעמים יקונן את שניהם שאול ויהונתן יחד, ופעמים לכל אחד מהם בפרט, כי הצבי ישראל על במותיך חלל הוא על שאול בפרט, וכן כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול וגומר, ואחר כך אמר על שניהם מדם חללים וגומר, שאול ויהונתן וגומר, וחזר לדבר על שאול לבד בנות ישראל אל שאול בכינה וגומר, ודבר על יהונתן לבד יהונתן על במותיך חלל צר לי עליך אחי וגו', וחזר לדבר על שניהם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה.
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:ופלשתים נלחמים בישראל וגו', חזר הכתוב אל הסיפור הקודם מהמלחמה אשר היתה בין שאול ובין פלשתים, וזכר שנסו אנשי ישראל מפניהם, וכבר זכר החכם שהתחלת הנפילה ניסה, (סוטה מ"ד ע"ב) ומאשר ישראל התחילו לנוס מפני פלשתים מיד הכו בהם ויפלו חללים בהר הגלבוע. ומאשר היו שאול ובניו גבורי כח לא נסו מהמלחמה ולא נפלו ג"כ בראשונה אבל אחרי שנסו רבים מהעם ושנפלו רבים לחרב (ב) הדביקו פלשתים את שאול ובניו לפי שהתמידו להלחם, ויכו את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכי שוע בניו. ונראה שאישבשת לא בא אל המלחמה לחולשתו או לסבה אחרת, או שנס ונמלט ממנה עם אבנר ושאר הגבורים שנשארו:
פסוק ג:ואחרי שמתו שלשת בניו וישאר שאול לבדו חי כבדה המלחמה עליו וימצאוהו המורים, ר"ל המורים בחצים מצאו את מקומו והיו הולכים אחריו ופחד אז שאול מהמורים. וראוי שתדע שלא פחד שאול מהם פן ימיתוהו (כי הוא היה בוחר מות מחיים אחרי שראה בעיניו מיתת בניו וידע מדברי שמואל על ידי הבעלת אוב שגם הוא לא יחיה) אבל פחד מאד פן יכו אותו באופן שלא ימות מיד ולא יוכל ללחום, ויתפשוהו חי ויעלילו בו, בנקרם עיניו וחתכם אותו אבר אבר, לשנאת הפלשתים אותו למה שהשחית בהם מהם, ובחר שימות על ידי אוהביו ולא על ידי אויביו, (ד) ולזה אמר לנושא כליו שלוף חרבך ודקרני בה פן יבאו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי, ר"ל שראשונה יתעללו בו ובאחרונה ידקרוהו, או יהיה ודקרוני באופן נבזה ויתעללו בי באותו הדקור דרך נקמה ובזיון. והנה נערו לא אבה שלוח יד בו, ויקח שאול את החרב ויפל עליה ונכנסה בו באופן שמת מיד, ולפי זה כחש העמלקי במה שאמר לדוד שהוא הרג לשאול, ואולם אמר זה למצוא חן בעיני דוד כי יודע היה שנאתו לשאול. ואפשר לומר שלא מת מיד עם הכאת החרב ואז הוצרך לקרוא אל הנער העמלקי שימותתהו, באופן שלא ימצאוהו הפלשתים עדין גוסס ויתעללו בו, והכתוב לא ספר בכאן כי אם מה שעשה שאול לבד אבל העמלקי הוא הרגו כדבריו והוא היותר נכון:
פסוק ה:והנער נושא כליו כאשר ראה שמת אדונו בחר מות מחיים, וכמו שבחיים לוהו כך לוה אותו במיתה ויפול גם הוא על חרבו וימת, לפי זה מתו שאול ובניו ונושא כליו וגם כל אנשיו, רוצה לומר משרתיו עושי רצונו ביום ההוא יחדו, (ו) והלך שאול לבית עולמו מלווה עם בניו ואנשיו כאשר היה באמנו אתם:
פסוק ז:ומאשר ראו אנשי ישראל היושבים בערים אשר לקחו מהפלשתים כי מתו שאול ובניו ולא נשארו שרים להצילם מיד פלשתים, עזבו הערים ונסו ולקחו אותם הפלשתים. והנה שאול לא חטא במה שהרג את עצמו לפי שהיה יודע כי סופו למות במלחמה ההוא, כי כן אמר לו שמואל ומחר אתה ובניך עמי, וכאשר ראה שנתקיים דברו בבניו אשר מתו לעיניו ושהמורים היו הולכים סביבו ושהיה בלתי אפשר להמלט מידם בחר ליהרג ביד נערו או ביד עצמו, באופן שלא יתעללו בו פלשתים כי פחד שיעשו לו כאשר עשו לשמשון או לצדקיהו ושיבזו אותו בקלון מתמיד וחרפה רצופה, ולהיותו מעולה בטבעו אוהב הכבוד והמעלה היה ראוי שיבחר מות מקלון, כל שכן כשיתחברו יחד, ועל כיוצא בזה אמר אגג מלך עמלק (בסי' ט"ו ל"ב) אכן סר מר המות כמו שפירשתי שם. וכן אחז"ל בב"ר (פר' ל"ד ל"ח ע"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך. הנה התבאר שלא חטא שאול בזה, והותרה השאלה הראשונה:
פסוק ח:(ח-ט) ויהי ממחרת וגו'. ספר הכתוב שבאו הפלשתים לפשט החללים ושמצאו שאול ובניו וכרתו את ראשו ופשטו את כליו, ר"ל כלי מלחמתו ובגדיו, ושלחו בארץ פלשתים לבשר את עצביהם, ר"ל אלקיהם, (י) והכלים שמו בבית עשתרות והם הצלמים עשויים כצורת עשתרות צאנם, ולכן בדברי הימים (דברי הימים ב' י', י') במקום עשתרות נאמר בית אלקיהם, שהעשתרות הם האלוהות. ואת גויתו תקעו בחומת בית שן, ר"ל שתקעו אותו שם במסמרות, אמנם בדברי הימים (שם שם) כתוב ואת גלגלתו תקעו בית דגון, וכמו שכתב רד"ק שניהם אמת, גויתו בבית שן בחומה וגלגלתו תקעו בבית דגון, והוא הראש שזכר למעלה שכרתו. ועם היות שלא יספר הכתוב כי אם מגוית שאול (לפי שהוא היה העקר) הנה יזכיר אחר זה ששם תקעו ג"כ בחומה גויות בניו:
פסוק יא:ויושבי גלעד שמעו אליו ר"ל עם היות שדאג לבם על שאול ועל בניו, הנה בעצם וראשונה התעוררו לכבוד שאול, כמו שהתעורר הוא להושיעם מנחש בני עמון בתחלת מלכותו, וזהו וישמעו אליו, ר"ל נתקבצו בעבורו, (יב) ובעוד לילה הלכו ויקחו גוית שאול וגוית בניו מחומת בית שן ויביאו אותם עיר יבשה. ואמרו וישרפו אותם שם, לדע' יונתן ששרפו עליהם הדברים ששורפים על המלכים, כמו שאמר (ירמי' ל"ד ה') ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך, והם מיטתן וכלי תשמישתן. והנכון ששרפו את בשרם להיותם סרוחים ורמה עלתה בהם, ולא רצו לקברם עם התולעים ושרפו הבשר וקברו העצמות:
פסוק יג:ויצומו שבעת הימים, זכר לאותם שבעת הימים שנתן להם נחש העמוני על שנושעו על יד שאול: צדיק אתה השם וישר משפטיך, שאול המלך הרג כהני ה' אבות ובנים וגם הגבעונים המשרתים אותם, והיה המשפט האלקי שמת הוא וכל בניו בידי אדם, שלשת בניו הרגו הפלשתים לעיניו, והוא נהרג בחרב, ואישבושת נהרג בחרב ג"כ מושכב על מיטתו, ושאר בניו הוכו על ידי הגבעונים בימי דוד, ומשרתיו ואנשיו נהרגו עמו במלחמה, הרי לך מיתתו ומיתת בניו ואנשיו משרתיו כלם הרוגים מטועני חרב מדה כנגד מדה, כי עם היות שקריעת מלכותו אחרי מותו וקריעתו בחייו בהמשחת דוד (כמו שזכרתי) היה בדבר עמלק, הנה מיתתו בחרב ומיתת בניו כלם ואנשיו לא היו כי אם בחטא שהרג את הכהנים. ראה עוד גם ראה גוית שאול וגוית בניו אחרי מותם נתקעו בחומת בית שן ובניו האחרים גם כן הוקעום הגבעונים בהר לפני ה', הנה א"כ כלם מתו בידי אדם וכלם נתלו: