סירוב הפקודה (הראשון) של אבנר ועמשא
שני מקרים מובאים בדברי חז"ל על גישתם של עמשא ואבנר לסוגיית סירוב פקודה:
א. בתלמוד בבלי:
...עמשא דרש אכין ורקין... אמר: כתיב (=כתוב): "כׇּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶ֣ה אֶת־פִּ֗יךָ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֧ע אֶת־דְּבָרֶ֛יךָ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּ֖נּוּ יוּמָ֑ת" (יהושע א יח), יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר "רַ֖ק חֲזַ֥ק וֶאֱמָֽץ׃" (שם).
(סנהדרין מט.)
[ראה רד"ק מלכים א ב לב] ובע"ה כשנגיע לשמואל ב פרק כ נדבר על כך.
ב. בירושלמי:
הלך דואג ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים, דכתיב "וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ ׀ כֹּהֲנֵ֣י יְ-הוָ֗ה כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד..." (שמואל א כב יז) מי היו? אמר ר' שמואל בן ר' יצחק, אבנר ועמשא היו. אמרו לו, כלום אית לך עלינן (=יש לך עלינו) אלא הדין זונרא (=כלי זין) והדין כלינירין (תכשיטין שנותנים המלכים לשרים = דרגות) הא טריפין לך! (הרי הם מוחזרים לך).
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב)
חז"ל הצדיקו את אבנר ועמשא.
ביאור דבריהם: עמשא ואבנר דרשו אכין ורקין. "רַ֖ק חֲזַ֥ק וֶאֱמָֽץ׃" שנאמר ליהושע כאשר ניתן לו דין מלך, מגביל את החיוב לשמוע בקולו.
במקרה של נוב עיר הכהנים, ציוה המלך להורגם, והתורה אמרה "לא תרצח". לאבנר ועמשא היה ברור שכהני נוב אינם מורדים במלכותו של שאול, ורק קינאתם של שאול ודואג בדוד, העבירה אותם על דעתם. על כן היתה זו זכותם וחובתם לסרב פקודה, ולא לעבור על דברי ה'. יש לציין שאם היה ברור לאבנר ועמשא שהכהנים אמנם מרדו בשאול, היו צריכים להורגם, כדין מורד במלכות שחייב מיתה.