תנ"ך על הפרק - דברים ב - חזקוני

תנ"ך על הפרק

דברים ב

155 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה מתאר בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶרוַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנובָּנָ֖יווְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר כמו שמפרש והולך ונסב את הר שעיר. ימים רבים י״‎ט שנה הם המסעות שמרתמה עד מדבר צין הוא קדש כמו שפי׳‎ בפ׳‎ חוקת. ויאמר ה׳‎ אלי בשנת הארבעים כשבאנו לקדש. ההר הזה הר שעיר. פנו לכם צפנה צווי זה לא היה לאלתר עד שגמרו לסבב כל ארץ אדום ומואב וה״‎ק עתידים אתם לפנות דרך צפון ובתוך כך ואת העם צו וגו׳‎ והם חשבו לפנות מיד ולפיכך שלחו לו ליטול רשות לעבור. ואת העם צו לאמר פי׳‎ כאן האזהרה שחסר בפ׳‎ חוקת וחסר כאן השליחות שפי׳‎ בפ׳‎ חוקת. ונעבר מאת אחינו הפכו פניהם לצפון כמו שנצטוו פנו לכם צפונה והוא כשנסעו מאובות ולכך יש כאן פרשה אפי׳‎ באמצע הפסוק. ויאמר ה׳‎ אלי אל תצר את מואב לי הזהיר על כולם לפי שהייתי עתיד ליקבר בערבות מואב. על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הזהיר הקב״‎ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם. שעיר לפי שמצינו שנקרא חוי כדכתיב ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ויש לבעל דין פתחון פה לחלוק ולומר שהוא החוי הנמנה בשבעה עממים שנתנו לישראל לכך כתב לך כאן ובשעיר ישבו החורים לפנים כלומר עיקר שמם חורי ואינו משבע עממים והא דקרי להו חוי משום דמריחי לארעא כי חיויא ואומר קנה זה יפה לגפנים וזה לדקלים. מואב לפי שארצו נקראת ארץ רפאים כדכתיב רפאים יחשבו אף הם ויש פתחון פה לומר שנתנה לאברהם כדכתיב בפ׳‎ לך֪לך ואת הרפאים ויש להם לישראל זכות לכבשם לכך כתב לך כאן והמואבים יקראו להם אימים כלומר כך עיקר שמם ואינן רפאים שנתנו לאברהם, ואין להם לישראל דין בארצם. עמון כמו כן נקראו רפאים כדכתיב ארץ רפאים תחשב אף היא וכדי שלא יאמרו עליהם הותרו לישראל כמו שאמרנו ואת הרפאים כתב לך כאן והעמונים יקראו להם זמזומים כלומר כך עיקר שמם ואינם הרפאים שנתנו לאברהם. ד״‎א על שלש אומות הללו הוזהרו ע״‎י שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים כדכתיב את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני והם עמון ומואב ואדום שלא יאמרו ישראל עליהם הרי הם מותרים לנו שהרי הם מעשרה עממין שנתנו לאברהם לכך נאמר ונשמרתם מאד וגו׳‎ שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא הותרו לישראל עד ימות המשיח כמו שפירש״‎י אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם אמאי תיסק אדעתייהו לכבשן. נתתי את ער ירשה סיחון לקחה כדכתיב אכלה ער מואב וחזרה למואב באחרונה. רפאים יחשבו אף הם כענקים מרוב גבורתם אבל אינו כן שהרי המואבים יקראו להם אימים וכן עיקר שמם. כאשר עשה ישראל בני גד ובני ראובן. לארץ ירשתו של מואב שמתחלה היתה משל מואב וכבשה סיחון ונפלה לסוף ביד ישראל. והימים אשר הלכנו מקדש ברנע לאו הליכה דוקא אלא בין עמידה בין הליכה. אשר הלכנו מקדש ברנע משנה שניה שבאנו לקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד, והא דנקט את נחל זרד משום שהיה ראשון לכל הנהרות שעברו. ויהי כאשר תמו מה שלא נכנסו ישראל מיד לאותו פרק לארץ היינו טעמא לפי שנגזר על משה שלא ליכנס לארץ ואין כבודו שיעברו כלם והוא ישאר יחידי. כל אנשי המלחמה אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות ההרה שאמר משה להם ותחגרו איש את כלי מלחמתו. וידבר ה׳‎ אלי פירש״‎י אבל משילוח מרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל״‎ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור וכו'. פירוש דבור משמע מפיו רבוי דברים והוא ענין חיבה כגון שני אוהבים שמדברים זה עם זה מתוך חבה. אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידא בעלמא. ובתענית פרש״‎י לא היה הדבור ביחוד ובחבה דכתיב וידבר ה׳‎ אלי נתייחד עמי הדבור ואע״‎ג דמקמי הכי כתיבי קראי דכתיב בהו וידבר אית דאמרי לא היה הדבור אל משה פה אל פה אלא בחזיון לילה. וקרבת מול בני עמון אבל לא הגיעו אל מקומם שהרי ארצם במזרחה של ארץ עוג מלך הבשן. ארץ רפאים תחשב אף היא ואינו כן שהרי והעמונים יקראו להם זמזמים על שם מחשבות ותחבולות מלחמות פו״‎ר פנשיד״‎ש דבטניי״‎א בלע״‎ז וזהו עיקר שמם. היום הזה אחל תת פחדך פי׳‎ קודם לכן כשראו שבעה עממים שמאן אדום נתון עבור ישראל בגבולו וגם סיחון מלך מואב לא אבה, אמרו השבעה עממין ומה עמון ומואב אפילו כשהיו כל אחד בפני עצמו לא יכלו ישראל לעמוד בפניהם אנו שאנחנו שבעה על אחת כמה וכמה שלא יוכלו לעמוד לפנינו כיון שנפלו סיחון ועוג לפני ישראל פחדו הכנענים היינו היום הזה אחל תת פחדך וגו'. ממדבר קדמות לשון קדמה מזרחה ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום וכן מצינו בספר שופטים שבמזרח היה מדבר כדכתיב ויירשו את כל גבול האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר ועד הירדן. דברי שלום לפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ מואב ועמון ולא מארץ כנען קראו לו לשלום אבל עוג שארצו היתה מארץ רפאים שהיה מארץ כנען לא קראו לו לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות כמו שמפורש בפ׳‎ שופטים. כאשר עשו לי בני עשו פרש״‎י לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים כלו׳‎ כאשר עשו לי בני עשו אינו מוסב אאעברה נא בארצך שהרי כתיב וימאן אדום נתון ישראל עבור בגבולו אבל מוסב הוא אאוכל בכסף תשבירני וגו׳‎ כלומר כאשר מכרו לי בני עשו אוכל ומים, ומסברא יש לנו לומר שבני עשו מכרו להם אוכל ומים שהרי כתיב לעיל ויאמר ה׳‎ אלי וגו׳‎ אוכל תשברו מאתם. ופי׳‎ כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער, משמע אלו קדמו כמו אלו. ומ״‎ש בפ׳‎ תצא על דבר אשר לא קדמו, קאי אלא יבא עמוני. ואשר שכר קאי אמואבים. א״‎נ סתם מואבים לא קדמו אבל אותם שבער קדמו בענין סחורה ע״‎י שעברו ישראל אצלם כדכתיב אשר נטה לשבת ער. והיינו דכתיב כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער אך לפי׳‎ זה חז״‎ק הרי ביבמות בפר׳‎ הערל משמע בהדיא שבקשו לפסול את דוד שבא מרות המואביה על דבר אשר לא קדמו. לפיכך י״‎מ אוכל בכסף תשבירני וגו׳‎ עד אעברה ברגלי דברי השליחות ולא יותר והדברים שבפ׳‎ חוקת מוכיחים, אבל מכאן ואילך הם דברי משה שהיה מזכיר לישראל דברים שהיו כבר וצריך לסרס המקראות ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כאשר עשו לי בני עשו, והמואבים שלא נתנו לנו לעבור. דוגמא שפרש״‎י בפ׳‎ וירא גבי ויאמר ה׳‎ אם נא מצאתי חן בעיניך. רק אל ארץ בני עמון שהיא עכשיו בידם.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך