והיה כי תבא אל הארץ וגומר עד ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו'. אחרי שזכר בפרשה של מעלה שיזכרו רשעת עמלק ואשר הרע עמהם כדי להשיב גמולו בראשו. זכר כאן שגם כן יזכרו הטובות שקבלו המה מהשם יתברך כעל כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. ולהודות לשמו עליו יביאו לבית מקדשו הבכורים כמו שיזכור. וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלהים לעשות התחלת הסדר מהמצוה הזאת להבדילה מפרשת עמלק. ור"א כתב בטעם הסמיכות שלפי שכתוב בענין עמלק והיה בהניח ה' אלהיך לך זכר כאן מצות שהם קודם המנוחה מהמלחמות והם הבאת הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנין המזבח הברכה והקללה על שני ההרים והמצוה הזאת כבר נזכרה בפרשת משפטים ופרשת כי תשא שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך. וגם כן בפרשת קרח נזכרו מתנות הכהונה אמר בכורי כל אשר יביאו לה' לך יהיה. וראה אדוננו משה לבאר פה במצוה הזאת מתי יתחייבו ישראל בהבאת הבכורים. ואמר שזהו אחר כבוש וחלוק. וביאר אופן ההבאה כמו שאמר ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו' ואופן הוידוי וסדר הדברים כמ"ש וענית ואמרת. וטעם המצוה הזאת וענינה הוא שעקר קבלת האלהות אשר הוא יסוד השלמיות כלם הוא שנאמין כי לה' הארץ ומלוא' ושהוא אדוננו ואין עוד אחר ושהוא המשגיח עליה ומשפיע כל טובותיה. ושלא יחשוב אדם שהארץ היא שלו ושכחו ועוצם ידו עשה לו את כל חילו כי זה פריקת עול ומורא שמים מעליו לכן צוה הש"י שבכל שנה נעשה מעשה שיפרסם בו האומנות האמתיות ויודה בהם בקול רם בפיו ובשפתיו כדי שישים את לבו בהם באמונה קיימת. ולזה אמר והיה כי תבא אל הארץ. רוצה לומר אחרי שתקבל מהש"י כלל הטובות בהביאך אל הארץ אשר לא קנית בתתו אותה אליך מתנת חנם ואחרי נצחון האויב והישיבה והחלוק בהשקט ובבטחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנה אז לפי שרבוי הטובה לא יביאך באורך הזמנים לשתשכח חסדי הש"י הנותן לך כח לעשות חיל אנכי מצוך שתקח מפרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. איננו מבקש מאתך שתעבור ארחות ימים לבקש פרי עץ הדר אשר תביא לפניו ודברים זרים להביא מנחה לה' אבל שמפרי האדמה ההיא אשר תביא מארצך. רוצה לומר מאותה שאתה סבור שהיא מארצך. ואינו כן כי ה' אלהיך נותן לך ממה שתביא אל תוך ביתך לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. מאותו פרי עצמו תביא לפניו כיון שהוא נתנו לך והסתכל אמרו ב' פעמים אשר ה' אלהיך נותן לך כי הנה העיר בזה על ב' סבות שהיו בהבאת הבכורים. לפי שמדרך עובדי האדמה כשעובדין בארץ לא להם שיעשו חלוקות בתבואות השדה חלק לבעל השדה. וחלק לבעל התבואה. מפאת הזרע ומפאת עמלו. וכמו שאמר יוסף למצרים. (פ' ויגש) הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם וגומר. ואחרי שלה' הארץ ומלואה והוא בעל השדה והוא הנותן התבואה והפרי גם כן. הנה ראוי היה שתהיה כל התבואה או רובה שלו כי הוא בעל השדה והוא נתן זרע לזרוע. ואנחנו עבדיו וצאן מרעיתו הוא עשה ולא אנחנו. ולכן היה ראוי שיטול כלו. אבל עם כל זה איננו חפץ כי אם בדבר מועט מהראשון שיבוכר ויהיה לה' ולכן אמר ב' פעמים אשר ה' אלהיך נותן לך. אחת כנגד הארץ שהיא שלו וראוי שתתן לבעל השדה חלקו. והשנית מפאת הפרי עצמו כי הוא הנותן אותו. ואיך לא יקח חלקו. וזהו אמרו ולקחת מראשית פרי האדמה אשר נתן לך ה' אלהיך שהבחינה תחזור לפרי שזכר. וכאלו אמר תן לו משלו שאתה ושלך שלו. כי היה ענין הבכורים דרך חק והוראת אדנות לבעל השדה ואדון הארץ מידי שנה בשנה. ולהורות גם כן שהפרי הזה נתנו השם יתברך בהשגחתו בארץ. ולא מפאת הארץ ומפאת הפרי יבאו הבכורים. ובאמרו מראשית יורה על הכמות שיהיה מועט ועל האיכות שיהי' מהמובחר וראשית הפרי ההוא. ויורה ג"כ על הזמן שיהי' מהקודם בבכור. ולהורות על ההכנעה והעבודה לאלהותו יתברך בחר בראשיות הדברים ראשית דגן ותירוש ויצהר. ראשית עריסה. ראשית פטר רחם באדם ובבהמה ראשית בכורי האדמה. ושאר הראשיות שזכרה ובאמרו אשר תביא מארצך מורה שבשדה או בכרם ראוי שיפרישם לבכורי' באופן שכאשר יביאם מארצו אל ביתו כבר יהיו בכורים. ואמר עוד שלא יטריחהו בהביאם בכלי כסף וכלי זהב כפי מעלת האדון אשר יובאו אליו כי אם בטנא והוא הכלי הנהוג אבל עובדי האדמה אשר יביאו בו הפירות על שלחנם. ועם כל זה החסידים הראשונים היו מביאים אותם בכבוד גדול בסלים וכלים נאים עם מתנות אחרות בידיהם כמו שארז"ל במסכת בכורים פרק ג' ובספרי עשירים מביאים אותם בקלתות של זהב וכסף ועניים בסלים של ערבה קלופה. וחז"ל נתנו בענין הבכורים משפטים: המשפט הראשון שאין מביאין בכורים מחוצה לארץ ואם הביאם מעמון ומואב ומצרים אינו בכורים שנאמר אשר נתת לי ה'. פרט לארץ סיחון ועוג אשר לקחום מאליהם: המשפט השני שבכורי מינים רבים יוכל להביא בסל אחד ולמדו זה מאמרו מראשית כל פרי האדמה וגומר. ושמת בטנא. ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם. ושיהיה דבר אחר מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בזה. ומקיף לתאנים באונדלות ענבים מבחוץ ועוד תניא כשהיו מביאים בכורים היו מביאין תורים ובני יונה תלויים מצדדי הסלים מבחוץ כדי לעטר את הבכורים: המשפט השלישי שאין מביאין בכורים כי אם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ואם הביא חוץ מאלו לא יתקדשו. והמביאים מקרוב לירושלים היו מביאין לחים והרחוקים היו מביאין צמוקים: המשפט הד' שאין מביאין בכורים קודם עצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך ואם הביאם קודם לזה לא יקבלם ממנו אלא יניחם עד שיבא עצרת. וכן אין מביאים בכורים אחר חנוכה. לפי שהבאים אחריו הרי הן חשובים מהשנה הבאה. ומהעצרת ועד החג מביא וקורא שנאמר ושמחת בכל הטוב מכאן ואילך אין קורין. שאין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה והוא מעצרת ועד חג הסכות. מכאן ואילך מביא ואינו קורא: המשפט הה' שהבכורים אין להם שעור מן התורה. אבל חז"ל נתנו בהם שעור כתרומה אחת מששים ואם רצה להביא יותר הרשות בידו: המשפט הו' שהבכורים צריכים שבעה דברים. הבאת מקום וכלי. וקריאה. וקרבן. ושירי ותנופה. ולינה בירושלים. ורצונו בהבאת מקום שיביאם הבעל עצמו לבית הבחירה. ולא ישלחם על ידי שליח שאם ישלחם על ידי שליח לא יקרא שאין קריאה בשלוחים כי אם בבעלים. ורצוני בכלי שלא יביא הבכורים בידו כי אם בכלי ורצוני בקריתה שיקרא הודוי הראוי ארמי אובד אבי וגו'. עד אשר נתת לי ה'. ורצוני בקרבן שיביא שלמים שנאמר ושמחת בכל הטוב ולהלן הוא אומר ושמחת בחגך. מה שמחת החג בשלמים אף שמחת הבכורים בשלמים. אבל אין. הקרבן מעכב. ורצוני בשיר שכשיגיעו הבכורים בעזרה היו מתחילין הלוים לשורר (תלים ל') ארוממך ה' כי דליתני. ורצוני בתנופה שיניף הכהן אותם שתי פעמים א' ביד המוביל וא' אחר שהניחם לפני ה'. ורצוני בלינה בירושלם שהמביא בכורים לא יצא אותו יום מירושלם לחזור למקומו שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. (ר"ה דף ו') כל הפניות שאתה פונה מבית המקדש לא יהיו אלא בבקר ובירושלם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתן אותם לעבדו או לקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע שם נוטל הסל על כתפו ואפילו היה מלך ישראל. ונכנס עמו עד העזרה וקורא בעוד הסל על כתפו וכו'. וכל זה לא היה בלי ספק כי אם להיות המצוה הזאת עניינה קבלת עול מלכות שמים ואדנות ולהורות כי השגחת הארץ מאלהי הארץ היא. ולכן היה הפרסום גדול בהם בהבאת הבכורים. והכבוד והמורא בהם עצום מאד כדתניא (בכורים פ"ג) התם. כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות של מעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר (משלי י"ד) ברוב עם הדרת מלך. ובאים ולנים ברחובה של עיר ולא נכנסו לבתים מפני אהל הטמאה. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב והעטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים הם משבע המינים. והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים (תלים קכ"ב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסי אותם ואם היה בהם לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יצאו לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים. אם היו באים אנשים הרבה יוצאים לקראתם רבים. ואם מעט מעט. וכשנכנסי' לירושלם מתחילים לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. כל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם ושואלים בשלומם ואומרים אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום. והם מהלכים בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. וכשהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו. ואומר (שם ק"נ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. הולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם שותקין והלוים אומרים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. וכל אחד מוריד סלו מעל כתפו. ואומר הגדתי היום לה' אלהיך. והכהן אוחז ומניח ידו תחתיו ומניף ואז יקרא ארמי אובד אבי וגו'. ומניח את הסל בצד מזבח בקרן דרומית מערבית בדרומית של קרן ומשתחוה ויוצא. הנה הענינים והסדרים האלה כלם מורים בעצמם שכונת הבעלים והנטפלים אליהם היה לקרא כלם בשם ה' ולהודות לו האלהות והשגחת העולם ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלמה. ולהיות תכלית המצוה הזאת כל כך עלינו. ואלהינו יתברך צוה שמדי שנה בשנה יעשה כן להשריש בלבות בני אדם אמונתו יתברך והותר בזה הספק הא': ואמרו והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו דרשו בספרי זה שילה ובית עולמים. רוצה לומר שלא יוליכו הבכורים לא לנוב ולא לגבעון. ולא לפני במה אחת כי אם לשני אלה בלבד. לפי שאלה בלבד נקראו בית ה'. אם בית עולמים מבואר ואם בית שילה כבר נאמר (שמואל א' א') ותביאהו בית ה' שילה. והכתוב אמר (פ' משפטים) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך. הרי לך שלא יביאם כי אם לאותם שנקראו בית. והנה לא נקראו נוב וגבעון בית ה' עם היות שמה המשכן וארון ברית ה' לפי שהבית יקרא בית מפני גדרו. והוא חבור הכותלים והגג. ולזה יקרא בית עולמים בית. לפי שהיו בו כותלים וגג. ואמנם שילה היו בו כתלים ולא גג כי כסו הכתלים ביריעות המשכן ולכן פעמים נקרא שילה בית מפאת הכותלים שבו ופעמים יקרא משכן שנאמר (תלים ע"ח) ויטוש משכן שילה מפני המכסה שהיה מהיריעות ולא היה בו גג. ואמנם נוב וגבעון לא היו בהם לא כתלים ולא גג כי אם קרשי המשכן והיריעות עליהם כמו שהיו במדבר ולכן לא נקראו בתים. ולא יצדק עליהם ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ואל תחוש לדברי רבינו אברהם שכתב על מצות הבכורים וזאת המצוה על הקרובים למקום המקדש. כי בני ישראל היו מחוייבים בה הרחוקים כקרובים. אבל הרחוקים היו צומקין את בכוריהן ומביאין אותם לזמן הרגל: ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו' עד כי תכלה לעשר וגו'. לפי שהיו הכהנים חלוקים במשמרות וכל אחד מהם היה משמש במשמרתו. צוה השם יתברך שלא יהיה הרשות ביד מביא הבכורים לתתם לכהן שירצה להיותו אוהבו ומכירו. אבל שיתנם לכהן שיעבוד היום ההוא באותו משמר כי חוקו הוא. וחשבו המפרשים שהיו כאן שתי הגדות. ושתי הנחות. ושתי תנופות. ושבראשונה זכר ההגדה הראשונה שיגיד. שנאמר ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך וגו'. ושמיד תעשה ההנפה הראשונה ועליה אמר ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ושאחר כן יחזור הבעל לקחת הטנא מאצל המזבח. ויגיד ההגדה השנית שנאמר וענית ואמרת וגו'. ועליה תהיה ההנחה השנית כמו שאמר והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וגו'. וכבר זכרתי בספקות שאין בהגדה הראשונה הזאת דבר שיהיה בו ממש כי אם שבא אל הארץ שהוא דבר מוחש בעצמו. ולא ידעתי למה לא היתה ההגדה כלה אחת ויצטרך לחלקה לחלקים. גם אם הכהן הניח הסל לפני מזבח ה' איך חזר הבעל ללקחו כי הוא לא יכנס למקום המזבח האם הכהן יתנהו אליו וזה לא נזכר בכתוב. או אם בא אליו הסל מעצמו. ומה הצורך בשתי הנפות האלה. ולכן אחשוב על דרך פשט שלא היה כאן כי אם הגדה אחת על המזבח. ושלא חזר הבעל ללקחו משם. ופי' הכתובים ואמתתם כך הוא. שהבעל בבואו עם הבכורים למקדש ובא אל הכהן וידבר עמו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ ואין זו הגדה להשם יתברך. כי הנה בהגדה האמתית אמר וענית ואמרת לפני ה' אלהיך לפי שהיתה ההגדה לגבוה. אמנם הדבור הראשון הגדתי היום לא היה לפני ה'. אבל היה מאמר נאמר לכהן וזהו אמרו ואמרת אליו. והיה ענין מאמרו לכהן שלא יחשב בבואו עם הבכורים אצלו שהבכורים מנחה שלוחה אליו. או היא חק לכהנים מאת העם לאכול בכורי פירותיהם כי אינו כן. אבל ביאתו שמה עם הבכורים היא להודות לשם יתברך ולהגיד חסדו לפניו. וזה בעבור שהביאו לארץ שנשבע לאבותיו כי כמו שהאנשים העובדים בשדה אחד מביאים לאדון השדה חקו להוראת אדנותו מידי שנה בשנה. כן יעשה הוא בהבאתו בהגדתו זאת אשר יעשה להשם יתברך בעבור שבא אל הארץ והנה יקרא הודוי הזה הגדה למה שבא מהספור וההגדה בו כמו שיתבאר. והנה אם כן אמרו הגדתי היום לה' אלהיך אין ענינו כי אם להודיע לכהן שהיה רוצה להגיד לפני ה' וההגדה היא מה שיזכור לפנים ארמי אובד אבי וגו'. ותהיה מלת הגדתי עבר במקום עתיד כמו (ישעיה ה') לכן גלה עמי מבלי דעת לכן הרחיבה שאול נפשה. וכן בצר הרחבת לי שהוא כמו תרחיב. ורבים כמוהם. ושאמרו כי באתי אל הארץ אינו עצם ההגדה. להודיע שבא שמה אבל הוא סבתה. שבא להגיד לה' בעבור שבא אל הארץ. והנה זכר הכתוב שהכהן כשישמע זה וידע כונתו. יקח מידו הטנא עם הבכורים ויניחהו לפני מזבח ה' להורות שהובא אליו ולפניו נקרב. והוא צוה שהבעל יענה ויאמר ארמי אובד אבי וגו' ויתר דברי ההגדה. והענייה היא רמז אל השיר שיאמר זה בקול רם ודרך שיר ובסוף ההגדה אמר והנחתו לפני ה' אלהיך. ואין זו הנחה שנית אבל הוא צווי לבעל שיעזוב שם הטנא עם הבכורים לפני מזבח ה' ולא יחוש עוד ממנו כי הכהן יקחנו משם אח"כ כי זה ממתנו' הכהונה. וענין והנחתו הוא מלשון עזיבה כמו (פ' וישב) ותנח בגדו אצלה שהוא נרדף לויעזוב בגדו אצלי. ואמר אחרי שתשלים ההגדה כאמור תעזוב את הטנא לפני ה' ותשתחוה נגד קדשי הקדשים והלכת ושמחת בכל הטוב. ר"ל שישמח בירושלים באכילת שלמים והמעשר שני שהיו מביא בה הוא וביתו והלוי והגר. ומה שאמר בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. אינו סותר למה שפירשתי בכתובים כי עם היות ההגדה וההנחה כן הנה הכהן יניף הטנא שתי פעמים. האחת כשיקבלהו מיד הבעל להניחו אצל המזבח. והשנית כשיסיים הבעל הגדתו וישתחוה ללכת אז הכהן יקח הטנא ויניחהו לפני הש"י ויקחהו אליו. זהו הנראה אמת בכתובים. והותר הספק השני: ודברי ההגדה הם ארמי אובד אבי וירד מצרימה ופי' חז"ל (דברים כ"ו ה') ידוע שלבן בקש לעקור את הכל. ור"א פי' ארמי על יעקב שבהיותו בארם היה עני ואובד מבלי לבוש. ולשניהם יקשה מה ענין ארם עם ירידת מצרים. ונ"ל לפרש הכתובים על דרך שניהם כן. שהיתה כונת המגיד שהאדמה אשר הם יושבים עליה לא ירשו אותה מאבותיהם ולא גם כן בחרבם ירשו ארץ. כי אם בחסד אלהים ורחמיו. ולכן אמרו שיעקב אביהם שהיא הסבה הקרובה אליה' משאר האבות וגם סבה מיוחדת לאומה שלא השתתף בה זולתה בהיותו בבחרותו כאדם עני ואובד היה מבלי נכסים לא מטלטלי ולא מקרקעי. או שלבן הארמי במקום אשר היה לו לעזרו להיותו אחי אמו הוא היה בעוכריו וחשב לעקרו מן העולם כשרדף אחריו וגם יעקב בזקנותו כשירד מצרימה עם בניו לא היה שם שוטר ומושל כי אם גר ואורח נטה ללון. ואף כי בניו וזרעו היו שם לגוי גדול עצום ורב. לא משלו בארץ מפני רבויים גם לא נתעשרו שמה. אבל היה בהפך שעם כל רבויים היו תמיד מעונים מהמצרים ומשועבדי' וזהו וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ר"ל שעשו להם שלשה מינים מהרעו'. האחד שצוו (פ' שמות) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וזו היה רעה גדולה מגעת לגופים ולנפשות ועליה נאמר וירעו אותנו המצרים. השני הוא אמרו ויענונו והיה זה בבנותם ערי מסכנות לפרעה כי מלאכת הבונים הנה הוא ענוי גדול. והשלישי הוא אמרו ויתנו עלינו עבודה קשה שכל המצריים היו משעבדים בהם לצרכם מזולת עבודת המלך. וכמו שפי' הרמב"ן על ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. הנה א"כ לא הועיל להם השתדלות יעקב אביה' לא בהליכתו לארם גם לא בירידתו למצרי'. אבל מה שעמדה להם היא צעקתם אל ה' אלהי אבותם. וישמע קולם ברחמיו וברוב חסדיו. וזהו וישמע את קולינו שלהיותו ה' מלא רחמים רחם עליה'. וירא את ענים שהיא עבודת המלך כמו שזכרתי. ואת עמלם שהם הבנים כדעת המדרש. ואת לחצם שהיו המצריי' כלל העם לוחצים אותם. ויוציאם ממצרי' ביד חזקה כלומר בגבורה באומץ נמרץ או שכיון ביד חזקה למכת בכורות שנקראת כן ובזרוע נטויה. זרוע הנטויה הוא שלא נסתפק יתברך עם כל מה שהענישם במצרי' כי גם היה מדין ידו הנטויה לעשות להם עוד כמו שעשה על הים. ועל דרך זה אמר הנבי' (ישעי' ט) בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ונא' (דה"א כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלי'. לפי שהמיעד לעשות עוד רעה והזק מלבד מה שכבר עשה. הנה זה יאמר עליו שידו נטוי' וכן הית' ידו של הקב"ה נטוי' בצאת' ממצרי' על מה שיעשה עוד עליהם בתוך הים. ואמר ובמורא גדול כנגד המצריי' שהיו יראים מאד מענשי השם יתברך. ויותר נכון אצלי לפרשו על ישראל שהיו במורא גדול בהיותם על הים. כמו שאמר (פ' בשלח) ויצעקו בני ישראל אל ה'. וכלל הענין באמרו באותות ובמופתי' שהאתות הם אשר עשה במצרי' והמופתי' הם אשר עשה על הים. וזכר שמלבד הנקמה שעשה מאויביה' לעיניה' ויציאתם מעבדות לחירות. עוד נתן להם שלמות אלהי עליון והוא ירושת הארץ ובפרט בית המקדש שהוא עקר הכונה ומקור השלמות כלו. ולכן למעלתו זכרו ראשונה באמרו ויביאנו אל המקום הזה שהוא בית האלהי' ויתן לנו את הארץ הזאת רוצה לומר ארץ לא להם. ועוד השגיח בה שתמיד עיניו בה באופן שהיא תמיד ארץ זבת חלב ודבש. ומפני הטובות והחסדים האלה אשר הגדיל ה' לעשות עמנו. הבאתי אני המגיד עתה את ראשית פרי האדמה וכמו אדם העובד בשדה אחר שיביא לבעל חקו. רוצה לומר חק השדה מידי שנה בשנה להורות על ההכנעה לפניו ולהורות על אדנותו בארץ ובתבואה ההיא. ויהיה אמרו אשר נתת לי ה' חוזר לאדמה ולפרי שהכל מאתו כי הוא נתן להם את האדמה ולא ירשוה מאבותם כמו שזכר. והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיה כי תמיד עיני ה' בה. ואחרי ההגדה האמיתית והצודקת הזאת אמר והנחתו לפני ה' אלהיך שהוא כמו שפירשתי מענין עזיבת שאז יעזוב שם הטנא ולא ידרוש אחריו עוד וישתחוה לפני השם יתברך וילך לשמוח ולאכול עם ביתו ואוהביו בשלמיו בירושלי'. ולכן לא נאמר כאן והנחתו לפני מזבח ה' אלהיך. כי הנה הכהן כבר הניחו שם ועוד אין רשות לבעל לגשת אליו כי הזר הקרב יומת אבל צוה אותו שיעזבהו כאשר הוא שם וילך בשמחה. ואפשר לפרש ושמחת בכל הטוב שהוא הבטחה לאדם שיעשה זה שיתן לו הקב"ה שמחה ורבוי הטובה באופן יספיק לו לתת לכל ביתו אכול ושבוע והותר ולעשות ממנו צדקה לגר ליתום ולאלמנה. ואם הייתי נמשך לפשט הפסוקים בלבד והייתי מפרש והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית. שהם ג"כ דברי המגיד שיאמר כנגד הכהן. לכן שאנכי הבאתי את ראשית פרי האדמה לה' להודות לו על חסדיו. הנה ראוי שאתה הכהן תניח אותו הפרי לפניו כמו שעשיתי כיון שלו לבדו הובא. ואם אתה תאכל אותו תשתחוה לפניו יתברך על אשר נתן אותה מתנה לכהנתכם אבל מה שכתבתי ראשונה הוא האמת והנכון בפסוקים: ויש מי שפירש בפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה שראה המגיד לבאר הסבה שהביאתם למצרי' באמרו שמפי עליון לא יצא עליהם הרע ההוא כי אם מעצמו. כמו שאמר משה רבינו ע"ה (פ' חקת) וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע אמר (סימן כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה. וידוע הוא שקנאת השבטים ביוסף ושנאתם היא היתה הסבה והגלגול לרדתם למצרי'. אבל הקנאה והשנאה ההיא שהיו בהם מדות פחותות לא נמשכו בהם מאבותיהם אברהם ושרה. כי הם היו בתכלית השלמות כמאמר הנביא (ישעיה נ"א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. אמנם נמשכו להם אותן המדות המגונות מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי. כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר (פ' תולדות) אחות לבן הארמי ויעקב אמר על עצמו (פ' ויצא) כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. לזה אמר המגיד כי ארמי אבי אמה גרם נזק ואבדון בבית אביה בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו. אשר לסבתם ירדו מצרים. והנה אם כן הירידה שירדו שמה סבב רוע מזגם ותכונתם אשר ממנה נמשך מהרעות והענוי וההשתעבדות מה שנמשך. ואמנם היציאה משם והגאולה מאותו גלות. הנה הוא יתברך עשאה ולא אחר. והוא גם כן נתן להם את הארץ ומזה יודע כי לה' מצוקי ארץ באמת. זהו דרך אחר בפירוש הפסוק הזה וכל דרך איש ישר בעיניו. והרב המורה בפרק ל"ט מח"ג מספרו כתב ארבע תועלות נמשכות מהמצוה הזאת: האחת להכניע את יצר לב האדם, כי הבכורים חביבים מאד אצלו, וכאמרו (הושע ה') כבכורה בתאנה בראשיתה, ואמר במקום אחר (ישעיה כ"ח) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה עודנה בכפו יבלענה, ולכן צוה שיכניע את יצרו ולא יאכלנה ויפרישנה לגבוה: השנית כדי שלא יהיה כפוי טובה למי שהיטיב לו כל כך מהטובות: השלישית לזכור בימי המנוחה את הצער שעבר עליו, ולזה זכר כל דבר יציאת מצרים: והרביעי' מדת הענוה והשפלות בהביאו הבכורי' על כתיפיו, והגידו דלות אבותיו וחסדי השם יתברך עמו, והם באמת טעמים מחוורים: כי תכלה לעשר וגו' עד היום הזה ה' אלהיך וגו', אמרו בגמ' במעשר שני פ"ה שהוידוי הזה היו עושים אותו במנחה בי"ט האחרון מחג הפסח של שנה רביעית שהוא הרגל שכל המעשרו' כלין בו כי כל פירות הארץ והאילן מהשנה השלישית הם כלין מערב פסח מהשנה הרביעית, ומאשר אמר בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה הבינו חכמינו ז"ל שהיה הודוי הזה כולל לכל המעשרות ונטע רבעי תרומה ובכורים ודרשו רבותינו ז"ל (דברי' כ"ו י"ג) בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי שנקראו קדש, מן הבית זו חלה שהיא מתנה לכהנים מן הבית. וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון וגם ירבה לבכורים ולתרומה, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אע"פ שלקט שכחה ופאה אין מעכבין הודוי, ודרשו ככל מצותך אשר צויתני שלא הקדמתי תרומה לבכורים ולא מעשר שני לראשון כמו שהזהירה תורה מלאתך ודמעתך לא תאחר שהבכורים היו קודמין ואחריהם התרומה ואחריה המעשר, ודרשו לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות ולהזכיר שמך עליהם, לא אכלתי באוני ממנו לא אכלתי באנינו' שלי ממנו המיוחד במעשר שני, ולא בערתי ממנו בטמא, בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא, וגם זה מיוחד במעשר שני כי להיותו קדש אסור לאכלו בטומאה כשאר קדשים שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו', ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין, כי התורה צותה שיאכלנו בירושלים לבד. שמעתי בקול ה' אלהי שהבאתיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושמחתי אחרים שנאמר ושמחת בכל הטוב וגומר השקיפה ממעון קדשך וגומ' אנו עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה כמו שהבטחתנו, שנא' אם בחקותי תלכו וגומר, ונתתי מטר ארצכם בעתו וגומר, זהו דרך רז"ל בפי' הכתובים האלה ונמשכו אחריהם המפרשים כלם. ועל דרך הפשט יראה לי שהודוי הזה הנזכר בפרשה הנה הוא ודאי וידוי מעשר עני. ואעידה לי על זה שני עדים נאמנים, הא' מאמרו כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, מורה שבמעשר עני מדבר שהי' בשנה השלישית, לא בתרומה ובכורים ומעשר ראשון שהיו בכל שנה ושנה, והעד השני אמרם ז"ל במסכת מעשר שני שלא היה מתודה הודוי הזה כי אם בשנת מעשר עני שהיא השנה השלישית אחר השמטה, וזה מה שיורה שהודוי באופן מעשר ידבר, כי אם לא היה כן אלא על כל שאר המתנות שיפריש למה לא יהיה מתודה בכל שנה ושנה שיתנם כי אם בלבד בשנת מעשר עני, ויהיה פירוש הכתובים כן. כי מרע"ה ראה שהאדם במעשר השני להיותו נאכל לבעלים היו שם שמחים בו ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם, אבל במעשר עני ירע בעיני האדם שיתן את עיניו ויגיע כפיו לזרים ולא יאכל בטובה וגם לפי שהיה נותן פתו לעניים בשערים ולא היה מוליכו לירושלי' להודות לה' ולהתפרסם נדבותיו ומתנותיו הנה בעבור זה ראה לצוות שבשנת מעשר עני שהיא השנה השלישית אחרי השמטה ואחרי כלותו לעשר את כל מעשר תבואתו ואחרי תתו אותו ללוי לגר ליתום ולאלמנה לאכלו כמו שבא שמה במצוה ולא אכל הוא ממנו והיה תועלת עצום בודוי הזה שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצוה כדי שיוכל להתודות עליה בדברי אמת בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו וגומר, ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים כיון שעתה בעת הודוי בירושלם ובית הש"י תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים וכאלו הקריבוהו לפני ה', ועם מה שכתבתי בזה תדע טעם סמיכות הפרשיות האלה ולמה לא צוה בסדר ראה אנכי הפרשת המעשר עני על זה הודוי כי ראה לצוותו כאן כדי להודיע הזמן הראוי אליו שהיה מיד אחר הגדת הבכורים בעמדו שם לפני ה' ולמה לא צוה להתוודות על מעשר שני כי אם על מעשר עני שהוא להיותו לעניים ונתן בשערים, ולמה לא אמר וקמת ועלית אל המקום לפי שהעליה שמה היתה לענין הבכורים, ואגבן התודה על מעשר עני, ועתה ראה פי' הכתובים היאך הם מסכימים לדעת הזה, אמר כי תכלה לעשר כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי וגומר, ואין הכונה כאן לצוותו שיתנהו ללוי לגר ליתום ולאלמנה כי זה כבר צוה עליו במקומו, אבל פירושו הוא אחרי שתכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ולתת המעשר עני ההוא לגר ליתום ולאלמנה שיאכלנו בשעריך כמו שצוה עליו שמה, הנה אז אנכי מצוך שבהיותך עומד לפני ה' אלהיך בהגדת הבכורים שזכר למעלה התודה גם כן על המעשר עני הזה, ותאמר לפניו יתברך באותו המקום המקודש לפני מזבח ה' אלהיך, בערתי הקדש מן הבית, רוצה לומר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ גלוי וידוע לפניך שלא הבאתי בגזל ועושק המעשר עני עם היות שצוית שלא אוכל אני ממנו ולא אביאנו, הנה לא רעה עיני בו מתתו לעניים, כי אני בערתי הקדש שהוא המעשר העני ההוא מביתי וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה כמו שצויתני, לא עברתי ממצותיך בזדון, ולא מתוך שכחה והוא אמרו ולא שכחתי, והנה אמר בזה הענין שלש הודעות: האחת לא אכלתי באוני ממנו רוצה לומר עם היותו מעשר עני והיה לי עניות הרבה לא מצאתי התר לעצמי לאכול ממנו לומר גם אני עני לאכול, ויהיה אוני מענין דלות ועניות כמו (פ' וישלח) בן אוני, (איוב כ"ב) אלוה יצפון לבניו אונו, (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים, שהם כלם כפי המדקדקים ענין עניות ודלות ואבלות: וההודעה השנית לא בערתי ממנו בטמא. וההפרשה קרא בעור. כמו שאמר בערתי הקדש מן הבית יאמר שבהפרישו המעשר לתתו לעניים לא הפרישו מהיותר פחות וטמא, אלא מהיותר משובח מהתבואה, כאלו יאמר היה לו חטים טובים ונקיים מכל תערובת רע, וחטים אחרים טמאים רוצה לומר מעורבים בפסולת הרבה, לא הפריש ולא נתן המעשר מן הטמא לקחת ולהשאיר לעצמו היותר טהור ונקי, ולא נאמר כאן כפי זה הפי' טמא על הטמא כפי דיני טומאה וטהרה, כי אם על הדבר הפחות והנבזה ושיש בו פסולת רב והוא כמו (איכה ד') סורו טמא קראו למו, שענינו פחות ונבזה ומלוכלך: וההודעה השלישית היא ולא נתתי ממנו למת ואמר זה לפי שהיה מנהג הרמאים בימים ההם כדי שלא יתנו המעשר כלו לעניים שאומרים לשואלים אותם שכבר נתנוהו לעניים שכבר מתו כדי שלא יודע הדבר, ומפני זה יאמר המתודה שלא נתן המעשר הזה לאדם שכבר מת שיוכלו בני אדם לחשוב עליו שלא נתנו ושהוא מרמה בפיו כי חיים הם העניים שקבלו ממנו ויגידו צדקתו, וכל זה היה להיותו ירא את י"י במצותיו חפץ מאד, וזהו שאמר שמעתי בקול י"י אלהי עשיתי ככל אשר צויתני, ר"ל כי הנה החוטא יחטא אם מבלי דעת מפני שלא ידע ענין המצוה ולא שמעו, ואם בבחירה ורצון לחטא בהיותו יודע מה שמוטל עליו לעשותו, אבל הוא לא יהיה כן כי שמע בקול י"י ולמד המצוה ועשאה כרצונו, ולכן יבקש ממנו שישקיף ממעון קדשו לברך את ישראל בעבור נדיבותם, ואת האדמה אשר עשתה פירות לכל הצדקות ההן כאשר נשבע לאבותם, באופן שתהיה תמיד ארץ זבת חלב ודבש, הנה התבארו הכתובים על פי פשוטם, ואמנם מה שדרשו בהם חכמינו ז"ל אם הוא קבלה נקבל בסבר פנים יפות, והותר בזה הספק השלישי: היום הזה י"י אלהיך מצוך וגו' עד ויצו משה, אחרי שהשלים משה רבינו ע"ה לבאר את התורה כמו שיעד עליו, אמר היום הזה י"י אלהיך מצוך לעשות רוצה לומר שכיון שכבר השלמתי ביאור המצות אין לדבר בהם עוד בביאורם כי אם לצוות אתכם על עשייתם ושמירתם, והנה עד עתה אולי לא הייתם יודעים ביאור המצות אבל עתה שכבר בארתי אותם להם לא נשאר עוד צורך ביאור ואין כאן עוד לחדש דבר ולא להזהיר כי אם חיוב עשייתן וזהו אמרו היום הזה י"י אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, רוצה לומר שתעשה מצות עשה ותשמור מצות לא תעשה כי זהו הנרצה בשמירה ועשיה, ויהיה זה ברצון וחפץ נכבד ובכונה וידיעה שלמה. לא כמצות אנשים מלומדה, ועל הרצון אמר בכל לבבך, ועל הכונה והידיעה אמר ובכל נפשך, ואמנם אמרו את ה' האמרת היום וה' האמירך אפשר שיפורש באופנים מתחלפים, אם שנא' שבא הנה לשבחם על קבול התורה והמצות באמרו את ה' האמרת היום שהוא לשון גדולה כמו שפיר' ר"א והרמב"ן גם כן, ויאמר אין ספק שאתה גדלת ורוממת הש"י במה שקבלת אלדותו וזהו להיות לך לאלדים, והי' קבול האלדות ללכת בדרכיו בקיום המצות המעשיות והוא אמרו ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו. ואם באמונות ושמיעת המצות האמוניות כפי מה שהשרישה התור' האלדית עליהם וזה אמרו ולשמוע בקולו, אבל אם אתה גדלת ורוממת אותו יתעלה גם הוא גדל ורומם אותך וזהו וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה שלקח אתכם מבין העמים לעם סגלה, כאשר דבר במעמד הר סיני כי יותר הרוחות וקבלת אתה מהטובות ממנו והגדול' במה שלקח אותך לו לעם סגלה, ממה שקבל השם יתברך מרוממות והגדולה בעבור שלקחתו לאלדים, גם קבלת ממנו גדולה רבה והאמיר אותך כאשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז וזהו לשומרי מצותיו וכמו שאמר (תלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטי' בל ידעום הללויה. וגם כן האמירך בשנתן אותך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת בעולם הזה ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך והוא בדבוק הנפש בצרור החיים בעוה"ב. ואמר בכל זה היום. אם באמרו היום הזה ה' אלהיך מצוך וגומר. את ה' האמרת היום וה' האמירך היום. לפי שהיה זה אחרי סיום התורה וביאורה שהם שמעו המצוה וביאורה בלב שלם ובנפש חפצה. לכן אמר להם שקנו אותם השלמיו' כלם ביום ההוא: ואפשר לפרש האמרת והאמירך מלשון אמירה ודבור כי לכן נקרא הסעיף הדק העליון אשר בראש האילן אמיר לפי שנמצא לסעיפים קול ורעש בתנועתם תמיד כאמרו (שמואל ב' ה') את קול הצעדה בראשי הבכאים. וגם כל האילן יקרא לזאת הסבה שיח כי הוא שח ומדבר תמיד. ויהיה פי' הכתובים לדעתי כן. הנה במעמד הר סיני עשה הקב"ה חסד נפלא עם ישראל. והוא לדבר עמהם מן השמים כמו שכתוב (פ' ואתחנן) הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגומר וישראל עשו לו עבודה רצויה מאד באמרם שמה נעשה ונשמע. ולכן אמר מרע"ה כאן אם הש"י אמר מאמריו לכם באותו מעמד ודבר עמכם מלהבות אש. ממך ישראל היה נסבה לפי שאתה קבלת אלהותו ואמרת ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו סבבת במה שאמרת לפניו שהשמיעך קולו ומצותיו. כי לפי שאמרת כל אשר דבר ה' נעשה הוצרך הש"י לדבר עמכם בקולו. וזהו אמרו את ה' האמרת היום. רוצה לומר אתה סבבת האמירה היום שדבר הש"י עמכם בעבור שאמרת להיות לך לאלהים ולשמוע בקולו ולשמור מצותיו. ואם אתה אמרת מאמר נכבד ויקר שהוא נעשה ונשמע. ה' האמירך כלומר הוא עשה לך שתאמר אותו. והיה זה במה ששלח אליך בראשונה לומר לך קודם המעמד והייתם לי סגלה ושיתן לך סבה לשמור מצותיו וזהו אמרו ושמרתם את בריתי. וגם כן אמרת אותו המאמר לתועלתך כדי שיתנך עליון על כל הגוים כי יהיה לך בזה עליהם מעלה רבה ויתרון גדול ולכן יהיה לך תהלה ושם ותפארת. כי התהלה היא מגזרת (איוב כ"ט) בהלו נרו על ראשי. רמז לשכינה החופפת עליהם תמיד והשם הוא במלכות המעלה והכבוד והתפארת הוא בשלמות המדות. ובאחרונה זכר הבא באחרונה שהוא הדבקו' הנפשיי ועליו נאמר להיותך עם קדוש. כי הקדושה היא בהפרד הנפש מן החומר. ועם היות שלא יזכו אליה כי אם מתי מספר. וכמ"ש החכם בפ' לולב וערבה (דף מ"ה) ובפרק חלק ראיתי בני עליה והם מועטים. היה מהחסד האלהי שאתה עם גדול תהיה עם קדוש לה' אלהיך. וכל העם מקצה יזכה לדבקות האלהי ההוא. הנה זכר האמירות וזכר הסבות שסבבו אותם. ואמר כל זה להודיעם שביום הזה אשר עמדו בסיני. ושהש"י ביום הזה צוה אותם על שמירת המצות ועשייתם. והיום הזה היה מה שאמר הש"י לישראל שהיו הם סבתו ומה שאמר ישראל לפניו שהוא יתברך היה סבתו. והיוצא מכל זה שלא יהיו בעיניהם המצות כדבר ישן נושן אבל בכל יום יהיו לפניהם חדשי' כאלו בו ביום נצטוו עליהם. וכבר נוכל לפרש עוד בפסוקים האלה פירוש שלישי: והוא שאחרי שהשלים מרע"ה לבאר להם את המצוה צוה על שמירתם ואמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות ושמרת ועשית כמו שפירשתי. ונתן ג' סבות לקיום המצות ועשייתן: הא' לפי שקבלו אלהותו בסיני ונדרו להיות להם לאלהים ולשמור מצותיו וגו'. וזהו את ה' האמרת היום שהוא כמו אמרת ונדרת להיות לך לאלהים וגו'. כאלו אמר שלא יהיה בעיניהם יום מתן תורה רחוק כי היום הזה היה לפי שאותה אמירה שאמרו שמה אבותיכם הרי הוא כאלו אמרתם אותם ביום ההוא: והסבה הב' מפני הכבוד והחסדים שקבלתם ממנו יתברך באותו מעמד שדבר עמכם ולקח אתכם לעם סגלה ונתן לכם בשמירה ואוצר את המצות שבעבור זה גם כן אתם מחוייבי' בשמירת מצותיו ולשמוע בקולו. ולפי שלא יאמרו הנה זה יצדק באבותינו שראו את כל הכבוד ההוא לא אנחנו שלא ראינו ממנו דבר. לזה אמר וה' האמירך היום רוצה לומר גם כן היה הדבור לכם כאלו היום הזה נאמר לפי שמה שנאמר ונעשה לאבותינו באותו מעמד נעשה לכל זרעם אחריה': והסבה הג' מפאת התועלת המגיע משמירת המצות ועל זה אמר ולתתך עליון וגומר. שהיא סבה וטענה אחרת ופירושו כמו שכתבתי למעלה:
