וירשתה וישבתה בה מגיד שלא נתחייבו בבכורי' עד שכבשו וחלקו. בפ"ק דקדושין וא"ת למה לי קרא תיפוק לי ממלך דכתי' ביה כי תבא אל הארץ וגו' וירשת' וישב' בה ואמרת אשימ' עלי מלך ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתור' סתם ופרט לך הכתו' באח' מהן לאח' ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה כבר תרצו בגמרא דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב בכורים ה"א בכורים דקא מתהני בהו לאלתר פי' ינהגו בם מיד קודם כבוש וחלוק ואי כתב מלך ה"א מלך דדרכו לכבוש ישימו עליה' לאלתר שיצא לפניהם לפיכך הוצרכו שניה' וילפו מנייהו כל שאר ביאות שבתורה ואע"פ שהם שני כתובים הבאי' כאח' מכיון דמצרך צריכי ומחלה דכתיב בה ביאה וכ"ע מודו דנתחייבו בה מיד דשאני תלה ששנה בה הכתו' וכתב בבואכם ולא כי תבאו ותניא משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנ' בהן כי תבאו וכאן נאמר בבואכם לומר שנתחייבו בה מיד:
מראשית ולא כל ראשית אין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז' המינין בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן משבעת המינין אף כאן כו'. ויש נוסחאות שכתוב בהן שאין כל הפירות בשי"ן דמשמע שזהו היוצא מראשית ולא כל ראשית וא"כ יהיה פי' שאין ראשית של כל מין ומין ממיני הפירות חייבין בבכורים אלא מקצתן בלבד ומפני שלא נודעו אי זה ראשיות חייבין ואי זה ראשיות פטורין באה הג"ש דארץ ארץ להודיע שהראשיות שהן חייבין הן הז' מינין בלבד ושאר הראשיות פטורין וקשה דא"כ למה לי קרא דמראשית ולא כל ראשית תיפוק לי מג"ש דארץ ארץ שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז' המינים בלבד ועוד מ"ש הכא דדרשי מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יהו כל הראשיות של כל האילנות חיבין בבכורים אלא מקצתן בלבד ומ"ש גבי תלה דדרשי מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יעשה כל עיסתו תלה הכא נמי נימא למעט שלא יעשה כל הראשית בכורים אבל אם תהיה הנוסחא אין כל הפירות ויהיה פירוש מראשית ולא כל ראשית שאין כל הראשית בכורים אלא מקצתו בלבד דומיא דמראשית עריסותיכם שדרשו בו מראשית ולא כל ראשית מכאן אמרו העושה כל עיסתו תלה וכל גרנו תרומ' אין בדבריו כלום וכמו ששנו בספרי מראשית אפי' אשכול א' ואפילו גרגיר אחד ומה שאמר אחר זה אין כל הפירות חייבין בבכורים הוא עניין אח' לעצמו שבא להודיע שאין כל מיני הפירות חייבים בבכורים אלא ז' המינים בלבד ומפיק לה מג"ש דארץ ארץ תו לא קשיא ולא מידי אך קשה שבספרי שנו בהדיא יכול כל פירות האילן יהו חייבין בבכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית ועדיין איני יודע אי זה מהן פטורין ואי זה מהן חייבין הריני דן נאמר הכא בכורי צבור והכא בכורי יחיד מה בכורי צבור מז' המינים אף בכורי יחיד מז' המינים ומשמע שהנוסחא שכתוב בה שאין כל הפירות בשי"ן היא הנוסחא האמתית וקשו כל הני קושיתא דלעיל ושמא יש לומר דהכי פירוש יכול כל פירות של ראשית האילן האחד יהו חייבין בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית שפירושו מקצת פירותיו של ראשית ולא כל פירותיו אחר כך התחיל עניין אתר ואמר ועדיין לא למדנו מכאן אלא שלא יהו כל פירותיו של ראשית בכורים אבל לא ידענו מזה אם נוהגי' הבכורים בכל מיני האילנות או בקצתן לבד ואם נוהגין בקצתן אי זה מהן חייבין ואי זה מהן פטורי' אלא שקצר בלשונו ולא אמר אלא אי זה מהן חייבין ואי זה מהן פטורין ומינה שאין הבכורי' נוהגי' בכל מיני האילנו' אלא בקצתן אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שכת' בפי' המשנה בפ"ק דמסכת בכורי' גבי אין מביאין בכורים חוץ מז' המינים אמר הש"י בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה ואמרו חכמים מראשית ולא כל ראשית אין אתה מביא אלא מז' המינים האמורי' בשבח הארץ והם המנויים בפסוק ארץ חטה ושעורה משמע שמראשית ולא כל ראשית הוציאו שאין כל הפירות חייבין בבכורי' כו' וזה מסכים עם הנוסחא שכתוב בה שאין כל הפירות בשי"ן ושפי' מה ששנו בספרי יכול כל פירות האילן יהו חייבין בבכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית הוא יכול כל פירות האילנות יהו חייבין בבכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית אם כן הקושיות הראשונות עדיין במקומן עומדת וראיתי לקצת מפרשים שכתבו בשם ר"ת מאורליינ"ש דאי לאו קרא דמראשית ולא כל ראשית ה"א שצריך להביא בכורים מכל שבעת המינין קמ"ל מראשית ולא כל ראשית לומר שאינו צריך להביא אלא ממין אחד מהם בלבד אי זהו מהם אשר יבוכר תחלה ואני לא מצאתיו ואיני מאמין שיצא זה מפיו שהרי כל השבע' מינין תייבין בבכורים וצריך כל מין כלי בפני עצמו ואם הביאן בכלי אחד צריך שנא לערבם אלא שיניח שעורים מלמטה וחטין מלמעלה וזתים על גביהן ותמרים על גביהן ורימונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל ויהיה דבר אחד מפסיק בין כל מין ומין ומקיף התאנים באשכלות ענבים מבחוץ כדתניא בתוספתא דמסכת בכורים:
זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. לא זית שעושה שמן כי כל זית עושה שמן הוא:
ודבש הוא דבש תמרים. לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וגו' בשבח פירות ארץ ישראל קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ומשני שלמד מהג"ש דארץ ארץ שהפירות החייבין בבכורים הם שבעה ומקרא דזית שמן שפירושו זית ושמן דאל"כ יהיה פירושו זית עושה שמן וזה לא יתכן שכל זית עושה שמן הוא ויהיו הפירות ח' הוכרח לפרש שפירוש זית שמן הוא זית שבתוכו שמן ונקרא זית אגורי מפני ששמנו אגור בתוכו והפירות הן שבעה לא ח' ולכן פירש אותו כאן אף על פי שאין כאן מקומו גם באר הדבש שהוא דבש תמרים והן שבעה ולא דבש דבורים והן ששה אף על פי שאין כאן מקומו לזאת הסבה בעינה:
מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זה בכורי'. וכן שנינו בפרק שלישי דמסכת בכורים פירו' אע"פ שכשהן באילנותיהן מחוברין עדיין הן פגין ולא נתבשלו כל צרכן ואין שם פרי עליהם אם קרא להם שם אינו צריך לקרא עליהם שם אחר שנתלשו ואם לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם הרי זה מפרישים אחר שנתלשו וקורא להן שם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' המשנה שבשעת ההבאה בלבד יצטרך שיהיה פרי אבל בשעת ההפרשה אפי' הן פגין כלומר שאינן מבושלין ולפיכך אמרו שאם קרא להם שם והן פגין באילנותיהן אינו צריך לקרות להן שם אחר לקיטתן וגמר בשולם ומלת ראשית הוא דדייק לה ראשי' הפרי אף על פי שאינו פרי ומתחלה פירש המ"ם של מראשית מקצתו ולא כלו ואחר כך פירש מלת ראשית ראשית הפרי אף על פי שאינו פרי שלם כל צרכו:
אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא. בשילהי פרק שני דראש השנה גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם והביאו המקרא הזה אל תאמר מה היה שהימים הראשוני' היו טובי' מאלה ולכך יש לשמוע לראשוני' יותר מן האחרונים אל תאמר כן דאין לך אלא שופט שבימיך דאל"כ אשר יהיה בימי' ההם למה לי וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך והרמב"ן ז"ל כתב ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אעפ"י שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים לא יביאם אלא לכהן שבימיו ואני שמעתי ולא אבין כי מה הפרש יש בין השופט בדינין ובין הכהן בהקרבת הבכורים כמו שיש לו למי שמביא דינו לפני השופט לומר אחר שאין השופט הזה גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם איני רוצה להביא דינו לפניו וכל שכן לפני השופטים האחרים אשר הם למטה ממנו ואין לטעון אבל למי יביאם אלא לשופט שבימיו ככה יש למי שמביא בכוריו לפני הכהן לומר אחר שאין הכהן הזה צדיק וחסיד כמו הכהנים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם איני רוצה להביא בכורים לפניו שאינו אלא כדי להדרו או כדי לקבל ברכתו וכל שכן לשאר כהנים שהם למטה ממנו ואין לטעון אבל למי יביאם אלא לכהן שבימיו אבל בספרי שנו בלשון אחר וכי עלת' על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשוני' היו טובים מאלה וכן שנו גם כן גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם ועל כרחנו לומר שהפירוש בשניהם אחד הוא וכמו שלגבי זקן הוא מתפרש שהיה קרוב מתחלה מחמת שהיה נשוי בתו והיה פסול לו ועכשיו נתרח' מחמת שמתה בתו או שגרשה והרי הוא כשר כך לגבי כהן נמי יהיה פירושו שהיה מתחלה קרוב לעבירות דקא סנו שומעניה ולא היה ראוי להביא לו בכורים ועכשיו נתרחק מכל אותן השמועות והוא בחזקת כשרות ואל יקשה עליך על שפירשנו קרוב ונתרחק לגבי כהן כמשמעות בקורב' ממש שהיה נשוי לבתו ואחר כך מתה או גרשה ונתרחק ואלו גבי שופט פירשנו קרוב ונתרחק שהיה קרוב לעבירות מתחלה ואחר כך נתרחק מכל אותן השמועות שאין הקרבה כאן כמשמעו שכבר מצינו בשלהי פרק אין עומדין כיוצא בזה דאמר רבי אביהו מאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו והתמה מהרמב"ן ז"ל שפירש שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרים שהרי פירוש קרוב ונתרחק בכל מקו' הוא מי שנשתנה ממה שהיה שמתחלה היה קרוב והיה פסול לדון ואחר כך נשתנה ממה שהיה ונתרחק מהקורבה על ודי מיתת בתו לא שהיו טועים בו מתחלה בכשרות ואחר כך נתבררה פסלותו כמו שפירש הוא ועוד שפירוש קרוב ונתרחק דשופט צריך שיהיה כפירוש קרוב ונתרחק דכהן מה להלן היה קרוב מתחלה ואחר כך נתרחק ע"י מיתת בתו אף כאן שהיה רשע מתחלה ואח"כ נתרחק לא שחשבוה כשר מתחלה ואחר כך נמצא פסול ויהיה פירושו של זה באופן אחר ופירושו של זה באופן אחר כמו שפירש הוא:
ואמרת אליו שאינך כפוי טובה. בספרי דאל"כ מאי ואמרת אליו הגדתי היום ליי' אלהיך כי באתי אל הארץ אטו עד השת' לא ידעינן שבאו ישראל אל הארץ:
הגדתי היום פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים. בספרי דאל"כ היום למה לי פי' אם הביא בכורים מאחד מן המיני' וקרא וחזר והביא בכורים ממין אחר אינו קורא עליהן:
ולקח הכהן הטנא מידך להניף אותו כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. וכן שנינו בספרי מידך מלמד שטעונין תנופה דמדה"ל למימר ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח יי' אלהיך וכתב מידך מופנה לגזרה שוה נאמר כאו יד ונאמר להלן יד בבעלים דשלמים ידיו תביאנ' מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלי' הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כדאית' בפרק לולב וערב' ופרש"י תחת יד הבעלי' שהבעלי' אוחזי' בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו וכן מפורש במסכת בכורי' ואי קשיא הא במנחות בפ' שתי מדות אמרו אין תנופ' בחבורין פירו' בשותפין דהיכי לעביד לנפו והדר לנפו כלומר השותפים זה אחר זה תנופ' אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות יניח חד מן השותפין ידיה תחח ידיה דחבריה הויא חציצה ואי כדפרש"י וכדמפורש במסכת בכורי' מה חציצה איכא יש לומר דהתם דבשלמים קמיירי צריך לומר שמניח ידו תחת ידו ממש מכיון דגבי שלמים ליכא שפה ושוליים והה"נ גבי סוטה אבל גבי בכורי' דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמי לה בשפה ושוליים:
וענית לשון הרמת קול. כמו ויען איוב הראשון שאין שם עניה רק הרמת קול שפתח פיו לדבר כי קודם זה יושב ודומ' אחרי כן פתח איוב את פיהו והרים קולו לדבר ואמר יאבד יום וגו' אף כאן אינו לשון עניה ממש כי לא קדמה אליו לא שאלה ולא דבור אלא לשון הרמת קול שהרים קולו יותר מקולו הקודם לומר הגדתי היום וגו'.
ארמי אובד אבי מזכיר חסדי המקום. לא שהוא מעין הענין:
לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב ובשביל שחש' לעשות חשב לו המקו כאילו עשה. בספרי דהיה אובד לפי זה פועל יוצא כאילו אמר ארמי מאבד אבי והחכם ראב"ע טען ואמר מלת אובד אינה מהפועלים היוצאי' ואלו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד וכן כתב גם הרד"ק בשרש אבד שהוא בודד כשהו' מן הקל והוכרחו לפרש ארמי על יעקב אבינו ונקרא כן לפי שגר בארם ונקרא אבד כי בצער גדול היה שם עשרים שנה כמו שהתרעם ואמר הייתי ביו' אכלני חורב וקרח בלילה גם היה שם עני בלא ממון והעני נקרא אובד והעד תנו שכר לאובד ישת' וישכח רישו אבל חכמינו ז"ל העתיקו ע"פ קבלתם האמתית איש מפי איש עד משה רבי' ע"ה מפי הגבורה שארמי הוא לבן ושאובד הוא יוצא ואע"פ שכל הקל מזה השורש הוא בודד יש פעלים שיצאו ויעמד במלת שב ונשל ואע"פ שלא נמצא בכל המקרא יוצא מזה השרש והנה קבלתם תספיק לומר שזה בודד והנה הרד"ק ז"ל כתב בהקדמתו בחלק הדקדוק והיום גלו אבותינו בארץ לא להם בין העמים הם וילמדו לשונם וישכחו לשון הקדש ולא נמצ' בידינו רק מה שנשא' אצלנו עשרי' וארבעה ספרים ומילין מעוטין בדברי המשנה שהור' בזה שנפסדו ממנו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו ודברי המשנה שאצלינו היום הם כדברי המקרא בעצמם מפני שחכמי המשנ' קבלו הלשון מפי רואה הספרי' הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו ולא בין בודד לעובר בלבד אלא גם בשרש' בעצמ' בשורש תרם שאין שורש תרם בכל המקר' רק בדברי המשנה אין תורמין אלא מן המוקף וכמוהו רבים ואם אנחנו סומכי' על לשונם בשור' חדש שלא נמצא כמוהו בכל המקרא איך לא נסמוך על השורש הנמצא לענין עומד ויוצא אע"פ שלא נמצא בכל המקרא רק עומד בלבד ועוד הנה מצאנו ורדפוך עד אבדך שפירושו עד אבד אותך שהו' קול יוצא כי מ יוכל לחלוק ולומר שפירושו אבוד אתה גם מה שטען עוד מה טעם לומר לבן בקש להאביד אביו וירד מצרימ' ולכן לא סבב לרדת אל מצרים אינה טענ' כי מי גלה לו שוירד הוא דבק עם אובד אבי והנ' כבר פרש"י שוירד מצרימה אינו דבק עם הקוד' לו רק הוא דבור בפני עצמו כאילו אמר וחוץ מלבן שבקש לאבד את אבי וכל אשר לו באו עוד אחרים לכלותינו כי ירד אבי למצרים וירעו אותנו המצרי' ויענונו וגו' אך קשה אם ארמי אובד אבי הוא לבן שבקש לעקו' הכל והזכיר אותו בהבא' הבכורים כדי להזכיר חסדי המקום למה לא הזכיר אחריו וירא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן מדבר עם יעקב מטוב עד רע שהוא החשד שעש' עמנו והצילנו מידו כמו שהזכיר אחר וירעו אותנו המצרי' וגו' וישמע יי' את קולינו וגו' ויוציאנו יי' ממצרי' אבל הזכיר הרעה ולא ההצל' א"ת מפני שלבן בקש להרע ולא הרע כלום לפיכ' לא הוצרך הכתוב להזכיר ההצלה א"כ מה תועלת לזכור דעת מחשבתו אבל אם נפרש שוירד מצרימה דבק עם הקודם לו כאילו אמר ולבן בקש לעקור את הכל ולא עלה בידו רק נוצל ממנו וירד למצרים ושם עוד הרעו אותנו המצרים ויענונו וישמע יי' את קולינו ונוצלנו גם מהם נוצלנו מטענ' החכם הנזכר ומטענתנו זאת:
אל המקום הזה זה בית המקדש. לא אל הארץ בכללה כי אחריו כתיב ויתן לנו את הארץ הזאת וכן שנו בספרי אל המקום הזה זה בית המקדש יכול א"י כשהוא אומר וימן לנו את הארץ הזאת הרי א"י אמורה מה ת"ל ויביאנו אל המקום הזה זה בי' המקדש וזהו שכתב רש"י ז"ל אחר זה ויתן לנו את הארץ הזאת כמשמעו דמהי תיתי לומר שאינו כמשמעו אלא הכי פירוש' עכשיו שפירשנו אל המקו' הזה זה בי' המקדש יהיה פי' ויתן לנו את הארץ הזאת כמשמעו אבל אם היינו מפרשים אל המקום הזה בשביל כל הארץ לא היינו יכולים לפרש את הארץ הזאת כמשמעו שהרי כבר נאמר אל המקום הזה:
והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף. כדתניא בספרי והנחתו לפני יי' אלהיך והשתחוית מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה נמצא סדר הענין כך היא כשמגיע להר הבי' נוטל הסל על כתפו ונכנ' עד שמגיע לעזרה וקורא ועודנו הסל על כתפו' אומר הגדתי היום ליי' אלהי' כי באתי אל הארץ עד לתת לנו אח"כ מוריד הסל מעל כתפו ואחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף כמו שנא' ולקח הכהן הטנא מידך וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר כל הענין עד אשר נתת לי יי' ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח יי' ואח' זה חוזר הבעל ונוטלו מהמקום שהניחו הכהן וחוזר ומניף כבתחלה ואח"כ מניחו לפני יי' ומשתחוה והולך והרי כאן שתי תנופות אח' בשעת קריאה ואח' בשעת השתחויה אבל הרמב"ם ז"ל כתב מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומני' וקורא ארמי אובד אבי וגו' ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית ומשתחוה ויוצא נראה שהוא סובר שאין שם אלא תנופה אחת והנחה אחת שלא כדע' הבריתא של ספרי:
ושמחת בכל הטוב מכאן אמרו אין קורין מקר' בכורים אלא בזמן שמחה מעצר' ועד החג אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא. בפ' קמא דמסכ' בכורים אליבא דת"ק דר' יהודה בן בתירא שסובר שהקריא' תלויה בשמחה ור' יהוד' בן בתירא פליג עליה שסובר שאין הקריאה תלויה בשמחה:
והגר אשר בקרבך מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו. כמ"ד אלו מביאין ואינן קורין הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו ובפ' אלו הן הלוקין שואל הגמרא ונפרוך מה לבכורים שכן טעונין הנחה לעכב וקריה למצוה ומשני אלא אמר רב אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבע יי' לאבותינו ולא מצי אמר לא פסיקא ליה ותניא נמי בספרי ושמחת וגו' אתה והלוי והגר מכאן אמרו ישראלים ממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררי' שאין להם חלק בארץ אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפ' רביעי מהלכות בכורי' הגר מביא וקורא שנ' לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי אב לכל העולם כלו שנכנסין תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ וראיתי מההיא דירושלמי דאמרי לפי שנ' לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם כלו שנכנסי' תחת כנפי השכינה ואמר שם א"ר יהושע בן לוי הלכה כר' יהודה דאמר מביא וקורא ועובד' אתא לקמיה דרבי אבהו ואורי כר' יהודה דאמר הגר מביא וקורא ואין הלכה כתנא דתוספת' שאומר לר' יהודה שהגר מביא ואינו קורא:
כשתגמור להפריש מעשר של שנה השלישית. לא כשתגמו' להפריש המעשר של שנה שנית כפי המובן מן בשנה השלישית דמשמע שאתה עומד בשנה השלישי' ומפרי' מעשר של שנה שנית דאל"כ כי תכלה לעשר את כל מעש' תבואתך בשנה הרביעית מבעי ליה שפירושו שאת' עומד בשנה הרביעי' ומפרי מעשר של שנה שלישית הנמשכ' עד הפסח של שנה הרביעת כדלקמן או כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך השנה השלישית מבעי ליה לפיכך הוצרך לומר שפי' בשנה השליש' שבשנה השלישית וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה שילכו בה שפירושו תבואתך שבשנה השלישית דהיינו של שנה השלישית והשנה השלישי' הזאת בשליש' דשמיטה קמיירי ולאו דוקא בשלישית אלא הה"נ בששית של שמטה שבשנה ראשונה של שמטה מפריש מעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנה השנית אבל בשנה השלישית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני וכן בזה הסדר בשלשה שנים השניות של שמטה שבשנה הרביעי' מפריש מעשר ראשון ומעשר שני וכן בחמישית ובששית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני א"כ שלישית דהכא לאו בשלישית דשמטה קמיירי אלא בשלישית של שלש שנים הראשונות של שמטה ובשלישית של שלש שנים הבאות אחריהן שהן השלש שנים השניות של שמטה שהן נוהגין במנהג השלש שנים הראשונות במעשרותיהן:
מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחוח מחצי קב חטין.
במסכת פאה והוא שעור י"ב בצים שהקב ארבע לוגין והלוג ששה בצים נמצא הקב כ"ד בצים וחציו י"ב ומה שאמר בגורן לאפוקי בבית דדוקא בגורן איני נותן לו פחות מחצי קב חטין מפני שאין שם אחר לחלוק לו אלא הוא אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי כזית שאינו מצוה ליתן שם כדי שבעו ומה שאמר פחוח מחצי קב חטין הוא לאפוקי שאר מינים שמן השעורים לא יפחות מקב ומן הדבלו' לא יפחות ממשקל כ"ה סלעים ומן היין לא יפחות מחצי לוג ומן השמן לא יפחות מרביעית הלוג ומן האורז רובע הקב וכן כל מין ומין יש לו שיעור לעצמו:
ואמרת לפני יי' אלהיך התודה שנתת מעשרותיך. פי' האי ואמרת לשון ודוי הוא ולא לשון אמירה בעלמא דא"כ מאי לפני יי' אלהיך ליי' אלהיך מבעי ליה וכן שנינו בספרי ואמרת בכל לשון לפני יי' אלהיך זה ודוי מעש' דמדכתי' ואמרת במקום והתוד' למדנו שנ' בכל לשון וכן אמרו בפרק ואלו נאמרין בכל לשון ומפיק לה מדכתיב ואמרת בכל לשון שאתה אומר:
בערתי הקדש מן הבית זה מעשר עני ונטע רבעי. בספרי ובשלהי פ' מעשר שני ופי' הרמב"ם ז"ל כבר בארנו כי מעשר שני ונטע רבעי סתם קדש מורה עליהם ולא ממלת מן הבית הוא דמפיק לה שהרי בסיפא דההי' מתניתין קתני מן הבית זו חלה ופירש הרמב"ם ז"ל מן הבית זו חלה לפי שאין שם חק יהיה במה שבבי' בלבד אלא החלה החייבת בעיסה וכתבו עוד בפרק י"א מהלכו' מעש' שני הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קדש מן הבית זו תלה:
ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלם שצריך להעלותם עכשיו. פי' בשנה הרביעי' של שמטה דאל"כ למה הוא מתודה עכשיו על המעשר שני שהוא ראשונה ושניה לא היה לו להתודות אלא על מעשר עני שהוא של שנה שלישית שנמשכ' עד השנה הרביעי' כדלעיל:
וגם נתתיו ללוי מעשר ראשון. ובספרי וכן בשלהי מעשר שני שנו נתתיו ללוי זה מעשר לוי ופי' הרמב"ם ז"ל מעשר לוי הוא מעשר ראשון ומפני שיש לשאל דילמא במעשר שני דקאי עלה קמיירי שהרי במעשר שני נמי כתיב ושמח' אתה וביתך והלוי אשר בשערי' לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך הוכרח לפרש כי מאומרו וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שניה קדמה לה לפי שמלת וגם תוספ' וכן כת' בפר' י"א מהלכו' מעשר שני וגם נתתיו מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר:
וגם לרבות תרומות ובכורים. פי' תרומות התרומה הגדולה של כל שנה ושנה מהג' שני' העוברו' ובכורי' כמשמעו אבל בספרי ובשלהי מעשר שני שנו וגם נתתיי זו תרומ' ותרומת מעשר שהו' מעשר מן המעשר של כל שנה ושנה מהשלש השנים העוברו' שמפרי' בן לוי ממעשרו ונותנו לכהן שנא' וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' שיש לישראל להפרי' אותו וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי אחר שיפרו' ממנו תרומתו שהוא מעשר מן המעשר וכן כת' גם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנ' ולא הזכי' בלשונו בכורי' ורש"י לא די שהזכי' בלשונו בכורים שאינן נזכרי' לא במשנ' ולא בבריית' של ספרי אלא שהשמיט גם תרומת מעשר השנויה במשנה ובבריתא ושמא י"ל שרש"י ז"ל פי' הרובוי של גם על הבכורי' במקום תרומ' מעשר מפני שזהו הקרוב לפשוטו של מקרא לא תרומ' מעשר שהרי תרומ' מעשר הלוי הוא הנותן אותה לכהן ועליו מוטל החיוב לתתה לו כדכתי' וכי תקחו מאת בני ישר' את המעש' וגו' לא על ישר' ואע"פ שיש לישר' להפרי' אותה לתתה לכהן ויתן הנשאר ללוי אח' שיפריש ממנו תרומתו שהוא המעשר מן המעשר כדלעיל מ"מ חיוב הכתוב אינו אלא על הלוי וכיון שכן איך יתוד' ישר' על נתינתו ללוי דבשלמא המעשר ראשון ושני ומעשר עני ותרומ' גדולה המוטלי' עליו לתתה צריך להתודו' עליה' שקיים מה שמוטל עליו לעשו' אלא תרומ' מעשר מה וידוי שייך בה מי חייבו שיפריש אותה לתת' לכהן עד שיתוד' עליו ומזה הטעם עצמו גבי ככל מצותך אשר צויתנו פי' שנתתי' כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורי' אע"פ שבמתני' דשלהי מעשר שני קתני ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודו' ואלו בכורים לא קתני ואחר שכת' שם רש"י לא הקדמתי תרומה לבכורי' כתב ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון ואלו תרומ' מעשר לא נזכרה בלשונו כלל לסבה הנוכר':
ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות. פי' מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכ' הפרשת המעשרו' שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה לו' על הפרשת המעשרות שברכת כל המצו' אינן אלא מדבריה' אלא בספרי ובשלהי מסכ' מעשר שני שנו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכי' שמך עליו וזה מסכי' עם מה שפירשנו על דברי רש"י:
לא אכלתי באוני ממנו מכאן שאסור לאונן. דאל"כ מאי נפקא מיניה אם אכל או לא אכל אבל מלקו' ליכא למשמ' מינה מפני שלא אכלתי אינו אזהרה אלא לשון וידוי בעלמא ומשום הכי כת' רש"י ז"ל מכאן שאסור דמשמע שאינו אלא אסורא בעלמא דכה"ג דייק תלמודא בפ' בתר' דיומא גבי יום הכפורים אסור באכילה וכן משמע נמי מההיא דפ' הערל גבי ואסור לבער מהן בטומאה והאוכלו בטומאת עצמה לוקה ובעי תלמודא מנא לן דתניא ר"ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן הוזה' על אכילתו ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעש' דגנך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור אוכלין בקער' אחת ואינן חוששי' וקאמר רחמנא הת' בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול אלמ' מדבעי תלמוד' מנ"ל שפירושו היכן הוזה' על כך ומייתי ראיה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ולא מקרא דלא בערתי ממנו בטמא ש"מ דמקרא דלא בערתי לא משתמ' אזהרה אלא ודוי בעלמא המתוד' שלא אכל ממנו בטמא כדפרש"י וכן כת' הסמ"ג ז"ל במצו' רס"ד דמדפרי' בפ' הערל היכן הוזה' שלא לבער המעשר שני בטמא ומייתי לה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך משמע שלא בערתי אינו לאו ולפיכך הוצרך למוצא הלאו ממקום אחר וגם רש"י עצמו כת' אח"ז ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והו' טמא והיכן הוזהר על כך לא תוכל לאכול בשעריך כו' משמע דלא בערתי אינו אלא ספור בעלמא כדפרישית ולפיכך דקדק בלשונו ואמר מכאן שאסור לאונן שפירושו שאינו יוצא מכאן אלא איסור' אבל אזהרתו הוא ממקום אחר וכן ראוי שהרי כל האזהרות בכל מקום אינן אלא מפי השם לנוכח האדם ומהתימה מהרמב"ם שכת' בפר' שלישי מהלכות מעש' שני האוכל מעש' שני באנינו' של תור' לוק' שנ' לא אכלתי באוני ממנו וכן האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנ' ולא בערתי ממנו בטמא ותימה על תימה שהוא עצמו כתב בפי' המשנה גבי לא אכלתי באוני ממני כבר זכרנו במה שקד' כי מזה הכתוב למדנו שמעש' שני אסו' לאונן דמשמע איסור' לחודה ולא אזהרה ואע"פ שהוידוי הוא בכל המעשרות כמו שדרז"ל מקראי דוגם נתתיו ללוי זה מעש' ראשון לגר ליתו' ולאלמנה זה מעשר עני מ"מ קרא דלא אכלתי באוני ממנו לא קאי אלא על המעשר שני משום דמלת ממנו מיירי על מעשר אחד לבדו אינו אלא המעשר שני שנקרא קדש:
ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין. בספרי ובשלהי מעשר שני והא דפרק הערל דאר"ש בן לקיש משם ר' סימאי מניין למעש' שני שנטמא שמותר לסוכו לפי שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומי דמת נתתי ואיזה דבר ששוה בחיי' ובמתי' הוי אומ' זו סיכה והקשו אימא ליקח לו ארון ותכריכין ופרקו ממנו מגופו ופרש"י ואימא לא נתתי ממנו למת לאו לסיכה קאמר אלא כך הוא מתוד' לא קניתי ממנו ארון ותכריכין למת אפי' כשנטמא דלא יכולתי לאכלו לא שניתיו לדב' שאינ' לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמעינן דאע"ג דמעש' טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק ומשני אמר רב הונא בריה דרב יהושע מגופו רב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי מה להלן מגופו אף כאן מגופו פי' וליכא לאוקומי קרא דולא נתתי ממנו למת לארון ותכריכין דהני לאו מגופו הוי י"ל דהא דמשני ממנו מגופו אינו ר"ל ולא מצינן לאוקומי לארון ותכריכין אלא הכי פירושו שהמקשה היה סובר לארון ותכריכין דוקא הוא דמיירי קרא דלא נתתי ממנו למת אבל לסיכה שהוא מבערו מגופו מטומאה לא ומשני ממנו מגופו פי' ומשתמע מינה נמי סיכה כמו שכתבו התוספות משאנץ ולא שיורה לסיכה בלבד ולא לארון ותכריכין והרמב"ן ז"ל כתב על מדרש לעשות לו ארון ותכריכין ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלם יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בלבד בבקר ובצאן וביין ובשכר. והרב רבינו משה כתב בחבורו מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני יי' אלהיך וסיכה כשתיה ואסור להוציאו בשאר צרכיו שיקח בו כלים בגדים ועבדים שנ' לא נתתי ממנו למת כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאים ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו ארון ותכריכין אפי' למת שהו' מצוה וכ"ש לחי כטלית וחלוק ובספרי נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי ר' אליעזר אמר ליה ר' עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומת"ל ולא נתתי ממנו שלא החלפתי אפי' בדבר טהור פי' ר"ע דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו אין מוכרין אותו ולא מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושל' הא לך יין ותן לי שמן ויהיה למת על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי באוני ממנו למת שאין אנינות אלא על המת וראיתי בירושלמי רבי אלעזר בשם ר' סימאי לא נתתי ממנו למת במה אנו קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כ"ש למת אי זה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא ובגמרא בפרק הערל אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הוקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר לחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינן ביה ואכלת לפני יי' אלהיך ופרקו ממנו מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי בלא נתתי ממנו למת הוא מחובר עם לא בערתי ממנו בטמא יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה שנינו כדברי ר' אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין ולא נתתי לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון ותכריכין ואע"פ שאפילו לחי אסור עכ"ד ואיני יודע מי הכריחו לומר ולא הבינותי זה אם מפני שחשב דההיא דספרי ומתני' דמעשר שני במעשר שני הטהור קמיירי ולפיכך כתב ולא הבינותי זה מפני שמעשר שני הטהור אין מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה ואף בירושלם אין מחללין אותו אלא לדבר הראוי לאכילה אבל שאר הדברים שאינן של מאכל כגון חלוק וטלית וכיוצא בהם לא מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה ולא בירושלם אלא במידי דחזי לאכילה אבל במעש' שני שנטמא מודה שמות' לחי לקנות ממנו טלית וחלוק וכיוצא בהן כמו שאמרו בהדיא בפ' הערל והביאו הוא בעצמו בסוף דבריו ואמר ואשמעינן דאע"ג דמעשר טהור לא נתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק וליסוך ממנו דילמא ההיא דספרי נמי במעשר שני שנטמא קמיירי ולא קשיא ולא מידי ומה שכתב אח"כ בשם אחרים שפירושו שלא נתן ממנו לארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק לא בטל דבריהם אתמה' דהא בפ' הערל אמרו בהדיא ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי לחי דומיא דמת נתתי ואי זו זו זו סיכ' ואס"ד דפ' למת אפי' למת שהו' מצוה וכ"ש לחי היכי דייקי מינה למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי אדרבה איפכא שמעינן מינה דאפילו למת שהוא מצוה לא נתתי וכל שכן לחי וברייתא דספרי דתניא ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אף לחי אסור אינו ר"ל כל שכן לחי שהיה אסור אלא הכי קאמר אם אסרו לקנות ממנו ארון ותכריכין למת מפני שהם דברים שאינן צורך אכילה והכתוב לא התיר לקנות ממנו אלא דברים הראויין לאכילה מאי למת דמשמע למת דוקא ולא לחי חי נמי אסור לקנות ממנו טלית וחלוק מאחר שאינן צורך אכילה והנה הירושלמי גלה בפירוש דאדרבה מה שהוא אסור לחי כל שכן שהוא אסור למת ואמר לא נתתי ממנו למת במה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין שהוא דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת אי זהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה והיינו כדברי רבי סימאי שאמר למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי ואיזה דבר השוה בחיים ובמתים הוי אומר זה סיכה גם מה שכתב עוד על זה ואמר גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא לא קשיא ולא מידי דהא לא נתתי ממנו למת במעשר טמא קמיירי שהוא טמא בטמא וודוי דלא בערתי ממנו בטמא הוא טהור בטמא או טמא בטהור וא"כ אין הסיכה למת נכללת בוידוי דלא ביערתי ממנו בטמא והתימ' להרמב"ן ז"ל איך לא תמה על היתר הסיכה לחי שהוא סותר המקרא של לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור אבל תימה של יתור הודוי של סיכה למת שכבר התודה עליו ולא בערתי ממנו בטמא:
שמעתי בקול יי' אלהי הבאתיו לבית הבחירה. בספרי דאל"כ מת"ל שמעתי בקול יי' הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו ושנשמ' מכל מה שהוזהר עליו ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צותני שמחתי ושמחתי בו:
השקיפה ממעון קדשך עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמר אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. ובספרי ובשלהי מסכת מעשר שני עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו כלומר אין זו תפלה אלא סיום הודוי כאילו אמר שכבר עשינו כל מה שגזרת עלינו עד שלא נשאר מעתה אלא שתקיים גם אתה מה שהבטחתנו שהבטחתך לא היתה אלא אחר קיום כל המצות כדכתיב אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו' דאל"כ מאי השקיפה וברך את עמך את ישראל וכי כ"ג הוא שיתפלל בעד כל ישראל כמו הכהן ביום הכפורים כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו לפניך עמך בית ישראל:
כאשר נשבע' לאבותינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. הוסיף לתת לנו מפני שלולא התוספו' הזה אין למאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבקות לא עם ארץ זבת חלב ודבש הבא אחריו ולא עם ואת האדמה אשר נתת לנו הקודם לו כי לא נשבע לאבותינו שנתן לנו את האדמה רק שיתן אותה לנו גם הוסיף מיד וקיימת מפני שבלולא זה התוספ' יהיה כאשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש ואיין זה אמת כי לא נשבע לאבותינו לתת לנו אלא הארץ לא זבת חלב ודבש לא לאברהם לא ליצחק ולא ליעקב זה רק מיוצאי מצרים לבדם לפיכך הוסיף וקיימת כדי שיהיה מאמר כאשר נשבע לאבותינו שהם אברהם יצחק ויעקב דבק עם לתת לנו ויהיה מאמר וקיימת דבק עם מה שנדר לנו על ידי יוצאי מצרים שתהי' זבת חלב ודבש לאברהם ליצחק וליעקב והיה עם תוספ' וקיימת הותרה שאלת מי ששאל היכן הוזכרה בשבועת האבות זבת חלב ודבש אבל בקצת נוסחאות אין בם רק תוספות לתת לנו ואין לסמוך עליה:
ושמרת ועשית אותם בת קול מברכתו הבא' בכורים היום תזכה לשנה הבאה. נ"ל שדרשו כן מפני סמיכו' הפרשה הזאת עם הקודמ' לה שהיא הבכורים והמעשרות וכתב כאן היום הזה וגומר ושמרת ועשי' שפירושו כאילו אמר אחר שנהיה לפניך הבאת הבכורים כאילו היום הזה נצטוית לעשות ושמרת ועשית אותם פירש תזכה לשנה הבאה דאם לא כן מאי ושמרת ועשית דמשמע צוי לעתיד הרי כבר שמר ועשה אלא על כרחך לומר שפירש ושמרת ועשית אינו צווי אלא ברכה שתזכה לשנה הבאה לשמור ולעשותו כזאת:
שמור את כל המצוה הזאת לשון הוה. פירש היה שומר המצוה הזאת תמיד לא לשון צווי דא"כ שמור המצוה שהוא לשון צוי דא"כ היה השי"ן בשו"א כמנהג הצווי בכל מקום גם אין לפרשו מקור דאם כן שמו' תשמו' מבעי לי' כמו פתוח תפתח נתון תתן:
