כל שבט לוי. צריך באור מה זה בא ללמדנו. דמש״כ רש״י בשם הספרי אפילו בעלי מומין אינו אלא רבוי מכל. ואפילו היה כתוב לא יהיה לכל הכהנים וגו׳ הייתי דורש הכי. ותו דלכאורה הדרש אינו אלא לענין אשי ה׳ ונחלתו יאכלון. והרי משמעות עיקר הכתוב בא ללמד אשר לא יהיה להם חלק ונחלה. וא״כ אין בזה רבותא לבע״מ לפי הנראה. ותו דעיקר הדין דבע״מ כשרים באכילת קדשים מקרא מלא הוא בפ׳ אמור וגו׳ מומי אדם. עוד יש להתבונן דבזה המקרא כתיב בלשון רבים ונחלתו יאכלון ובמקרא השני כתיב בל״י לא יהיה לו וגו׳ ה׳ הוא נחלתו כאשר דבר לו. ומתחלה יש לדעת דבמקום שמדבר הכתוב עם הכלל כתיב בל״י ובמקום שמדבר בפרטי אנשים מן הכלל כתיב בל״ר כמש״כ להלן ל״א כ״ו. מעתה יש לנו לומר דמקרא ראשון מבואר רק בכהנים ומקרא שני מיירי גם בלוים ומש״ה כתיב במקרא ראשון חלק ונחלה כמש״כ בפ׳ קרח בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך וגו׳. ובמקרא שני לא נזכר אלא נחלה וכמש״כ שם בתוך ב״י לא ינחלו נחלה. אבל חלק בביזה יש להם. וביארנו שם הטעם דכהנים מצותן שיהיו משוקעים באהבת ה׳ ובעבודה ע״כ אין להם להתענג בתענוגי ב״א. משא״כ לוים. ואע״ג שבפ׳ עקב כתיב על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו. כבר ביארנו שזה בא להם מאז שנעשו משוקעים באהבת התורה ובשקידתה. אבל מי שלא זכה לזה הרי היה לו חלק בביזה. משא״כ כהנים הכל מחויבים להיות משוקעים בעבודת ביהמ״ק שהיא אהבת ה׳. ואפילו מי שהוא בע״מ ואינו ראוי לעבודה מ״מ אכילת קדשי ה׳ מביא לידי אהבת ה׳. מעתה מתפרש כל שבט לוי בשתי משמעות כדרך משנה תורה. חדא על הכהנים. ותחלה הזהיר הכתוב ביחוד על הכהנים הלוים שהם ת״ח כמש״כ בכ״מ ומוכשרים לעבודה. והוסיף כל שבט לוי. אפי׳ כהנים שאינם מכונים הלוים מצד שהמה ע״ה מ״מ כל שבט לוי בכלל אזהרה זו. דאע״ג שכהן ע״ה נמאס מלכהן כמו שאמר הושע הנביא ד׳ כי אתה הדעת מאסת ואמאסאך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. מ״מ כיון שהוא כהן היה ראוי להיות ת״ח ולא יהי׳ חוטא נשכר. ובא הספרי ודריש מכל אפילו בע״מ שאין ראוים לעבודה בידי שמים מ״מ אין להם חלק ג״כ וכמש״כ הטעם שהרי מכ״מ אשי ה׳ ונחלתו יאכלון. וזה מביא להתקדש ולהתענג על ה׳ ולא בתענוגי עוה״ז המפריעים אהבת ה׳. ומשמע עוד כל שבט לוי על כלל השבט כמשמעו. וע״ז המשמעות כתיב ונחלה לא יהיה לו וגו׳. אבל חלק יש לו למי שאינו ת״ח ושקוע באהבת ה׳ ע״י הלמוד. מש״ה במקרא ראשון כתיב בלשון רבים שלא מיירי אלא בכהנים שהוא פרט מכלל השבט. ובמקרא שני כתיב בלשון יחיד שמדבר על כלל השבט:
בקרב אחיו. בפסוק הקודם כתיב עם ישראל. וכן לעיל וגו׳ עקב כתיב על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו וכאן כתיב בקרב אחיו. והנראה עפ״י דאיתא בערכין דכ״ט א׳ דמקרקע דחו״ל כמטלטלי דא״י דמי. מש״ה במקום דכתיב חלק בביזת מטלטלין אז ה״ה במקרקעי דחו״ל שלא יהי להם נחלה אפילו בחו״ל בעת שכובשים במלחמה מש״ה כתיב עם אחיו. אבל אינו בקרב אחיו שהרי הישוב אינו של ישראל. משא״כ כאן דלא כתיב חלק אלא נחלה. וא״כ בחו״ל יש ללוים ג״כ חלק בכבישתן ורק בא״י לא יהי לו נחלה בקרב אחיו היינו בישוב א״י:
ה׳ הוא נחלתו. מצות ה׳ שמוטל על הלוים אשר חלף עבודתם נוטלים מעשר בישראל לנחלה:
כאשר דבר לו. בפ׳ קרח. אבל לעיל בפ׳ עקב כתיב כאשר דבר ה׳ אלהיך לו. דמשמעו בהשגחה פרטית שעל ישראל והיינו כמש״כ שם דמש״ה אין ללוים בני תורה חלק ונחלה כלל. משום דהצלחת ה׳ הוא נחלתו דנכסיו מצליחין בהשגחה פרטית:
משפט הכהנים. במס׳ חולין דק״ל איתא דמש״ה כתיב משפט ללמדנו שהמתנות דין. ופי׳ דלא משלחן גבוה קזכו אלא שהוא ממונו. ולפי הפשט משמעות משפט כך ראוי להיות אחר שאין להם חלק בישראל אם כן נדרשים כל ישראל להספיק צרכיהם ההכרחי מש״ה כך משפטם ליתן להם חלק יפה בבשר ובדגן תו״י וגז לכסות. ומש״ה כתיב דגנך תו״י ולא כתיב כל זרעך לפי דעת הגאונים והרמב״ם אלא משום דאלו חיי הנפש ומש״ה המשפט להיות כן וכמש״כ לעיל י״ד כ״ג ע״ש:
מאת זבחי הזבח. הוא מיותר והכי מיבעי מן העם מן הזבח. אלא ללמדנו דאפילו כהן עצמו אם הוא טבח תמידי חייב במתנות כדאיתא שם דקל״ח כהן קצב שנים ושלש שבתות א״צ ליתן יותר מכאן חייב ליתן ופרש״י שהוא מה״ת. והתוס׳ הקשו א״כ מ״ש שנים ושלש שבתות. ולדברינו מבואר דלשון זובחי הזבח משמע אחר שהוחזק לקצב. וחייב לרבי אחר שתי פעמים ולרשב״ג שלש פעמים מיקרי חזקה:
ראשית. זה השורש יש לו שתי משמעות. א׳ המובחר שבדבר. ב׳ הבא לידו בראשונה וע׳ ר״פ תבוא מש״כ שם. ובמקרא זה פי׳ ראשית דגנך וגו׳ המובחר שבתבואה וכמש״כ בפ׳ קרא כל חלב וגו׳. אבל אין משמעו הנקצר או הנידוש ראשון אלא כבר נידוש ונעשה כל התבואה דגן והוא תורם המובחר מהם מש״ה נקרא בפי חכמים תרומה. אבל וראשית גז צאנך משמעו הניגו׳ ראשון :
דגנך תירשך ויצהרך. כבר נתבאר לדעת הגאונים והרמב״ם דכל דמידגן בכלל דגנך פירות וכל זרעים לאפוקי ירקות:
תתן לו. דבפ׳ קרח כתיב במצות תרומה כל חלב וגו׳ ראשיתם אשר יתנו לה׳ לך נתתים. דמשמעו אשר יתנו מרצונם וכמו שהיה המנהג בכל דבר הטעון ברכה להפריש חלק גבוה כמש״כ כ״פ ובא המצוה שם שמתנה זו תהי לכהנים. אבל לא נתבאר שמחויבים ליתן המובחר לה׳ ולכהן. ע״כ פי׳ הכתוב כאן תתן לו חובה ליתן ראשית דגן תו״י לכהן:
לעמוד לשרת. פרש״י בשם הספרי מכאן שאין שירות אלא מעומד. מפרש כי בו בכהנים דמיירי בפ׳ זו. ומשמעות לשרת בשם ה׳ הוא ברכת כהנים שהוא בשם שא״א לפרש בעבודת המקדש ומחשב לשם גבוה. דאם כן האיך יבואר זה המקרא הוא ובניו. מי הוא ומי המה בניו הכל בכלל כהני ה׳. ואין לפרש קטנים שמכונים בשם בנים שהרי קטנים פסולים לעבודה אלא ע״כ מפרשי בב״כ. ואפילו קטנים עולים עם אביהם והיינו דתניא בספרי כל הימים בין בארץ בין בחו״ל וזה אינו אלא בב״כ. ומ״מ נכלל בזה הלשון עבודה ג״כ שהרי כתיב לשרת. וכ״ז הוא דעת תנא דספרי דמיירי רק בכהנים והכי מפרש הפ׳ הסמוכה וכי יבא הלוי וגו׳ כמבואר בפרש״י בשם הספרי. אבל תלמוד דילן ע״כ אינו מפרש הכי דא״כ אמאי נצרך הש״ס בסוטה פ״ז להוכיח דב״כ בעמידה מדכתיב להלן לשרתו ולברך בשמו אתקיש ברכה לשירות. הרי מפורש לעמוד לשרת בשם ה׳ שהוא ב״כ אלא ע״כ לא מפרשי האי לישנא בב״כ. ועי׳ פרש״י שם בד״ה ואתקיש כו׳ ואע״ג דבהאי קרא לאו ברכה כו׳. והכי מבואר דעת הגמ׳ בפירוש זה הלשון דכתיב בפ׳ הסמוכה ושרת בשם ה׳ אלהיו מפרשי בערכין די״א איזו עבודה שבשם הוי אומר זה השיר שהלוים אומרים אלא ע״כ מפרשי זה המקרא על כל השבט כמשמעות לשון מכל שבטיך. וקאי גם על פרשה הקדומה דמיירי בכל שבט לוי ג״כ כמש״כ. ומתפרש מקרא דילן גם על הכהנים ביחוד ועליהם כתיב לעמוד לשרת. ועל הלוים כתיב לעמוד לשרת בשם ה׳ זה השיר. וע״ז כתיב הוא ובניו וכדתנן במס׳ תמיד דצעירי הלוים עולין לשיר. ופי׳ כל הימים עוד משמעות אחרת והוא כמש״כ לעיל י׳ ח׳ בביאור לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה שהוא תפלה וברכה. וכן כאן נכלל בלעמוד לשרת בשם ה׳ תפלה וברכה בשביל ישראל כל הימים אפילו בחו״ל. נמצא לש״ס דילן מתפרש דברים הללו לג׳ כונות. לעמוד לשרת בכהנים וכמשמעו. לשרת בשם ה׳. ללוים ולשיר:
בשם ה׳ כל הימים. זו תפלה וברכה. וכך הוא דרך משנה תורה כמש״כ כ״פ. וע״ע בסמוך:
וכי יבא הלוי. לדעת רש״י בשם הספרי מיירי כל הפ׳ רק בכהנים. ולדעת הגמ׳ בערכין מיירי גם בלוים דכתיב בהו ושרת בשם ה׳. ומ״מ ודאי מיירי בכהנים ביחוד ג״כ שהרי כתיב חלק כחלק יאכלו וזה אינו אלא בכהנים. וענין הפ׳ פרש״י עפ״י הגמרא לכהן שבא ומקריב קרבן עצמו או ברגלים. אכן לפי הפשט הענין הוא דמלבד שהי׳ משמרות כהונה ולויה מתחלקות לשבתות והיה כל משמר משפחה גדולה כדי ששה בתי אבות. כדאיתא במנחות דק״ז ב׳. עוד היו כהנים ולוים מפוזרים בישראל שלא היו בכלל משמרות מחמת מיעוטם ופיזורם ולא היה עליהם חיוב כלל לבוא. מ״מ אם באו במקרה לבהמ״ק הזהיר הכתוב לקבלו וליתן לו עבודה והיינו דכתיב בבית עלי שיבוא כל הנותר בביתם להשתחות לכה״ג ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות וגו׳ הרי שיהי׳ נצרך להסתפח לבית אב הקבוע וזהו דבר הכתוב וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם. לא בעיר שכולה כהנים או לוים שהמה באים בשבתם אלא הוא דר באיזה עיר בקרב ישראל:
ובא בכל אות נפשו וגו׳. שהרי הוא לא מכר זכותו בעבודה. ולא עוד אלא
ושרת בשם וגו׳. עליו הוא מ״ע. דאע״ג שעד שלא בא לבהמ״ק לא חלה עליו המצוה שהרי אין לו שבת קבוע. אבל אחר שבא במקרה עליו לשרת בכהונה או בלויה. וכדאי׳ בערכין די״א דמכאן למדנו מצות שיר בלוים. דאלו ממקרא בפ׳ הקודם כי בו בחר וגו׳ לשרת בשם ה׳. הייתי אומר שהוא רשות ונבחרים לזה אבל לא שהוא חובה. וכאן כתיב בלשון מ״ע וממי שבא במקרה למדנו מכש״כ דמשמר הלוים הקבוע מחויב בכך בשבתו וכדכתיב ככל אחיו הלוים וגו׳:
חלק כחלק יאכלו. לבד העבודה זכה גם באכילה. ובאמת אחר שזכה בעבודה ממילא ידענו שהוא בכלל כהן הזורק שזוכה באכילה. והיינו דאיתא בב״ק דק״ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת״ל ובא בכל אות נפשו ומנין שעבודתה ועורה שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו הא כיצד כו׳ פי׳ כיצד צריך להשמיענו זה הדין אלא אם היה בע״מ כו׳:
לבד ממכריו על האבות. היינו משמר הקבוע כידוע בספרי ובגמ׳. וגם לדברינו מבואר יפה דזה לא נאמר אלא במי שבא מאחד מערי ישראל שאין לו משמר ולא מכר זכותו לבד מי שמכר זכותו אינו כן. אלא במשמרו מחויב לבא ושלא במשמרו אפילו בא לבהמ״ק אין לו זכות. מ״מ גם קבלת חז״ל אמת בקרבן עצמו או ברגלים:
כי אתה בא אל הארץ וגו׳. יש להתבונן מה זה ענין אזהרה על הכישוף לא״י ועוד הא כבר נזהרנו על הכישוף וכתיב גם עונשה אלא כאן באה עוד בצרוף עשה תמים תהיה וגו׳. אכן מזה למדנו ענין הפ׳ דא״י מצומצם זמנה בגשמי השנה ובזה תלוי חיותן של יושביה ונצרך לדעת מתי ירדו גשמים שלא לאחד הזמן של זריעה ולא להקדים הרבה והיו ז׳ האומות משתמשים בידיעות כאלו זה בכה וזה בכה. ומש״ה נזהרו ישראל ביחוד כי אתה בא אל הארץ לא תלמד לעשות וגו׳. ולא בא להזהיר שלא יהיו בעצמם מכשפים וכדומה אלא לא ילמדו לעובד כוכבים בתוכם לעשות כדי לדעת מה שיהי׳. והיינו שדרשו חז״ל אבל אתה למד להורות. מובן דללמוד כדי ללמד לעובד כוכבים לעשות אסור וזהו עיקר אזהרה זו בכאן.
לא ימצא בך עובד כוכבים שהוא מעביר וגו׳. כדי שאם ישראל יהי׳ נדרש לדעת יהא שואל ממנו:
כי תועבת ה׳ וגו׳. ומש״ה אינו רוצה שתהי׳ תועבה זו אפילו בעובד כוכבים:
ובגלל התועבות וגו׳. הרי הקב״ה אינו חפץ שגם העובדי כוכבים יעסקו בא״י בכאלה:
תמים תהיה וגו׳. מה שאתה נצרך לדעת תרגיל עצמך לילך בתום. וה׳ הטוב בעיניו יעשה. ובספרי דריש עוד הוראה אחרת כשתהי׳ תמים הנני מבטיח שתהי׳ עם ה׳ אלהיך וכבר הראנו לדעת דרך משנה תורה דגם לפי הפשט שתים זו שמענו בכמה קראי. וכ״כ בשו״ת הרשב״א סי׳ תי״ג שזה המקרא כולל האזהרה וההבטחה:
כי הגוים האלה וגו׳ ואתה לא כן וגו׳ נביא וגו׳. לפי דברינו במשמעות תמים תהיה לילך בטח בתום. וא״כ מה זו תמימות שנחקור מן הנביא עתידות. אבל יש לדעת דאע״ג דבהליכות האדם בעולמו של עצמו יש להיות תמים עם ה׳. ולא לחקור עתידות וכמאמר בלעם כי לא נחש ביעקב וגו׳ מ״מ בזמן מלחמה ואין עצה ברורה והרי הוא סכ״נ יש לחקור ולדעת. וזהו טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב שהרי בפירוש דברה תורה כי אתה לא כן וגו׳ נביא מקרבך וגו׳. מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד ההכרח לשאול גם באוב והא שנענש על זה כדכתיב בדה״י א׳ י׳ וגם לשאול באוב לדרוש. היינו משום שהוא גרם לזה. והי׳ לו לשוב ולבקש מה׳ שיענהו ע״י דברים שבקדושה אבל ודאי ההכרח לדעת מה לעשות. ובזה מתפרש הפ׳ כי הגוים האלה וגו׳. על כן מצוי בתוכם מעוננים וקוסמים לדברים הכרחים וממילא הורגלו בכך גם לדבר שאין ההכרח לדעת וכל יחיד הולך למעונן וקוסם. אבל אתהלא כן נתן וגו׳. בדבר שמוכרח לכלל ישראל הלא יש נביא שיושב במקום המלך או סנהדרין אבל יחיד לא ידע ממנו כ״א במקרה שרצה הקב״ה להודיע את הנביא דבר אותו אדם כמו ענין האתונות של שאול. אבל לא כל מה שרוצה היחיד לדעת ידע ע״י הנביא שהרי אפילו על משה רבינו אמרו במ״ק דט״ז דשליחא דב״ד ליכא משום לישנא בישא. מדידע משה מדבר דו״א ואי דליכא משום לישנא בישא מנא ידע משה מכ״ש שארי נביאים. וגם על שמואל שהיה ידוע לנביא בישראל אמר הנער לשאול אולי יגיד לנו וגו׳ [ובפי׳ המשניות להרמב״ם בהקדמה כתב בזה״ל ולא היה מתחדש אצלם שלא היו שואלים לנביא. ולולי היה מנהגם לשאול לנביא לא בא שאול לשמואל בעד אבידה כו׳ עכ״ל ולא זכיתי להבין ואדרבה משם מבואר להיפך] אכל כ״ז הוא בנביא ה׳ שאינו דבר סגולה אלא הקב״ה מגיד דבריו לנביא. משא״כ עניני כישוף הוא דבר סגולה בסתרי הטבע וכשמשתמשים בו ההכרח לדעת לפי סגולת הטבע שהטביע יוצר כל ית׳ בו:
מקרבך. כמש״כ הרמב״ם בהל׳ יסה״ת שלא עפ״י אות ומופת לבד נודע כי הוא נביא אלא עפ״י שיודעין שראוי לכך עפ״י חכמתו הרחבה ופרישתו ומעשיו שנתעלה על בני גילו. וכ״ז א״א לדעת על בוריו אלא כשהוא מקרבך:
ככל אשר שאלת וגו׳. כמש״כ לעיל ה׳ כ״ד שנכלל בדבריהם ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר וגו׳ גם דברי תורה גם הבא לשעה. ומש״ה אמרו ואת בלשון נקבה יע״ש:
ואת האש הגדולה וגו׳. דבל״ז א״א לשמוע דבר ה׳ בלי צרוף הגוף. וזה א״א אלא למי שהוא פרוש ונבדל לאהבת ה׳ והתבודדות או ע״י יסור הקולות באותה שעה כמש״כ שם ולעיל ד׳ ל״ו ע״ש. ואחר שאין אנחנו פרושים א״א לשמוע קול ה׳ אם לא בראות האש הגדולה הזאת שקשה לסבול גם זה כמראה:
היטיבו אשר דברו. כבר ביארנו לעיל ה׳ כ״ה טעם ההפרש דשם כתיב היטיבו כל אשר דברו וכאן כתיב אשר דברו דשם נכלל תורה שבכתב ובע״פ אבל כאן לא מיירי אלא בנבואה שבאה לשעה:
ונתתי דברי בפיו. היינו גוף דבר הנבואה בלי שנוי:
ודבר אליהם את כל אשר אצונו. היינו באור הנבואה שהיה מבין ברוה״ק כל הרמוז באותה נבואה מה שלא כל ישראל הבינו והוא פירש להם כפי אשר יצוה ברוה״ק ולא כל הרמוז . וזהו דיוק לשון את כל אשר אצונו. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ה כ״ב ולעיל א׳ ג׳:
אל דברי. ה״ז מיותר ומה מקרא חסר אשר לא ישמע את אשר ידבר בשמי. מכאן למדו חז״ל דשלשה דברים נכלל בזה המקרא. לא ישמע הוא בעצמו אל דברי. היינו נביא המוותר על דברי עצמו. וכן לא ישמיע את דברי. וכן מי שלא יציית את הנביא:
אך הנביא. ולא כתיב אך האיש אשר יזיד וגו׳ שאינו חייב אלא מי שהיה עולה עה״ד לשמוע לו משא״כ הדיוט שבל״ז אין דבריו נשמעין. והיינו שכתב הרמב״ם הל׳ יסה״ת פ״ט ה״ב הא למדת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד אחד בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה וגו׳. הרי דייק דוקא שעשה תחלה אות או מופת. והיינו שנתחזק לנביא משא״כ הדיוט:
אשר יזיד לדבר דבר. האי דבר מיותר. ללמדנו מש״כ הרמב״ם שבא להגיד ד״ת לפרש במצות שבתורה והוא בכלל דבר כמש״כ בזקן ממרא דבר:
אשר לא צויתיו. אפילו צויתי אבל לא אותו צויתי אלא לנביא אחר. כדאי׳ פ׳ הנחנקין:
ולא יבא. פי׳ שיהיה אבל נפל דבר קטן ממנו. כ״כ הרמב״ם שם פ״י הט״ו. וא״כ פי׳ יבא שלא יהיה מכוין וכשר הדבר שיהיה לדבר הנביא בשם ה׳. וכיב״ז נתפרש בס׳ במדבר ד׳ ג׳ כל בא לצבא (ובל״א עש וועט ניט צו קומען):
לא תגור ממנו. פירש״י לא תירא שמא תיענש עליו. ומשום שמדבר במי שמוחזק בנביא וא״כ הוא בחזקת אדם גדול וקדוש ופרוש מן העולם. והיה מקום לירא להרגו מפני קדושתו ותורתו מש״ה כתיב לא תגור ממנו:
