וידעתם היום תנו לב לדעת להבין ולקבל תוכחתי. לא שהודיעם היום שום ידיעה חדשה כמובן ממאמר וידעתם היום שהרי לא הודיעם פה כלום:
כי לא עם בניכם אני מדב' עכשיו שיוכלו לומ' אני לא ידענו ולא ראינו בכל זה. פירו' את בניכם עם בניכם מפני שהוצרך להוסיף פה אני מדבר כי לולא זה אין בו מובן כלל ולא יתכן זה כי אם עם מלא עם מפני שהפועל על מדבר הוא הדבור דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אבל המקבל הדבור אינו נופל בו רק מלת עם דכתיב דבר אתה עמנו ונשמעה גם הוסיף מלת עכשיו כי לולא זה יהיה במובן ממנו שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם:
כי עיניכ' הרואו' מוסב על מקרא של מעל' כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'. כי אם עמכם אשר עניכם הרואות וגו' פירש מלת כי הראשון מלשון דהא והאחרון מלשון אלא כאילו אמר תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי דהא לא עם בניכם אשר לא ידעו וגומר אני מדבר עכשיו עד שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו מכל זה אלא עמכ' אשר עיניכם ראו' כל זה אני מדבר והוסיף מלת עמכם בין מלת כי ובין מלת עיניכם מפני שהחיוב לעולם הוא מעין השלילה ואחר ששלל ואמר כי לא עם בניכם אני מדבר צריך שיהיה החיוב אלא עמכם גם הוסיף מלת אשר קודם עיניכם מפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות בנתי מלת אשר:
ובכתובות דרשו בענין אחר כו'. אינו ר"ל שהוא חילק עם הפי' הראשון שפירשוהו בספרי בענין שבח הארץ שהרי גם ההיא דכתובו' בשבח הארץ קמיירי אלא הכי פירושא שבפי' הראשון פירשו מלת שבע שנים שנים ממש כמשמעו ומלת נבנתה בנין ממש כמשמעו ומלת לפני קודם בזמן ואלו בכתובות פירשו שנים מעניין שונים כמו ועם שונים אל תתערב ומלת נבנתה לשון פרי מל' ואבנה גם אנכי ממנה כדפרש"י בכתובות ומלת לפני קודם במעלה:
אשר יצאתם משם אפי' ארץ רעמסס אשר ישבתם בה והיא במיטב הארץ. דאם לא כן אשר יצאתם משם למה לי:
עיני יי' אלהיך בה לראות מה היא צריכ' לחדש בה גזרו' עתי' לרעה ועתים לטובה. פרשו בר"ה עתי' לטובה כיצד הרי שהיו ישר' רשעי' בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר עזרה גזרה אלא הב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכ' להם ופרש"י פעמי' שהעתים הנתונים בסוף השנה לטובה להקל עליה מן הפורענות הנגזר עליה בר"ה ועתי' לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים בר"ה ופסקו להם גשמי' מרובי' לסוף חזרו בהם לפחות מהן א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינ' צריכה להן ופרש"י ופעמי' שהו' לרעה לפחות מן הטובה שפסקו להם על הארץ שאינה צריכ' להם ביערו' ובמדברו' ומה שהכריח' לומר זה ולא אמרו שמראשי' השנה עד אחרי' השנה הוא משגיח בה לראו' מה היא צריכ' הוא מפני שהיה די לומר עיני יי' אלהיך בה בלבד מאי מראשית השנה עד אחרי' השנה ועוד שמה שפסקו עליה בראש השנ' שהכל נפקדי' בר"ה הוא הנוהג בכל השנ' ומאי עוד אחרי' שנה דקאמר אלא לומר לך שמחדש בה גזרות עתי' לרעה ועתים לעובה שפסקו עליה בראשית השנה אם נשתנו אנשים לטובה או לרעה חוזר ומחדש עליה גזרו' בסוף השנה לגרוע או להוסיף עתים לטובה ועתים לרעה כפי הראוי להם בעת ההיא:
והיה מוסף על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר:
אם שמוע תשמעו. אם שמוע בישן תשמעו בחדש וכן אם שכח תשכח אם התחלת לשכח סופך שתשכח שכן כתוב במגלה אם יום תעזבני יומי' אעזבך. דאם תשמעו ואם תשכח מיבעי ליה ואע"ג דגבי העניק תעניק לו וגבי העבט העביטנו אמרו דברה תורה כל' בני אדם ה"מ היכי דלא שייך למדרש בהו א"נ היכא דמוכחי קראי דומיא דהענקה והעבטה כמו שתרצו התו' בפרק א"מ אבל היכא דשייך למדרש בהו ולא מוכחי בהו קראי מדרש דרשינן:
היום שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום. וכאילו אמר אשר אנכי מצוה אתכם בו ביום דאס"א אשר אנכי מצוה אתכם היום הזה היום למה לי:
לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא. בספרי כאילו אמר להאבת ה' וא"כ יהיה ולעבדו הבא אחריו דבק אם שמוע תשמעו אל מצותיו היה ראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:
אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור. בספרי ויהיה קרא דואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אזהרה ליחיד מפני שהוא בלשון יחיד וקרא דוהיה אם שמוע תשמעו וגו' בכל לבבכם ובכל נפשכם אזהרה לצבור מפני שהוא בלשון רבים וזה אינו אלא לפירוש שפירשו לעיל קרא דואהבת את יי' בעשיית המצות מאהבה אבל לפירוש ואהבת שתאהבנו ולא תמירנו אפי' נוטלי' את נפשך אצ"ל אזהרה ליחיד אזהרה לרבים משום דקרא דואהבת בכל נפשך מיירי באהב' עצמו שלא תמירנו בעבודת כוכבים אפי' נוטל את נפשך וקרא דלאהבה את יי' אלהיך דהכא מיירי בעשיית המצות שתעשו אותם מאהבה בכל לבבכם ובכל נפשכם ומה שהוצרך הכתוב לפרש ליחיד ולרבי' בענין הגמול והעונש הזה מה שלא עשה כן בכל התורה כלה הוא מפני שזה הגמול של מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן תירוש ויצהר ולהרבו' העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו הם כולם במעשה נס והנסים לא ועשו רק על מעשי רוב העם אבל היחיד אם הוא צדיק יחיה בזכותו ואם הוא רשע בעונו ימית ולא יעשו הנסים ליחידים רק לצדיקים גמורים ולפיכך אמר הכתוב פה כי בעשות כלו המצו' המצות מאהבה שלימה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה כדפירש רמב"ן ז"ל ונכון הוא:
ונתתי מטר ארצכם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי. בספרי ונ"ל שכך פירושו שרצו לתת טעם על כפלו השכר הזה יותר משאר המקומות שהרי גבי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם אין כתוב שם אלא ונתתי גשמיכם בעתם אבל לא שיהיה יורה ומלקוש ולא שיתן עשב בשדך לבהמתך ולא שתאסוף אתה דגנך תירושך ויצהרך ולא אויבך ולא שתאכל ושבעת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים שכל אלה הפרטים כתובים בפרשת הזאת לפיכך אמרו עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי שפירושו מאחר שעשיתם ממה שעליכם לעשות שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם כל מצותי מאהבה וחבה ולא לשום תכלית אחרת צריך גם אני לעשות עמכם מה שעלי לעשות עד שלא ישאר שום טובה שלא אעשה אותה לכם:
דבר אחר בעתו בלילי שבתות. בספרי ורש"י פירש הטעם לפי שהכל מצויין בבתיהם שאין שום אדם יוצא מביתו לשום עסק אפילו בדבר של חול אבל בפרק סדר תעניות אמרו בלילי שבתות ובלילי רביעיות וא"כ צ"ל שטעם בזה הוא מפני שבאלה הלילות שולטין שני כוכבים רעים שבתי בלילי שבתות ומאדים בלילי רביעיות ואינם יוצאים מבתיה' שלא ינזקו והיא אגרת בת מחלת בלשון חכמי' ושמא יש לומר דההיא דספרי לאו דוקא הה"נ בלילי רבעיות מאח' שבשתיהם יחד אין שום אדם יוצא מביתו אלא דחד מנייהו נקט ומה שפרש"י נמי לפי שהכל מצויין בבתיהן אינו רוצה לומר מפני שהן אסורים להתעסק בשום עסק אלא מפני שיראים לצאת מבתיהן מפני אגרת בת מחלת וא"ת מנ"ל לרז"ל למדרש הכי דלמא מאי בעתם בעת שהן צריכין לזרעים ולא בעת שאינן צריכים שהן מזיקים להם שזו היא המשמעות של בעתם יש לומר' דמיתורא דקרא הוא דקא דרשי לה דלמה לי בעתם מגשמיכם נפקא דמשמע הגשמים הצריכים לכם וכן הכא ממעט ארצכם נפקא המעט הצריך לארצכם מת"ל עוד בעתו ש"מ לדרשא הוא דאתא לומר שאפילו בעת שמועילים לזרעים אין הגשמים יורדים אלא בלילי רביעיות או בלילי שבתות כדי שלא יבטלו העם ממלאכתם:
יורה היא רביעה הנופל' לאחר הזריע' שמורה את הארץ ואת הזרעי' ומלקוש רביעה היורדת סמוך לקצי' וזהו ששנינו בספרי יורה במרחשון ומלקוש בניסן שכך שנינו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע חצי שבט אדר וחצי ניסן קיץ והביאה רש"י ז"ל בפרשת נח ושם אמרו או יורה בתשרי ומלקוש באייר תלמוד לומר בעתו יורה במרחשון ומלקוש בניסן:
ד"א לכך נקראת מלקוש שיורדת על המלילות ועל הקשין. שהמלקוש היא מלת מורכבת ממל שפירושו מלילות ומלקוש שפירושו קשין ופירוש מלילות מענין המולל מלילות מערב י"ט:
ונתתי עשב בשדך שלא יצטרך להוליכה למדברות. פירוש שיהיה צומח בתוך שדך עשב הבהמות כדי שלא תצטרך להוליך בהמתך למדברות שבהם העשב של מרעה הבהמות ובספרי שנו אתה אומר שלא תהא מצטער להוליכה למדברות או אינו אלא ונתתי עשב בשדך לבהמתך כמשמעו פירוש שיהיה לשדך עשב רב כמו העשב הראוי לבהמתך ת"ל ואכלת ושבעת פי' ומסתמא יש בו עשב רב הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך שלא תהא מצטער להוליכ' למדברות וזהו אליבא דר' יהודה בספרי:
דבר אחר שתהא גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך כו'. וזהו אליבא דרבי שמעון בן יוחאי שמפרש עשב בשדך על עשב השד' לא על עשב הבהמות הצומח בתוכו ופירוש לבהמתך גם לבהמתך שמרוב רבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר לדגן לבני אדם:
ואכלת ושבעת הרי זה ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים. פירוש אין ואכלת ושבעת דבק עם ונתתי עשב בשדך לבהמתך דמה עניין זה לזה אלא היא ברכה בפני עצמו ומה שאמרו שתהא ברכה מצויה בפת ולא כמשמעו שיהיה רוב דגן שתאכל ותשבע הוא מפני שכיון שיש כל כך עשב בשדך עד שתגזוז ממנו לבהמתך והמותר לדגן פשיטא שתאכל ושבע מת"ל ואכלת ושבעת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים אוכל קמעא ושבע אבל רבי' אברהם בן עזרא פירש ואכלת ושבעת שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב אליו שהוא עשב בשדך:
וסרתם לפרוש מן התורה ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים. דליכא למימר ועבדתם אלהים אחרים הוא פירוש וסרתם דפירוש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוו לעשות שהן ממצות עשה כדכתיב וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום לא ממה שהוזהרו מלעשותו שהן המצות הלכך עכ"ל דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ופירוש ועבדתם אלהים אחרים היא המתחייב מההסרה כאילו אמר ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרי' מכאן שהפורש מן התורה כאילו הולך ועובד עבודת כוכבים:
אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם צועק אליו ואינו עונהו נמצא עשוי לו כנכרי. ובספרי ועבדתם אלהים אחרים וכי אלהים הוא והלא כבר נאמר ונתן את אלהיהם באש וגו' ולמה נקרא שמם אלהים אחרים שאחרים הם לעובדיהם וכה"א אף יצעק אליו ולא יענה:
את יבולה אף מה שאתה מוביל לה. בספרי והוא הזרע שהוביל מביתו לשד' שאף כשיעור ההוא לא תתן דאס"ד יבולה הוא תבואתה הנהוג לה למה לי הרי כבר נאמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר ומסתמא לא תתן את יבולה הנהוג לה בת"כ יבולה מענין יובילו שי למורא יובילנו עיר מבצר לא מענין יבול הרים ירעה שהיא מענין תבואה ומזה הטעם עצמו דרשו בת"כ ונתנה הארץ יבולה לא כדרך שהי' עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון:
ואבדתם מהרה על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה. פירוש אין המאמר הזה נמשך מעצירת המטר רק הוא מאמר בפני עצמו כאילו אמר וגם אוסיף לכם יסורין אחרי שאגלה אתכם מן הארץ וכן שנינו בספרי אחר כל הייסורין שאני מביא עליכם אני אגלה אתכם קשה גלות ששקולה כנגד הכל אבל מה שאמר מן האדמה שגרמה לכם לחטא לא ידעתי מהיכן למד זה ומי הכריחו לומר כן והלא המשל שהביא על זה והוא מה ששנוהו בספרי מורה שסבת גלוחם הוא כדי ליסרם על חטאתם מפני שעברו על מצותיו לא מפני שהארץ גרמה להם לחטא ושמא י"ל שפי' מגרה להם לחטא אינו אלא שמרוב הטובות שהיו לה שהיא ארץ זבת חלב ודבש אכלו ושבעו ודשנו ומרוב המאכל והמשתה פנו אל אלהים אחרים על דרך אכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים לא שהאדמה פשעה בגרמה זו:
מהרה איני נותן לכם ארכא. לשוב כמו שנתתי לדור המבול וכך שנינו בספרי מיד אני מגלה אתכם ואיני נותן לכם ארכא:
ושמתם את דברי אלה אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות. בספרי דאם לא כן מה ענין זה אצל גלותם:
הניחו תפילין עשו מזוזה. וה"ה שאר כל המצו' כדתניא בספרי ויליף כלהו במה הצד כדלקמן אבל בספרי שנו במקום תפלין ומזוזה תורה ותפילין ואמרו ושמתם את דברי אלה זו תורה וקשרתם אותם אלו תפלין אין לי אלא תפילין ות"ת שאר מצו' מנין הרי אתה דן מבנין אב שבין שניהם לא ראוי תפילין כראוי ת"ת ולא ראוי ת"ת כראוי תפילין הצד השוה שבהן שהן מצות הגוף שאינן תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחוצה לארץ אף כל מצות הגוף שאינן תלויות בארץ נוהגות בארץ ובחוצה לארץ ושתלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר"א אומר אף החדש אבל המזוזה לא הזכירוה כלל מפני שהפסיק הענין במאמר ולמדתם אותם את בניכם וגו' שהוא מענין התור' הנזכר' במאמר ושמתם את דברי אלה כדלעיל וא"ת אם פירוש ושמתם את דברי אלה וכל הנמשכים אחריו הוא אתר גלותם מן הארץ מהו זה שאמר באחרונה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע יי' לאבותיכם וגו' יש לומר שתשובו בארץ ותאריכו ימים שם כדפי' הרמב"ן ז"ל:
לדבר בם משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו כו'. בספרי דאל"כ לכתוב קרא ולמדתם אותם את בניכם בשבתך בביתך וגו' לדבר בם למה לי:
לתת להם מכאן מצינו למדין תחיית המתים מן התורה. ובספרי לתת לכם אין כתיב כאן אלא להם נמצינו למדים תחיית המתי' שהאבו עצמם יקומו וישבו בה:
והוריש יי' עשיתם מה שעליכם אף אני אעש' מה שעלי. בספרי פי' הא דנטפל קב"ה עצמו להוריש את כל הגוים האלה כדכתיב והוריש יי' ודרשו בספרי יי' מוריש ואין בשר ודם מוריש הוא מפני שעשיתם את כל מצותיו מאהבה כדכתיב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה לאהבה את יי' אלהיכם ונדמתם לו בכל מדותיו כדכתי' ללכת בכל דרכיו ודרשו בספרי מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא צדיק אף אתה צדיק מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים ונדבקתם בו כדכתיב ולדבקה בו ודרשו בספרי הדבק בחכמי' ובתלמידיהם ומתוך כך מעלה אני עליכם כאילו נדבקתם בי לפיכך אמ' הקב"ה מאחר שעשיתם אתה מה שעליכם לעשות אף אני אעשה מה שעלי לעשות ולפיכך הוצרכתי להטפל אני בעצמי להוריש הגוים האלה מלפניכם:
לא יתיצב איש וגו'. אין לי אלא איש אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מניין תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר איש אפילו כעוג מלך הבשן. בספרי ונראה לי שכך פירושו ת"ל לא יתיצב מדמסיים ביה פחדכם ומוראכם יתן יי' אלהיכם על פני כל הארץ וגו' דמשמע שלא יתיצב מ"מ לא אומה ולא משפחה ולא אשה בכשפיה אם כן מת"ל איש אפילו האיש המופלא בכחו ובגבורתו שיתיצב בפניכם לכלות שונאיהם של ישראל כההיא דעקר טורא לא יתיצב בפניכם וכל שכן אומה ומשפחה ואשה בכשפיה:
ברכה וקללה האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. לא בא לפרש שהברכו' והקללו' הללו הן האמורות בהר גריזים ובהר עיבל ולא האמורות בפרשת אם בחקותי ונשנו בפרשת והיה כי תבא דהא בהדיא כתי' והיה כי יביאך וגו' ונתתה את הברכה על הר גריזים וגו' אלא הכי פירושא שהברכות והקללות הללו לא נאמרו כאן כמו שנראה ממאמר הנני נותן לפניכם היום ברכה וקללה רק הן האמורות שם בהר גריזים ובהר עיבל לבד ופי' אנכי נותן לפניכם היום אנכי נותן את סדר הברכו' והקללו' לפניכם היום שאתם עתידים לקבל על המצות בהר גריזים ובהר עיבל וא"ת מ"ל הא דילמא נאמרו היום מפי משה ובהר גריזים ובהר עיבל פעם שנייה מפי הכהני' והלוים י"ל דלא מסתבר למימר שנאמרו להם פעמי' בתוך ב' חדשים ועוד שא"כ היה לו לפרש אותן כאן שנאמרו מפי משה ובפעם הראשונ' ומה שיפרש אותן שם שלא נאמרו מפי משה והיא פעם שנייה:
את הברכה על מנת אשר תשמעון. הוסיף על מנת להורות על התנאי כדי שיהיה דומיא דוהקללה אם לא תשמעו ומה שתוסיף על מנת ולא מלת אם מפני שמלת אם לא תפול עם מלת אשר ומה שלא פי' מלת אשר במקום אם הוא מפני שלא נמצא בשום מקום אשר במקום אם אף על פי שמצאנו אם במקום אשר בפסוק עד אם דברתי דברי ופרש"י הרי אם משמש בלשון אשר ופיר' אשר נשיא יחטא אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לבו להביא כפרה על שגגתו כדפרש"י שם אך קשה ממה שפרש"י גבי ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד וצ"ע:
הא למדת העובד עבודת כוכבים הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. הא דפירש סרתם מן הדרך סר מכל הדרך אע"פ שמשמעות מן מקצתו ולא כלו הוא משום דלשון הסרה בכ"מ אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר כמו ותט האתון מן הדרך וישלחהו יי' מנן עדן ויסעו מכך ויחנו בכך:
מכאן אמרו המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה כלה. שאחר שהדרך האמורה פה רומז על כל התורה בכללה ואמר אחר זה ללכת לעבוד אלהים אחרים למדנו שעובד עבודת כוכבים הרי הוא ככופר בכל התורה כלה וכן למדו זה מוכי תשגו ולא תעשו את כל המצו' האלה כדאיתא בהוריות והביאה רש"י בפסוק וכי תשגו אבל בפ"ק דחולין אמרו דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה ומדמפיק לה למודה בעבודת כוכבים מדוקיא דהכופ' בה משמע דלא אשכח בשום דכותא למודה בעבודת כוכבים שהוא ככופר בכל התורה כלה ושמא יש לומר דהא דמפיק לה מדוקיא דהכופר אינו אלא כדי שלא יוציא דבר מגונה מפיו והכי משמע נמי מדברי רש"י שפירש שם הכופר בה כאילו מודה בכל התורה כולה כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וילפינן בהוריות דבעבודת כוכבים קא מיירי ושם במודה בה קא מיירי וזה הטעם עצמו צריך לומר בשלהי פרק קמא דקדושין גבי למען תפוש את ישראל בלבבם דאמר רב אחא בר יעקב ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה והא דאמר מר בספרי מייתי לה גב וסרתם מן הדרך מכאן שכל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה כלה הרי שהכופר בה כמודה בכל התורה מדוקיא דהמודה בה הוא דמפיק לה ולא ממשמעות דקרא:
ונתת את הברכה כתרגומו ית מברכיא את המברכים. לא הברכה ממש כמשמעה שאם כן יהיו הנותנים הברכה כלפי הר גריזים כל ישראל בכללם שפרשת והיה כי יביאך לכל ישראל היא אמורה ואין הדבר כן שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה כלפי הר גריזים הם הלוים לבדם לפיכך תרגמו המתרגם מברכיא שעכשיו יהיה הצווי הזה כללי לכל ישראל שיתנו את המברכים שהם הלוים כלפי הר גריזים ואת המקללים שהם עצמם הלוים כלפי הר עיבל כמו שכתוב בפרשת כי תבא וי"מ מפני שאין הברכה דבר שיש בו ממש עד שיפול בה לשון כלפי וגם זה נכון אבל לא מפני שלא יפול בה לשון נתינ' כי מצאנו ונתן אותם על ראש השעיר שפירושו בפה ויהיה גם זה כמוהו. והרמב"ן ז"ל טען ואמ' ואיננו נכון לפי פשוטו כי עדיין לא צוה במברכים כלומר ואיך יאמר ונתת את המברכים בה"א הידיעה שפירושו הנזכרי' לעיל. ולפי דעתי אינה טענה כי מאחר שאין ברכה בלתי מברכים הנה אם כן המברכי' הם בכח הברכה הנזכרת במאמר הנה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה שפירושו הנה אנכי מודיע ומסדר לכם היום הברכות שתברכו בהר גריזים והקללות שתקללו בהר עיבל בבואכם שמה:
על הר גריזים כלפי הר גריזים. לא על ההר ממש שהרי הלויים שהם המברכים בין שני ההרים היו ולא על ההרים ופי' אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון לוי וגומר אינו רוצה לומר שהם יהיו המברכים אלא שהם יעמדו על הברכה כשיהפכו הלוי' פניהם כלפי הר גריזים לברך את העם והעד על זה ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וגומר שיעמדו על הר עיבל כשהלוים יהפכו פניהם כלפי הר עיבל לקלל את העם:
הלא המה נתן בהם סימן. כאילו אמר הנה המה ואיננו כמו הלא הוא אמר לי אחותי היא שפירושו לסתום או כמו הלא היא ברבת בני עמון שפירושו להחזיק דבריו אלא כמו הלא כל הארץ לפניך שפירושו הנה כל הארץ לפניך אף על פי שיש לפרש שהה"א בו הוא ה"א התימה כאילו אמר האין כל הארץ לפניך:
אחרי אחר העברת הירדן. פירוש מלת אחרי דבקה עם מלת הירדן לא עם דרך מבא השמש הכתובות אחריה כמשפ' כל אחרי שבמקרא ואמר והראיה על זה מטעם המקרא המוכיח על זה שהם שני דברים שננקדו בשני טעמים כו':
הרבה הלאה למרחוק. זה פי' אחרי ביו"ד וזהו שאמר אחר זה כל מקום שנאמר אחרי מופלג פעם זמניי ופעם מקומיי כל אחד לפי מקומו:
דרך מבוא השמש להלן מן הירדן לצד המערב. והוא דבור בפני עצמו כאילו אמר הלא המה בעבר הירדן הרבה הלאה למרחוק לצד מבוא השמש שהוא הצד המערבי:
מול הגלגל רחוק מן הגלגל. כי מלת מול פירושו כמו נוכח והנוכח הוא קרוב או רחוק ואחר שכתוב אחר זה אצל אלוני מורה שפירושו סמוך לאלוני מורה ידענו שהנוכח האמור פה הוא רחוק מן הגלגל שאלו הוה קרוב לא היה צריך לומר אחריו קרוב לאלוני מורה:
אלוני מורה היא שכם שנאמר עד מקום שכם עד אלון מורה. ובספרי מה אלון מורה האמור להלן שכם אף אלוני מורה האמור כאן שכם והכי פירושא מדקאמר עד מקום שכם וחזר ואמר עד אלון מורה עכ"ל שעד אלון מורה הוא ביאור עד מקום שכם כאילו אמר עד מקום שכם דהיינו עד אלון מורה דאס"ד בני מקומות הם מאי עד ועד תרי זימני והלא מלת עד בכל מקום הוא על סוף הגבול וסוף הגבול אינו אלא אחד אלא עכ"ל שהאחרון הוא ביאור הראשון עד מקום שכם דהיינו עד אלון מורה ומה מורה האמור להלן שכם אף מורה האמורה כאן שכם:
כי אתם עוברים את הירדן וגו' נסים של ירדן יהיו סימן בידכ' שתבאו ותירשו. בספרי דאל"כ כי את' עוברי' את הירדן למה לי הל"ל כי אתם באים אל הארץ אשר יי' אלהיכם נותן לכם וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת' לעשות וגו':
