פסוק א:כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, סוסים ורכבי מלחמה, מחנה מאורגן, עַם רַב יותר מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, שהוא הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. הואיל וכבר עשה אותות ומופתים רבים והרס את אויביך, בְּטח בו שימשיך לעזור לך.
פסוק ב:וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה, לשדה הקרב, וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, כהן מכובד במיוחד שהתמנה לצורך ההכנות למלחמה בלבד ונקרא כהן משוח מלחמה, וְדִבֶּר אֶל הָעָם.
פסוק ג:וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל! הקשיבו! אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, תפחדו, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ, תהיו בהולים, וְאַל תַּעַרְצוּ, תישברו מִפְּנֵיהֶם,
פסוק ד:כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.
פסוק ה:וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, חידש אותו, התחיל להשתמש בו – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. חייל הטרוד במחשבה שאולי לא יזכה לחזור לבית שטרם החל להשתמש בו, לא יתַפקד היטב בשדה הקרב.
פסוק ו:וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ. בשנים הראשונות לנטיעת כרם פֵּרותיו קודש לה'. רק בשנה הרביעית הענבים נעשים חולין ומותרים בהנאה. מי שטרם חגג את האפשרות ליהנות מפרות כרמו – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. זו הייתה חגיגה חשובה, וכאשר אדם נטע כרם ולא הגיע לגמר שמחתו ממנו, טרדתו עלולה לעכבו מלהילחם כראוי.
פסוק ז:וכיוצא בזה, מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ, אירס אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, נְשאה – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.
פסוק ח:וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, מי שאין בו גבורה, והרתיעה מן המלחמה גוברת עליו – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. חיילים שאינם רוצים להילחם, יהיו הראשונים שיברחו או שיתחמקו נוכח אתגרים קשים, והם עלולים להחליש את חבריהם.
פסוק ט:וְהָיָה כְּכַלֹּת, אחרי שסיימו הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, ונותרת קבוצת לוחמים מבוררת ובעלת מוטיבציה, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, שכן צבא ישראל הורכב בעיקר מאנשי מילואים, ואף הדרג הפיקודי מוּנה במהלך ההכנות למלחמה.
פסוק י:כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ, ראשית כול – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, הצע לתושביה הסכם שלום.
פסוק יא:וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ ותסכים להצעתך, וּפָתְחָה לָךְ את שעריה, תעשה עמה שלום, אם כי אין זה שלום בין שווים – וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. העיר תהפוך לאזור כבוש תחת סמכותו של שלטון ישראל.
פסוק יב:וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה – וְצַרְתָּ עָלֶיהָ, תבנה עליה מצור,
פסוק יג:וכאשר נְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ – וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. את כל יושביה הגברים אתה רשאי להרוג בחרב, שכן הם האויבים.
פסוק יד:רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף, הילדים הקטנים וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל שְׁלָלָהּ – תָּבֹז לָךְ. הנשים והטף ייחשבו לשלל העיר ולא לאויביך, ולכן אפשר לקחתם בשבי. וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ.
פסוק טו:כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, שבתחומי הארץ שלנגדך הֵנָּה, הן.
פסוק טז:רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. דין ערי כנען חמור יותר מדינן של הערים הרחוקות. אם עיר רחוקה תשלים אתך לפי תנאיך, היא תישאר על מקומה, ודבר לא ישתנה בה, וגם אם היא תסרב לקבל את תנאיך ותתקיף אותה – ייהרגו רק הזכרים שבה.
פסוק יז:כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, עליך להרוס את הערים האלה ולהשמיד את כל תושביהן מן העמים הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. הטעם להכרתת יושבי הערים הללו איננו גזעני או לאומי. במקום אחר מופיע נימוק ביטחוני – החשש שבני נכר שיישארו כאן יהוו מכשול ואיום על חייהם של ישראל. כאן ניתן טעם אחר:
פסוק יח:לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם – וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. תרבויותיהם ודתותיהם עלולות להשפיע עליכם.
פסוק יט:כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ. ייתכן שתרצה לכרות את העצים שסביב העיר הנצורה כדי לקחתם כשלל, לצורך בניית חומה ודיֵיק או כדי למנוע מאנשיה להיזון מפֵּרותיהם, לברוח מן העיר בחסותם ולהצטייד בחוץ. ובכל זאת – לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, עצי המאכל שמסביבה לִנְדֹּחַ, להכות עָלָיו בגַרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ – מהעץ הגדל באזור תֹאכֵל, וְלכן אֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?! וכי עץ השדה הוא כאדם, שאתה נלחם בו? הרי יש לכוון את המלחמה נגד בני אדם ולא נגד הטבע.
פסוק כ:רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא – אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ. לפעמים קשה לדעת אם עץ מסוים נושא פרי שפרותיו כבר נשרו ממנו או טרם צמחו, או שהוא עץ סרק. לכן מודגש כאן שמותר לכרות רק עצים שידוע בוודאות שאינם עצי מאכל. וּבָנִיתָ מעצי הסרק מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה, עַד רִדְתָּהּ, הכנעתה. או: ירידתה ונפילתה.
