ויעל משה וגו' עד וימת שם משה עבד ה', ספרה תורה שאחר שצוה הקדוש ברוך הוא למשה בפרשת האזינו עלה אל הר העברים וגו' ומות בהר, משה רבינו לא השיב עליו כלום אבל נתעסק לברך את ישראל כמו שבא בפרשה, ומיד אחרי ברכתם לא איחר לעשות אותה המצוה תכלית ה' שנאמרה לו אבל מיד הוא מעצמו עלה אל הר נבו אשר על ראש הפסגה ויראהו ה' את כל הארץ קודם מיתתו, ובראיה הזאת חשבתי אני לחקור בה חקירות: החקירה האחת אם היתה ראויה חושיית כפי המנהג הטבעי כמו שיראה האדם ארץ רחוקה ממנו שיראה כללותה בהרים ובבקעות בגבעות ובשדה, ולא יראה הדברים הפרטיים שבה, או אם היתה ראיה חושיית אבל בנס כי ראה כל מה שלא היה בחק חוש הראות לראות במרחק כל כך גדול או אם היתה בה ראייה שכלית או נבואיית מבלי השגת חוש כלל: החקירה השנית אם היה שנכללו בראייה הזאת דברים עתידים ושלא היו מוחשים טבעיי' כדברי חכמינו ז"ל בספרי שראה את שעתיד להיות בארץ האם היתה זאת נבואה גמורה כשאר נבואותיו ומה ההבדל אשר היה בין הנבואה הזאת לברכות והקללות שראה שנבא מה שעתיד להיות בפרשת כי תבא ובפ' נצבים: החקירה השלישית מה היה התכלית בראייה הזאת כי אם היתה הנאה גופיית מוחשת, מה הפיוס אשר עשה הקדוש ברוך הוא למשה על מיתתו בראיה הזאת האם יתפייס האדם התאב אל המאכל או אל המשתה ואין לו כשיראה אותה וממנו לא יאכל ולא ישתה, אדרבה יש לו צער יותר גדול בהיותו רואה וריקה נפשו, ובכיוצא בזה נוכל לומר בעי לנחומי צעורי קא מצער ליה ואם היתה השגה נבואיית שכליית ממה שיהיה מה ענין לזה בהר נבו ועל פני ירחו כי בכל מקום יוכל משה להשיגה גם כי לא היה מתיחס זה להעברת הארץ כי גם שיעבור שמה יהיה תאב וכוסף לדעת מה יהיה באחרית הימים, והראייה הזאת הוא מענינה שהיתה לו במקום ההעברה לארץ: החקירה הרביעית לפי שבפ' פנחס נא' למשה רבינו עלה אל הר העברים וגו' וראית אותה וגו' והיה ענינו כמו שפירשתי שיתמיד לעלות בהר ההוא ולראו' ולעיין בארץ האם היתה הראייה הזאת שנזכרה כאן בשעת מותו היא עצמה הראיה שצוה אותו שם עליה שיראה אותה מעצמו או היתה זולתה, ואם היתה זאת כמו הראייה הראשונה ולמה שם לא אמר כי אם עלה אל הר העברים, וכאן אמר הר נבו אשר על ראש הפסגה אשר על פני ירחו, שם אמר וראה את הארץ וראית אותה, שהוא מעצמו יראה אותה וכאן אמר ויראהו ה' את כל הארץ וגו': וראיתי להרחיב המאמר בזה לפי שלא מצאתי בדברי החכמים חדשים גם ישנים בזה דבר אם לא הדרשות שאזכור ומה שישים אלהים בפי אותו אדבר, ואומר בדרוש הא' שבראייה הזאת הית' חושיית למשה רבינו ולכן נתיחסה לעיניו שא נא עיניך וראה בעיניך, האמנם לא היתה ראייה טבעי' לפי שעם היות שלא כהתה עינו ולא נס ליחה, לא היה אפשר בשום אדם בפי החק הטבעי שיראה ממרחק גדול כזה כי אם כללות הארץ לא פרטיותם הטובה היא אם רעה, היש בה עץ אם אין וכדומה לדברים שהוא ראה בה, ולכן יחוייב שנאמין בזה אחד משני דברים אם שנ' שבמקום שכח הראות יחלוש בזקני' וכל שכן בשעת מיתתם שאור עיניהם גם הם אין אתם עשה הש"י עם משה להפליא בעת ההיא להכפיל כח ראותו כמה וכמה טובה כפולה באופן שיראה ממרחק גדול בבירור כל מה שהיה רואה אילו היה שם פוסע בכל הארץ ההיא ורואה אותה ופרטיה דבר ודבר לנגד עיניו, וכבר כתבתי במחזה שדי אשר לי שהנבואה כפי מה שתגזור ותעיד עליה התורה היא בארבעה מינים כפי המקבל אותה, כי פעמים תחול בשכל ויראה האדם הדברים המפורשים והדרושים ברורים מבלי משל וחידה כי אם רבים מושכלים וידיעות מושגות בשלמותן, כפי טבע השכל המקבל אותן, ופעמים שתחול בדמיון ויראה או ישמעהאדם צורות וענינים המשליים לא שיעשה אותם הדמיון מעצמו כדעת המתפלספים מבני עמנו שרצו לעשות הנבואה מטבע החלום, כי הוא עון פלילי כי אם שה"י ברצונו יצייר בדמיון הנביא אותן הצורות והדברי' המורי' טל הדבר שנרצה להודיע וכמאמר הנביא (עמוס ח') כה הראני ה' והנה וגו' אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם וגו' ולא נאמר זה על הרכבת הדמיון הכזב בטבעו, כי אם על הנבואות אשר יחולו בו, ולהיות המדמה הוא המקבל אותם יהיו צורות דמיוניות בטבעו ופעמים שתחול הנבואה על שניהם יחד רוצה לומר על הכח השכלי והמדמה וזה המין מהנבוא' בלבד שער הרב המורה כמו שתראה מהגדר אשר גדר הנבואה בפרק ל"ו חלק שני, ופעמים שתחול הנבואה בחושים והוא שיתחדשו על דרך הפלא לפניהם מוחשים כאלו הם עבעיים במציאות ויראו אותם הנביאים או ישמעום אם הם קולות מחודשי' ואינם דברי' מדומי' כמו שחשבו החכמים בעיניהם, כי לא היו הנביאים נכפים ולא מטורפי השכל לשיראו מחוץ מה שאינו נמצא כמו שיקרה לחולים מהקדחות החדות ולהנכפי' כי הם בבריאות' ושלמות' היו רואים ומשיגים אותם הדברי' ולא היו הנס בהשגת' אותם כי אם בהתלחשות הדברים ההם בעצמם לפניהם לשעתם במציאות, ומזה המין מהנבואה היו המלאכים שנראו לאברהם וחשב היותם אנשים ונתן לפניהם לאכול והסוסי אש ורכב שראה נער אלישע בהר סביב אלישע כמו שהתפלל עליו, ומזה המין הוא (מלכים ב' ז' י') וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס, ורבים מזה המין תמצא בספורי הנביאים, אמנם למה תהיה הנבואה מתחלפ' המיני' האלה אין ספק שסבתו הכנת הנביאים ורוב שלמותם זה על זה כי בהיות הנביא המקבל שלם מאד בשכלו תחול בו הנבואה, וכשלא יהיה באוחה מדרגה מן השלמות תחול הרוח הנבואיי גם כן אל כחו המדמה או תחול עליו בלבד, ואמנם הנבואה המוחשת פעמי' תהיה מפאת המקבלים שאינם ראויין לקבלה בשכלם וגם לא בכחם המדמה כמו שהיה ענין ישראל בהר סיני ופעמים תהיה מוחשת לתכליות הכרחיים, והחקירה הזאת רחבה מני ים ואנכי מלאתי ידי לה' בה בחבור הנזכר ואין זה המקום הנאות לביאורה ואתה תדע שבמשה אדוננו באה תמיד מהמין הראשון השכלי' לגודל מעלתו, ומהמין השני לא באתהו הנבוא' כל ימיו כי אם בסנה ואולי שהיתה המראה מהמין הג' כי הנה מאותו מין הג' ראינו באמת שבאה אליו עליו השלום הנבואה פעמים אם בענין המשכן שראה אותו בהר כאלו היה נמצא במציאות וכמו שאמר וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, אבל היה זה כדי שיקבל התבניות ההם בדעתו בשלמות כי הצורות ההנדסיות יצטיירו עם החוש מה שלא יוכל האדם לציירם עם השכל והדמיון לבד, וכדי שיתן משה צורות מלאכת המשכן לאומנין כראוי הוצרך השם יתברך להראותה אליו מוחשת בפרטיותה בחושיו, גם נמצא במשה ששמע את הקול מדבר אליו והיה הקול האלהי ההוא מגיע לאזניו מוחש ולא היה שומעו אחר וכמו שבא בקבלתם בספרא יכול היו אחרים שומעים תלמוד לומר קול לו קול אליו והיה צורך המקובל המוחש הזה אליו כדי שיכתוב את התורה באותה הדברים ששמע באזניו ולא יקבל המצו' והספורי' בכללות בשכלו ויהיה עצם הדברים וסדרם מפי משה לא בחר ה' בזה כי אם שעצמו' המאמרי' והמלות יבאו מאתו יתברך כדי שתמצא בהם האלהות והקדושה העליונה, ולכן הוצרך אדון הנביאים לשמוע את התורה בשמיעה מוחשת וקול מגיע לאזניו, ומזה המין עצמו היה ענין בראיית הארץ שראה משה אדוננו בעיניו בראייה מוחשת לא בלבד כללות הארץ כי אם גם פרטי כל מחוז ומחוז בדשנותה ושבעה ותבואותיה ופירותיה בימים ובנחלות ובמעינות המים ההם וביתר הדברים הפרטיים הנמצאים בכל הארץ כאלו היו כלם לנגד עיניו, וראה עוד עם זה חלוקת הארץ לשבטים ונחלת כל אחד ואחד מהם בארץ, והנה יורה על אמתת הראייה למשה בב' הדברים האלה שראה והשיג אותם בעלותו אל הר העברים מיום שנצטוה עליו בפרשת פנחס ממה שזכר לשבטים בברכתם אם משפע הארץ ותבואותיה ואם מחלק כל אחד מהם בה, כי מי הגיד למשה רבינו שיהיה חלק בנימין יהודה ויוסף, ושיהיה בית המקדש בחלקו של בנימן, וברכת ארץ יוסף ממגד שמים וממגד תבואות שמש וגו', ושאר הדברים שהזכיר בו, ושזבולון יהיה לחוף ימים ויוצא בפרקמטיא, ולאשר שתהיה ארצו מעין השמן ומחצב הברזל והנחשת אם לא שבאותה ראייה אלהיות ראה שני הדברים אשר זכרתי והם איכות כל מחוז ומחוז בפני עצמו כאשר הוא והתחלקו לשבטים והוא מה שרמז עליו בפרשת פנחס באמרו וראה את הארץ רמז לדבר הראשון שיראה אותה באיכותה ופרטיותה, ובאמרו אשר נתתי רמז שיראה אותה שהיא נתונה להם ונחלקת לשבטיהם ויעדו שכל זה יראה בלי ספק עם היות שעדין לא עברו את הירדן ולא כבשו את הארץ לא חלקו אותה והוא אמרו שם וראית אותה כלומר כל זה תראה: אמנם איך היה זה הנה הוא חדוש ונפלא שלפי שמשה רבינו עליו השלום לא יעבור את הירדן לראות את הארץ שעברה צורת הארץ את הירדן ונראתה בעיני משה כאלו היה צורת הארץ בכלל פלכיה ומחוזיה וחלוקת השבטים בה לנגד עיניו, והיה הכח המופלא אם כן בהתחדשות אותם הדברי' לנגד עיניו לא בחוזק כח הראות בו, כי זה לא יספיק לראות מה שלא היה עדיין במציאו' ולכן היתה הראיה הזאת בהר העברים שעבר בו ראות משה אל הארץ ועברה בו צורת הארץ וחלוקותיה בדרך פלא אל עיני משה, וזה היה הפיוס האמתי למשה רבינו לענין עברתו לארץ שלפי שהוא אמר (פ' ואתחנן) אעברה נא ואראה הראהו הקב"ה כל מה שיוכל לראות שמה, ולפי שהוא היה מבקש חושיית, נתנה לו חושיית כי נצטיירו צורת הדברים ההם כולם לפניו וראה אותם בעיניו באופן שכמו שנשלמ' נשמתו בדבוקו באל יתברך כן נשלם גופו וחושיו בהשגות האלה ומה נמלצו לחכי מה שאמרו במדרש אמר לו הקב"ה אני מעבירה לפניך כשפתה אשר היא עוברת לפני אדוניה הנה רמזו במלות מועטות על הדעת היקר הזה אשר נפלתי בו בחמלת ה', ואחרי שמשה רבינו בעלותו בהר קודם מותו ראה שלמות שני הדברים האלה, שלמות הארץ ואיכותה בעצמה והתחלקה לשבטים בראייה חושיית, כמו שראה צורת המשכן בהר והוא ברך את השבטים כפי שראה מחלקם בארץ ואיכות חלק כל א' מהם עתה בשעת מותו ראה הש"י להראותו הדברים ההם בעצמם, ועוד נוסף עליהם שהראהו הדברים העתידים לבא בארץ מכבושה ואיכות השופטים שהיו בה ומהשתלשלות המלכים, ומחלוק המלכיות וחרבן ישראל כל דבר ודבר מיוחס למקומו, כאומר בזה המקום עתיד להיות זה הטוב ובזה המקום עתיד להיות זה הרע והחרבן ושאר הדברים כלם כאלו זכה לראותם בחושיו בעת המעשים, כי עם היות שכבר ידע בנבואתו הרוחנית ההצלחות והטובות העתידות לבא על העם והעונשים והצרות העתידים לבא עליהם, הנה עתה הראה לו כל זה בחושיו מיוחס ומצורף למקום המעשה, וכבר העירו חכמינו ז"ל על ההשגחה הזאת שהשיג וראה באחרונה אמרו בספרי ובפסיקתא מערבות מואב מלמד שהראהו שלשלת של מלכים הראויה לעמוד מרות המואביה. אל הר נבו ראש הפסגה מה פסגה זו וכו', אשר על פני ירחו מלמד שהראהו שלשלת ארץ ישראל מיושבת על שלותה וחזר והראהו מציקין המחזיקין בה, את הגלעד מלמד שהראהו בית המקדש מיושב בשלותו וחזר והראהו וכו', וכן עד דן הראהו בני דן שנאמר (שפטים י') ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לעמוד ממנו למושיע, ואת כל נפתלי הראהו ארצו בשלותה ובחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמי' עם סיסרא וחייליו, ואת ארץ אפרים ומנשה הראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, גדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק, וכן דרשו בספרי ויעל משה אל הר ואין הר אלא בית המקדש הראהו בנינו הראשון ובנינו האחרון, הראהו הר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה החיל והעזרות והמזבח והבדים והאולם והדביר ובית קדש הקדשים, הראהו לו יפתח מקריב בתו לעולה, הראה לו קבר שאול ובניו, וכן דרשו בבקעת ירחו מלבד שהראהו גוג וכל המונו שעתידין ליפול בבקעת ירחו, הנה גלו באמריהם אלה שהראהו הענינים המיוחדים אשר היו אחרי כן בשבטים בחלקיהן ובארצותם בישובן ובצוקתן: ואמרו עד הים האחרון אל תהי קורא אלא עד היום האחרון מלמד שהראהו כל העולם מיום שנברא עד תחיית המתים עד שלזה דרשו ויעל משה עליה היתה למשה ואין ירידה למשה. לפי שהיתה הראייה אחרונה הזאת מעלה גדולה אליו ואחשוב שלכן לא נאמר בפר' פנחס הר נבו כ"א עלה אל הר העברים כמו שפירשתי וכאן נאמר הר נבו שהיא מגזרת נבואה ששם ראה הנבואה העתידה לבא על ישראל מכל הטובות והרעות העתידות לבא עליהם מתיחסות למקומות שיקרו בם. ואמרו כאן ג' תארים להר שהם הר נבו. ראש הפסגה. על פני יריחו. לרמוז אל ג' ראיו' שראה עם הנבואה העתידה מצורפת למקומותיה ועליה אמר הר נבו והם חלוקת הארץ לשבטים ועליה אמר ראש ואם שלמות הארץ ודשנותה ועליה אמר אשר על פני יריחו שיריחו של א"י הטוב והמבושם היה לפני משה לנגד עיניו. מצורף למה שיור' עליו הנראה שהיה אותו המקום יותר מוכן לראות את הארץ כמו שזכרתי בפרשת האזינו כי עם היות הדברים הנראים אליו מתחדשים ברצון הקב"ה ופליאתו הנה היה ראוי שתהיה ראייתו מנגד הארץ בנכחיותה כאלו יראה כל זה שמה. וזכר ראשונה את הגלעד שהיה קרוב למשה עד דן שהיה לנכחו לצד המערב ובזה יכלול כל הפאה הצפונית. ואחרי זה הראהו את כל ארץ נפתלי בצד המערבי דרומי כמו שאמר עליו ים ודרום ירשה ואח"כ הראהו ארץ אפרים ומנשה. ר"ל חצי מנשה שהיה באמצע הארץ. ואמר כל ארץ יהודה כנגד הדרומי מערבי ועד הים האחרון שהוא המערבי ואחר הראהו את הדרום שהוא הנגב ואחר הראהו לצד המזרח הככר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער הנה א"כ החחיל הראייה מצד ימינו וסיימה בצד שמאלו. ולכן לא זכר שאר השבטים כי היה כונתו לזכור הפחות. והם היו נחלותיהם באותם המחוזות. והנה אמר הש"י למשה אחר הראיה זאת הארץ אשר נשבעתי וגו'. לומר למשה שלא יחשוב שנמנע מעבור אל הארץ. לפי שלא היתה טוב' כדי שלא יראה שלא נתקיימה שבועת האבות כי אינו כן ועיניך הרואות איך היא כלולה מכל הטובות ובעולם הנפשות תוכל להעיד לאברהם יצחק ויעקב שראית בעיניך הארץ אשר נשבעתי לתת לזרעם ושהיתה יותר טובה ויותר שלמה ממה שנדרתי להם ולכן לא אמר זאת הארץ אשר אני נותן לבני ישראל כמה שנא' בפרשת פנחס אבל אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' להגיד שקיים שבועתו ולפי שמשה ראה אותה עם היוח שלא עבר בה לכן אמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. ר"ל הראיתיך בעיניך הארץ הזאת כלה עם היות ששמה לא תעבור ונתקיימה גזרתי ונעשה חפצך בראיי' כי כמו שהיית יכול לראותה בהיותך עובר שמה ראית אותה עתה מכאן ויהיה לפי זה אמרו ושמה לא תעבור אינך עובר לראותה. והוא על דרך כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. גם רמז לו בזה המאמר שהראה לו חלוקת הארץ לשבטים והדברים העתידים להיות בה לשנים רבות שידוע ששם ר"ל לאותו זמן לא היית עובר. כי לא תוכל לחיות אלף שנים. ואם כן ראית כל מה שהיית רואה אלו היית עובר שם וראית דברים אחרים שלא אפשר כפי הכח האנושי שתגיע בחייך אליהם הנה התבארו הדרושים אשר רציתי לבאר בראייה הזאת: אם הראשון שאמרתי שהיתה הראייה הזאת חושיית והדברים הנראים מתחדשים לפני משה על דרך הפלא: ואם בדרוש השני שאמרתי שהיתה הראייה הזאת נבואיית גמורה אבל לא היתה כשאר נבואותיו שהיו מושכלות ר"ל מקובלות בשכלו. וזאת היתה נבואה מגעת בחושיו: ואם הדרוש הג' שנתתי התכלית האמתי בראייה הזאת כדי שיגיע אליה משה בחושיו כאשר נכספת וגם כלתה נפשו לראותה ולכן הית' הראיה הזאת אליו מהפיוס. ולכך היתה על פני יריחו כדי שיראה הדברים ההם כאלו הם בארץ: ואם הדרוש הד' שאמרתי שמכח הצווי שבא לו בפ' פנחס עלה משה וראה את הארץ בשלמות טבעה ומחוזיה ומחלוקותיה לשבטים. ובראיי' האחרונה בשעת מותו הוסיף בשעת ראייה לראות הדברי' העתידים ולהיות מתיחסים כפי מקומו' הארץ אשר יקרה בהם ועם זה פירשתי פסוקי הפרשה וענין הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. והותר בו הספק האחד עשר שהעירותי בפרשה: וימת שם משה וגו' עד ויבכו בני ישראל. בשמנה הפסוקים האלו מכאן עד סוף התורה נחלקו רבותינו ז"ל בבבא בתרא פ' השותפין דתניא שם אפשר משה מת וכותב וימת משה. אלא עד כאן כתב משה. מכאן ואילך כתב יהושע דברי רבי יהושע ואמרי לה רבי נחמיה. אמר ליה ר"ש איפשר ס"ת חסר אפי' אות אחד והלא כבר נאמר לקוח את ס"ת הזה ושמתם אותו וגו' אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר למשה ומשה כותב בדמע כמו שנאמר ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר בדיו. כמאן אזלא הא דאמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא. לימא דלא כרבי שמעון אפילו תימא ר"ש הואיל ואישתני אישתני ע"כ. ובסוגיא הזאת ראוי להעיר דברים להיטיב הבנתה: הא' מה הקושיא שהקשה ר"ש לרבי יהודה ואפשר ס"ת חסר אות אחד והלא כבר נאמר לקוח את ספר התורה וגו'. כי הנה ישיב אליו רבי יהודה שכאשר צוה משה לקוח את ספר התורה הזה חשב שכבר נשלמה כתיבת התורה ושלא היה חסר ממנה דבר. והראיה על זה שהנה אחריו באה שירת האזינו ופרשת עלה אל הר העברים. ופרשת וזאת הברכה והדברים האלה כלם משם כתבם עם היות שכבר נאמר לקוח את ספר התורה וזהו המורה שלא יקשה ר"ש דבר על רבי יהודה שאמר שיהושע כתב ענין מיתת משה כי יאמר לו רבי יהודה ולדידך מי ניחא בפרשיות שנכתבו אחריו: השני מה הועיל ר"ש לדעתו באמרו שהכתובים האלו השמנה משה כתבם בדמע כי עם היות הכתיבה אמצעית בין כתיבה תמה ללא כתיבה הנה תשאר הקושיא עכ"פ וכי משה מת וכותב וימת משה. ובין שיכתוב אותו בדיו ובין שיכתוב בדמע הנה המת אי אפשר שיכתוב: השלישי מה הראיה שהביא ר"ש מדברי ברוך בן נריה אם להגיד שמשה כתב את הדברים האלה בדמע. כמו שכתב ברוך המגילה הזאת בדיו יהיה הנדון בלתי דומה לראיה כי ברוך היה חי ויוכל לכתוב ומשה היה מת ואיך יכול לכתוב ואם בא ללמוד מדברי ברוך שיש כתיבה שהיא בדיו וכתיבה שאינה בדיו הנה הפסוק שהביא על זה לא יסבלהו. וגם ההודעה הזאת בלתי צריכה לענין הדרוש: ומה שנראה לי בזה הוא שהתורה כלה משה אדונינו כתבה בידו. וזר לא יקרב אליה חלילה לכתוב בה אפילו אות אחד ולא יהושע עם היותו משרת משה מבחוריו וזה היה דעת ר"ש באמת והוא דעת בריא ושלם ולכן הקשה כנגד רבי יהודה שאמר שח' הפסוקים האלה כתבם יהושע אפשר ס"ת חסר אפילו אות אח' והביא על זה פסוק לקוח את ספר התורה הזה וגו' והנה הפסוק ההוא תמצאהו בסוף פרשת וילך אחר שזכר שכתב משה את השירה וילמדה את בני ישראל. ושם נאמר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי השירה הזאת על ספר עד תומם. ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' לאמר לקוח את ספר התורה הזה וגו'. וממה שאמר ויהי ככלות משה ואמר עד תומם מורה שמשה מפי הגבורה כתב שם השירה ושאר הפרשיות והברכות וספור מיתתו ושאר הדברים עד לעיני כל ישראל כי זהו אמרו עד תומם ואחרי כתיבתה בשלמות. צוה שיקחו את ספר התורה וישימו אותו מצד ארון ברית ה'. ולכן להיות מכלל הצווי האלהי עלה אל הר העברים שכבר צווה עליו בפרשת פנחס ונכפל בכאן היה מהזרות שיהיה מצוה לקחת את ספר התורה לא יכתוב הפעל שנעשה מהעלייה ההיא ואם נפסל ספר התורה להיות חסר בו אפי' אות אחת כ"ש להיות חסר בו ספור אח' בכללו ולפי שכל זה נכלל באמרו עד תומם. היה ראוי לו אחר הכתיבה כלה ומיתת משה בעלותו להר שהוא כלו מכלל התורה שיצוה לקוח את סה"ת לא קודם לזה אבל אם לא נכתב איך עלה וקיים הצווי וימת שם. והיה עתיד יהושע לכתבו. איך היה א"כ משה נותן את ספר התורה ללויי' ומצוה אליהם שיקחוהו וישימו אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם לעד כי לא היה ראוי כ"א שיתנהו אל יהושע לכתוב עליו מה שהיה חסר בו. ויהושע אחרי השלמתו יתן את הספר ללויים ויצוה אותם לשום אותו מצד הארון לא משה אם לא היתה הכתיבה עדיין נשלמת בימיו. ואמנם לספק שעשה ר' יהודה באמרו אפשר משה רבינו מת וכתב וימת משה השיב ר"ש אלא ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב בדיו. ורצו בזה כ"א היותה כתיבת התורה פעולת משה שהוא יכתוב אותה מדעתו מה שקרה במציאות והיו דבריה מסודרין ומוגבלים ממנו והספורים שבאו בה משה מעצמו היה האומ' והמגיד אותם מה שקרו היה ספקו של ר' יהודה עצום מאד איך יכתוב וימת משה בהיותו כבר מת ובטל מן העולם. אבל לא היה הענין כן כי כל התורה מבראשי' עד לעיני כל ישראל היה הקב"ה אומר מלה במלה ומשה כותב. וא"כ כמו שכתב כל הדברים שהיו קודם משה מבריאת עולם והסתעפות הדורות ועניני האבות שכתבם מפי הגבורה ולא נאמר אם משה עדין לא נולד איך כתב ענין המבול וענין הפלגה או ענין לידתו בעצמו ככה אין ביטול שנא' שכתב הדברים העתידי' להיות קודם היותם ויספר בלשון עבר כאלו כבר יצאו אל המציאות לפי שכתבם מפי הגבורה הלא תראה שכתב בפרשת כי תוליד בנים וגו' ובפרשת הנך שוכב עם אבותיך ופרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושירת האזינו וזולתם שהם דברים עתידים לאחרי מותו שנים רבות ונאמר שכתבם מפי הגבורה שהוא היודע העתיד להיות והדברים העתידים הם לפניו יתברך כהווים ולכן בדברי הנבואות תמצא פעמים רבות העתידות בלשון עבר. כאלו הם דברים כבר יצאו למציאותם וכן היו ויעל משה מערבות מואב וגו' ויקבור אותו בגיא שהקב"ה צוה לו שיכתוב זה כלו כפי מה שהיה עתיד להיות וכן השוה הדברים העוברים והעתידים בלשונו ובדבריו להעיד שכלם נתנו מרועה אחד. ושלא היה ביניהם הפרש כי אלו ואלו היה מסודרים ומצווים מפי הש"י ונכתבים ביד משה וההבדל ביניהם שבכל דברי התורה היה הקב"ה אומר ומשה היה אומר וחוזר הדברים אשר שמע ואח"כ כותב. אמנם באלו השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר ומשה לא היה אומר אותם כ"א כותב אותם בלבד והיה זה לפי שהיה בוכה בצרת המיתה העתידה לבא עליו ומפני הבכיה לא היו יכול לחזור האמירה אבל היה כותבם כאשר שמעם וזהו שאמר ר"ש ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. מכאן ואילך היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. כלומר שלא היה אומר אותם מפני בכייתו ודמעתו על לחיו. ולפי זה ג"כ נכתבו ח' הפסוקים האלה בדיו כמו שאר התור' והחילוף הוא ביגון הכתוב ודמעיו בצום ובכי בכתבו לא בחמר הכתיב' והנה הביא רבן שמעון ראיה מדברי ברוך בן נריה. והוא בספר ירמיה כשכתב המגילה והוליכה בית ה' אל כל השרים ששאלו השרים הגד נא לנו איך כתבת כל הדברים האלה מפיו ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. וענין שאלתם ותשובתו לדעתי כך היא. הנה השרים כשראו רבוי היעודים הרעים. וכובד הקללות וההספד אשר במגילה שאלו את ברוך איך כתבם. ר"ל האם שמע אותם מפי ירמיהו בכללות' ולקח הוא בדעתו כללות הדברים. ואח"כ כתב המגילה מעצמו או אם ירמיהו מדבר אליו הכל מלה במלה ושאלוהו זה לפי שאם היה הענין כדרך הראשון לא יהיה בחלק וחלק ממנה הסודות הנבואות כ"א בכללת הענין ויהיו הדברים בפרטיותם דברי ברוך ולא דברי ירמיהו וברוך השיבם כי לא היו הדברים מפיו כי כמו שהענין היה מירמיהו כך היה הדברים ממנו. כי הוא היה קורא אליו מלה במלה כל הדברי' וברוך לא היה עושה דבר אחר כ"א כותב על הספר בדיו. ר"ל כל מלה כמו שהיתה יוצאת מפי הנביא כי פעל הכתיבה והדיו הוא מברוך לא הענין ולא הדברים והנה רבן שמעון הבין בשלמות הכותב הזה ואמר שכך היה ענין הח' פסוקים האלו כי לא כתבם משה מעצמו לשיקשה לנו אם היה מת איך כתב וימת משה. אבל כתבם מפי הקב"ה כאשר כתב ברוך את המגילה מפי ירמיהו ושלכן לא היה מהזרות שיכתוב משה את מיתתו כי לא כתבה כפי מה שאירעה במציאות כ"א כפי מה שצוה אליו ית' שיכתבה כמו שהיתה עתידה להיות וכמו שאמר הרמב"ן שהיה משה בכתבו את התורה כמעתיק מספר קדמון והנה שאל בעל הגמרא על אותו מאמר שנמצא לרבי יהושע שאמר ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם אם הוא לדעת רבי יהודה או לדעת ר"ש. כי יראה בתחלה המחשבה שאחרי שעשו שנוי באלה הח' פסוקים משאר פסוקי תורה שלא נכתבו כמוהם בשוה והשיב שגם לדעת ר"ש יתישב אותו מאמר שהוא יחשוב שהואיל ואישתני אישתני והשנוי הוא כי בכל התורה היה הקב"ה אומר ומשה חוזר ואומר אחריו ובח' פסוקים האלה היה הקב"ה אומר בלבד ולא משה. ולכן להיות בהם יחיד אומר שהוא הקב"ה לכן אומר הח' פסוקים יהיה יחיד קורא אותם לזכר אותו השנוי שנעשה באמירתם ובשאר התורה קוראים שנים כמו שהיו בהם שני' אומרים הקב"ה ומשה אחריו הנה התבאר מזה כלו שהפסוקים האלה וכל שאר פסוקי התורה משה רבינו בידו כתבם ולא עבר זר בתוכם כי בהיות הדברים העתידים מצויירין בחכמתו העליונה משה היה כותב מה שהיה עתיד להיות ולא מהמציאות הפעליי שעדיין לא היה: והנה בענין מיתת משה אדונינו. ראיתי לבאר ד' דרושים: הדרוש הא' שאם הי' המות החסרון היותר גדול שימצא במין האנושי וההמלט ממנו הוא טוב מפורסם והוא השכר הגדול שיעד הקב"ה לאדם חלף עבודתו באמרו בכ"מ ולא תמותו עד שלהיות טוב לפני האלהים ההמלט ממנו. מצינו שנמלט אליהו ממנו שנלקח בסערה השמים יקשה מאד איך רבן של נביאים שגדלה מעלתו על מעלת אליהו לאין שיעור לא נעשה עמו יקר וגדולה כמו שנעשה לאליהו. אבל פרסם הכתוב וימת שם משה וגו' ויקבור אותו בגיא וגו' שמורה שמת ונקבר כשאר בני אדם והנה לא זכרתי ענין חנוך. לפי שחז"ל בב"ר פרשה כ"ב קבלו שהיה צדיק ושחשב בדעתו לשוב להרשיע ולכן מיהר הקב"ה וסלקו והמיתו קודם זמנו. וכמ"ש רש"י בפירושיו ששנה הכתו' במיתתו לכתוב ואיננו וגו' כלומ' ואיננו בעולם למלאו' שנותיו כי לקח אותו אלהי' קודם זמנו. כמו הנני לוקח מחמד עיניך במגפ' וכן ראוי שיובן מה שזכרו חז"ל מסרח בת אשר וריב"ל וזולתם על חיי הנפש לא שהיו חיים עד היום בגוף ונפש. וכבר חשבו אנשי' מבני עמנו לפרש הלקיחה שנאמר' באליהו וכפי הדרך הזה על המית'. ושמה שארז"ל ריש פ"ק דמסכת סוכה אליהו לא מת שרצו בו שהית' מיתתו חיים ושלמות למעלת נפשו בעה"ב אבל הדעת ההוא אין דעת חז"ל נוחה הימנו שהרי כל הצדיקי' במיתתם קרויים חיים. ומאי שנא אליהו מהם. והנה הכתו' מעיד ואין ראוי להכחישו שנלקח בסערה השמים והוא המוכיח שלא מת. וראוי שנדע למה לא זכה מרע"ה למעלה הזאת. והנה נוכל לומר בתשובת הספק הזה ד' תשובות: האחת שידעו בה מחכמי הדור והיא ששלמה ע"ה אמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וגלה במאמר הנבחר הזה שתכלי' האדם וסוף שלמותו הוא שלעת קצו יפרדו שני חלקיו זה מזה הפרדה גמורה כ"א לעצמו מבלי השאיר לו מהם שום שארית אצל חבירו. ולא שיהי' אפשרי בשום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות אפי' היה היותר שלם. שאפש' כיון שהוא מורכב והפשוטים ישובו אל מקומותיה' בהכרח. ואמנם שלמות הנפש ומעלתו היא באמת שתפרד מן הגוף מבלי שתתערב ולא שתתקש' עם תכונת החמ' להתעצם בהם כלל אלא שיהיו נפרדים החלוקים ההם בשעת המית' הפרד גמור עד שישוב העפר אל הארץ כשהי' מבלי ערוב נפשי והרוח תשוב אל האלהי' אשר נתנה מבלי ערוב גופני וכמו שארז"ל תנה לו כמו שנתנה לך. האמנם זה הענין מההפרד' הגמורה הוא קשה מאד להמצא אצל אנשים לפי שעל הרוב יש לנפשם נטייה גדול' אצל חמרם מה שהיו תמיד בעסקי החמר וכל מעשה תקפו וגבורתו הגופני הוא שתתקשר הנפש עמו לכל מלאכת עבודה עד שבעבור ההרגל אהבת הנפש את הגוף וחשקה בו חשק נמרץ באופן ששניהם בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופני הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה היא נתפשה עמו ולכן בעת המות נשארו בגוף ענינים רעים ונפסדים מחברת הנפש עולים ויורדים בו. והן הנה רוחות הטומא' אשר אמרו שנמצאו אצל המתי'. ומפני זה אמרו חז"ל בפ"ק דברכות שנפש הרשע קשה לצאת כמוך הצמר הנאחז בקוצים. וכמו שיתבא' אח"ז. ולפי שכלל האנשים א' המרבה וא' הממעיט הוא מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על המתי'. כי באמת הטומא' בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש לפי שלא נתקיים בפגרי' ההם וישוב העפר על הארץ כשהי'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקים ומטמאי'. וע"כ הנשמה עולה ויורדת שנים עשר חדש. ומפני זה אמרו עצמות האדם מטמאין ועצמות חמור אינן מטמאין לפי שלא היתה הטומא' כי אם בערך ערוב הנפש בגוף. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרו' אנשי מופת שלא הי' לנפשם עם חמרם אותו קשור וערוב אבל היה חמרם נמשך אחרי השכל בכל מעשיהם עם שלא נצולו מנטייה לה במד' מהמדות ותכונה מהתכונו' ואנשים כאלה בשעת מיתתם אם לא גברה יד חמרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשוני'. הנה ג"כ לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר עד שתתפשט ממנו לגמרי. אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים מהחמר דבוקים עם הנפש ויעלו עמה והנפש תשב במחיצה ידועה עד שתתפשט ממנה הפשט גמור. שאי אפשר באופן אחר כמו שכתב הרד"ק בענין אליהו שעלה בסערה השמים. לפי שבגלגל האש נשרפו בגדיו וגופו וכלה בשרו ועצמו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשה בו ההפרדה השלמה עד שתהיה הנשמה הטהור' מיד אחרי המות עולה למקום מושבה בלי שום עכוב ודבוק עם שום דבר מעכב אותה מעלות אל מקומו האלהי והעפר על הארץ כשהיה ומבלי שום התאחדות בנשמה עמו. והוא ענין שלא ימצא באיש מן האנשים כי אם נפלא גדול. וכאשר יהי' זה. הנה באמת הגוף הנפרד מן הבחור הזה אין לו שום טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהי' ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בפרק הנושא אמר רבי חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה כי לפי שהיה רבי קדוש אלהי' עד שאמרו מקדושינו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו. ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שמימי לא נהניתי אפי' באצבע קטנה לכך יצא רבינו הקדוש מכלל טבע ילוד אשה בעניינים אלו. ולזה אמר רבי חייא שבאדם כמותו בטלה טומאת מת וטהרת הכהונ' אצלו לפי שלא היה בגופו טומאה מצד התאחז בו הנפש או חלק מחלקי'. וזה הענין פרסמה התור' במשה שנפרדה נפשו מגופו הפרד שלם לגמרי ולא נשאר בגופו דבר מעניני הנפש. ולכן לא היה בו שום טומאה. ומפני זה נתעסק בקבורתו השם יתעלה. שהוא טהור וקדוש כמו שיבא בדבור השלישי זו היא התשובה הראשונה: ואין ספק שיש בה מהחולשה בקבלנו דעת הרד"ק שבגדי אליהו וגופו נשרפו ביסוד האש כי אם היה זה כן ושנפשו נפרדה מגופו שמה לא היה מגדיל הכתוב ענין לקיחתו. ולמה לא יחליט בו שם המות האם נאמר שהאנשים הנשרפים באש אינם מתים כמו הנקברים בארץ. והוא ממה שיורה אמתת דעת חז"ל שאליהו נלקח בסערה ותשאהו רוח לגן עדן אשר בארץ וששם הוא יושב בגוף ונפש. ולזה אמרו שאליהו לא מת. ואמרו ג"כ בגמרא שלא עלה לרקיע ושהיו רואים אותו בבית המדרש ושיבא לפני בא יום הגדול והנורא וכל דבריהם אמת: והתשובה הב' היא לדעתי. וענינה שהאבות והנביאי' כלם היתה מיתתם טבעית. ולזה נזכר בהם תמיד זקנה או חולי. או זולתו מהלשונות המורים על חלושת הכחות ואפיסתן. ונגד זה מצאנו במשה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה. ומפני זה ידענו שמת על פי ה'. כלו' בדבורו ובמצותו לא כדרך המנהג הטבעי. וכן היה עצמו ענין אליהו שלא היתה לקיחתו מפני זקנה או חולי או חולשה. ולכן לא נזכר בו לשון זקנה ולא לשון מחלה וגם לא לשון מות. אבל ענינו שרצה השם יתעלה שילקח מבין בני אדם ויחיה ויתמיד במקו' אחר ע"ד נס. ולכן אמר הוא לאלישע בטרם אלקח מאתך לפי שלא הית' לקיחתו בתחלה כדרך המתי'. אבל היה נלקח ונפקד ממנו ונעתק אל מקום אחר. הנה בזה נבדלו משה ואליהו משאר הנביאי' בשהית' מיתת שניהם בדרך נס ומיתת שאר הנביאים כלם כדרך יתר בני אדם. האמנם היה הבדל עצום בין משה לאליהו מאופן לקיחתם. וזה כי מרע"ה בחייו נדבק בעליוני' דבוק נמרץ לא לבד כהתדבק שכל האנושי עם הנבדל. כי אם בהדבק העלול הא' בסבה הראשונ' יתעלה. לפי שלא היה דבוקו באמצעי א' מהנבדלים כי אם בשם העליון המיוחד יתעל' אשר זה נרמז באמרו אשר ידעו ה' פנים אל פנים וכמו שיתב'. ואם היה דבוקו באלה החיים עצום נמרץ. כל שכן שהתחייב בהכרח שאחרי מותו תדבק נפשו במלוא העליון. עם הגבורי' אשר מעולם היושבים ראשונ במלכות ומפני זה לא הי' ראוי אליו שתתמיד נפשו עם גופו אבל שתתפרד ממנו כדי שתכנס לפני ולפנים במקום קדש הקדשים עם השכלי' הנבדלים כי זה חוייב לשלמותו וטובתו ר"ל שיפרד ממנו חמרו וגופו ולא ישאר עמו לקשר לא הקשר מציאו' ולא הקשר ערוב. אמנם לא היתה נפשו באותה מעלה ורוממות ולא היה עתיד לבא בדבקות הרוחני העצום ההוא ולכן לא נפרדה נפשו מגופו ונשאר כאשר היה בגוף ונפש. לפי שמעלתו ומחיצתו תסבול זה מה שלא היה אפשרי במשה כפי מדרגתו בעולם העליון כמו שאמרתי: והתשובה הג' שמשה אדונינו נכספה וגם כלתה נפשו להוריש את ישראל את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם והיה חשקו ותאותו לראותה. וכמו שיראה מתפלתו ותחנוניו באמרו אעברה נא ואראה את הארץ. ולהיות זה חשקו והכספו. הראהו ה' את הארץ כמו שנזכר. ומפני כן ראה הש"י שהי' משורת הדין שגופו וחמרו יקבר שמה באותו מקו' אחרון אשר נחו בו כפות רגליו ובמקו' ההוא שראה את הארץ משם באותה ראייה הנפלאה כמו שזכרתי כי הית' זה אליו לכבוד ולתפארת. והוא על דרך מנהג המלכי' שיקברו אותם במקום אשר קנו בחרבם ובקשת'. כמו שנקבר דוד בעירו ציון לפי שלכדה מיד האויבי' וכדומה לזה אמר בנחלת בני גד כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו. ר"ל שהי' קברו של משה מחוקק התורה ספון שם ואיש לא ידעו שנקבר באותו מקום לפי שהביא ראשי עם אל הארץ ועשה בזה צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל. הנה א"כ לפי שמשה אהב הארץ וגדל חשקו אליה נקבר באותו מקום אשר עמדו רגליו לראות' לאותו לסימן שהביא שמה לכבשה. אמנם אליהו לא הי' לו דבר מזה. וגם לא היה לו עם הארץ אותה האהב' והחשק. אבל בהפך שהיה שונא את יושביה ומתפלל על עונש'. והיה כל חפצו עם האש ולכן הורידו בהר הכרמל ונראה לו בהר חורב והורודו על השרי חמשי'. ולכן לא נקבר בארץ ולא קובל בתוכה. ועלה ונכנס בתוך האש שבא לקבל פניו. הנה א"כ הסבה הא' היא אשר זכרתי מפאת המות וטבעה והסבה השנית היא מפאת הנפש ושלמותה. והסבה השלישית הזאת היא מפאת הגוף ותאותיו: והתשובה הרביעית היא לקוחה מפאת התכלית. והיא שתכלית מיתת משה היה להדבק בעולם העליון ולא תקשר עם השכלים הנבדלים רואים פני המלך. ולכן לא נראה עוד לאדם אחרי מותו כי לא נתעסק עוד בדבר מהעולם הגשמי הזה ומפני זה עזב את גופו כי לא היה עוד ממנו צורך ולא הכרח כלל והיה מונע אליו להשגת שלמות הנפש. אמנם אליהו רצה הקב"ה להראותו פעמים רבות לנביאים ואנשי מעשה לחכמי ישראל בלתי מדרשיהם ולעשותו שליח למשיח צדקנו מהרה יגלה כמו שאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ומפני שהיה עתיד לבא בין בני אדם ולהראות פעמים רבות נלקח בגוף ונפש ונשאר חי תמיד בהרכבתו לרמוז שעדיין היה צרכו לעוה"ז. כי כמו שלהיות פניית משה כלפי הרוחניים עזב הגשמות ככה להיו' פניית אליהו כלפי בני אדם לא עזבו ולוקח כמות שהוא ולכך לוקח בסערה שהוא הרוח החזק ועם סוסי אש ורכב אש. כדי להתיך וליבש לחותיו ונעשה גופו בחסד השם על דרך הפלא נצחי וקיים. ולכן היה קל להראות בכל שעה ולא היה מגביל מקום ולא מצטרך למאכל ומשתה ולשאר הדברים ההכרחיים לחי. לפי שנעתק טבעו מהם ממה שהיה ונעשה על דרך נס כאחד מן הגרמים השמימיים. ולפי שאליהו בהיותו חמרי נטה אל הדברים הרוחניים והלך עם האלהים בהפך מה שעשה אדה"ר שנולד רוחני ונעשה גשמי וחמרי בתאוותיו ולפי שאליהו נפרד כל ימיו מאשה בהפך מה שעשה אדה"ר שנטה אחרי אשתו. ולפי שאליהו קיים דבר ה' ומצותיו בהפך מה שעשה אדם שאכל מן העץ אשר צוהו לא תאכל ממנו לכן היה משורת הדין שכל מה שאבד אדה"ר ושולל ממנו יזכה אליו אליהו כי הנה אדם היה נצחי ונעשה נפסד ואליהו נולד נפסד ונעשה נצחי. אדם היה בג"ע וגורש ממנו. ואליהו היה חוץ מן הג"ע ונכנס שם. ולפי שבא אליהו במקום אדם ומעלתו לכן היה עור אזור במתניו בהיותו בחיים דומה למה שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וכמו שפירשתי בפ' עשירית לספר מלכים וע"ז כלו כתוב וימת שם משה עבד ה' ר"ל כי להיותו עבד ה' ונאמן ביתו נתחייב למות כדי לעלות לעבוד עבודה לפני יוצרו. וכמו שאמרו חז"ל בספרי מש"ר לא מת אלא עומד ומשמש ברקיע. רצו בזה שלא היה מיתתו העדר ולא חסרון כ"א שלמות גדול אצלו לפי שבהיותו בגוף לא היה יכול לשמש ליוצרו בעולם הנשמות אמנם בהפרד נפשו מגופו עלה לשמש למרום ולכן נקרא אז עבד ה' בבחינת שכר העוה"ב שקנה כעבד נאמן: והדרוש השני הוא אם היתה מיתת מש"ר טבעית או מקריית או נסיית ולביאור זה ראוי שנדעה שהנה נמצאו במיתת האבות שלש לשונות גויעה מיתה ואסיפה כי הנה באברהם נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. וכן ביצחק נזכרו שלשתם אמנם ביעקב עם היות שאמר הכתוב בלבד ויגוע ויאסף אל עמיו הנה כבר אמר הנה אנכי מת ובאהרן נזכרו מיתה ואסיפה ואמר הכתוב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אבל במשה נזכרה מיתה ואסיפה אל עמיו ולא נזכרה בו לשון גויעה וראוי שנחקור בסבה זה והיא אצלי שהאדם ביצירתו ואופן תמונתו ידמה לבנין הבית ותכונתו לכן אמר ויבן ה' את הצלע האמהות אמרו אולי אבנה ממנה. ובאבוד הרשעים אמר יהרסם ולא יבנם לפי שכלם תארו והמשילו יצירת האדם תמונתו בבית וכמ"ש החכם ובשפלות ידים ידלוף הבית וידוע שבנפילת הבי' יקרו בהכרח ג' ענייני' האחד הכלייה והאכול לקצת חלקיו. ונמיסת הקשרי' אשר הבית נכון עליהם. והב' הריסת ונתינת תמונתו. אשר בעבורו יקרא החבור ההוא בית והשלישי מצד השוכנים בתוכו שאם לא ירגישו בסימני הנפילה יפול עליהם הבית וימיתם ולכן צריך עליהם שירגישו וימהרו לצאת מן הבית להחיות את נפשם וככה הוא בהגיע קץ האדם הטבעי וסוף ימיו שהנה ישיגהו תחלה כבוי החום הטבעי והתכת הלוחות השרשי שהם יסודי הבית העקריים שעליהם אמר החכם (שם י"ב ג') ביום שיזועו שומרי הבית ונמשך אל זה השני בטול הכחות הנפשיות כלם חיצוניות ופנימיות. אשר הוא כעין הריסת הבית ובטול כל אופני שמושיו ועל שני אלה הענינים נאמרה בתורה גויעה ומיתה כשיבאו מתחברים זה לזה לפי שעם היות שכבר יושאל לשון גויעה על המיתה כמ"ש כל אשר בארץ יגוע ולו גוענו כגוע אחינו בעיר גועו אין ספק שכאשר תבא לשון גויעה סמוך ללשון מיתה עניינם וכונתם מה שזכרתי ר"ל שהגויעה מאמר על החולשה והתכת הכחות. והמיתה על ביטול ההרגש וההפסד הגמור וע"כ אמרו חז"ל בשלהי פ"ק דבבא בתרא אין גויעה אלא בצדיקים לפי שאינם מתים מיתה מקרית ולא כרתיית כ"א מהכרח החמר ואפיסתו והוא הכלח הנזכר בכתוב באמרו תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו. וכתב את מספר ימיך אמלא הפך הרשעים שנא' בהם ושנות רשעים תקצורנה ואמר עלימו אבד כלח ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה בשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. וג"כ אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת מחולי מעים רצו בו כי הגויעה נאמרה על כבוי החום ואסיפת הכחות מתוך הכאב ואמנם האסיפה אל עמיו נאמר על הענין השלישי אשר מצד השוכנים בבית שאינם כסכלים ההוזים הומים בסכלות עניני העוה"ז ולא יפנו אל תוכן הבית ואפשרות הריסותו אבל החכמים יראי ה' וחושבי שמו שיביטו תמיד בתכונת הבית שהוא הגוף בימי חייו ויתנו לב ויחושו אל פירוק חבורו והם עומדים נכונים ומזומנים להמלט בכפול הבית ולהמלט ולצאת משם עם טובותיהם ולהתאסף אל מקום טוב וחזק ומשכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי העוה"ב הנה א"כ נאמר ויגוע על כבוי החום ואסיפת הלחות והתכתו מעט מעט ונאמר וימת על ביטול הכחות כלם חיוניות נפשיות וטבעיות ונא' ויאסף אל עמיו כנגד השכל האלהי השוכן במחנותיו שנמלט משם ונאסף אל מכון שבתו להיות בן עמו ומולדתו הרוחניית בצרור החיים את ה' כי שם היה מקום אסיפתו באמת ואפשר שכל שלשת הענינים כונו חז"ל באמרם (מ"ק דף כ"ח) פרק אלו מגלחין מאי והחי יתן אל לבו דברים שבמיתה מאן דיקבר יקברוני' מאן דיספד יספדוניה מאן דדלי ידלוניה כ"א היות שכוונו למוסר נכבד שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר בעולם על הכל. והקובר היום מחר יהיה נקבר ומתוך כך ישים עיניו על כל דרכיו ויתן אל לבו לגמול חסד כדי שיגמל ממחרתו יתכן שכוונו ג"כ בדבריהם שלשת החלקים האלה הנמצאים בבנין האדם האחד הוא החלק הנפשיי כולל הכחות כלם שיתבטל לגמרי שהוא הראוי לספוד עליו להפסדו ולבטולו ואח"כ בנין הגוף עצמו שנשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה והשלישי הוא השכל הראוי להנשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם לפני השם. והנה מאחר שמצינו במשה מיתה ואסיפה אל עמיו ולא מצאנו בו לשון גויעה ידענו שלא מת לכליון חמרו ולהפסד לחותו ושלא יחלשו כחותיו שהוא הענין המכונה בגויעה האמנם נאמרה בו מיתה לפי שנפרדה נפשו מגופו ונאמרה בו אסיפה אל עמיו כנגד שוב נשמתו אל האלהים אשר נתנה מבלי שיקרה מזה הפסד ולא רע כלל בנפול הבית ההוא הקדוש והריסת בנין גופו כי עם היות מש"ר בן מאה ועשרים שנה במותו זקן בא בימים היה לחותו נשמר ונמתח בו כאחד מן הבחורים יורה על זה אמרו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה שעשה בזה שני מיני מופתים להוכיח שלא מת משה מיתה טבעית: האחד מופת ראיה והוא שעם היות בזקנים חוש הראות ליאה וחלש לחולשת הכחות הנה לא כן במשה כי בהיותו זקן בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו והוא המורה שלא היה בו חולשת הכחות וזה מופת ראיה מן המאוחר אל הקודם: המופת השני הוא מופת סבה והוא אמרו לו נס ליחה ר"ל שלא נחסר לחותו השרשי אשר בחסרונו יבא המות ואם לחותו לא נחסר יתחייב שלא היתה מיתתו טבעית וכבר התבא' בחכמה שלא תחול הצורה בחמר כי אם אחרי הכנתו כפי הזמן והסבות הראויות אשר לו ושכן לא תסתלק הצורה מהחמר כי אם אחרי הכנות ההפסד ולכן בהיות שלא היו במשה רבינו הכנות ההפסד לא היתה מיתתו טבעית: ואמנם שלא היתה מקריית מבואר נגלה כי המקרה אין לו סבות מוגבלות ומ"ר מת בגזרת עירין ובמאמ' קדישין ר"ל בצווי אלהי ובגזרה עליונה מכוונת מהש"י ושלא התחברו בה סבות טבעיות ולא הכנה מזגית מפאת גופו והרכבתו מבואר היא היתה אם כן על דרך הפלא וכבר יורה עליו אופן מיתתו שלא היתה מיתתו בתוך חולי או מתוך כאב וצער כלל אבל להיות שכלו ההאלהי נקשר בגופו הקשר מועט מהמציאות היה אופן מיתתו בנחת ומבלי התפעלות גשמי כי הנה בהיותו דבק באלהים ומתבודד בראיות הארץ ומה שהיה עתיד לבא עליה באורך הימים והיותו ית' מדבר עמו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' בהיותו באותו התבודד' באותו דביר והשג' עליונ' עם האלהים פנים אל פנים הוסר החמר ממנו ונפשו נשארה מתמדת בדבוקה שהיה לה וכמו שעינינו הרואו' איש יפליג בעיונו והתבודדותו כל כך עד שיסיר המצנפת מעל ראשו והוא לא ידע ככה היתה מיתת אדון הנביאים בהפרד גופו מנפשו בהיותו מדבקות העליון ההוא ולזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם בשלהי מועד קטן שמת בנשיקה וכן אמרו על אהרן ומרים לפי ששלשתם מתו כפי הרצון האלהי מתוך טובות התבודדותם במציאם ועליה אמר שלמה ישקני מנשיקות פיהו וכמו שכתב הרב המורה פרק י"א ח"ג אבל עם היות שלשת האחים משותפים בשמתו בנשיקה לא היו כלם שוים במעלת הנשיקה ההיא כי כמו שהיו כלם נביאים ובמדרגות מתחלפות כגבוה שמים מארץ. ככה היו בענין המיתה וכבר העירו חכמינו ז"ל אל מיתת הצדיקים היותה בנחת באמרם בספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהם בנחת משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו הכל מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע פקדונו היה מוציא ונותן לו מבלי צער לפי שהוא יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד עבדיו או ביד שלוחו הופך התחתונים על העליוני' לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו את נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולח בו ואומר תמות בנוער נפשה ר"ל שנשמתן של צדיקים הם מעורבות בגופיהם ובלתי מתאחזות בה ולכן תהיה הפרדתם על יד השם כי הדבקות בו הוא אשר יחייב היות המיתה ההיא בנחת ולא בצער וכמו שדמו בפרק קמא דברכו' יציאת נפש הצדיקים כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרי בגבבא דעמרא והוא מבואר כי השער כאשר מוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלתי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנה כשמוציאין אותו הצמר מן הקוצים אי אפשר שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר: ואם היתה מיתת הצדיקי' בנחת ולא בצער כפי הפרד נפשו מגופו כל שכן שיהיה באדון הנביאים להפשט שכלו מהדברים החמריי' הפשט עצום ולכן תמצא שהיתה מיתתו של מרע"ה על ידי צווי הומת בהר ונאספת אל עמך כאלו היתה המות ברשותו לעשות אותה כעושה המלאכה הנקלה שבידיו ואל זה כיון ג"כ באמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' ומלת שם לא תגביל המקום אשר מת בו כי כבר הגבילו באמרו בארץ מואב ובגיא מול בית פעור. אבל מלאי שם חוזרת אל מדרגת הנבואה וההתבודדות שהיה בה מראיות הארץ ושמיעת דבר ה' שבהיותו בזה הוסר ממנו חומרו ונשארה נפשו בהתבודדותה הראשון כי להיותו עבד ה' נאמן ביתו זכה לאותה מיתה אשר היא היתה באמת ההמלט מן המות וכבר השתמש הרב האלהי במלת שם בזולת ההבנה המקומית ראה דבריו בהתחלת ספר המדע יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' ואמר בסוף ההלכה השנית אין שם מצוי אחר מלבדו ובזה הדרך נאמר וימת שם משה על אותה מעלה מהתבודדות שהיה בו. ובמדרש אמרו להורות על חוזק כמו וטוב הכנתו בשעת מיתתו הר העברים שנים עשר פסיעות היו בו וכלן קפצן משה בפסיעה אחת רמזו בפסיעות עשיריותיו השנים שחיה כי לפי שבכל פסיעה יש שתי רגלים ששם עשר אצבעו' המיל העשר שנים בפסיעה אחת כמו שבא במשנה בן עשרים לכח בן שלשים לרדוף וכו' והר העברים הוא רמז לעולם או לזמן שממנו עבר משה מזה העולם אל העולם הבא ולפי שהיתה כל פסיעה עשר שנים והוא חיה מאה ועשרים שנים אמרו שהיה בהר העברים שנים עשר פסיעות אבל שלא עבר אותם בהדרגת הכח והפסד הלוחות צו לצו קו לקו זעיר שם כי שיבה לא זרקה בו ולא תשש כחו אבל עודנו באבו כאלו לא עבר עליו הזמן ולא נתך גופו מעט מעט רק קפץ בפסיעה אחת כל ימיו וכאילו פתאו' יצא מגבול בחור כפי כחו אל גבול המת והוא הנרמז בפסיעה אחת והכלל שהיתה מיתתו נסיית לא טבעיית ולא מקריית: והדרוש השלישי בקבורת משה אדונינו ר"ל אם נקבר גופו ומי קבר אותו ובספרי אמרו חכמינו ז"ל לא כהתה עינו אף משמת ולא נס ליחה לחלוחית שבו לא שלט בו רקבון והוא באמת דעת נאות ובריא אולם לפי שהגוף ההוא היא מעון לשכינ' ואבריו כלם עמדו במעמדם האלהי לפני ה' כל אותו הזמן ואיך יבאו לידי רקבון ורמה תכסה עליהם והיו דראון לכל בשר כשאר בני אדם שממותי תחלואים ימותו וכבר הרחיק זה הראב"ע באמרו שהיה זה בלתי אפש' בעצמו ועוד שאם לא ידע איש קבורתו מה יהיה תכלית זה הנס אבל טענותיו אינם הכרחיות לפי שגוף מ"ר לא היה רטוב מלא לחיות כשאר גופי בני אדם אבל קנה בעמידתו בהר האלהים כל אותם הימים האלהיים מבלי מאכל ומשתה תכונה מקשיית וטבע חזק וקיים בעצמו באופן שיוכל להתקיי' מבלי עפוש ורקבון כאילו היה מכסף או מזהב ושאר הגשמים הבלתי מתעפשים. ולכן לא היה הכרח שיקרה בו מהעפוש מה שיקרה ביתר גופי הבעלי חיים שהם מטבע אחר כל שכן בדרך נס היפלא מה' דבר כזה ואף שלא ידע איש את קבורתו מי המונע שיגמלהו ה' כצדקו ויזכך גופו כבור ידיו לנגד עיניו כדי שלא ישוב כמבזה ונמס עש תאכלהו כי הצדק ראוי שיעשו אותו כל אדם אפי' שלא יהיה רואה אותו כל בריה כל שכן השופט כל הארץ צדיק וישר הוא שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ואיך יקפח שכר משה קדושו ולא ישמור כבודו והנה עצמות אלישע מפני קדושתו לא סבלו שיגעו בהם עצמות אדם אחר והחיו את המת בעבור זה אף כי עצמות איש אלהי האיש אשר בחר בו הש"י שהיה מהראוי שלא יגע בבשר תולעת ולא שום דבר מזיק ואם האריות לא עצרו כח לחבל את דניאל איך גושי האדמה עצרו כח לחבל ידי משה הקדושו' שהביאו הלוחו' ובעיניו שהביטו תמונת ה' ובפיו ולשונו שנתן בהם את התורה. וברגליו שעלו להר ה' כמה פעמים. וכל שכן בלבו ומותו שהיו מחנה אלהים בלי ספק אמנם מה נעשה מגופו אם היה שלא נתעפש ושלא נתרקב כבר חשבו אנשים שהש"י על דרך נס השיב בשרו וגופו של משה אדונינו לרוחניות כמו שהיה ענין אליהו ושזה היה ענין אמרו ולא ידע איש את קבורתו לפי שלא היה שם קבר ולא גוף ושאמרו ויקבור אותו בגיא ענינו שהסתלק מבין ישראל וכביכול הקב"ה קברו שלקחו מביניהם ושלזה כיוונו חכמים בספרי משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש ברקיע כי כמו שבחייו נשתנה טבעו לטבע הגרמים השמימיים עד שקרן עור פניו ככה במותו נשתנה טבעו לטבע רוחניות אבל זה בצד מה מכחיש פשוטי הכתובים וגם מאמרי חכמינו זכרונם לברכה: מה שדעתי נוטה בדבר הזה הוא שמשה אדונינו בהר כמו שאמרתי פעמי' רבות קנה טבע חדש אחר ותכונה חדשה בגופו ומפני זה נפרד מן האשה לפי שלא נשאר בו כח משתמש בזווג כבראשונה וכאש' מת לא הניח הקב"ה גופו להתעפש ולהתרקב כי כמו שבנפשו נתעלה על כל ילוד אשה ככה היה ראוי שתהי' מעלתו בגופו עליהם ולא יהיה זה כי אם בהיותו בלתי מתעפש אבל מיד לאותה שעה שמת נפרדו חלקיו זה מזה ושבו אל היסודות הראשוני' ונשאר שם ממנו העפר הברור לא שישאר שם בשר וגידים ולא אבר מאבריו כמו שהיו כי לא נתעפשו ולא נפסדו אבריו בהדרג'. אבל כמו שהית' המיתה בזולת הכנה טבעית כי אם ע"ד הנס והרצון האלהי בעת א' ככה היה ההפס' בגופו אחרי מותו. בזולת המנהג הטבעי כי פתע פתאום כשיצאה נשמתו נפרד בנין גופו עד היסודות הראשונים ושבו אל התחלותיה'. ובזה האופן לא נכנס בגופו הקדוש רקבון ועפוש ולא שלטו עליו רמה ותולעה כדעת המדרש שהוא האמת. והעפר הנשאר מגופו זך ובריא נכנס בבטן האדמ' והיא הקבורה שזכרה התורה בו לא שנא' שיקבר שמה גופו בכל חלקיו ואבריו ושעמדו בהפסדם ימים רבים כי אם שלשעתו בצאת נשמתו נסתר הבנין ונשאר עפרו בבטן הארץ האמנם מי הכניסו ומי קברו שמה באותה העפר. אמרו בספרי הקב"ה בכבודו רבי ישמעאל אומר משה קבר את עצמו ומתקו להראב"ע דברי ר' ישמעאל וכתב שמשה נכנס במערה וקבר את עצמו ולא ידעתי לדעת רבי ישמעאל והראב"ע שנמשך אחריו איך יצוייר שמשה אחר שמת קבר את עצמו ואף שנודע שהוא נכנס במערה ומת בה לא היה כבר הוא יכול על הקבורה והיא סתימת הגולל ויצטרכו א"כ בהכרח לומר שהקב"ה קברו כיון שעל דרך נס נקבר ונסתם קברו אבל אמתת הענין הורה עליו הכתוב שהקב"ה קבר אותו והיה זה לסבות: האחת שלא רצה שיקבר מ"ר על יד בני אדם כדי שלא יראו אותו בשעת מיתתו ויפרידו דבקותו כי אין ראוי אל החסיד השלם שבעת מותו יטריד את עצמו בדבר גשמיי כי אם שיתבודד באלהיו ותצא נשמתו בא' ומפני שלא יטרידוהו היושבי' עמו בשעת מיתתו בא לו המות בהיותו יחידי ומיד נקבר על דרך הפלא לא על ידי בני אדם: והסבה הב' כדי שכל בני דורו שראו אותו במעלתו וגדולתו לא יראו אותו מת כפגר מובס ככלי אין חפץ בו וכבר צוו במלכים שלא יראה אותם אדם בשעת זלזולם כאלו תאמר כשהם מסתפרים אלא כשהם בכבודם וגם לכל אדם אמרו במשנה שלא יראה האדם את חברו בשעת קלקלתו ולכן לא נקבר משה על ידי אדם: והסבה הג' היא מפני מעלת משה רבינו כי להיותו שלם מכל החי מכל בשר היה ראוי שיהיה הקובר אותו שלם שבכל הנמצאים וכל הקדושים: והסבה הד' היא להיות נבואת משה רבינו מאת ה' מבלי אמצעי ומיתתו ממנו יתב' מבלי אמצעי טבעי ולא מקריי. היה ראוי ג"כ שתהי' קבורתו ממנו מבלי אמצעי וראוי היה מכח ההכרח להיות כן כי היה הפרד חלקיו והתכת' ושובם אל התחלותיה' כרגע מבלי זמן והפעל הנפלא לא היה ראוי שיהי' כי אם מאת הקב"ה שהוא עושה נפלאות גדולות לבדו ולהיות הפעל המופלא הזה כנגד המנהג הטבעי בשוב גוף משה אל היסודות מבלי זמן אמרו חז"ל שנברא קברו של משה ערב שבת בין השמשות ר"ל בזה שענין קבורתו בבחינת המעשה בעצמו ר"ל שלא נפסד גוף משה אל סבותיו הקרובות בהדרגה וזמן רב כפי הטבע כ"א ששב בפתע אל יסודיו והתחלותיו הראשונות שמהם הורכב היינו ענינו בבריאה הראשונה הכוללת שבמעשה בראשית כי כמו שהאדם הראשון נתהוה מערוב היסודות בעתה מבלי סבות קרובות כפי הרצון. ככה משה רבינו נפסד אל היסודות מבלי הדרגה אל הסבות הקרובות וזה בעתה כפי הרצון. ובבחינת היות יש מיש היה כדברי' שנעשו בטבע אחר ימי בראשית ולכן שמו טבעו ממוצע והוא אמרם בין השמשות ואליו כוון באמרו ולא ידע איש את קבורתו ר"ל היאך נקבר משה בגופו והיאך נפסדו חלקיו ונכנס גופו בבטן הארץ לא ידעו אדם. לפי שהיה מפעל האל ולא מפעל משה עצמו עד שאמרו בספרי ולא ידע איש את קבורתו אין איש אלא משה שנא' והאיש משה עניו מאד. אף משה עצמו לא ידעו גלו בזה שמשה לא קבר את עצמו אבל גם בעיני נפלא ענין זה וכבר יוכיח אמתת כל מה שאמרתי מאמר אחד נמצא לרז"ל בספרי הוא אמרם אמר הקב"ה למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה הלך ועמד אצל משה אמר לו משה תן לי נשמתך א"ל במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה. הלך מלאך המות והשיב דברים כלפי הגבורה. אמר לו הקב"ה שוב לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים אמר לו משה ראית. א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראיתי אותו. הלך אצל ההרים והגבעות אמרו לו משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל תורה בהר סיני לא ראינו אותו. הלך אצל גהינם א"ל משה ראיתם א"ל שמו שמעתי הוא לא ראיתי. הלך אצל מלאכי השרת אמר להם משה ראיתם אמרו לו אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל לאמר להם משה ראיתם אמרו לו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו גנזו לחיי עולם הבא ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא ויש לעיין מאד בזה המאמר באמרו ששלח הקב"ה מלאך המות והשליטו לקחת נשמתו ומה טעם בקשת אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם אליו כי לא נפלו הדברי' האלה כ"א בידיעה עליונה וחכמה עצומה והנראה שהם ז"ל ר"ל כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א שיהיה כ"א ע"י הפירוד והסרת הגוף ממנה אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא העדר בעקבי כל מורכב ולזה כוונו באמרם שאמר הקב"ה למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה. לא שהיה למלאך המות שולטנות על הנשמה כ"א שהוא יפריד חבורה עם הגוף שמזה ימשך שתצא הנשמה אל האלהים אשר נתנה ואמרו מטבע המשל ויופיו. שהשליח טעה בשליחותו באמרו אל משה תן לי נשמתך כסבור שהיה הוא מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם להתאחז נפשם בגופם. ולזה גערה בו ושלחו בנזיפה. ואמר לו במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. והוא האמת כי ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינם נכנסים במעמד אחד. הלך מלאך המות והשיב דברים כלפי הגבורה כי נצחו משה בגבירת המופת והוא ית' חוזר ואמר הבה לי נשמתו. ר"ל זה אמרתי לך שתפריד חבור גופו ונפשו באופן שנשמתו תבא אלי מאליה לא דבר אחר ואז הלך לבקשו מצד חבורו ולא מצאו ר"ל שלא היה בו הכנה להפרד ולמות כפי מזגו והרכבת וזהו ולא מצאו ולכן השתדל מצד חלקיו ויסודותיו הד' אשר מהם הורכב בנינו למה שיש להעדר מבוא מצדם ועל יסוד המים נאמר שהלך לים ושאל לו משה ראית והשיבו הים מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראיתי אותו כלומר שמשה דן על הים ושלט בו בנס שעשה בקריעת ים סוף ובטל את טבעו ואיך א"כ יהיה יכולת על חלק המים אשר בהרכבת משה לסבב פרידתו והפסד חבורו ועל יסוד העפר אמר שהלך אצל ההרים והגבעות ושאל להם עליו לומר אם יכול החלק העפרי מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבל את התורה לא היה עוד משוכני בתי חמר משועבד לעפר הארץ אבל הארץ היתה משועבדת אליו כי הוא עלה להר האלהים ולכן לא נשאר ליסוד הארץ בו יכולת כלל ועל יסוד האש אמר שהלך לגיהנם שהמפורס' ממנו הוא אש אוכלת ולהיותו היותם דק מהיסודות כלם ולכן נראו בו הענינים האלהיים אמר ששמע שמעו והוא בעבר קול ה' נתן מתוך האש והאלהים יעננו בקול האמנם אמר שלא ראה אותו לפי שלא היה יכולת על חלק האש להפריד חבור גופו וכנגד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת כי כן כתיב עושה מלאכיו רוחות והם אמרו שלא יבקש זה אצל היסודות הפשוטים כי אין להם יכולת לסבב מיתת משה אבל שילך אצל ישראל שמיתתו תהיה בעבור ישראל וכמו שאמר ויתעבר ה' בי למענכם ושהלך אצל ישראל ושהם אמרו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו ר"ל שענין מיתתו לא היה טבעי מפאת היסודות ולא בעבור ישראל כי הוא היטיב עמהם כמה מהטובות אבל היה נסיי מסודר מהשם יתברך ושגם ענין קבורתו היה מאתו יתב' ולא מיד אדם וזהו אומרם והוא ידע את מקומו וגנזו לחיי העולם הבא שנאמר ולא ידע איש את קבורתו: והדרוש הרביעי למה לא נודע קבורת משה אדונינו ע"ה אמרה תורה ולא ידע איש את קבורתו וגו' ומלבד מה שיכלול זה המאמר מאופן הקבורה כמו שאמרתי הנה יכלול ג"כ שלא ידע איש את מקום קברו כי קבורתו הוא כמו קבורת רחל שיאמר על הקבר וכבר אמרו בספרי ששלחה מלכות זקני בית קסרה ושל בית פחת אמרו להם לכו וראו קבורתו של משה הלכו ועמדו מלמעלה וראו אתו למטה ירדו למטה וראו אותה כשהיא למעלה נחלקו חציים למעלה וחציים למטה עליונים ראו אותה כלפי מטה ותחתונים ראו אותה כלפי מעלה לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו וכתב הרלב"ג שהיה הענין הזה נפלא מאד כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאיפשר בארץ מואב בגיא מול בית פעור ועם כל זה סבב הקב"ה שלא ידע איש את קבורתו ושעשה זה כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה: והנראה אלי בזה שלג' סבות נעלמה קבורת משה אדונינו: האחת היא אשר זכר החכם רבי לוי ומספרי היא ואני אוסיף בביאורה שהיה קבר משה נגנז ואין רואה כארון אלהים שנגנז כדי שלא יהנו בו האויבים כי הדברים הקדושים כולם כארון והמנורה ושמן המשחה וקבורת משה נגנזו מפני שלא יבואו ליד האומות וישתמשו בהם בהפך הכונה האלהית הלא תראה שמערת המכפלה אשר נקברו שמה האבות היא היום בידי הישמעאלים ועשו עליה בית תפלתם וכ"ש שהיו עושין זה לקבר אדון הנביאים: והסבה השנית מפני כבודו של משה לפי שהאנשים כלם בצאת נפשם נפרדה מהם כל מעלתם וישארו כנבל' מוסרחת עד שאמר החכם כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת ולכן כמו שהנפש עולה היא למעלה ככה הקבורה לגוף היא קבורת חמור בבזיון וקלון בהכרח שהיות המת מוטל ארצה ככלי אין חפץ בו ומי שירצה לדרוך על גופו או על פניו וכ"ש על קבורתו הרשות בידו ויוכל לבזותו כל אדם לרצונו ולכן לא בחר השם יתעלה שידע איש את קבורתו לבל ימלאהו לבו לשום רגליו על קברו ולומר איה חכמתך איה נבואתך ואלהותך איה כבודך ומעלתך הנה מפני זה הפרידו מכל בזיון וחרפת בני אדם לקוברו בפתרו וגאותו ואיש לא ידע את קבורתו ומזאת הסבה ג"כ לא ראה במיתת אהרן כ"א משה אחיו ואלעזר בנו מפני כבודו. האמנם משה רבינו שגדלה מעלתו עליו לא ראה קבורתו וקברו אדם כלל: והסבה השלישית מפני שהיה מרע"ה אב בתורה אב בכל הטובות שקבלו ישראל מהש"י והוא בחייו היה נבדל ענינו מענינם וגם במראיתו ויראו מגשת אליו. ולכן כמו שמדרגתו בנפשו ונבואתו נסתרה ונעלמה מעיני כל חי כך גופו שהיה מעון לה נסתר ולא ידע איש את קבורתו ולכן אהרן קדוש ה' לפי שלא הגיעה מעלתו למעלת אדון הנביאים לכן לא נקבר ע"י השם ולא נעלמה קבורתו מבני אדם כמו שנעלמה קבורת משה להעיר על העלם מדרגתו ונבואתו וידמה לי ששלש הסבות האלה נרמזו בפסוק בשיתוף השמות כי כבר זכרו חז"ל כמה מהסודות באו בשמות והוא באומרו ויקבור אותו בגיא רמז שקברו בגאות וכבוד כמו שמענו גאון מואב גיא מאד כי העדר הדמיון ורוממות הכבוד והמעלה יקרא גאות וגאוה כמ"ש בו ית' ה' מלך גאות לבש ולכן אמר שקבר אותו בגיא לרמוז שנקבר בכבוד ומעלה וגאות ולא בבזיון הנקברים כנקברים ע"י בני אדם ובאמרו עוד בארץ מואב רמז לסבה השנית שהיה משה רבינו אב המון הגוים אב בתורה אב בנבואה ושלכן נעלה גופו כמו שנעלית נשמתו במדרגת מעלת הנבואה ובאמרו מול בית פעור רמז לסבה השלישית שנקבר בהעלם כדי שלא יעשו ממנו אליל כענין פעור שהיה אדם ואחרי מותו עבדו אותו לאלוה וכדי שיהיה ענינו מול בית פעור ר"ל מנגד והפכו לו לא ידע איש את קבורתו האמנם מה שאמרו בספרי שהתחתוני' ראו את קבורתו למעלה והעליוני' ראו אותו כלפי מטה. אחשוב שבאו להעיר על מעלת קבורתו כי נגעה בה יד ה' והוא יתעלה הוא הקובר אותו שהיא מעלה עליונה מאד ולכן אמר שמי שהיה למעלה ר"ל שעיין והביט במדרגת נבואת משה והיותו מדבר עם הש"י פנים אל פנים נדמה לו קבורתו. ר"ל מעלת הקבורה למטה כי המעלה ההיא היתה למט' ממעלה אחרת נפשיית יותר עליונה ממנה שזכה אליה ע"ה. אמנם מי שהיה למטה בעיונו והביט אל קבורת שאר בני אדם ואל פועל ה' כמדרגת נבואת משה לא הביט הנה אלה היו רואים קבורתו למעלה שהיא היתה בעיניהם מעלה עליונה אין גדולה ממנה בהיות הקובר אותו הוא ית' בכבודו כי אין ספק שבערך בני אדם כולם והוא הנרמז במטה היתה מעלתו בקבורה עליונה מאד אמנם בערך משה עצמו כפי מעלת נפשו ומדרגת נבואתו היתה מעלת קבורתו למטה ולפי שהיו המעלה והמטה כפי הבחינות האלה לכן אמרו שנחלקו כמו שבני אדם חלוקים בעניניהם ישימו עיונם בדברים ההמוניים ומהם בדברים האלהיים ולכן התחתונים בעיונם ומחשבותיהם ראו מדרגת קבורת משה למעלה עליונה ואותם שהיו עליונים בעיונם ומתבודדי' במדרגת נבואת משה ושלמות נפשו נדמה להם ענין קבורתו למטה שהיא למטה משאר המעלו' שזכה אליהן בחסד האל וכל זה ממה שיורה על מעלת קבורת משה אדונינו כי להיות מיתתו נסיית והתכת גופו נסיי היה מחוייב שתהיה קבורתו ג"כ נסיית: ומלבד כל הסבות אשר זכרתי אומר עוד שאיך ידע אדם את קברו כי הוא לא נקבר כל גופו כיתר בני אדם באופן שנעשה עליו ציון אבל נתך גופו ושבו חלקיו אל היסודות וישוב העפר אל הארץ כשהיה ולכן לא נראה שם רושם קבר כלל. האמנם ראוי שתדע שבמדרש תנחומא לא חשבו מעלה למשה העלם קבורתו כי אם גרעון. אמרו ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ע"כ. הורו בזה שהיתה מעלה לאדון הנביאים בהיות קברו ידוע ונכר כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד אבל לפי שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כמו שלא הראה עצמו באותו מעשה כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו אבל הדעת הזה הוא זר בעיני מאד והוא דעת יחיד ואינו כענין שיש בו ממש ולכן אין ראוי לקבלו כי איך ייוחס אל אדון הנביאים עצלה אל אשר לא לקח רומח בידו להרוג זמרי כאשר עשה פנחס שהוא היה בחור מעם ואליו היה נאה הפועל ההוא לא לאדון הנביאי' בזקנתו ומלכותו הנה מלחמת עמלק לא רצה לעשות בעצמו אבל עשאה ע"י יהושע משרתו. ומלחמת מדין עשאה ע"י פנחס ואיך יהרוג בידו האנשים שהיו חייבים מיתה ודי הי' שיכוהו השופטים כדי רשעתו לא שהמלך ימיתהו וידי משה כבדים לעשות הפעל ההוא. הנה התבארו הדרושים הד' האלה והותר הספק הי"ב: ויבכו בני ישראל את משה וגו' עד ולא קם וגו'. זכר הכתוב שבכו בני ישראל את משה ל' יום ואמרו בערבות מואב. אחרי שכבר נזכר שהיו שם ושם מת משה להודיע שלא נסעו משם עד אשר תמו ימי בכיתו. והנה הקדים הכתוב הודעת שני חיי משה לספור הבכי הוא להודיע שהיה בכיתם בעגמת נפש וכאב לב. לפי שראו היותו חזק ובריא לא כהתה עינו ולא נס ליחה לכן האמינו שמת בחטאת העם ושמפני הרעה נאסף הצדיק ולכן היו בוכים אותו בשברון לב ובעצבון גדול. האמנם למה היו ימי בכיתו ל' יום יסודו הוא מה שאחז"ל בשלהי פרק אלו נאמרין ובמועד קטן (דף כ"ז) אל תבכו למת ואל תנודו לו יותר מכשיעור כיצד ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רשאין לרחם עליו יותר ממני וראוי שנדע מה ראו על ככה לספר המנין מהימים האלה לבכי ומה הגיע עליהם לסדר ל' יום לגיהוץ ולתספורת וכבר ראיתי בזה לחכמי הדור טעמים חלושים וטענות דקות ושדופות קדים ולא ישרו בעיני: והנראה@55 לי הוא שהאבילות היה מנהג קדום באומות ולפי שימי שנות האדם כפי המנהג הטבעי ע' שנה היו עושין ההספד ע' יום וכמו שנא' ביעקב ויבכו אותו מצרי' שבעים יום שהיה הספדם יום לשנה לא כפי שנות אותו המת בפרט כי אם כפי המנהג הקבוע אליה' ע"פ הטבע הנהוג משנות האנשי'. אבל יוסף לא עשה האבל על אביו כל אותן הע' יום בהיות' במצרי' אם לטרדתו במשא מלך ושרי' או שלא רצה לעשות כמעשיה' ואחרי שיצאו עם המת ממצרי' בגורן האטד נאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים כי היו ז' כנגד ע' שנות ימי האדם הרגילין לחיות כאלו יתאבל האדם על קרובו להפסידו ממנו אחרי שחיה בתוך עמו ע' שנה או בעבור שלא נמלאו לו ע' שנה אם מת קודם שהגיע אליה' וכמו ששבעי' שנות ימיו אינם שוים בכח וגבור'. אבל ל' שנה הראשוני' הם בתגבורת הכח. ושאר היריד' תמצא בהם היריד' מהכח ההוא כך בענין האבילות הג' ימים הראשוני' שהם כנגד ל' שנים הראשוני' מחיי האדם יהי' בהם תגבורת הבכי וההפסד ושאר הימי' הם להספד לא לתגבורת הבכי וכחו. ולפי ששבע' המה הימי' מכוונים כנגד הפקד גוף האדם וחיותו מבין קרוביו לכן הם מיוחדי' לבכי ולהספד. האמנם ה"ל להפקד חכמת המת ותורתו מקרוביו ובכלל שלמיותיו הנפשיי' לא הגופיי'. ולכן היו ימים רבים כנגד מעלת הנפש ומעלת השלמיות הנפשיים על הגופיים ולכן לא היה בהם לא בכי ולא הספד לפי שהנפש ושלמיותיה אינם מתים ונעדרי' כדברים הגופיי' אבל נתיחדו אלה לתספורת ולגיהוץ כאלו יורו המתאבלי' שלהעדר חכמת קרובו ותורתו היו כטמא כלם כי לא הטהרו לסבת העדר מהם למודו ותורת פיו וכבר נתיחד זה המספר ל' יום לעניני המצות התוריות כמ"ש במסכ' שמחות שלשים לאבל שלשים לתספור' ולגיהוץ שלשי' להלואות ל' ליפת תואר ל' לאירוסין שלשי' לנשואין ל' לאלמנ' ל' ליבמה ל' למדיר את אשתו ל' לנזירו' כאילו היה זה המספר ל' יום מיוחד דבר מצוה ושלמות נפשיי. ולפי שהיו כמו שאמרתי ל' יום האסורי' לאבל בתספורת להפקד שלמות נפש המת ולמודו ודרך תורתו. לכן היה שבמות אהרן שלמדם תורה ובמות משה רבינו שהזהירם והשלימם בתורתו התאבלו על הפקד מהם דרך הנהגת' ותורתם ל' יום אבל כפי גודל הצער ועוצם הכאב היו כלם לא לבד לתספורת כי אם גם להספד ולבכי והוא על דרך מה שאחז"ל בפ' כיצד הרגל ואביה ירוק ירק בפניה ק"ו לשכינה י"ד יום וכן בהיות על כל אדם ג' לבכי היה ראוי שיהיו על משה ל' יום כי גם כל ימיה' היה ראוי שיתאוננו על הפרד מעליה' תורתו ונבואתו וכל טובותיו. ואפשר עוד לומר כפי דרכיהם ז"ל בשבת פ' ר' עקיבא שלפי שהי' משה גבר תליתאי דיהב אוריין תליתאי בירח תליתאי ליו' תלתאי שהם חמש שלישיות כנגד תורה שבכתב וכנגדן חמש שלישיות כנגד תור' שבעל פה שלכן היו השלישיו' י'. ואחר שהיו ג' ימים קבועים לאבל יעלו למשה רבינו ל' יום לבכי ולמספד ולפי שנשתתפו משה ואהרן כשבת אחים גם יחד. ובהיותם לומדי תורה והמצו' לישראל ובהיותם בגזרה א' וראוי ישראל ששני הרי עולם האלה קבלו המות בעבור חטאת העם לכן היה מספר ימי הבכי על שניהם שוה ומתדמה עם היות בשניה' הבדל עצום במדרגותיה' ובמעלות נבואותיה' גם נוכל לומר שבמש' נאמ' ויתמו ימי בכי אבל משה מה שלא נאמר כן באהרן לפי שבאהרן הסכימו העם לבכות עליו אותם השלשי' יום לא עוד. אמנם על אדון הנביאי' לא היו מסכימים במספר המוגבל ההוא ולא היו ישראל מפסיקי' בבכיה אם לא שיהושע הפסיקם בעניני עברת הירדן וזהו שאמר ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא וגו' וישמעו אליו בני ישראל וגו'. ר"ל שתמו ימי אבלם לפי שנשא יהושע במקום משה והיה מלא רוח חכמה מפאת ההשפע' שהשפיע עליו משה רבו. ולכן שמעו בקולו לכלות בכי ולהתם מספד כי בזה יתמו ימי בכי אבל משה ולא כפי רצון העם והרגש צערם ואמר ששמעו אל יהושע לא מפני היותו חכם כי אם לפי שהיו דבריו כאשר צוה השם את משה. ולכן היה נראה להם כאלו משה היה עדין חי ושלא מת כיון שהיו ביניהם מצותיו ותורותיו ויהושע בשמו היה עושה מעשיו ויהי אחרי מות משה צוה אותם על עברת ירדן כמו שנזכר בספרו. ובספרי אמר הן קרבו ימיך למות כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצער ומתאבל עליו והיה אומר אבי אבי רבי רבי. אבי שגדלתני מנעורי. רבי שלמדתני מנעורי תורה והי' מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לו הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך לך. וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני. שנא' ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד אלא מובטח אני שהוא בן הע"ה שנא' הנך שוכב עם אבותיך וקם והכונ' במאמר להודיע שלא היה ראוי להתאבל על מש"ר מפני דברים פרטיים נוגעי' אל יהושע בלבד מה שהוא אביו או רבו כי אם על הענין הכולל שאחרי שנסתלק הרועה הנאמן ההוא מצאום רעות רבות וצרות ולכן אמר שהיה לפני ה' בכי ומספד ר"ל שהי' תמיד עזר לישראל הבכי והמספד בעונ'. ולא היה כבר משה חי לבקש עליהם רחמים אלא שלא היה ראוי להתאבל עליו יותר מדאי לפי שהי' בן העול' הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלמותו בהתענגו במחיצתו מזיו השכינ' ואין ספק שבכי העם והספדו היה מיד כשמת מרע"ה כי הוא אחרי ברכתו את השבטי' בעלותו להר למות הודיעם את קצו ואינו רחוק שנרא' עליה' דבר מבהיל חשך ענן וערפל בעת פטירתו ואז נשאו את קולם בבכי כי ידעו כי מת גבור': ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. הרמב"ן כתב שלא באה התורה בפסוק זה לספר מעל' נבואתו של משה על כל שאר הנביאים. כי כבר הגיד זה בב' מקומו'. הא' בפסוק וארא אל אברהם וגו' והב' בפסוק אם יהיה נביאכם ה'. אבל בא לבאר שהיתה נבואת משה כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שמבין דבריו וכונתו באמריו ובהכרת רצונו בפניו ולכן אמרו בבלעם בעת שהיה מנבא לכבוד ישראל היה כן שעמד על דברי השם ועל רצונו וחפצו בכל העתיד לבא על ישראל וכאלו היה הוא מנבא פנים בפני' כמשה. ואעפ"כ יש הפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם כמו שזכרו בספר וכו' וחלילה חלילה שהיה דעת חז"ל לדרוש זה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם על הפסוק כלו מה שהבינו הרב כפי פירושו. כי אם על קצתו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כי ע"ז בלבד דרשו אבל באומות העול' קם ולא על מה שאמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים. כי זה בשום צד לא יצדק על בלעם לפי שאף שידע כונת ה' לא היה מנבא פנים אל פנים שהרצון בו מהסבה הראשונה בלי אמצעי. ואף שיפרש הרב פנים אל פנים כדעת הרב המור' בחלק א' פרק ל"ז שהרצון בו מבלי משל וחידה והוא ג"כ דעת המדרש כמו שיתבאר הנה עכ"ז לא הושוו כי משה לא היה מנבא במשל. ובלעם ממשל משלים הוא וזה באמת תיובתא לרב. גם כי מאמר התור' ולא קם נביא עוד בישראל. לא בא כי אם לזכור מעלתו בנבוא' על כל הבאים אחריו. כי בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב הבדילו מהנביאי' אשר קדמוהו בעבר ובפסוק אם יהיה נביאכ' ה' הבדילו מהנביאי' אשר היה בזמנו ההוא ובפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הבדילו מהנביאי' אשר יבאו אחריו בזמן העתיד. ועוד שאם באנו לעשות דמיון בין משה לבלעם בענין פנים אל פנים להיות מקושר גם כן נצטרך לעשותו בשאר חלקי הפסוק לכל האותות והמופתי' אשר שלחו וגומר. ולכל היד החזקה וגו'. האם נאמר שנתדמה בלעם למשה בכל הנפלאות האלה ושעש' בהם למצרים ועל הים ועל סיני זה באמת בלתי אפשר והוא ממה שיורה שלא היתה הדרש' כי אם שלא קם נביא עוד בישראל כעשה ולא עוד. וה"ר חסדאי כתב שהית' הנבוא' בכלל דבר בלתי יוצא מהמנהג הטבעי ושמדרגת מרע"ה בה היה דבר יוצא מהטבע והיא על צד המופת והיה זה לקבוע בנפשינו שלמות התור' ונצחיותה ושאין ראוי לשמוע לנביא זולתו בבטולה ולזה דרשו בספרי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם להורות שנבואת בלעם היתה ע"ד המופת למעלה מן הטבע כנבואת משה שהית' למעלה מן הטבע גם כן לפי שלהשגת הנבוא' צריך הכנות ושלמיות אשר היה חסר מהם בלעם הרשע ולזה כנה אותו הכתוב בקוסם. אלא שבהיותו אצל בלק נתנבא ע"ד נס ופלא. וזה להשגח' על ישראל שלא יקלל. כשיש לפעולות ולדברים רשמים בזולתם כמו שהאריך בזה בעל הכוזר במאמר א' וכדי שיתבאר גם כן לאנשי מדין מעלת ישראל והיה בו תועל' להיות לבבם ירא כדי לנצח אותם במספר מעט מישראל במהירות נפלא ולהיות הרשע הזה רחוק מאד כפי טבעו ממה שהשיג בנבוא' ויותר מרוחק ממרע"ה כפי טבעו ממה שהשיג יאמרו שבישראל לא קם מי שהשיג' מדרגתו לשינבא יוצא מהמנהג הטבעי אבל באומות העולם קם ומנו בלעם שנעשה בו נס יותר גדול להיות מנבא באותה המדרג' השפלה שהגיע אליה ע"כ. וכבר זכרתי שהנבוא' אינה דבר ממה שבטבע שלא יסכימו חז"ל על זה בשום צד כי כל הנביאים לא נבאו כי אם ע"ד הפלא ולא בדרך הטבע וע"כ לא נמצאת הנבוא' כי באם באומת ישראל וכמ"ש בקש משה שלא תשרה שכינתו על אומ' אחרת והודה לו. וגם אחרי היות' בגלות כל נביאיה לא מצאו חזון מה' ולא ימצא אדם מתפאר בנבוא' לפי שגלוי לכל העמי' שהנבוא' היא דבר ניסיי ועם זה אין מקום לדעת ר' חסדאי בהתר הספק הזה: והאמת הברור אשר כוונו ז"ל בדרש' זו יתבאר לך אחר שתרא' מאמר אחר שאמרו במדרש ז"ל במדבר רבה פ' כ' ותנחומא ריש פ' בלק ז"ל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומו' העול' לעתי' לבא לומ' אתה ריחקתנו מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לאומות העולם ובדק מלכיה' וחכמיהם ונביאיהם של ישראל עם מלכיהם וחכמיהם של אומות העולם העמיד שלמ' מלך על ישראל וכן עשה נבוכדנצר זה בנה בית המקדש ואמ' כמה רננות ותחנונים וזה החריבו. וחרף וגדף ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו נתן להמן עושר ולקח אומה לטבח'. כל גדולה שנטלו ישראל אתה מוצא שנטלו אומות העולם כיוצא בה העמיד משה לישראל העמיד בלעם לאומות העולם ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העול' נביאי ישראל מזהירין ישראל מן העבירות שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבני ישראל ונביא שעמד מן האומות העמיד פרצה לאבד הבריות מן העולם ולא עוד אלא שלכל הנביאי' היו במדת הרחמים על ישראל ועל האומות שכן ירמיה אומר לבי למואב כחלילי' יהמה. וכן ביחזקאל שא על צר קינה וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פ' בלעם להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה. ואין ספק שלא כונו חכמינו ז"ל לומר שהיה בלעם נביא בשם וגדר. וכל שכן שיהיה במדרגת משה רע"ה. וכפי ההבדלי' העצמי' והסגולות אשר זכרתי בנבואתו כי הנה הכתוב לא כנה את בלעם בשם נביא בשו' מקום. כי אם בשם קוסם. כי זה היה ענינו באמת עם היות שלצורך ישראל נבא לאות' שעה כמו שלאות' סבה בעצמ' בא הדבור גם כן לאתונו. אבל לא הגיע בלעם למעלת מראה הנבואה כנביאים האמתיים. הן אמת שהרואים הכוכבים המעוננים והקוסמי'. היו נביאים לאומות העולם להיות אליה' מגידי העתידות. וכמו שהיו נקראים נביאי הבעל והאשר' נביאים. וגם נביאי השקר אמר הנביא אל תשמעו אל דברי נביאיכם וגו' שקר הם נבאים וגו'. ולכן לא נקראו בלשונ' ז"ל נביאים סתם כי אם הנביאי' האמתיי' האלהיי' ועל השאר היו אומרים נביאי אומות העולם. והנה זכרו בישראל המלכים והחכמים שהיו מתנותיהם אלהיות ולכן התישרו כלם לעבוד' הש"י ומלכי האומות וחכמיהם היו מתנותיהם שמאליות למרות עיני כבודו. כמו שהוכיחו מענין נבוכדנצר והמן וכן בענין הנביאים שנביאי ישראל להיות אלהיים היו פרושים מן העריות ומרחמים על כל אדם מאיזה אומה שתהיה לטוב מזגם ויושר תכונותיהם ולמעלת האלהית אשר בקרבה כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. והם היו הולכים בדרכיו אמנם נביאי אומות העולם היו רודפים אחר ניאוף וכבר זכר הרב המור' בחלק ב' פרק ל"ו שזה אות עצמי להבחין ולהבדיל הנביא האמתי מהזולת והיו עם זה אכזרים בטבעם לפי שנפש רשע אותה רע. כמו שהוכיחו כל זה מבלע'. הנה אם כן לא חשבו את בלעם לנביא ה' כי אם לנביא אומות קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף והיה תכלית דבריה' לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע' למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות עכו"ם ר"ל כדי שיתפרסם שחסרונם ופחיתיות' הדבקי' בהם גרמו להם להיותם מרוחקים מהנבוא' האלהית לא קצרות יד הנותן יתברך וכילותו בהשפע' חלילה כי הוא הצור תמים פעלו והחסרון הוא מצד המקבלי' כי הם המרוחקי' ואין הקב"ה מרחיק אותם זו היא אמיתת כונתם בענין בלעם. וכמסכי' לזה אמרו בספרי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם רצו שכמו שלא קם נביא עוד בישראל כמשה גדול ורם ורב על כל שאר הנביאים. כן באומות העולם לא קם נביא כבלעם שהית' מעלתו על שאר נביאי אומות העולם. במעלת מרע"ה על נביאי ישראל. לא שיאמרו שהית' מדרגת בלעם בנבואה במדרגת אדון הנביאים חלילה להם ולפי שלא יחשוב חושב ממאמרם שהיה דמיון בין נבואת משה לנבואת בלעם לכן הוצרכו לומר עוד אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע שנאמר נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים משל לטבח של מלך שיודע כמה הוצאות בסעודה כי הנה רצו לבאר מעלת נבוא' משה אדונינו ופחיתות השגת בלעם בשלש בחינות: הא' בבחינת המשפיע שהיה במשה סבת הסבות ית' שא"א להשיג מהותו כמ"ש כי לא יראני האדם וחי והוא אמרם משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע מה מדבר עמו אם הקסם או משפט הכוכבים ועוננותם וכמו שאחז"ל בפסיקתא שהיתה נבואתו מצד הטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם שדרשוהו מלשון קרי ולזה היה יודע מה מדבר עמו שהיה הכח ההוא מושג אצלו ואולי היה כלי או טלסם מעשה ידיו והיה יודע אותו כמו שהיה יודע האומן את פעולתו והביא ראיה מאמרו נאום שומע אמרי אל כי הוא שם לאיזה כח כמ"ש מי כמוכה באלים אלי הארץ: ההבדל השני שמרע"ה מצד שהיה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי ידבר השם עמו כי כל היום היה ראוי והגון וראוי לשמוע הדבור כשיבואהו אבל בלעם היו צריך להתבודד בדמיונו או לעשות מלאכתו וקסמיו ולכן היה יודע מצד הזמנתו מתי תגיע אליו הידיעה ההיא וידבר עמו כזו וכזה היה יודע דעת עליון שהוא משפט הגרמים השמימיים. וההבדל הזה הוא גם כן הבדל עצמי או סגולה מסגלות נבואת משה: ההבדל הג' הוא שמשה היה מנבא מעומד וענין זה אצלי נאמר על נבואת משה בנתינת התורה שהוא בו ג"כ הבדל עצמי מפאת התכלית ונבואתו ותורתו היא עומדת לעד ונצחיית לכן אמרו שהיה מנבא מעומד לרמוז עמידת ונצחיית נבואתו ותורתו שלא תשתנה ולא תומר. אמנם בלעם היה נופל כלומר שהיתה ידיעתו והשגתו נופלת בעצמה לחסרונה ולפי שאין לה קיום על דרך מה שאמרו בבראשית רבה פרשה מ"ג נובלת הנבואה חלום והוא ענין הקסם עצמו כי הפרי האמתי המבושל העומד והקיים הוא הנבואה הנה הג' ההבדלים האלה מורים על הבדל השגת משה מהשגת בלעם במין וגם בסוג עד שהמשיל הענין בטבח היודע כמה הוצאות בסעודה. ר"ל שהיה משה כאחד השרים העליונים היושבים ראשונה במלכות מדבר עם המלך ויודע סודיו כאשר עם לבבו כפי מעלת נבואתו ובלעם היה הטבח שיודע מאכילות על שלחן המלך ואינו יודע סודיו וסתריו ולא דבר אחר כ"א אותה אכילה גסה והנה יחסו בדבריהם השגת בלעם אל הקב"ה לפי שהיא סבה ראשונ' כוללת לכל הדברי' זה פי' זה המאמר ואמיתתו: האמנם במדרש במדבר רבה פרשת נשא הביאו המאמר הזה באופן אחר אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם משה הי' מדבר עמו מעומד שנא' ואתה פה עמוד עמדי ועם בלעם לא הי' מדבר אלא נופל שנא' נופל וגלוי עינים משה הי' מדבר עמו פה אל פה שנא' פה אל פה אדבר בו ובבלע' נאמ' שומע אמרי אל משה הי' מדבר עמו פני' אל פנים שנא' ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים שנא' וישא משלו ויאמר ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה משה לא הי' יודע מי מדבר עמו ובלעם הי' יודע מי מדבר עמו שנא' שומע אמרי אל משה לא הי' יודע אימתי מדבר עמו ובלעם הי' יודע מתי מדבר עמו שנא' ויודע דעת עליון משל לטבח של מלך שהי' יודע מה המלך מקריב על שלחנו כך הי' בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו בלעם הי' מדבר עמו בכל שעה שנא' נופל וגלוי עיני' היה משתטח על פניו ומיד הי' לו גלוי עינים על מה שהי' שואל ומשה לא הי' מדבר עמו בכל עת שירצה ר"ש אומר אף משה הי' מדבר עמו בכל עת שירצה שנא' ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו עד כאן והמאמ' הזה הוקשה לי מאד מפנים: ראשונה במה שפירשו הנאמ' במשה שלא הי' מדבר במשל ושסותרו הוא בבלעם וישא משלו ויאמר והוא זר בכתובי' וראוי לדעת מי הביאם לזה כי פנים אינו כי אם שלילת האמצעי ובמשה מצאנו ג"כ משל הסנה ובבלעם דברי' מפורשי' מבלי משל: שנית שיעשו מדה א' במשה שהי' מדבר עמו פנים אל פנים ומדה אחרת שהי' מדבר עמו פה אל פה ויראה ששניהם דבר א' ר"ל פה אל פה ופנים אל פנים וכן ת"א ודבר ה' עם משה פנים אל פנים ומליל ה' עם משה ממלל עם ממלל ותרגם פה אל פה אדבר בו ממלל עם ממלל אמלל עמיה ואיך א"כ מנאום חז"ל בשתי מדות גם כן אמרו בבלעם שומע אמרי אל ישלול היות דבורו פה אל פה ואין השני מאמרים האלה סותרי': וג' איך אמרו שמשה לא הי' יודע מי מדבר עמו והנה לא הביאו ע"ז ראיה והנה הכתוב אומר בכל ביתי נאמן הוא ואם בלעם אמר על עצמו נאם שומע אמרי אל הנחשוב שלא יוכל משה לומר כן באמת: וד' מה שעשו במדות בלעם. אחת שהיה יודע אימתי מדבר עמו. ואחרת שהיה מדבר בכל עת שירצה. ויראה שהם מדה אחת לא שתים כי אם הוא מנבא בכל עת שירצה בידוע שהיה יודע השעה שידבר עמו שהיא כאשר ירצה ולמה זכרום לשתי מדות. וגם יקשה איך הוכיחו מפסוק ויודע דעת עליון מתי ידבר עמו כי זה לא יורה על הזמן. רק על מי מדבר עמו: חמשית למה לא הביא משל הטבח. אחרי זכרון מדות בלעם כלם. כמו שבא בספרי והביאו בתיכם בין המדה השנית והשלישית: הששית איך ידמה המשל הזה לנמשל כי הנמשל הוא אימתי מדבר עמו שענינו הזמן והמשל ענינו המספר ר"ל כמה הוצאות צריכות למלך: השביעית כפל הדברים שבאו במשל באמרו שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו. ויודע כמה הוצאו' יצאו למלך על שלחנו והיה די בא' מן המאמרי' האלה: השמינית אמרו אחרי המשל. כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו וזו מדה אחרת שלא זכר עדנה לא במשה ולא בבלעם. ר"ל שידע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו. ואין זה אימתי מדבר עמו שעליו בא המשל: התשיעית איך אמרו שמשה לא היה מדבר עמו בכל עת שירצה. והוא הפך המקובל באומה שמשה היה מוכן בכל עת שנא' עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וגם הוא סותר למה שאמרו שמשה לא היה יודע אימתי מדבר עמו שהוא כפי האמת להיותו מוכן להנבא תמיד. וראוי שתרגיש בזה ותן חלק לשבעה וגם לשמונה ותשעת ההערות האלה אשר העירותי בו. והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת בלק אחר שפי' מאמר ספרי כדעתו. הביא זכרון המאמר הזה ולא פירש בו דבר. אבל אמר ז"ל וראיתי הענין הזה שנוי בסגנון אחר בהגדה אשר במדבר סיני רבה ואין לי להאריך וכו'. והנה ההגדה הזאת סותרת בהחלט דברי הרב. ובלי ספק הוא הרגיש הקושי בה מאד. ומאשר לא מצא מענה נשתתק ועבר עליה בהסתר פנים: והנראה אלי בזה הוא שהם ז"ל זכרו השלש מעלות ראשונ'. או אמור הבדלים שנבדל' בהם. השגת מרע"ה בנבואתו מהשגת בלעם במלאכתו בשהם הבדלים עצמיים ביניהם כמו שהאדם נבדל מן השור בצורה עצמית. ולפי שהיה ראשית המחשבה סוף המעשה זכרו ראשונה במדות משה עמידת נבואתו וקיום תורתו ונצחיותו והוא ההבדל הראשון. והמדה הא' שזכרו ממדות משה וכמו שדרשו בפסוק ואתה פה עמוד עמדי שהעידו בו שתורת משה תהיה נצחיית כנצחיות הש"י אשר נתנה וזהו עמוד עמדי שהוא על דרך אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם כי קנו הנצחיות מטבע הנותן. אמנם בלעם היה טפל בהשגתו כמו שזכרתי. ואפש' ג"כ לשרש שהיה זה הבדל מצד המשיג שמרע"ה היה מנבא בהשתמשות החושים. ולכן היה מעומד ובלעם בעת שיבואהו השפע היה נרדם ופניו ארצה כי לא יכול לסבול לקבל השפע. והענין שמשה לא היה מנבא על ידי כח המדמה. ובלעם היה כל ענינו דמיוני. וכן זכרו ההבדל השני שהוא מצד המשפיע ר"ל היות נבואת משה. מהסבה הא' בלי אמצעי. וזהו הנרמז באמרו פה אל פה אדבר בו. אמנם בלעם היה לבד שומע אמרי אל שהוא כנוי לכח הקסם המגיד אליו העתידות או אמור אל השכל הפועל הדובר בו והסתכל אמרו פה אל פה ולא אמר פה אל אזן כי העיר על שלילת האמצעי כי כמו שמרע"ה היה מדבר בפיו מבלי אמצעי. ככה דבור הש"י אליו היה ממנו בלי אמצעי. ואל זה הדמוי אמר פה אל פה. וזכרו עוד ההבדל הג' שהוא מפאת צורת נבואת משה וזכותה שהיתה מבלי משל וחידו'. לפי שלא היה משתמש בה בכח הדמיון. אמנם בלעם היה ממשל משלים. גם כשבאהו הדבור האלהי לצורך ישראל. והנה ראו חז"ל להוכיח ענין העדר המשלים והחידות במשה מפסוק ודבר ה' אל משה פנים אל פנים לשתי סבות: האחת לפי שמצאו ג"כ בישראל פנים בפני'. וראוי שהיה בלתי הגון שישתוו בנ"י לאדון הנביאי' במדרגת המשפיע. ולכן גזרו שהכונה שם היתה על השגת הנבואה מבלי השתמשות הכח המדמה שהיה במשה. וכמו כן בישראל כשעמדו בסיני. לפי ששמעו קול מוחש לא קול מדומה: והסבה הב' שכבר דרשו מעלת המשפיע בפסוק פה אל פה. ולכן ראו שאין לדרוש באותו ענין עצמו פנים אל פנים. אבל למדו ממנו ד"א והוא צורת הנבוא' ואם מצינו במשה משל בסנה היה זה קודם השתלמו בנבואה. ואם נמצאו ג"כ בבלעם דברים מפורשי'. היה שהוא פירסם כן. אבל בהשגתו מדומים היו וכלם באו עם המשלים מעורבים בהם. הנה א"כ מאמר פה אל פה מורה על המשפיע ית'. והוא הבדל משומע אמרי אל שנא' על האמצעי או על הקסם ופנים אל פנים נאמר על זכות ההשגה. כאדם רואה את חבירו פניו אל פניו שיראהו בברור. אמנם אונקלוס שלא כוון לעצם הדרושי' בעבור שמצא בכתוב לשון דבור תרגמו בכל מקו' ממלל אם מה שנא' במשה פני' אל פנים ופה אל פה ואם מה שנ' בישראל פנים בפני' דבר ה' עמכם בהר הכל תרגם ממלל. אמנם בפסוק אשר ידעו ה' פנים אל פנים לא תרגם ממלל. כ"א אפין באפין כי לא מצא שם לשון דבור. וחז"ל בהגד' הזאת כוונו לבאר אמתת הדרוש. הנה התבאר מזה שהג' מדות שזכרו במש' היו ג' מעלות עליונו' בהם נבדל' נבואתו מהשגת בלעם מצד קיומה ונצחיות' ומצד משפיע' ומצד צורתה וזכות' ובזה גלו תכלי' המעל' והשלמות בה. אמנם ג' מדות שהיו ביד בלעם ולא היו ביד משה כאשר תתבונן בהם תמצא' חסרונו'. ולכן היו ביד בלעם והיה מרע"ה משולל ומרוחק מהם. אם ראשונה שהיה בלעם יודע מי מדבר עמו שזו כחו לאלוהו שהיה משיג ויודע אותו כמו שהוא. אמנם מרע"ה לא היה יודע ומשיג הדובר בו כי לא יראהו האדם וחי ולא נאמר שאינו יודע מי מדבר עמו כ"א על השגת מהותו. ואין זה סותר לאומרו בכל ביתי נאמן הוא ולא הביא ראיה אל זה במשה כי הוא דבר מבואר בעצמו והיא שליל' לא תצטרך אל ראיה. גם המדה הב' שהיתה ביד בלעם בהיותו יודע אימתי ידבר עמו. היא ג"כ לחסרונו. כי להיותו צריך לעיון והתבודדות דמיונו וקסמיו היה יודע מתי תגיע אליו הידיעה ההיא שהוא כאשר יעשה אותה ומשה היה משולל מזה. לפי שתמיד היה מוכן לקבל הנבואה כשירצה הש"י לדבר עמו ולצוותו והוכיחו זה בבלע' מויודע דעת עליון. מפאת היתור שאמ' זה אחרי אומרו נאם שומע אמרי אל. אבל לא נצטרך לראיה כי היתה שלילה ולפי שחז"ל בחכמת' כונו למה שפירש שהיה כל זה חסרון בבלע'. לכך עשו בו משל הטבח. כי היה בלעם אכזרי וטבח להרוג ולאבד את כל היהודי' ור"ל שלהיו' נושא מלאכ' הטבח פחות ושעל עצמו תהיה הקפתו גדולה מה שלא יהיה בדברי' העליוני' שנושאם משובח ונכבד שהטבח לא ידע ולא ישיג מהם כלל. וכבר זכר הפילוסוף שהמעט שנדע בדברי' האלהיי' הוא יותר אהוב אצלנו כפי מעלת נושאו. מהרב אשר נשכיל בדברים השכליי' החמריי'. וכבר זכרו חז"ל בענין משל הטבח הזה ב' המדו' שנזכרו בבלעם כי כנגד היותו יודע מי מדבר עמו אמרו בטבח שהיה יודע מה המלך מקריב על שלחנו כי זה היה נושא ידעתו ככה בלעם היה יודע כח הקסם וענינו כי הוא נושא מלאכתו וכנגד היות בלעם יודע אימתי מדבר עמו אמר שהטבח יודע כמה הוצאו עולי' על שלחן המלך שהם כפי הזמן. כך וכך בערב וכך וכך בשחר הנה א"כ מספר ההוצאו' והיה כפי מספר הזמנים אימתי היה אוכל. האמנם אמרו אח"כ כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו אחשוב שאינו תולדת מה שזכר מהמשל אבל הוא ענין המדה הג'. וכאלו אמרו וכמו כן המדה הג' היא שבלעם היה יודע מה עתיד הקב"ה לדבר עמו. וביארו איך היה יודע זה באמר' בלעם היה מדבר עמו בכל עת שירצה לפי שהיה משתטח על פניו ומתבודד במלאכתו ומיד היה לו גלוי עינים על מה שהיה שואל. ובזה האופן היה יודע מה שעתי' לדבר עמו כי כפי השאלה כן היתה התשוב' אין הפרש בין שיהיה טהור או טמא כי תמיד הגיע לו הידיע' ההיא בדבר הנשאל כמו השואלים במשפט הככבים או שאר המלאכות שלא יצטרכו אל טהרה וקדושה כלל ויגיע להם המשפט כפי השאל'. כך היה בלע' בידיעת העתיד. ואפשר לפרש ג"כ שבא משל הטבח לבאר המד' הג' שהיא שהיה יודע מה מדבר עמו. ואמר שהיה הטבח זה. לפי שהוא היה כטבח שלא היה יודע מעניני המלך כ"א הדברי' אשר תשוטט מחשבתו בם ודמיונו עליה'. ולכן היה יודע מתי ידבר עמו ומה ידבר עמו לפי שהיה כל זה תלוי בהבנתו והתבודדותו. אמנם מרע"ה היה מוכן בכל עת והיתה כונתו בשוה לכל הידיעו' ולכן לא היה יודע מה ידבר עמו ולא מתי אבל היתה נבואתו כשירצה הש"י כי הוא יתב' הוא מדבר עמו ונותן אליו את התורה לא שישאל משה על הדברים כי השם בעצמו הוא מדבר אליו מבלתי שאלה. וזהו מה שאמרו ומשה לאו היה מדבר עמו בכל עת שירצ' לפי שהתחלת נבואת משה היתה ממנו וידיעת בלעם היתה מעצמו וזהו אמרם היה משתטח ומיד היה לו גלוי עינים על מה שהיה שואל שהוא ההתבודדות וההפעלות הדמיוני בקסם לדעת העתיד. ור"ש אמר אף משה היה מדבר עמו בכל עת שירצה ובזה אינו חולק על הדעת הראשון אבל מוסיף עליו שג"כ מצאנו שפעמים שאל משה מהשם על דברים מיוחדים והשיבו עליה' כמו שבא בענין בנות צלפחד ופסח שני. אבל שאר הדבורי' כלם היתה התחלתם מהש"י והוא המורה על מעלת נבואתו באמת הנה א"כ ג' המדות שהיו ביד משה היו מעלות עליונות והבדלים עצמיים בנבואתו. והיה בלעם נעדר מהשלמיות ההם לגמרי והשלש מדות שהיו בבלעם ולא היו ביד משה היו חסרונות ופחיתיו' בהשגת בלעם וידיעתו ולהיותם כן היה מרע"ה משולל מהם והיא באמת מליצ' יקרה שכל ששת המדות שזכרו אם הנמצאו' במשה ואם אותם ששוללו ממנו היה לו לתהלה ולשם ולתפארת. זהו פי' המאמר הזה לדעתי ואחשוב שהוא האמת ולא מצאתי בפירושו לא מן החכמי' דבר קטן או גדול. ועם מה שפירשתי בו השיבותי לכל ט' ההערו'. אם למה שדרשו פה אל פה זולתי פנים אל פנים. ואם למה שדרשו פנים אל פנים על שלילת המשל והחיד' ואם באיזו בחינה היה מדה אחת יודע מתי ידבר עמו והאחרת שהיה מנבא בכל עת שירצ'. ואם למה בא משל הטבח אחר שתי מדות הראשונות קודם הג'. ואיך ידמה המשל לנמשל. ושאין הכפל בדברי משל הטבח. לפי שהם בבחינת שתי המדות שזכר ושאמרו כך בלעם היה יודע מה מדבר עמו היא המד' הג' ושמרע"ה ברוב דבריו וכללותם לא היה שואל דבר מהשם אבל הוא היה מדבר עמו בכל עת שהיה רוצה. ושאין סותר למה שקבלו שהיה מוכן בכל עת כי עם היות הכנתו מתמדת לקבל השפע לא היתה התחלת' מעצמו ע"ה. כי אם מעצ' הקב"ה כי לא היה משה יודע מתי ידבר עמו לפי שהש"י היה מדבר עמו כרצונו ומשה לא היה שואל דבר כי אם פעם או פעמים ששאל כפי ההכרח כמ"ש ר"ש. ומזה כלו התבאר תכלית הביאור והגלוי מעלת מרע"ה בנבואה והותר הספק הט"ו: אשר ידעו ה' פנים אל פנים. במאמר הזה ראוי שנדע ג' דברים. האחד איך נאמר ביעקב. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים אם היתה שלא הגיע לאותה מדרגה מפנים אל פנים זולתי מרע"ה. והב' אם הקב"ה אמר למשה לא תוכל לראות את פני. ופני לא יראו איך העידה התורה כאן אשר ידעו ה' פנים אל פנים. והג' איך השוה הכתוב מעלת כללות ישראל למעלת מרע"ה בנבואה נאמרו פנים בפנים דבר ה' אליכם כמו שבא בפסוק ודבר ה' אל משה פנים בפנים והנה השלם אונקלוס השיב לענין הראשון במה שתרגם ביעקב. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ארי חזיתי מלאכא דה' אפין באפין. והורה בזה שהיה אלהים הנאמר ביעקב הוא המלאך שנראה אליו בדמות איש ויאבק עמו שכאשר ראה שהיה מלאך ה' אמר כן. והראיה ההיא אם שתהיה במראה הנבואה ע"י הכח המדמה. או שתהיה מוחשת שראה המלאך כדמות איש לא היתה מעלה דומה למעלת מרע"ה שהפנים אל פנים שנאמרו בו. הוא השגת נבואתו מהסבה הא' בלי אמצעי. ולענין הב' השיב הראב"ע במ"ש וז"ל פנים בפנים בזולת אמצעי. והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר. ופניו אל פניו ואם לא יראנו וגו'. ר"ל שהפנים אל פנים הנאמר במשה הוא העדר האמצעי בנבואתו ושאין זה סותר למ"ש ופני לא יראו. כי בהיותו ית' מדבר עמו מבלי אמצעי יצדק ג"כ שלא יראה פניו כי הראייה נאמרה על השגת המהות לדעת הרב המורה בח"א פרק ל"ז או על השגת התוארים העצמיים כדעת הרב חסדאי והוא הדבר שהיה נמנע בחק הנביאים וכ"ש בחק ישראל כלו. ולא נאמר במשה ולא בישראל שראו את הש"י. אבל נאמר שדבר השם עם משה פנים אל פנים. מבלי אמצעי שהשיב נבואתו אבל לא ראה אותו ולא השיגו כי כבר אפשר שידבר אדם עם חבירו וישמיעהו קולו ולא יראה פניו כך היה ענין משה את ישראל שדבר ה' עמהם והשמיעם קולו ונבואתו והם לא ראו אותו ולא השיגו עצמותו ואמנם מה שנאמר במשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. אינו ג"כ סותר לזה כי לא אמר שם שמשה ידע את ה' פנים אל פנים מבלי אמצעי וכבר כתבתי בפירושי לספר ישעיהו שאינו סותר לזה מה שאמר ישעיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם וגו'. ומ"ש מיכיהו בן ימלה ואינו מענין זה המקום. ולענין הג' השיב הרב המורה בפרק ל"ז ח"א בשתוף פנים ז"ל שוידבר ה' אל משה פנים אל פנים כנוי על אמרו בענין ספור הדברים וישמע את הקול מדבר אליו. הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הדברים מבלי אמצעו' מלאך. יכונה בפנים אל פנים ומזה הענין ופני לא יראו. אמתת מהותו כפי מה שהוא לא תושג ע"כ. וכבר יראה מדבריו שהיתה מדרגת משה שוה למדרגת העם כיון שכלן היו שומעים את הקול מבלי אמצעי. אבל הנרבוני כתב בפירושו ז"ל ירצה כי הפנים בכלל נאמרי' על שמע הקול והוא ער אם שמוע דברים מבלי חידות למשה קול נבואיי עליון. ואם קול נברא לכל ישראל ע"כ. וכונתו שהאמצעי אשר ישלול הרב הוא הכח המדמה שנבואת משה היתה מבלי כח המדמה ולכן נאמר בו פנים אל פנים ונבואת משה היתה שמיעת קול מוחש לא מדומה. ומזה הצד ר"ל שלילת האמצעי המדמה. נאמר במשה ובעם פנים בפנים. עם היות ההבדל ביניהם עצום מאד בהיות ענין משה נבואיי וענין העם מוחש גשמי מבלי נבואה. ולכן אמר והוא ער. ר"ל שלא היה מדומה כ"א ביקיצה. והרמב"ן פי' שישראל שמעו הקול ההוא מתוך האש ומשה לא. ובזה היה התחלפותם. ומה שאאמינהו אני בזה שפנים בפנים תמיד יאמר על הנבואה הבאה מהסבה הראשונה ית' מבלי אמצעי ולכן נאמר במשה וג"כ בישראל פנים בפנים מאותו צד עצמו. לפי שבמעמד הר סיני קבלו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה מבלי אמצעי. והגיעו באותן שנים הדברות למעלת מרע"ה בהם כי עם היותם מוכנים ולא ראויים לאותה מעלה עליונה הנבואיית רצה הב"ה לזכות את ישראל בה כדי שישאר הדבר האלהי חקוק בנפשותם וזכרו לא ימיש מזרעם. ולכן הגדיל את ישראל לעשות עמהם אותו החסד המופלא וכמ"ש מתמיה על זה השמע עם קול אלהים וגו'. והוצרך ית' לעשות עמהם זה הפלא העצום מפני נצחיות התורה וקבלתה מבלי ערעור ופקפוק מנביא אחר כמו שזכר הרב המורה בספר המדע בפ"ח מהלכות יסודי תורה. הנה א"כ מה שנא' בישראל פנים בפנים הוא על הקול המוחש הנבואיי ששמעו בסיני. ולפי שמרע"ה היה שומע הקול ההוא באהל מועד מפני נתינת התורה והמצות בדבורים האלהיים עצמם כמו שזכרתי למעלה בפי'. ויראהו ה' את כל הארץ לכן מאותו הצד נאמר בו ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. האמנם היה עוצם ההבדל בין מרע"ה ובין העם בשהעם לא שמעו הקול ההוא אלא פעם אחת ומרע"ה היה שומע אותו בכל יום ויבדלו עוד בהבדל אחר יותר אלהי והוא כי מרע"ה גם מלבד הקול היתה בשכלו נבואה עליונה מאת ה' בלי אמצעי ועליה נאמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים שנתן לו ההתועדות האלהי מבלי אמצעי ואל זה לא זכו ישראל כלל הנה התבאר מזה שישראל זכו לשמוע פעם אחת בלב הקול המוחש האלהי במעמד הר סיני כמו שהיה משה שומע אותו באהל מועד ולהשתתפם בו נאמר ג"כ בהם פנים בפנים כמ"ש במשה והוא הנרמז באמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו'. והאלהי ר"ש בן יוחאי עשה הפרש בין פנים בפנים ובין פנים אל פנים כי הנה במשה כתיב פנים אל פנים לפי שהיה הדבור פני ה' אל פני משה ולא עבר זר בתוכם אמנם בישראל לא נאמר פנים אל פנים כי אם פנים בפנים שהיו רואים הפנים האלהיים בפנים אחרים כאדם הרואה צורה אחת במראה המלוטשת ושראה הפנים אשר מחוץ באותם הפנים הנרשמים במראה: לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים וגו'. עד סוף הפרשה קיימו וקבלו חכמי המחברים הקדמה אחת מושלמת והיא שהאותות והמופתים שעשו הנביאים הם משיגים עצמיים בנבואתם ושלכן יתחייב שתהיה מדרגת הנביא בנבואתו כמדרגתו והביאם לזה מאמר התורה באלה הפסוקים ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ושזה מורה שהיתה נבואת מרע"ה על כל שאר הנביאים כמדרגת נבואתו וכמעלת נפלאותיו וההקדמה הזאת עם פי' הכתוב הזה במשה קבל הרב המורה בפ' ל"ה חלק ב' וכן קבלו אותה כל הנמשכים והבאים אחריו הרלב"ג והרבי חסדאי ושאר כל המפרשים בספריהם ומאשר מצאו בנביאים אחרים נפלאות כפי מעלת נושאם גדולים מהנפלאות שעשה משה רבינו עליו השלום כאלו תאמר עמידת השמש ליהושע ותחיית בן הצרפית לאליהו ובן השונמית לאלישע והסרת צל המעלות ע"י ישעיהו הוצרך הרב המורה והרלב"ג לגלות פנים בהם שלא כהלכה ולעשות פירושים בכתובים האלה לשלול שלא היה נס יהושע כי אם במהירות המלחמה לא בשתפסוק תנועת הגלגל וכן בהשבת הצל שלא היה הנס כי אם בצל עצמו מפני תנועת הגוון וגם בתחיית בן הצרפית והשונמית חשב שלא היה ענינם מיתה החלטית כי אם חולי השתוק שפעמים יתרפא וכמו שתראה מדבריו בפ' מ"ב חלק א' בשתוף חי רחמנא ליצלן מהדעות האלה ואני לא נקראתי במקום הזה להשיבך על דבריהם באותם הנסים וכבר כתבתי על זה בפירושי לספר יהושע ולספר מלכים ואין לי צורך בכאן כי אם לפרש פסוקי התורה ואומר שהרב המורה כתב שהיתה המעלה בנפלאות משה ממ"ש הכתוב לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו החולקים עליו ולכל בני ישראל המסכימים עמו אבל שאר הנביאים שעשו מופתים ליחידים מבני אדם כענין מה שאמר (מלכים ב' ח' ד') מלך ישראל לגחזי ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע וכבר הקשה עליו הרמב"ן ממופתי אליהו בעצירת הגשמים ובהורדת האש על הבמה שהיו דברים מפורסמים מאד כי היה בגזרה ממנו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כ"א לפי דברי ובהמשך הענין כל אותו הזמן נתפרסם הדבר ובגוים נשמע כמ"ש אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח וגומר וענין הר כרמל היה מפורסם מאד לעיני החולקים עליו נביאי הבעל ארבע מאות ונ' ונביאי האשרה ד' מאות איש ונגד כל ישראל וכן שמש בגבעון דום הוא לעיני כל ישראל. וחז"ל אמרו שראו אותו מסוף העולם ועד סופו והכתוב מפליג בו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו' וקריעת הירדן נעשה לכל ישראל לא ליחידים בלבד וכתוב בה ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי כנען אשר הוביש ה' את מי הירדן וגומר וזה כלו ממה שיורה שדעת הרב המורה הזה בלתי מתאמת בכתובים והרב נחמני כתב בפירושם שהמקרא כלו קשור ומחובר יאמר שלא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ויד חזקה ומורא גדול כמשה ואם עשו קצת מהם לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה כיום סיני לפניו ולאחריו וכן לא הגיעו אותות שאר הנביאים לזמן הגדול שהגיעו מופתי משה כי אותות המן התמיד מ' שנה ועמוד האש והענן והשלו על דעת חז"ל ולכתם במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון ולא חסרו דבר ופי' לכל היד החזקה על קריעת ים סוף ולכל המורא הגדול על מעמד הר סיני שנ' ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו' ולפיכך הזכיר באלו אשר עשה משה לעיני כל ישראל ועם היות דבריו אמת הנה דעתו זה בלתי מספיק בהתר הספק כי על כל פנים לא יכחיש הרב שלא העמיד משה חמה ברקיע ולא החיה את המתים שהם נסים יותר עליונים בערך נושאיהם והרלב"ג הרכיב הדברים ואמר שנתעלו מופתי משה על מופתי שאר הנביאים ברבויים ובאיכותם ובהמשכותם ותמידותם ובהודאת הכת המנגדת ואמנם במופתים שיראו גדולים מהם כחוש החכם בהם כמו שזכרתי ואלו דברים רחוקים ממני מאד ודעתי בזה כי הוא היסוד אשר עליו בנו דעתם זהו בלתי אמת ואין לו העמדה לפי שמעלת כל נביא היא כפי מדרגתו בנבואה לא כפי הנסים אשר יעשו מימיו אחרי בחינתו כי הנסים שיעשו אותם הנביאים הם כפי צורך השעה ופעמים יהיה אדם מנבאה ובמדה יותר עליונה ולא יעשה נסים לפי שלא הביא הצורך לעשותם ונביא למטה ממנו יעשה נסים הרבה לפי שבימיו היה צורך אליהם הלא תראה אברהם אבינו ע"ה שהיה כחו גדול בנבואה ועשה נסים מועטים ואלישע עשה נסים הרבה ואולי היה במדרגת הנבואה למטה ממדרתו וגם הוא עשה נסים הרבה מאליהו רבו ולא היה שוה אליו במדרגת הנבואה וענינו ומראותיו ולקיחתו יוכיחו והנה הרב עצמו כתב בספר המדע בהלכות יסודי תורה פ"ח כמו שזכרתי למעלה מזה בבחינת הנביא ז"ל מרע"ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות שהמאמין ע"פ האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלהט ובכשוף אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן הוצרך להשקיע המצריים קרע לנו את הים והצלילן בתוכו הוצרכו למזון הוריד להם את המן צמאו למים בקע להם את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותם הארץ וגו' הנה הסכים למה שאמרתי שהיו המופתים כפי צורך השעה ולא כפי מדרגת הנבואה ומפני זה תמצא נביאים רבים שעשו נסים מועטים או לא עשו נסים כלל כיצחק ויעקב שלא מצינו בכל אחד מהם כי אם נס אחד ונתן הנביא וגד החוזה ואחיה השילוני ויהוא בן חנני ועזריה בן עודד ושמעיה והושע ויואל ועמוס ועובדיה וירמיה ויחזקאל ומיכה ונחום וחבקוק וצפניה וחגי זכריה ומלאכי ונביאים אחרים היו לישראל שלא נזכר בכתוב שעשו נס כלל האם נאמר שאינם נביאים אבל הענין כמו שאמרתי שאין הנפלאות משיג עצמו בנבואה כי הם מעשים כפי הצורך ולכן אינו מן התימה שיהושע העמיד חמה ברקיע כפשוטו של כתוב שהוא האמת ואליהו ואלישע החיו את המתים בהחלט וכן שאר הנביאים עשו נסים מופלאים ולא עשה מרע"ה אותם הנסים ואין זה גרעון בחקו לפי שלא נמנע מהם לחסרון דבקותו ולמיעוט מדרגתו בנבואה כי אם שלא בא הצורך לעשות כמותם כי אין המופתים משיגים עצמיים בנבואה לשיהיה ענינם כענינה אבל הם כפי צורך השעה ואם בימי משה לא נלחמו ישראל באויביהם בערב סמוך לחשיכה ולא נצטרכו למאורות מהו הביטול שימשך מאמרנו שלא העמיד משה חמה ברקיע וכן בתחיית המתים אם היה שלא מתו באכסניותו של משה איך יחיים האם יעשה המופתים ההם בלי הכרח וצורך כלל כדי להגדיל נבואתו כ"ש שכבר כתבו חז"ל בפסיקתא שמשה ג"כ העמיד השמש ברקיע עם היות שלא זכרתו התורה והנה מצאנו מכת החשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ולא עוד אלא שקבלו ז"ל שכל מקום שהיה יהודי נכנס עמו ואיך יצוייר הפלא הזה אם לא שהיה השמש מאיר לישראל ולא היה מאיר למצרים ע"ד האומר לחרס ולא יזרח ובעד ככבים יחתום ויהיה זה א"כ ממין עמידת השמש ברקיע או שהיה עובר בו נצוץ השמש למצריים והיה אור לישראל ולא יצוייר נס גדול מזה גם מכת בכורות ומכת הדבר במקנה מצרים וממקנה ישראל לא מת א' ואם נתחדש שמה באויר עפוש ממית המקנה כולו או כל בכור במצרים איך היה שבכורות ישראל ומקניהם לא מתו האם לא היתה תחיית המתים או דבר מטבעה ומינה ולהעיד על אמתת כל זה אמרה תורה ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות המופתים וגומר ואין פירושו שתהיה מעלתו כמעלת המופתים ההם שאם היתה הכונה כן היה לו לומר ככל האותות והמופתים לא לכל האותות בלמ"ד אבל בא להודיע בזה דרוש נכבד והוא שענין הנביאים אצל האותות והמופתים הוא על אחד משני פנים: הא' הוא שיעשה הנביא האות והמופת מכח התפעלותו אם מהכעס והקנאה ואם מהמיית הרחמים שיתעורר הנביא או לגזור על הנובע לעשות מופת וזה אינו אליו ביחוד במה שהוא נביא כ"א במה שהוא חסיד וקדוש לאלהיו ולכן היו עושין הנביאים המופתים ההם על ידי תפלה ותחנונים ומזה המין היו מופתי אליהו ואלישע ושמואל ויהושע וזולתם שלא עשו אותם מדרך נבואתם במצות הש"י אבל היו הם בעצמם מתעוררים לעשות מפאת חסידותם ע"י תפלה ותחנונים להש"י: והמין הב' מהמופתים הוא שיעשה אותם הנביא בדבר ה' ומצותו והוא המיוחד לנביא במה שהוא נביא ומזה המין היה רוב מופתי משה אדונינו ומענו ממופתי שאר הנביאים ועל זה אמר המשורר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ר"ל שמשה ואהרן הם הנגשים אל ה' במדרגת הדבקות העליון אשר לא יצטרכו במעשיהם לתפלה ותחנונים אמנם שמואל היה מקוראי שמו כלומר מהמין האחר מהנביאים שיעשו פעולותיהם על ידי תפלה ותחנה כמו שהיה במצפה שנאמר ואתפלל בעדכם אל ה' ובגלגל הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וכאלה רבים עמו לכך נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא היה ראש למתפללים על הנפלאות ואין ספק שבעשותם המופתים בזה האופן היה אצלם יראה וחשש אולי לא יקיים הש"י את דבריהם כמו שתמצא באליהו בהר הכרמל שהוצרך להתחזק בתפלתו אל האלהים שיענהו באש שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגומר ענני ה' ענני וגומר וגם בבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה וגומר ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא ויאמר אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא את נפש הילד הזה אל קרבו וכן אלישע בבן השונמית ויתפלל אל ה' וגו' וכל זה מורה שהיה בלבם צער על קיום הדברים ההם אבל הש"י רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע וכמאמר הנביא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אמנם המופתים הנעשים ע"י מרע"ה לפי שקדמה לו ידיעה מהש"י עליהם והיה עושה אותם במצותו לא הוצרך לתפלה ותחנונים עליהם ולא היה אצלו שום ספק בקיומם והוצאתם לפועל לפי שהיה מגיע אליו הדבור על כל מכה ומכה בהיותו במצרים כמו שמבואר בכתובים האמנם התפלל בקצת העתים לא לעשות מופת כ"א להסיר המכה כמ"ש ויצעק משה אל ה' ע"ד הצפרדעים ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו שהיה זה תפלה לשם ית' שישוב מחרון אפו באותה המכה ויסיר אותה כי היתה הסרת המכה דבר נסיי במציאותה וכן מצינו במרה ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ עשה תפלה לה' שיצילהו מהעם ויתן צרכם. ואמנם בענין קרח שאמר אם כמות כל האדם ימותון כבר קדמתהו ההודעה האלהית כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' והנה ענין יהושע ומופתיו ע"י תפלה היה והוא אמרו אז ידבר יהושע וגומר שמש בגבעון דום. שאינו גזרה אבל תפלה שידום ולכן אמר הכתוב עליו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש ר"ל שישדד ה' מערכות השמים לתפילת נביא שיתפלל עליו בעצמו. או שלא מלאהו לבו לבקש דבר נפלא אשר כזה אמנם על הדרך האחר שישולח נביא מאת ה' לעשות דבר כבר קדמו שנוי מעשה בראשית בימי נח בענין המבול ודברים אחרים יותר זרים הנה התבאר מזה שגם במשה נמצאו מהמופתים ע"י תפלה אבל על המעט ורוב פליאותיו היו במצות הש"י ושאר הנביאים רוב מופתיהם או כלם היו מתעוררים אליהם מעצמם ונעשים על ידי תפלה: ואמנם מב' המינים מהמופתים מי הוא היותר משובח אם מה שיעשה על ידי תפלה או מה שיעשה במאמר ה' וצוויו מבואר הוא שהמין הא' הוא היותר משובח לאין שיעור לפי שהא' הוא פעל אנושי מקדוש אלהים שיתפלל אל הש"י ויעשה נס בעבורו כי הוא העושה נפלאות גדולות לבדו כמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לכבשן האש ולדניאל בגובא די אריותא: אמנם המין הב' והוא פועל אלהי ושלמות הנביא ומדרגתו תלויה כשילווהו ההנהגה והדבקות האלהי בכל עניניו ולזה היו מופתי משה אדונינו במצרי' נכבדים מכל שאר המופתים לפי שהיו נעשי' ע"פ השם ומצותו הפרטית ומפני שהיו כל המופתים המיוחדים למרע"ה מהמין הזה אמר לו השם על הים מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי מאחר שהיה שרביטו של מלך בידו ודבר ה' אתו בכל מה שהיה עתיד להיות לא היה צריך לתפילה ולזה נתיחד מכל שאר הנביאי' בשהיה מטה האלהים בידו מה שלא נמצא בנביא אחר להיותו מורה שכל אשר הוא עושה היה במצותו של מלך כנאמן ביתו וזה כלו גלה הכתוב באמרו לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים ר"ל שהיתה מעלת מדרגתו בשידעו ה' פנים אל פנים התודעות עליון מבלי אמצעי לא בלבד בדברי' האלהיי' כמו במעמד הר סיני אבל גם כן לענין האותות והמופתים שנעשו במצרים לפי ההכרח וצורך השעה ידעו ה' פנים אל פנים כי הוא שלחו לעשותם ואף על פי שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים בלתי מופת להדבק בה השפע האלהי כמו שאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי הנה בחמלת ה' על משה נתיחד אליו הדבור האלהי שמה כשהיה שולחו לעשות האותות והמופתים אשר שלחו לעשות לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו וזה היה תכלית המעלה והדבקות וכמו שאמר אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים תדע ותשכיל שאם לא עשה משה רבינו ע"ה מופתים אחרים לא היה זה לקוטן מעלתו כי אם שלא שלחו ה' לעשות אותם כי הוא ע"ה לא עשה דבר מעצמו כאליהו ואלישע ויהושע כ"א מה ששלחו ה' לעשות ואמרו עוד ולכל היד החזקה וגומר הוא להעיד שכבר היו במופתי משה אחרים שכפי נושאם היו גדולי המעלה מעמידת השמש שהעמיד יהושע ברקיע ומתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע וזה היה בדבקות השכינה בעם כי אם היה הנס בגרם השמימיי' יותר גדול משאר הנסים למעלת נושאו הנה דבקות השכינה האלהית בקרב ישראל היה נס יותר עצום כפי הנושא לא תראה מה שאמרו בבבא בתרא פרק יש נוחלין גם סוכה דף כ"ח פ' תלמידי' היו לו להלל הזקן ל' מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמרע"ה ול' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע שהעידו בזה היות דבקות השכינה מעלה יותר עליונה מעמידת השמש ברקיע לאין תכלית כמו שהיתה מעלת משה גדולה ממעלת יהושע ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והסתכל שלא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה' כמו שאמר במופתי מצרים אבל אמר אשר עשה משה ולא אמרו במופתי מצרים. וידוע שאלו ואלו שלחו ה' לעשותם כי לא מלבו ושכלו עשה משה כמות זה כן זה ולמה אם כן הבדיל ביניהם באמרו במופתי מצרים אשר שלחו ה' ובמופתי המדבר אמר אשר עשה משה אבל היה ענינו כמו שאמרתי שמופתי מצרים שלחו ה' לעשותם כפי צורך השעה אבל דבקות השכינה בעם אחרי מעשה העגל ושלא ילך המלאך עמהם לא שלחו ה' את משה לעשותו כי הוא ית' אמר לשלוח מלאך לפניה' שנא' כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שחזר השם משליחו' המלאך והלכה שכינתו עמהם וכמ"ש לו על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומ' וכאלו גזר השם גזרה ובא משה ובטלה ועל הפליאה העצומה אמרה תורה באמת ולכל היד החזקה וגומ' להגיד שמשה בכחו עשה שיהיה המורא גדול ההוא לעיני כל ישראל וכבר דרשו חז"ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה ויהי אם כן פירוש הכתוב שעשה משה שהשכינה האלהית תהיה מגולה ונראית לעיני כל ישראל כי זהו מה שעשה משה מעצמו ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן והיו כל ישראל רואין כמ"ש והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו' וראה כל העם את עמוד הענן וגו' ודבר ה' פא"פ וגו' שהיו כל ישראל רואים כבוד השכינה חונה על האהל ומדבר עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו שזו היא באמת המדרגה היותר עליונה שזכה אליה ילוד אשה אשרי ואשריו שלכך זכה ואפשר עוד לפרש ולכל היד החזקה על מעמד הר סיני וכן דרשו אותו בספרי והמורה גדול יפורש על אותו דבקות השכינה בעם אחרי העגל ויאמר הכתוב וכל היד החזקה שהיא הנבואה שבאה לישראל על הר סיני כי הנבואה תקרא יד ה' וזהו עשה משה לפי שבזכותו ובאמצעות מדרגתו שם העם לאותה מעלה וכן לכל המורא הגדול שהוא הליכת השכינה עמהם אחרי מעשה העגל שעשאו משה ג"כ בתפלתו הנה יתבארו כתבי הקדש האלה על בורים והותר הספק הי"ו ואמנם בהתר הספק הי"ז האחרון אין צורך ברוב דברים כי מכח מה שדברתי עד הנה יותר הספק ההוא מעיקרו: גם נוכל לומר עוד שהנסים אשר עשו שאר הנביאים דוגמת נסי משה לא היו שוים במעלתם כי הנה נס קריעת ים סוף לא ישתוה אליו נס קריעת הירדן כי היה ים סוף עמוק מהירדן לאין ערך עד שיעקב אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה בים סוף נטבעו המצרים באותה שעה עצמה שהיו ישראל הולכים ביבשה וכמו שארז"ל י' נסים נעשו על הים ועם זה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ולא היה דבר מזה בבקיעת הירדן וכן ישיבת משה בהר מ' יום ומ' לילה. ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה אין ראוי שיחשוב אדם שתגיע מעלת אליהו למדרגתו כי הנה משה עמד בהר ארבעים יום ומ' לילה נח ועמד בהתבודדותו ונכנס בנקרת הצור במאמר הש"י ובמצותו כמ"ש ונצבת על הצור והיה זה ביום המעמד הנבחר בהיות השכינה שורה שמה אמנם אליהו לא עמד באותו ההר כי אם לילה אחת כי המ' יום שנזכרו בו היו במסעות הדרך מעת שדבר אליו המלאך קום אכול כי רב ממך הדרך עד שובו ונכנס במערה מדעתו ולא במצות ה' ולא היה שמה אז כבוד ה' ושכינתו ובמקום שצוה ה' את משה שיבא ויתיצב באותו מקום צוה אליהו שיצא משם כי לא היה הוא הגון וראוי לאותו מקום והוא אמרו מה לך פה אליהו צא ועמדת בהר וכמו שפירשתי שם גם אין ראוי לחשוב שאמרו באליהו וילך בכח האכילה ההיא שוה למה שנאמר במשה לחם לא אכל ומים לא שתה כי יש הפרש עצום בין שני המאמרי' האלה לפי שבמשה נאמר בשלילה מוחלטת לחם לא אכל ומים לא שתה אבל באליהו לא שלל ממנו המשקה כי הכתוב אמר וילך בכח האכילה ההיא ולא בכח המשקה ההוא לפי שבאותן הימים לא נעדר ממנו משקה ולכן נמצא שאמר לו המלאך קום אכול ולא אמר שתה להיות שם לחם ומים לפי שהמשקה לא נעדר ממנו כמו שנעדר ממשה שנאמר בו בביאור ומים לא שתה וגם באכילה במשה נאמר בהחלט לחם לא אכל ולא נאמר כן באליהו כי לא שלל ממנו האכילה כל אותו הזמן כמו ששללו ממשה אבל אמר וילך בכח האכילה ההיא וענינו אצלי שאליהו היה זקן וחלש לבו נפל בקרבו ואימות מות נפלו עליו וביום הראשון שהלך במדבר ענה הדרך כחו וישאל את נפשו למות ולכן היה בלתי אפשר כפי חלשתו שיתמיד להלוך עוד לרגלו כל כך מהדרך מ' יום ומ' לילה אף על פי שיאכל וישתה ומפני זה הוצרך ית' להאכילו לחם אבירים אותה עוגת רצפים וצפחת מים שהיה לחם מן השמים והמים ממעייני הישועה כי היה זה דבר אלהי לא טבעי להוליד בו אמיץ רב באופן שיעלה אבר כנשרים להתמיד דרכו לאכלו ולסבול ענוי הדרך ועמלו המתחייב לו מפני חולשת זקנתו ותוגותיו וזהו שאמר וילך בכח האכילה ההיא כי לא אמר שלא אכל אחר כן כי אם שקנה מאותו המאכל שנתן לו המלאך כח מופלג בו ירוץ ולא ייעף מה שלא היה עושה אם לא היה אוכל אותו המזון האלהי אע"פ שהיה אוכל המאכל הטבעי הנהוג כי כמה מהאנשי' יאכלו וישתו כמנהגם ולא יוכלו ללכת ברגליהם דרך רב כ"ש הזקנים ומפני זה הודיענו הכתוב שקנה אליהו מאותו מאכל כח ואומץ רב שהלך לרגלו מ' יום ומ' לילה מבלי הפסק וזה לא ישלול היותו אוכל באותו זמן מאכלו הטבעי כמנהגו כי עם היות הליכתו במדבר הנה כבר ימצאו במקומות ממנו מאכל ומים לעוברים ואמנם ירידת הענן והכבוד במשכן שנאמר כמוהו בבית אשר בנה שלמה לא היתה ג"כ מדרגת הנס שוה כי הנה במשה נאמר כי ענן השם על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל ובבית שלמה נזכר הענן אבל לא האש גם כי הענן היה במשכן בתוך המשכן. ועל המשכן מבית ומחוץ כמ"ש וכבוד ה' מלא את המשכן. אמנם בבית שלמה נאמר והענן מלא חת בית ה' אבל לא היה על הבית גם שבמשה נאמר שבהיות הענן מלא את המשכן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי היה משה נכנס לפני ולפנים ושומע את הקול מתוך הענן מה שלא היה כן בבית שבנה שלמה וכן כשתחפש בשאר הנסים שעשו הנביאים דוגמת נסי משה תדע ותשכיל גודל ההפרש שביניהם אבל שאר הנסים שעשו שאר הנביאים שלא עשה משה כבר זכרתי שהיו מפאת הצורך ואם בימי משה לא נצטרכו לו אינו מהבטל שלא יעשה משה אותם ואמנם עליית אליהו בסערה השמים אף שנבין אותה כפשוטה שעלה בגרמי' השמימיים יותר נפלא הוא מה שנאמר במשה שעלה בחייו אל האלהים המניע והבורא את השמים. כ"ש שכבר אז"ל בפ"ק דסוטה שלא עלה אליהו לשמים אלא למטה מעשר וכפי קבלתם ז"ל נשאו רוח סערה והניחו בג"ע אשר בארץ. אמנם משה נגנז בבטן הארץ כמה שנגנז ארון האלהים ושל"ה והמנורה ושאר כלי המקדש שעשה משה ולא גזר השם שישאם רוח סערה אבל נגנזו כמו שנגנז גוף משה: סוף דבר שכאשר תחפש בנסי אדונינו משה תראם שעשה מהם ביסוד הארץ כמכת הכנים. ופתיחת פי האדמה לבלע עדת קרח. ומהם ביסוד המים כדם. וצפרדעים. וקריאת ים סוף. ומהם ביסוד האויר כברד. והחשך. ורוח ים. ורוח קדים עזה. וזולתם. ומהם ביסוד האש כסנה. ועמוד האש. והאש שירדה מן השמים אל המזבח וזולתם. ומהם בדברים המתילדים באויר כעמוד הענן. וכמן. וכברקים. וכקול השופר. ומהם בדוממים כצור חורב. והסלע. ומי מריבה. והלוחות. ומהם שהיו במתכות בנחש הנחשת. ומהם בצומח כסנה איננו אוכל. ומטה אהרן שפרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. ומהם בבעלי חיים אם השח כצפרדעים. והדגה אשר ביאור מתה. ואם במעופף כארבה. וכשליו. ואם בשרצים כנחשים השרפים. שנשכו את העם ואם בהולך על ד' כערוב ויד ה' שהיתה בסוסים ובחמורים ואם במין האדם כמכת בכורות. וטביעת המצרים. ועונש המתאונני' והמתאוים בשר. וצרעת מרים וזולתם ומהם שהיו בכוכבים ובמזלות. כי הנה ביציאת מצרים נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואמרו חז"ל בשמות רבה שמזל טלה לקה. ומהם שהיו בשכלים הנבדלים כי הנה נראה אליו מלאך ה' בלבת אש ועל מעמד הר סיני נאמר ואתא מרבבות קדש. וגם עשה נסים בשכינת האלהים שנראת על הר סיני והשרות השכינה וגם אחרי עון העגל וגם הקב"ה עצמו אם בדברו לישראל פנים אל פנים בהר סיני. ולמשה פעמים רבות ואם שקבר אותו בגיא הנה א"כ כללו נפלאותיו כל מדרגות שנמצאים למיניהם איש לא נעדר. ג"כ בעצמו עשה משה נסים הרבה כהצלתו ממימי היאור ועמידתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה שלש פעמים לחם לא אכל ומים לא שתה וקירון פניו וראייתו הארץ ומיתתו וקבורתו. וזה כלו ממה שיוכיח שכאשר נתעלה אדונינו זה במדרגת נבואתו על כל שאר הנביאים שהיו לפניו ולאחריו ככה נתעלתה ג"כ מדרגתו במעשה הנסים והנפלאות. וצדקו א"כ דברי התורה באמת שאמרה לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל: ובזה נשלם מה שראיתי לבאר מלאכת ה' את פי' ספר אלה הדברים והיתה השלמתו בעיר מנו"פלי אשר במחוז הפולי"א מלכות נא"פולי אשר נסתרתי שם מפני חמת המציק כי יגורתי מפני האף והחמה צרת האויבים הצרפתים הנלחמים בכל הארץ והיה זה ביום כ' לחדש שבט שנת רנ"ו שמים כי עשר ה' מהאלף הששי כפי חשבוננו האמתי מיצירת העולם והתהלה לאל המרומם ע"כ ברכה ותהלה:
