האזינו השמים שאני מתרה בהם בישראל ותהיו עדים בדבר. שההתראה צריכה עדים ויהיה פירש ואדברה שאדבר התראתי בם כאילו אמר ואתר' בה ואמר ותהיו עדים בדבר מפני שלולא זה היה נראה שאמר להם שיאזינו דבריו דרך הפור בעלמא:
שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים. כדכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ לישרא' אמר אבל לשמים ולארץ לא אמר ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו' ואחר כך אמר וכן ותשמע הארץ פירש כמו שפירשתי בשמים שתהיה גם הארץ עד שאני מתרה בהם ומפני שהשמים הם יותר נכבדים מהארץ לא רצה לכללם בדבור אחד לומר האזינו השמים והארץ ואדבר' אלא יחד זה לבדו וזה לבדו ופירושו האזינו אתם השמים מה שאני מתרה בהם וגם הארץ תשמע התראתי וכמוהו שמעו שמים והאזינו ארץ ולא אמר שמעו שמים וארץ:
דשא עטיפת הארץ מכוסה בירק עשב קלח אחד קרוי עשב וכל מין מין לעצמו קרוי עשב. פירש הדשא הוא הכולל מיני עשבים רבים שבם עטיפת הארץ ולבישה וכסויה והעשב הוא כל מין ומין לעצמו וכן כתב בפי' תדשא הארץ דשא לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני שלשון דשא וכו' ואחר זה כתב לשון דשא ארברי"ץ כלן בערבוביא וכל שורש לעצמו נקרא עשב והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין דברו זה נכון שאם כן לשון דשא לא יתרבה ורז"ל אמרו הרכיב שני מיני דשאים מהו והרב עצמו הזכיר דשאים וכבר כתבתי שם שאינ' טענה כלל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאיתא בחולין פ' ראשית הגז:
מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. אמר במקדש מפני שבגבולין אינן צריכים לענות אלא אמן שהוא דבריו בעלמא שמאמין דברי המברך אבל הגדלה והתרוממו' ליכא ואין זה בכלל הבו גדל לאלהינו אבל במקדש שאינן עונין אמן כדתני' בפ' סדר תעניו' ואומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחו' והם עונין אחריו אמן וכן בכל ברכה וברכה בד"א בגבולין אבל במקדש אינו כן לפי שאין עונין אמן במקדש שנ' קומו ברכו את יי' אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך וגו' ואלא במקדש מהו אומר ברוך יי' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שזהו הגדלה והתרוממות לאל הרמוז בפסוק הבו גודל לאלהינו לפיכך כתב רש"י מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו ואחר הברכה שבמקדש דוקא אבל בגבולין לא אבל בספרי שנו ומניין לעונין אמן אחר המברך ת"ל הבו גודל לאלהינו וצ"ע:
הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק כשיביא פורענות לעוברי רצונו לא בשטף הוא מביא אלא תמים פעלו דאל"כ למה כנהו פה בשם צור המור' על רוב תקפו וחזקו ולמה הוצרך לומר שפעולתו תמימה וכי תעלה על דעתך שפעולתו חסרה ושלא כדין:
אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. שפירש אמונה בכל מקום הוא מלשון אמונה שהוא נאמן לשלם שכר הצדיקים לעולם הבא ומפני שהוא מאוחר נופל בו לשון אמונה לומר ששופו לאמן דבריו:
ואין עול אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה. כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו שפירוש משלם לרשעים שכר צדקותם המועטים על פניו דהיינו בעולם הזה כדי להאבידו בעולם הבא בעבור העבירות שעבר בעולם הזה והוצרך לפרש ואין עול בפי' הזה מפני שלא היה צריך לומר שהשם בלתי עושה עול כי לא יעלה זה על הדעת אבל לפי מה שפירש שאף לרשעים משלם שכר זכיותיהם בעולם הזה הוצרך לומר אותו מפני שהיה עולה על הדעת שיעביר זכיותיהם כנגד עברותיהם ולא יתן להם לא שכר זכיותיהם ולא עונש עברותיהם ויעניש אותם על העבירות היתרות שאון זכיות כנגדם לפיכך הוצרך הכתוב לומר שאע"פ שהיה לו להעביר אלו כנגד אלו אינו מעבירם מפני שנראה כמו עול מאחר שאינו נותן לו שכר זכיותיו:
צדיק וישר הוא הכל מצדיקין עליהם את דינו וכך ראוי וישר להם. הוצרך לפרש מלת צדיק מפי הבריות שהכל מצדיקין עליהם את הדין מפני שא"א לומר שהכתוב מעיד על צדקתו ית' כי לא יעלה על הדעת הפך זה וכ"ש אחר מאמר אמונה ואין עול ומפני שפירש מלת צדיק על מה שמצדיקין אותו הוכרח לפרש וישר הוא מה שאומרים ראוי וישר הוא ומפני שיש לטעות במאמר צדיק וישר הוא לתשוב ששניהם תארי' לו יתברך הוכרח לפרש דבריו ואמר שמלת צדיק הוא תואר השם מפי הבריות ומלת וישר הוא המאמר שאומרים עליו הבריות:
שחת לו כתרגומו חבילו להון ולא ליה. פירש שמלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ופירושו שחת לעצמם ולשם לא ולפי לשון הכתוב היה לו לתרגם ליה לא אלא שתרגם אותו לפי הלשון הנהוג אע"פ שאין הפרש בין לו לא ובין לא לו והוסיף מלת להון אחר מלת שחת מפני שלא יתכן לשלול אלא אחר החיוב וצ"ל תחלה שהשחתם היא לעצמם ואח"כ לומר ולא לשם:
בניו מומם בניו היו וההשחת' שהשחיתו היא מומם מומם של בניו היה ולא מום שלו. אמר בניו היו פירוש מתחלה כי לא יתכן שיקראו אחר ששחתו בניו ואמר וההשחתה שהשחיתו היא מומם כי לא יתואר לשם מום רק ההשחתה שהיא בכח מלת שחת לא מלת שחת עצמה שהוא פועל ואומ' מומ' של בניו היה כי מלת בניו דבקה עם שחת כאילו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם אנקלוס חבילו לשון רבים וכאילו אמר שחתו בניו לא לו והיא מומם פירש ולא מום שלו והוא עצמו מה שאמו' למעל' שחת לו לא שכפל העניין במלות שונות כמנהג השירו' והנבוא':
הליי' תגמלו זאת לשון תימה וכי לפניו אתם מעציבם שיש בידו להפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות. כלל בתימ' הזה שני עניינים שיש בידו ליפרע מכם וראוי לירא ממנו ושהטיב לכם כל כך טובות ואין ראוי שתהיו כפוי טובה מפני שהדברים שמוכיחם אחר זה על שגמלו לשם הגמול הרע הזה הם משני העניני' הללו כי ממאמר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך הורה על הוכחת שכחת הטובו' שעשה להם וממאמר זכור ימות עולם וגומר שפירושו זכור מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו מורה על שיש בידו ליפרע מהמכעיסי' לפניו:
ויכוננך אחרי כן בכל מיני בסיס וכן עשה. ויכוננך מלשון כנו שתרגומו בסוסיה ובסיס וכן שניהם מענין אחד רק שבסיס מלשון ארמי וכן מלשון עברי:
דבר אחר לא נתתם לבבכם על שעבר בינו שנות דור ודור להבא שיש בידו להטיב לכם ולהנחילכם ימות המשי' והעולם הבא. אף לפי הפי' הזה צ"ל שהתימ' הוא על שני העניינים יחד על שיש בידו לפרוע מהם ועל הטובות שקבלו ממנו ולא היה להם לגמול רעה תחת טובה כדלעיל רק שלפי הפי' הראשון יהיה מאמר הלא הוא אביך קנך מורה על הטובות שעשה להם ומאמר זכור ימות עולם מורה על שיש בידו ליפרע ממכעיסיו ולפי הפי' הזה יהי מאמר הלא הוא אביך ומאמר זכור ימות עולם שניה' יחד מורים על הטובות רק שהראשון מור' על הטובות שעשה להם והשני מורה על הטובות שעתיד לעשות להם ונשאר מאמר בהנחל עליון גוים שפירושו כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלחן הציפן ושטפן במבול שהיה מורה על שיש בידו לפרוע מהם:
בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמי' למספר בני ישראל כשהפיץ את דור הפלגה היה בידו כו' ולא עשה כן אלא יצב גבולות עמי' קיימם ולא אבדם למספר ב"י בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם ולמספר ע' נפש של ב"י בעבור מספר ב"י הציב גבולות עמי' ע' לשון. תקן בזה שמאמ' יצב גבולות עמים משרת לפניו ולאחריו לפניו בהמרידו את הפלגה לא אבדם אלא יציבם וקיימם ולפ"ז יהיה פי' למספר בני ישראל שעתידין לצאת מהם דהיינו מבני שם ולאחריו הציב גבולות עמים ללשונם למספר ע' נפש שירדו למצרים ונעשו ע' אומות וע' לשונות כמספר בני ישראל:
כי חלק יי' עמו. למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת ומי הוא חלקו עמו ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו הג' באבות המשולש בזכיות כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים. כאילו אמר כי חלק יי' הוא עמו ויעקב שהוא משולש בזכיות כחבל הוא נחלתו ואע"פ שכבר נזכר למעלה שמה שלא אבדם הוא בעבור מספר ב"י העתידין לצאת מבני שם מ"מ עדיין לא פיר' שם מה עניינ' של מספר ב"י עד שינצלו אנשי דור הפלגה מהאבוד בעבורם וכאן פי' הטעם כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו שפירושו מפני שעמו שהוא יעקב ובניו שהוא מספ' בני ישראל הוא חלק יי' ונחלתו ולפיכך פיר' רש"י גבי כי חלק יי' עמו למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניה' אע"פ שממאמר כי חלק יי' עמו לא יובן שהיה כבוש בניהם מפני שמאמר כי חלק יי' עמו הוא טעם למה שכתוב למעלה יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שפירושו בעבור מספר בני ישראל שעתידין לצאת מהם דהיינו שהיה כבוש ביניהם:
ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו נאמני' בארץ המדבר שקבלו תורתו ומלכותו עליהם מה שלא עשו ישמעאל ועשו שנ' וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. מפני שנתן סבת הצלת דור הפלגה מהאבוד ואמר מפני שעתידין לצאת מהם מספר בני ישראל ואח"כ פירש מה עניינם של מספר בני ישראל עד שזכו דור הפלגה להנצל מן האבוד בעבורם ואמר מפני שהם חלק יי' ונחלתו הוצרך להודיע עוד למה זכו אלו להיותם עמו ונחלתו יותר מבני ישמעאל ובני עשו שהם מבני אברהם ויצחק כמו אלו ואמר מפני שמצא את אלו נאמנים לו בארץ המדבר שקבלו תורתו ומלכותו וכן מצאם נאמנים ג"כ בלכתם בתוהו יליל ישימון אחריו של משה ולא אמרו היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון כעניין שנא' לכחך אחרי במדבר בארץ לא זרועה: יסובבנהו שם סבבו. והקיפו בעננים סבבו בדגלים לארבע רוחות סבבו בתחתית ההר כפהו עליו כגיגית יבוננהו שם בתורה ובינה יצרנהו מנחש שרף ועקרב ומן הכנענים כו'. מכאן והלאה חזר לספר הטובות שהטיב להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל ולדע' המתרגם מימצאהו והלאה: יי' בדד יי' לבטח נהגם במדבר פי' שמלת בדד שב אל העם לא אל השם ושמלת ינחנו עתיד תחת עבר ושפירוש ינחנו מעניין הנהגה אבל מה שפי' מלת בדד בטח נ"ל מפני שאין נפקותא במה שהנהיגם בדד ואין אומה אחרת עמם רק מצד שהנהיגם בטח בלתי שום פחד ואימה כאילו היו הולכים בתוך העיר והוציא זה מכח מלת בדד שפירושו שלא היו צריכים שום אומה ללכת בחברתם מרוב בטחונם:
ואין עמו אל נכר לא היה כח לאחד מכל אלהי הגוים להראות כחו עמם ולהלחם עמהם. זהו פי' הבטח כאילו אמר שמה שנהג במדבר בטח ולא פחד פן יקום שום א' מכל אלהי הכותים להראות כחו עמו להלחם עמהם הוא מפני שלא היה כח לשום אחד מכל אלהי הכותים להראית כחו עמו:
ורבותינו דרשוהו על העתיד וכן תרגם אנקלוס ואני אומר דברי תוכחה הן להעיד השמי' והארץ שתהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו לא הראשונות שעשה להם ולא הנולדו' שעתיד לעשות להם כו'. האי ואני אומר דברי תוכחה הן נ"ל שאינו חולק על דבריהם כי מי הגיד לו שגם רז"ל והמתרגם אינם מפרשים אותו דברי תוכחה מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור ויהיה פי' יי' בדד ינחנו על העתיד כמו שפי' הוא שאמר הקב"ה לישראל כדרך שישבתם יתידים בע"ה ולא נהנית' כלום מן האומות כך עתיד אני להושיבכם יחידים לעתיד לבא ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לשלוט בכם כמו שדרשו בספרי ויהיו דברי תוכחה שאמר להם שסופו לבגוד ולא יזכרו לא הראשונות שעשה להם ולא אותן שעתיד לעשות להם לעתיד לבא כמו שכתב רש"י עצמו ולא הנולדים שעתיד לעשות להם א"ת מפני שהעתיד שדרשו רז"ל בפסוק הזה אינו דומה לאותן העתידות שכתב רש"י במאמר ולא הנולדות שעתיד לעשות להם מפני שאותן העתידות אע"פ שאינן נמצאו בזמן משה רבינו בעת שהיה מוכיחן מ"מ בעת הבגידה כבר נעשו כלם בפועל ואלו העתיד הזה שדרשו רז"ל בפסו' הזה אפי' בזמן הבגידה לא נעשו אלא עתידין להעשות ולא תפול תוכחה ממה שעתיד להיות הרי כבר כתוב רש"י בפסו' בינו שנות דור ודור שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והע"ה שאין שום אח' מאלה מהדברי' שנעשו להם אפי' בעת הבגיד' ואפי' הכי הוא מוכיחם מהם אלא הוא ואני אומר דברי תוכחה כו' לפרושו מלתייהו דרז"ל שדרשו קרא דיי' בדד ינחנו על העתיד הוא דבעי ואמר ואני אומר מה שדרשו בפסוק הזה שהוא מדבר על העתיד אין כוונתם שהם דברי נבואה לעתיד אלא שהם דברי תוכחה והוא מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאמר להם שסופן לבגוד ולא יזכרו לא הטובות הראשונות שעשה להם ולא הטובו' שעתיד לעשו' להם לעתיד לבא הרמוזים בפסוק יי בדד ינחנו וגו':
יקניאוהו הבעירו חמתו. שכל לשון קנאה הוא המתחר' לנקום נקמת דבר והוא כמו יכעיסוהו:
לא אלוה כתרגום לית בהון צרוך. וכן שנו בספרי ונ"ל שהוצרכו לפרש כן מפני שא"א לפרשו כמשמעו כי אחריו אלהים לא ידעום ואם היה פירש לא אלוה כמשמעו איך קראו אחר זה אלהים ומפני שמילת בהון צרוך נראה שאילו היה בם שום צורך ושום הניי' לא היה מקפיד הוצרך לפרש שאילו היה בהם צורך לא היתה קנאתו כפולה כמו שהיא עכשיו אבל עכשיו שאין בהם שום צורך ועם כל זה זובחים להם קנאתו גדולה וכפולה וכך שנו בספרי אילו היו עובדים לחמה ולבנה כוכבים ומזלות ודברים שהם להנייה לעולם לא היתה קנאתו כפולה אלא הן עובדין לדברים שאין מטיבין להם אלא מריעין להם מה דרכו של שד נכנס באדם וכופה אותו:
חדשים מקרוב באו אפילו האומות לא היו רגילים בהם ומי שהיה רואה אותם היה אומר זה גלולי יהודי. וכן שנו בספרי כל זמן שא' מן האומות רואה אותו אומר גלילי יהודי זה וכה"א כאשר מצאה ידי לממלכו' האליל וגו' מלמד שירושלם ושומרון מספקות דפוס לכל באי העולם וא"כ האי חדשים מקרוב באו עכ"ל שפירושו חדשים לישראל אבל האומות לא היו רגילין בהם:
לא שערום אבותיכם לא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם דרך שערות אדם לעמוד מחמת יראה. בספרי ויהיה כנוי שערום מהם כמו בני יצאוני יצאו ממני פן תשבענו תשבע ממנו:
ויש לפרש עוד שערום לשון ושעירים ירקדו שם שעירים הם שדים לא עשו אבותיכם שעירים הללו. ויהיה ג"כ פה כנוי שערום מהם רק פירש מהם פה ממין השעירים שהם השדים הנזכרים למעלה ופירש שערום עשו שעירים כמו מאלמים עשו אלומים:
יח תשי תשכח. מגזרת נשיתי טובה ושרשו נשה והיו"ד במקום ה"א למ"ד הפועל ומשפטו תשה ועקרו תנשה:
ורבותינו דרשו כשבא להטיב לכם אתם מכעיסים לפניו ומתישין כחו מלהטיב לכם והוא מגזר' ויתש' יי' ששרשו נתש שהו' קרוב לעניין תשש כחו כנקב' מלשון רז"ל ששרשו תשש:
מה אחריתם מה תעלה בהם באחריתם וכן תרגם אונקלוס מה והא בסופיכון כי המבוקש אינו רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה לא מה יהיה אחריתם רק מפני שסופם הוא מה שיהיה עליהם באחרונה תפס אחריתם במקום מה שיהיה עליהם באחריתם:
דור תהפוכות מהפכין רצונו לכעס. לא מתהפכין כפי המוב' ממלת תהפוכות:
לא אמון בם אין גדולי נכרים. כי פירוש אמון מעניין אומן את הדסה שהוא הגדול והוסיף מלת כנענים כי לולא זה יהיה המובן ממנו שאין גדולין בם כלומר שלא גדלתי' אבל עם תוספת מלת כנענים יהיה המובן ממנו שאין גדולי כנענים בם:
ותיקד בכם עד היסוד. הוסיף מלת בכם בין ותיקד ובין עד שאול תחתית כי לולא זה לא יובן באי זה מקום תהיה היקידה:
ד"א אספה אכלה כמו פן תספה וכליית הרעות עליהם הוא תכלית הרעה כי לא ישארו מהרעות מאומה אלא כלם יכלו עליהם על דרך חצי אכלה בם שכל חצי אזרקם בם:
ושן בהמות מעשה היה כו'. בספרי דאל"כ ושן חיות מיבעי ליה שהם נושכים וממיתי' לא הבהמות אלא רבותא קמ"ל שאף הבהמות יהיו נושכי' וממיתי':
ד"א מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוצו' ומחדרי' אימה על מה שעשו בחדרי חדרים. בספרי כאילו אמר מפני העבירות שעשו בגלוי בחוצות ירושלם ובשווקיה תשכלם החרב ומפני העבירות שעשו בסתר בחדרי חדריהם תשכלם האימה שלבם נוקפם עליהם והם מתים מאליהם:
ויש פותרין אותו. כתרגומו יחול רוגזו עליהון ולא יתכן שא"כ היה לו לכחוב אאפאיה' אחת לשמוש ואחת ליסוד והאל"ף התיכונה אינה ראויה בי כלל. פירש יש פותרין אותו כפי הנגלה מלשון התרגום שהנגלה ממנו הוא שיהיה אפאיהם מלשון אף ושתהיה האל"ף הראשונה לשון המדבר כאילו אמ' אשי' אפי עליהם או בהם וזה לא יתכן שא"כ היה לו למכתב בשני אלפי"ן אאפאיהם כמו ואאלפך חכמה הראשון לשון המדבר והשני פ"א הפועל של אף ועוד שהאל"ף התיכונה אין לה עניין כלל והיה לו לכתוב אמרתי אפאיהם אבל אנקלוס לא כיון בזה מה שהבינן הפותרין את דבריו אבל כונת המתרגם בזה היא ע"פ לשון הבריתא של ספרי ששנו אמרתי אפאיהם אמרתי באפי איה הם שהמכוון מזה הוה שיחול רוגזו עליהם שיהיו כאילו אינם עד שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:
לולי כעס אויב אגור אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית. כי המלה הזאת מורכב מן לו שעניינו אם ומן לא ואע"פ שפה כתיב ביו"ד הוא לפי שהמלה נקראת בצר"י וכ"כ הרד"ק בשורש לול והוסיף שתי מלות עליהם להשחית כי לולא מלת עליהם לא ידענו כעס האויב על מי הוא אגור ומוכן להשחית לא יתכן לומר ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת מאחר שכעס האויב אגור בתוכו ולא פעל שום השחתה בפועל:
ואם יוכל להם וישחית יתלה הגדולה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדול' בי. הוסיף ואם יוכל להם וישחיתם כי בזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת כי אע"פ שכעס האויב אגור עליהם להשחי' אם לא יוכלו להשחיתם לא יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת:
שאילו היו חכמים ישכילו כל זאת כו'. הוסיף שי"ן על מלת לו גם פי' מלת חכמו שהוא פועל עבר במקום חכמו שהוא שם מפני שמאמר לו חכמו אינו התחלת מאמר רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה ואמ' והראיה על שהוא כן שאילו היו חכמים שהוא הפך אובד עצות ישכילו זאת איכה ירדוף וגו':
יבינו לאחרית' יתנו לב לההבונן לסוף פורענותם של ישראל. לא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף אחד אלף הוא פי' מלת זאת ומלת אחרית':
איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל. לא אחד מישראל אלף ממנו כי זה הפך ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ששם ברכה ופה קללה ולכן אמר אחריו אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגיר' ופי' הסגירם מסרם בידינו כדלקמיה:
כי לא כצורנו צורם כל זה היה להם לאויבים להתבונן שהיה להם אויבים לומר לעצמם אחר שאין האלהות שלנו כמו האלוה של ישראל שכלנו מודים שאין צור כצורם של ישראל ועם כל זה אנחנו פלילים על ישראל הפך מה שהיה ראוי שיהיו הם פלילים עלינו זאת ראיה גמורה שצורם מכרם והסגירם ומסר' בידינו על רוב עונם ואע"פ שלשון כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים מורה שהם דברי ישראל על האויבים אין חשש כי הכתוב מדבר מה שישראל אומרים בעבור האויבים שהיה להם לחשוב שאחר שלא כצורנו צורם שהכל מודים בו אפי' האויבים והיה ראוי שנהיה אנחנו פלילים עליהם ועכשיו אדרבה אויבינו פלילים עלינו זאת ראיה שהשם מסרנו בידם והמכוון משניה' אחד הוא ולכן פעם ידבר בלשון האויבים לישראל כמו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם ופעם ידבר בלשון ישראל על האויבי' כמו כי לא כצורינו צורם ואויבנו פלילים:
אשכלות מרורות למו משק' מר ראוי להם לפי מעשיה' פורענות. כאילו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבמו ענבי רוש לכן אשכלות מרורות ראוי להם:
הלא הוא פרי גפנם ותבוא' שדמותם כמוס עמדי פי' כנוי הוא ומלת כמוס שב אל פרי גפנם מרומז במלת גפנם ואל תבוא' שדמותם הרמוז במלת משדמות עמורה ואע"פ שהתבואה היא לשון נקבה ולא תפול עליה לא מלת הוא ולא מלת כמוס המורים על הזכר מ"מ מאחר שפי' גפנם הוא פרי בלשון זכר אמר הוא בלשון זכר אע"פ שפירוש שדמות היא התבואה שהוא בלשון נקבה:
לי נק' ושל עמי נכון ומזומן פורענות נקם וישלם להם כמעשיה' הנקם ישלם להם גמולם. פי' מלת לי עמי מפני שאין מלת לי נופלת רק על המקבל דבר מזולתו לא על מי שהדבר הוא משלו ומכחו ומה שהוסיף לומר נכון ומזומן הוא מפני שאין פורענות הנקמת עומדת בפועל עמו רק שהוא נכון ומזומן להעשות גם הוסיף מלת פורענות ואמר פרענות נקם מפני שגמולם אינה הנקמה עצמה אלא הפורענות המתחייב' ממנה ואמר וישלם להם פי' הנקם כמ"ש אחר זה מיד הנקם ישלם להם ויהיה ושלם כמו ושלם אותו בראשו שפירושו וישלם ואמר גמולם ולמעלה מזה אמר כמעשיהם מפני שמלת וישלם שהיא מעניין תשלומין אינה נופלת רק על הגמול כי פועל אדם ישלם לו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו:
ויש מפרשים וישלם שם דבר כמו ושלם והוא מגזרת והדבר אין בהם כמו והדבור. ופירושו לי הנקם והשלם שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם:
ואימתי אשלם להם לעת תמוט רגלם כשתתום זכות הבית שהם סמוכים עליו. פי' האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודיה קאי ונא על נקם כי פורענת הנקמה לעולם הוא מוכן ומזומן עמו מעת שהשחיתו לפניו אבל תשלום הפורענות בהם לא יהיה אלא לעת תמוט רגלם שאז אין להם רגלים להסמך עליהם דהיינו אחר תום זכו' אבות:
כי קרוב יום אידם כשארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזומן לפני להביאו ע"י שלוחין הרב'. פי' האי קרוב דהכא איננו זמניו דא"כ מעיקרא כתיב לעת תמוט רגלם דמשמע שאין לו גבול מוגבל והדר כתיב כי קרוב יום אידם ועוד שהם עדיין לא השחיתו ואיך יאמר מעתה כי קרוב יום אידם שהוא אחר ההשחתה רק פירושו מעניין קלות שהוא קל ומזומן לפניו לעשותו כשירצה ומפני שהקרוב הזמניי והמקומיי הוא קל ההגע' אליו נקרא הדבר הקל ומזומן קרוב:
כי ידין יי' עמו כשישפוט אותן בייסורין. כאילו אמר כשייסר יי' עמו בייסורין האמורים למעלה כמו כי בם ידין עמים שפירושו ייסר לא מענין דין ומשפט דא"כ מהו זה שכתוב אחריו ועל עבדיו יתנחם וכי מפני שדן דיניה' יחזור ויתנחם לרחם עליהם אבל אם נפרש מלת ידין מענין יסורין אז יתכן לומר שאחר שייסר אותם יחזור וירחם עליהם:
ועל עבדיו יתנחם ויתנחם הקב"ה על עבדיו. הוצרך להפך מפני שאחר הייסורין היא הנחמה ואח"כ להודיע שהיא על עבדיו ועוד שמלת על אינ' נופלת אחר הייסורין רק מלת את כי ידין יי' את עמו ואת עבדיו ומלת על נופלת אחר הנחמה ויתנחם על עבדיו שפירושו לשוב ולרחם עליהם אבל מה שהוסיף מלת הקב"ה על מלת יתנחם לא ידעתי למה כי היה די יי' הכתוב על כי ידין ושמא י"ל שמפני שחזר וכתב ועל עבדיו אחר מלת עמו הכתוב לעיל ולא הספיק לו עם מלת עמו יחוייב ג"כ שיכפול השם ויכתוב אותו שנית כאילו אמר כי ידין יי' עמו ויתנחם הקב"ה על עבדיו:
כשיראה כי אזלת יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב. עצור נושע ע"י עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא ועזוב מוחזק כמו ויעזבו את ירושלם איך לא עוזבה עיר תהלה ואמר הקב"ה עליה' אי אלהימו עבודת כוכבים שעבדו. הנה תקן כמה עניינים שפי' כי יראה כשיראה ומלת כי פה כמו כי תבאו אל הארץ כשתבאו ושפי' אזלת הולכ' כמו הלחם אזל מכלינו ושמלת יד שבה אל האויב ואם נא נזכר פה ולא אל עמו הנזכר לעיל ושהוסיף מלת עליהם אחר מלת יד להודיע שחוזק יד האויב הולכת עליה' פי' על עמו ועבדיו הנז' לעיל ושפי' אפס תם כמו כי אפס כסף ושפי' עצור מקיבץ ומכונס ע"י המושל שהו' העוצר ושפירוש ועזוב מוחזק כמו איך לא עוזבה עיר תהלה ושהוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם אינה נופל רק בהם שפירושו תם בהם הייתם עצורים ועזובים גם הוסיף מלת הקב"ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומו' אי אלהימו הוא הקב"ה גם הוסיף מלת עליהם אחר ואמר להודיע שכנוי אלהימו שב על מלת עליהם המורה על עמו ועל עבדיו הנזכרים לעיל ויהיה פירוש המקראות הללו כאילו אמר שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן ייסורין האמורין למעלה ויחזור ויתנחם לרחם עליה' כשיראה שיד האויב הולכ' ומתחזקת עליהם ותם בהם עצירת העוצר מלעוצרם וחוזק המחזיק אותם להיותם בלתי שוטר ומושל יאמר עליהם איה העבודת כוכבים שלכם שהייח' בוטחים ונשענים בהם יקומו ויעזרו אתכם ויהיו לכם למגן וצנה לכן ראוי לכם מעתה להבין מכל הפורענות הללו שהבאתי עליכם ולא יהיה לכם שום מושיע מכל אותן אלוהות שהייתם בוטחים בהם ושלא היה שום אחד מהם מוחה בידי מכל מה שעשיתי שאני אני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין אלהים עמדי פי' עומד כנגדי ולא להציל הפושעים בי מידי ואחר זה התחיל לספר הנקמות שעתיד להנקם מהאוייבי' ושכבר נשבע חי אנכי לעולם אם אשנן את להב חרבי ואם תאחז במשפט ידי פי' אם אניח מדת רחמים באובים שהרעו לישראל אשר אני קצפתי על ישראל מעט והם עזרו לרעה כו' עד סוף הענין צ"ל שהוי"ו של ואמר אי אלהימו כוי"ו ושמר יי' אלהיך לך את הברית ואת החסד שפירושו ושמר לך הבטחתו כמו שפרש"י שם אע"פ שהרב לא פירש פה כלום אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחת מארבע לשונו' של כי אי דילמא אלא דהא:
כי ידין יי' עמו בלשון זה משמש בלשון דהא ואין ידין לשון יסורי' אלא לשון כי יריב את ריב מיד עושקיהם. מפני שבין לפי' רש"י בין לפי' ר' יהודה קרא דלי נקם ושלם עד וחש עתידות למו כלפי ישר' הוא ולא יתכן לפרש כי יריב את ריבם הלא מלשון יסורין ויחוייב בהכרח שיהיה תחלת מאמר לא נתינת טעם על לי נקם ושלם ושוב לא יתכן שיתפרש מלת כי בלשון דהא אלא בלשון כאשר כמו כי תבאו אל הארץ כדלעיל אבל לפי' רבי נחמיה שפירש קרא דלי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים מצינן לפרושי קרא דכי ידין יי' עמו כי יריב את ריבם ויהיה פי' כי מלשון דהא ופירושו למה אמר לי נקם ושלם לעבודת כוכבים מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם:
ואמר אי אלהימו האויב יאמר אי אלהימו של ישראל כמו שאמר טיטוס הרשע כו'. ופי' אשר חלב זבחימו יאכלו אמר בספרי טיטוס אמר בעד ישראל הללו משה הפכן ואמר להם בנו מזבח והעלו עליו עולות והסיכו לכם נסכים כענין שנ' את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אבל ר' יהודה טען על ר' נחמיה על זה יקום ויעזורכם אין כתיב כאן אלא יקומו ויעזרוכם התעו אותי אלהים ויהיה גם כמוהו:
ראו עתה כי אני אני הוא אז יגלה ישועתו כו'. הוצרך לפרש פה המקרא הזה על דעת ר' נחמיה בתוספ' אז יגלה ישועתו מה שלא עשה כן בפירושו הוא מפני שלפי מה שפי' ואמר הקב"ה לישראל איה העבודות כוכבים שעבדתה יתחייב שיהיה פי' ראו לכן ראו והבינו מזה כי אני אני הוא שבידי להמית ולהחיות ולא כאותן עבודת כוכבים שעבדתם אבל לדעת רבי נחמיה שפי' ואמר האויב אי אלהימו של ישראל לא יתכן לומר ראו והבינו כי אני אני הוא שבידי להמית ולהחיות אלא כשיוסיף אז יגלה ישועתו שפירושו שאז תתהפך מחשבת האויב ממה שהיתה טרם הגלות ישועת יי' והה"נ אליבא דר' יהודה אלא שמפני שלא פי' קרא דואמר אי אלהימו אלא אליבא דר' נחמיה ולפי פירושו ואליבא דר' לא פירוש כלום לא הוצרך לפר' ג"כ קרא דראו עתה כי אני אני הוא מכיון דהא בהא תליא אבל שלא פי' כלום בקרא דואמר אי אלהימו אליבא דר' יהודה שמא י"ל מפני שפי' ר' יהודה במקרא הזה אינו לא כדברי רש"י ולא כדברי רבי נחמיה והפירושים של שאר המקראות הם או כדברי רש"י או כדברי רבי נחמיה לפיכך לא רצה להזכירו כלל:
כי אשא אל שמים ידי כי בחרון אפי' אשא ידי אל עצמי בשבועה. אמר כי בחרון אפי אשבע מפני שהשבועה בכל מקום אינה אלא כדי לקיים הבטחתו ואחר שאין כאן שום הבטחה אין כאן מקום לשבועה לפיכך הוצרך לומר שאע"פ שאין כאן שום הבטח' מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא ינחם מזה הוצרך להשבע שינקם ממנו ואמר אשא ידי לעצמי בשבועה במקום אשא אל שמים ידי מפני שאחריו כתיב ואמרתי חי אנכי לעולם שההבועה היתה על עצמו ולא על השמים ועל כרחך לפרש שכי אשא אל שמי' ידי הוא כאילו אמר כי אשא אל עצמי ידי וקרא עצמו שמי' מפני שהוא כסאו כמו שנא' השמים כסאי ואומר אתה יי' לעולם תשב כסאך לדור ודור דלא שייך הכא לומר שנשבע אל עצמו ותופש השמים בידו כנשבע וחפץ בידו מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא מפני שע"י המצוה שנוטל בידי מוסיף כונה ויראה בשבועות ואין זה נוחל בשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה שפירושו ידו של הב"ה הורמ' להשבע בכסאו כדפי' רש"י שם דהתם לא כתיב בתריה לשון מורה על שבועה כמו שכתוב פה:
ואמרתי חי אנכי לשון שבועה. כאילו אמר בחי עצמותי לא שהוא מודיע חי וקיים לעולם:
כי אשא אל שמים ידי כמו כי נשאתי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים כו'. הוצרך לפרש פה מלת אשא עתיד תחת עבר והעבר במקום הווה ואמר תמיד אני משרה מפני שמפירושו שפי' לי נקם ושלם כלפי ישר' ואם שנותי ררק חרבי וגו' עד אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם היא הנקמה שינקום מהאויב יחוייב בהכרח שיפרש כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לשון שבועה שנשבע שינקום מהאויב אבל לפי דעת ר' נחמיה שיפרש לי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים שינקם מהם אין טעם לחזור עוד לומר שנשבע שינקום מהם לפיכך הוכרח לפרש כי אשא אל שמים ידי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים ויש לי יכולת וגבורה ליפרע מהם מיד ולא להמתין לעת תמוט רגלם ומפני שמלת אשא מורה על העתיד והשרות שכינתי בשמים כבר היה לעולמים הוצרך להעתיקו מהעתיד ואמר נשאתי שפירושו מקדם קדמתה ומפני שהשרות שכינתו שם נמשך תמיד הוכרח לומר תמיד אני משרה שכינתי שם ויחייב מזה שיהיה ואמרתי חי אנכי לעולם דבק עם מאמר כי אשא כו' כלומר מאחר שאני משרה שכינתי בשמים יש לי כח וגבורה להפרע מהר מיד ולא לעת תמוט רגלם אבל אמרתי אין לי למהר פורענותם מאחר שחי אנכי לעולם ויש לי ליפרע מהם כשארצה בין בחייהם בין לאחר מיתתן ויהיה וי"ו אמרתי כוי"ו ואחלצה צוררי ריקם:
אם שנותי ברק חרבי אם אשנן את להב חרבי למען היות להברק. פי' אם אחדד הברזל של חרבי שהשנון בכ"מ ל' חדוד הוא כמו חצי גבור שנונים ולהב החרב הוא ברזל החרב כמו הנצב על הלהב להבת חניתו ונקרא כן שהחרב בהתלהטו דומה ללהב בהתלהטו ופי' ברק למען היות לה ברק כאילו אמר אם שנותי לברק חרבי שפירושו למען היות לה ברק שהברזל אחר השנון יתחדש לו כדמות ברק מבריק גם פירש שנותי אשנן מפני שמלת שנותי עקור והיא משרתת לכל מיני הפעלים ומלת אשנן מורה על העתיד המדבר בעדו לבדו:
ותאחז במשפט ידי להניח מדת רחמי באויבי כו'. ותאחז ידי במדת המשפט להחזיק בה כדי לנקום נקמתי מאויבי ולהניח מדת הרחמים פי' שלא אשתמש בה עמהם ומאמר באויבי דבק עם ותאחז במשפט ידי לא עם להניח מדת רחמים הסמוך לו ויהיה פי' המקראות כן נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג היוצאים למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה ואל יקשה עליך מאמרו שאשנן במקום אם אשנן כי מצאנו עד אם דברתי דברי עד שאדבר דברי ורבים כן וכן כתב בסוף הפרשה אם שנותי הרבה אם יש שאינם תלויים שאשנן ברק חרבי כמו שפירשתי למעלה:
והמשפט הזה לשון פורענות הוא. ולא מלשון דין ומשפט כמשמעו מפני שמלת ותאחז לפי דעת רז"ל דבקה עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב"ה כדכתיב ויצא כברק חצו וכיון שכן לא שייך הכא לשון דין ומשפט אלא לשון פורענות שפירושו ותאחז ידי ברק חרבו שהוא חצו בעת שזורקו על אויביו כדי להביא הפורענות עליהם:
אשכיר חצי מדם חלל ושביה זאת תהיה להם מעון חללי דם ישראל השבוי ששבו מהם. פי' זאת הפורענו' שאמרתי שאשכיר חצי מדמו ושחרב' תאכל מבשרו הוא מפני עון החלל לא בעבור של חללי דם שהרגו מישר' ומפני השביה ששבו מהם ופי' מדם חלל כמו הפוך ואמר מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם ומ"ש למעלה אשכיר חצי מדמן אין מדמן פי' של מדם חלל רק הוא פי' של מדם שבראש הפסוק והוא דרך משל שהשכרות של חציו לא תגיע רק מרוב שתיית דם האויב כאילו החצים הנזרקים על האויב שותים מדמו כל כך עד שמשתכרים:
מראש פרעות אויב מפשע תחלת פרצו' האויב כשהב"ה נפרע מן שונאי ד' פוקד עליה' עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו. הוסיף מלת מפשע קודם מלת מראש מפני שמאמר מראש פרעות אויב דבק עם מדם חלל ושביה שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה כמו שכתוב למעלה ויחוייב מזה שיפורש גם מאמר מראש פרעות אויב מפשע ראש פרעות אויב כחבריו ויהיה פירושו ומפשע תחלת פרצות האויב כי פי' פרעות פרצות ומפני שתחלת הפרצות שפרצו האויבים היו מימי אבותיהם של האויבי' הללו למדו מכאן שכשהב"ה נפרע מהם פוקד עליה' עונם ועונות אבותיהם:
ונקם ישיב לצריו על הגזל ועל החמס. לא על שפיכות דמם כי כבר אמור למעלה כי דם עבדיו יקום.
וכפר אדמתו עמו ויפייס אדמתו עמו על הצרות שעברו עליה' ושעשה להם האויב. שפי' אדמתו עמו אדמתו שהוא עמו כאילו אמר וכפר עמו והוא דבק עם נקם ישיב לצריו ופירושו שעם הנקמה שישיב לצריו יפייס את עמו כי יקבלו עם זה תנחומין על כל הצרות שעברו עליהם מן האויב:
ר' יהודה דורשו כלפי ישראל עד הכל כמו שפירשתי עד תכלי'. משמע שאין הפרש בין פירושו לפרש"י אלא בפסוק כי גוי אובד עצות המה שרש"י פי' אותו על שונאי ה' ור' יהודה דורשו על ישראל אבל בשאר הפרשה כלה שוים הם שכלה כלפי ישראל היא ואע"פ שהם מתחלפים בפי' כי מגפן סדום גפנם שרש"י פי' שהוא מוסב למעלה גבי אמרתי אפאיהם ואמר כלפי שמעשיה' מעשה סדום ועמורה ור' יהודה דורש וכי מגפנה של סדום אתם או ממטעה של עמור' והלא אין אתם אלא ממטע קדוש מ"מ שניהם שוים שהוא כלפי ישראל אבל גבי אי אלהימו שרש"י פי' ואמר הקב"ה לישראל איה העבודת כוכבים שלכם שהייתם בטוחים בם להגין עליכם מן הרעה יקומו ויעזרוכם וגו' ורבי יהודה דורש שיאמרו ישראל לעובדי כוכבים היכן איפטיקין וכומרים שלכם כו' דמשמע דאי אלהימו לרש"י ז"ל הוא כלפי ישראל ולרבי יהודה הוא כלפי העובדי כוכבים י"ל שמה שכתב רש"י ז"ל שדברי ר' יהודה הם כפירושו ממש עד תכלית חוץ מפסוק כי גוי אובד עצות המה אינו אלא על פי' ואמר שרש"י ורבי יהודה סובר שאין ואמר דברי העובדי כוכבים כרבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו אבל לא על אי אלהימו דא"כ מאי ר' יהודה דרשו כלפי ישראל דקאמר הא כלפי העובדי כוכבים הוא וכן לרבי נחמיה מאי כלפי העובדי כוכבים דקאמר אלא שאעפ"כ אין דברי רש"י שוים לדברי רבי יהודה שהרי רש"י פי' ואמר הקב"ה ורבי יהודה פי' ואמר ישראל.
ור' נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אובד עצות המה כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים. שבזה אין הפרש בין פירושו לפי' רש"י ששניהם פירשו המקרא הזה כלפי העובדי כוכבים ור' יהודה כלפי ישראל אבל והלאה מכאן הם מתחלפי' שרש"י ור' יהודה פירשו כל הפרשה כלפי ישראל ור' נחמיה כלפי העובדי כוכבים כמו שמפורש והולך:
הוא והושע בן נון שבת של דיוזגי היתה נטלה רשות מזה ונתנה לזה. פירש דיוזגי שנים כי בלשון יון דיו שני' וזוג ג"כ שנים וכפל הענין בשתי לשונות ופירושו שבת שהיו בה שתי רשויות רשות משה ורשות יהושע נטלה ממשה ונתנה ליהושע וכן פי' בעל הערוך:
ולמה קורהו כאן הושע לומר שלא זחה דעתו עליו אע"פ שנתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר בתחלתו. אבל בספרי שנו בלשון אחר הוא והושע בן נון למה אני צריך והלא כבר נאמר ויקרא משה להושע בן נון מת"ל הוא והושע להודיעך צדקו של יהושע שומע אני שצפתה דעתו עליו משנתמנה ברשות ת"ל הוא והושע הושע בצדקו אע"פ שנתמנה פרנס על הצבור:
כאשר מת אהרן אתיך באותה מיתה שראית וחמדת בה. בספרי דאל"כ כאשר מת אהרן אחיך למה לי:
על אשר מריתם את פי גרמת' למרות פי על אשר לא קדשת' גרמת' לי שלא אתקדש כו'. בספרי פי' אתם גרמת' לעם שיהיו ממרים את פי ושלא אתקדש בפניהם שאילו קיימתם מה שצויתי לכם ודברתם אל הסלע נתן מימיו בלא הכאה והיה מתקדש שם שמים יותר שהיו ישר' אומרים ומה סלע זה כו' מקיים מצות בוראו אנו על אחת כמה וכמה ושוב לא היו ממרים את פי לא שמשה ואהרן מעלו ומרו ולא קדשו אלא מפני שהם גרמו זה קראם הכתוב מועלים וממרים ובלתי מקדשים:
כי מנגד מרחוק. שאין הנגד הזה מורה על פיאה מיוחדת עד שיפרוש מלשון כמו שכתב רש"י בפרשת יתרו נגד ההר כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח כי פי' מנגד תראה את הארץ אין הכוונה בו להורות על פיאה מיוחדת שהרי אחריו כתיב ושמה לא תבא שהוא סבה לראייתו מרחוק לא להיותו רואה אותה מפאת מזרח ולא משאר פיאות וכבר הארכתי בזה בפרשת יתרו ע"ש ומ"ש אחר זה כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך כי שמה לא תבא וידעתי כי חביבה היא לך על כן אני אומר לך עלה וראה לפ' קרא דושמה לא תבא שהוא שב למעלה בפסוק עלה אל הר העברים וראה את ארץ כנען ויהיה הוי"ו הזה של ושמה לא תבא במקום כי כאילו אמר כי שמה לא תבא ופירושו ולכן עלה וראה מאחר שהוא חביבה לך שאילו היה דבק עם כי מנגד תראה שפירושו מרחוק למה לי ושמה לא תבא פשיטא שמאחר שלא הרשהו לראות את הארץ אלא מרחוק מבואר ששמה לא יבא אלא עכ"ל שפירוש ושמה לא תבא דבק עם עלה וראה דלעיל ופירושו שאם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך כי שמה לא תבא אבל לא ידעתי אנה מצא וי"ו במקום כי:
