לא תזבח כל דבר רע אזהרה למפגל בקדשים ע"י דבור רע. ובספרי מניין לקדשים ששחטן לאכלם חוץ לזמנן וחוץ למקומן שעובר בלא תעשה ת"ל כל דבר רע שתלוי בדבור פי' מניין לקדשים ששחטן על מנת שיאכלם חוץ לזמנן שעובר בלא תעשה ת"ל כל דבר רע שבפרשת ויקרא ובפרשת קדושים נכתב עונש האוכלים אותן שנתפלגו ע"י דבור רע אבל המחשב עליהן לא נכתב כלום לפיכך נכתב פה אזהרה למחשב שיהיה עובר בלא תעשה והא דקאמר על ידי דבור רע לאו דוקא אלא אפילו על ידי מחשבה רעה כדנפקא לן מלא יחשב:
אשר לא צויתי לעבדם. זהו אחד מהדברים ששנו הזקנים לתלמי כדאיתא בפרקא קמא דמגלה ופרש"י אשר לא צויתי לעבדם שאם לא כתבו לעבדם משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמרו אם כן אלהות הן שעל כרחו נבראו:
נכון מכוון העדות. לא כמו ושלחו מנות לאין נכון לו שפירושו מזומן כי אין לו טעם במקום הזה רק פירושו עדותן מכוונת בכל תנאים ששניהם שוים ומכוונים בין בדרישות וחקירות בין בבדיקות שאילו לא נמצאו דבריהם מכווני' בדרישות ובחקירו' ובבדיקות עדותן בטלה ופי' הדבר הדבור של העדים שהיה עדותן אבל לא מצאתי מלת נכון בשום מקום שהיה פירושה מכוון אבל הרד"ק כתב בשורש כון כלומר נכון בפי העדים כאשר חקרת:
נאמר שעריך למטה. והוצאת אל שעריך:
ונאמר שעריך למעלה. כי ימצא בקרב' באחד שעריך מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו:
ותרגומו לקרוך. לא לתרע' כתרגום על מזוזות ביתך ובשעריך:
מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלן. כיצד היו עדים שלשה או אפילו מאה אם העידו בב"ד זה אחר זה והעיד כל אחד מהם אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אינן נענשין עד שיזומו כלן מפני שכלן עדות אחת הן וחשובין כשנים וכמו שאם הוזם האחד מן השנים אינו נענש עד שיזומו שניהם כך אם הוזמו מקצתן אף על פי שהוזמו שנים או יותר אינן נענשים עד שיזומו כלן וכן אם היו העדים שלשה או אפי' מאה והעידו בב"ד זה אחר זה אם העיד כל אחד מהם בתוך כדי דבור חבירו והוה אחד מהם פסול נפסלו כלן ונתבטלה עדותן מפני שכלם חשובים כשנים וכמו שאילו היה האחד מהשנים קרוב או פסול נתבטלה עדותן כך אם היה עדים מאה ונמצא האחד מהם קרוב או פסול נתבטלה עדותן אם כן מה שנחשבו השלשה כשנים לעדות אחת הוא שלענין הזמה אינן נענשי' עד שיזומו כלן ואין אומרין יענשו העדים שהוזמו והשאר ינצלו אלא ינצלו כלם ולענין בטול עדותן היא מתבטלת כלה אפילו בבטול האחד מהם ואין אומרים אף על פי שנתבטל האחד מהם תתקיים העדות עם השנים הנשארים אלא בטלה כלה ומה שכתב ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלן אחר מאמר שלשה עדות אחת אינו ביאור לעדות אחת דאם כן ה"ל למכתב שאין נעשים זוממין בשי"ן לא ואין נעשין זוממין בוי"ו ועוד למה לא אמר גם כן שנמצא א' מהם קרוב או פסול בטלה העדות כולה אלא ה"ק אף שלשה עדות אחת שאם בעלה מקצתה בטלה כלה שמאחר שהשלשה חשובים כשני' הנה כמו שאם נתבטל האחד מהשנים בטלה עדותן כך אם נתבטל האחד מהשלשה בטלה כלה שזהו המובן ממאמר אף שלשה עדות אחת ואחר כך הוסיף עוד לומר ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלם פי' וגם אין נעשין זוממין עד שיזומו כלם אבל הרמב"ן ז"ל חשב שהרב ז"ל לא כיון באף שלשה עדות אחת אלא לענין ההזמה שאין נעשין זוממין עד שיזומו כלן ולכן הוכרח לומר וכן אם נמצא אחד מהם קרוב כו' לומר שאף לעניין זה אמרו רז"ל אף שלשה עדות אחת ואין הדבר כן דא"כ ה"ל למכתב שאין נעשין זוממין בשי"ן לא בוי"ו:
כי יפלא כל הפלאה לשון הבדלה פרישה שהדבר נבדל ומכוסה ממך. אומר תחלה שהוא לשון הבדלה ופרישה ואח"כ חזר ואמר שהדבר נבדל ומכוסה ממך מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מעניין כסוי שנעלם ומכוסה ממך אלא שעם כל זה לא יצא מפי' המלה שהוא מלשון הבדלה ופרישה כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נבדל ונפרש ממנו:
בין דם טמא לדם טהור בין דין זכאי לדין חייב בין נגע טמא לנגע טהור. אין זה פי' מלת בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע שהרי בספרי ומייתי לה בפ' אלו הן הנחנקין שנו בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות בין נגע לנגע בין נגע אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים לא בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור ולא בין דין לדין בין דין זכאי לדין חייב ולא בין נגע לנגע בין נגע טמא לנגע טהור רק הוא פי' כי יפלא שנבדל ומכוסה ממך בדמים בין בדם נדה בין בדם יולדת בין בדם זיבה הוא בין דם טמא לדם טהור ובדינים בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות בין בדיני מכות הוא בין דין זכאי לדין חייב ובנגעים בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים בין בנגעי בתים הוא בין נגע טמא לנגע טהור ומה שהכריחו לפרש שהמכוס' הוא בין דם טמא לדם טהור בין דין זכאי לדין חייב בין נגע טמא לנגע טהור ולא בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה כו' כפי נוסח הברייתא הוא מפני שאם יהיה המכוסה כפי נוסח הברייתא מאי בין דם נדה לדם יולדת דקאמר מאי נפקא מינה אם הדם הוא של נדה או של יולדת ואיך יתכן שיפול ספק בנגעים אם הוא נגע נגע אדם או נגע בגד או נגע בית הילכך עכ"ל דהכי פירושה אם נולד ספק בין בדם נדה בין בדם יולדת בין בדם זיבה אם הוא דם טמא או דם טהור ובין בדיני ממונות בין בדיני נפשו' בין בדיני מכות אם הוא דין זכאי או דין חייב וכן כולם פירוש בפרק אלו הן הנחנקין בין דם נידה לדם נידה לדם זיבה שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה ובין נגע לנגע שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים כאילו אמר שהמופלא ממך בין בדם נדה בין בדם זיבה מחמת שנחלקו בה חכמי העיר הוא בין דם טמא לדם טהור וכן כלם וזהו שכיון רש"י פה שלא הזכיר בפירושו בין דם טמא לדם טהור מפני שאין זה פירש בין דם לדם אלא פירוש כי יפלא ופרק אלו הן הנחנקין גם כן לא הזכירו בלשונו בין דם לדם אלא בין דם נדה לדם לידה ופירש עליו שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה ונחלקו הוא פי' כי יפלא כי הפלא הוא אחר החלוק והוצרכו לפ' הבריתא דקתני בין דם נדה לדם יולדת לדם זיבה בבי"ת במקום למ"ד מפני שהבי"ת מורה על מקום המחלוקת שבין החכמים שהיה בין בדם נדה בין בדם יולדת בין בדם זיבה וכן כאילו אמר בין דם בדם בין דין בדין בין נגע בנגע כמו שפי' הרמב"ן ז"ל לדעת בעלי המדרש הזה:
דברי ריבות שיהו חכמי העיר חולקין בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה. וההפרש שבין זה הספק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגומר הוא ששם היה הספק בדם עצמו אם הוא טמא או עהור ובדין עצמו אם הבעל הריב הזה חייב או זכאי אבל כאן הספק הוא על דברי חכמי העיר שהאחד מזכה ואחד מחייב על מי ראוי לסמוך או שבתחלה סתם כי יפלא ואחר כך פירש דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא ואין זה אלא לפי פשוטו אבל בספרי שנו דברי אלו ערכין חרמין והקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע כי פי' דבריהם הדברים התלויים בדבריהם והם הערכי' והחרמין וההקדשו' שבאין וחלין על ידי דבור הפה וריבות זה השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע פרש"י השקאת סוטה שהוא על ידי ריב שקנאו לה בעלה ועריפת עגלה שהחלל ע"י מריבה וטהרת מצורע שאף הנגעים ע"י ריב של לשון הרע באין ובכל אחד מאלה נפל המחלוקת לחכמים:
אל השופט אשר יהיה בימים ההם אפי' אינו כשאר שופטים שהיו לפניך אתה צריך לשמוע לו אין לך אלא שופט שבימיך. דאל"כ אשר יהיה בימים ההם למה לי וכי תעלה על דעתך שופט שאינו בימיך בשלהי פ"ב דר"ה אבל בספרי שנו וכי תעלה על דעתך שופט שאינו בימיך אלא שופט שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה פירוש אע"פ שהיה קרוב לך מעיקרא כגון שהיה נשוי את בתך והיה פסול לדיין לך כיון שעכשיו שאתה הולך אליו להדיין לפניו נתרחק מחמת שמתה בתך או גרשה הרי הוא כשר:
ימין ושמאל אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכ"ש שהוא אומר על ימין ימין ועל שמאל שמאל. בספרי פי' אפי' תחשוב בלבך שהוא טועה בדין ואומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין עשה כמצותו ואל תאמר איך אוכל החלב הזה שהו' חלב גמור והוא אומר שהוא שומן או איך אהרוג האיש הזכאי הזה שהוא אומר שהוא חייב אלא תאמר כך צונו הנותן את התורה שנעשה ככל אשר יורנו השופט ההוא כי על פי דעתו של השופט ההוא נתן לנו את התורה כ"ש שאינו אומר רק על ימין ימין ועל שמאל שמאל כי רוח הש"י וית' על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מן הטעות ומן המכשול ולא יצא מפיהם כי אם האמת ומה שהכריחם לפרש הימין והשמאל פה כמשמעו ולא ימין הדבר ההוא ושמאלו ופירושו שלא נסור מן הדבר ההוא לא לימין ולא לשמאל הוא מפני שאין הדבר הנחיי עד שיפול עליו ימין ושמאל:
וכל העם ישמעו מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל. כדתנן בפרק הנחנקין אין ממיתין אותו לא בב"ד שבעירו ולא בב"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלם ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי יהודה אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד וא"ת מ"ש הכא דפרש"י מכאן שממתינין אותו עד הרגל כר' עקיבא ומ"ש גבי בן סורר ומורה דפרש"י וכל ישראל ישמעו וייראו מכאן שצריך הכרזה בב"ד פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה כרבי יהודה י"ל שגם רבי עקיבא מודה שצריך הכרזה דאל"כ מה הועילו חכמים בהמתנה זו שממתינין אותו עד הרגל אם לא יכריזו בב"ד להודיע עניינו לעם אבל המחלוקת שבינו ובין רבי יהודה אינו אלא בהמתנה שר' עקיבא אומר צריך להמתינו עד הרגל ורבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתיו אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות שהרי הרמב"ם ז"ל שפסק לגבי זקן ממרא כרבי עקיבא שממתינין אותו עד הרגל כתב אח"כ וארבעה צריכין הכרזה שהרי בכלן נאמר וכל ישראל ישמעו ויראו והאחד מהם הוא זקן ממרא אך יש לתמוה דהכ' דייק מכל העם ישמעו ויראו שצריך המתנה והכרזה ואלו בבן סורר ומורה לא דייק מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו אלא הכרזה בלבד בלא המתנה ועוד היכי משתמע מהכ' המתנה מי כתיב וכל העם יראו וייראו ישמעו וייראו כתיב בשמיעה לבדה כדקאמר ליה רבי יהודה לרבי עקיבא:
לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. כדתניא בספרי ובפ' כהן גדול יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו ת"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו א"כ למה נאמר למען הרבות סוס סוסים בטלים מניין אפילו סוס אחד בטל כדי הוא להחזיר את העם למצרים תלמוד לומר למען הרבות סוס:
שלא ישיב את העם מצרימה. הוי"ו במקום שי"ן שהוא טעם על האזהרה לא שהיא אזהרה וכן שנינו בספרי כדי הוא להחזיר את העם למצרים וכמוהו ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שלא יסור לבבו:
שהסוסים באים משם כמה שנאמר בשלמה ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. כלומר ואם ירבה לו סוסים יחויב מזה שישלח אנשי' להתישב שם כדי שיהיו שולחים לו הסוסים מאחר שהייתם שם וא"כ מה שהוקשה לו להרמב"ן ז"ל באמרו והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחור' לפרגמטיא ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר אין זו קושיא שהרי מה שהותר לסחור' אינו אלא דרך עראי כמנהג הסוחרים אבל מה שיתישבו שם כדי שיהו שולחים לו משם הסוסים הנבחרים לא הותר כלל אך מה שיש לו לתמוה הוא מה שתמה הסמ"ג ז"ל על כמה קהלות השוכנים שם וגם רבי' משה בר מימון הלך שם לגור ושמא טעמו משום שעלה סנחריב ובלבל כל העולם כלו גם מצרים נתבלבלה כדתניא בתוספ' דקדושין אמר ליה רבי עקיבא למנימין גר המצרי מעות כבר עלה סנחריב וכו' אמנם מצינו רבי יהודה שנחלק עליו במסכת ידים בתוספתא ואומר שם למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישובו על אדמתם וגם בסוכה פרק החליל אמרו ואלכסנדריא של מצרים מ"ט איענוש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפו לשוב וגו' ואותו מעשה היה אחר בלבולו של סנחריב ותרץ בזה שאין לנו טעם נכון להתיר אם לא שנפרש כפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ שאמר לא תוסיפו וגו' לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר ונכון הוא:
אלא ליתן לאכסניא שלו. פי' לחיילותיו ופרשיו ועבדיו דכתיב לו לו הוא דלא ירבה פירוש להניח בבית גנזיו אבל מרבה היא לאכסניא שלו בספרי ובפרק כהן גדול:
את משנה התורה שני ספרי תורה אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאה עמו. בפרק כהן גדול והא דכתיב משנה במקום שנים מפני שכבר כתב לו ס"ת בהיותו הדיוט כמו שהוא מחוייב כל איש ואיש לכתוב ס"ת לעצמו ועכשיו שמלך אין לו לכתוב אלא ספר תורה אחד שהוא שני לראשון שכתב לו בהיותו הדיוט זה שהיה לו כשהיה הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד יוצא למלחמה והוא עמו יושב בדין והוא עמו בסעודה והוא כנגדו אבל אם לא היה לו ס"ת לעצמו קודם שמלך צריך שיכתוב לו לאחר שמלך שני ספרי תורה אחד מניח בית גנזיו והשני יהיה עמו תמיד לא יסור מעמו:
ולבלתי סור מן המצוה אפילו מצוה קלה של נביא. דאלו במצוה חמורה של תורה הרי כבר אמור לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם:
למען יאריך ימים מכלל הין אתה שומע לאו. פי' מכאן למד שמואל הנביא שהעובר על מצות הנביא לא יאריך ימים על ממלכתו ואמר לשאול עד שעבר על מצותו שצוהו שבעת ימים תוחיל עד באי אליך להעלות עולה וכתיב ויחל שבעת ימים ולא שמר הבטחתו לשמור כל היו' ולא הספיק להעלות עולה עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת ולא שמרת וגומר ועתה ממלכתך לא תקום וגומר וכן היה הא למדת שבשביל מצוה קלה של נביא נענש:
הוא ובניו מגיד שאם בנו הגון למלכות הוא קודם לכל אדם. בפ"ק דכריתו' ובהוריות שכיון שנמשח למלוכה זכה ע"י כך למלוכה הוא ובנו ובן בנו עד סוף כל הדורות ומה שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדניה ויואש מפני עתליהו ויהואחז מפני יהויקים לסלק המחלוקת פי' הגון שיהא ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו כדכתב הרמב"ם ז"ל בפר' א' מהלכות מלכים:
