פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר כך תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, תמות.
פסוק ג:וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. מאחר שמדין הוא עם לא גדול שעיקרו יושבי אוהלים, משה מבקש מעט לוחמים מכל שבטי ישראל שיתנדבו לצאת למסע עונשין כנגדם –
פסוק ד:אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא.
פסוק ה:וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.
פסוק ו:וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. פינחס הכהן לא היה מצביא, אבל נוכחותו של הכהן הייתה חשובה בכל מלחמה.
פסוק ז:וַיִּצְבְּאוּ עַל, הקיפו את מחנה מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר, כמו שצִוָּה ה' אֶת משֶׁה, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.
פסוק ח:וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ בנוסף עַל חַלְלֵיהֶם האחרים: אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר, אבי כזבי, וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע, חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן. וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב שכן הוא שיעץ להחטיאם בבנות מואב ומדין.
פסוק ט:וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם, ילדיהם הקטנים, וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם, רכושם בָּזָזוּ.
פסוק י:וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם, מבני המגורים המבוצרים שלהם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ.
פסוק יא:וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל הדומם וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ, השבויים והבהמות הגדולות שנדרש לקחתם בכוח בידיים, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.
פסוק יב:וַיָּבִאוּ את כל אלה אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶת הַשְּׁבִי, בני האדם ששבו וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ, בעלי החיים וְאֶת כל הַשָּׁלָל, החפצים הדוממים אֶל הַמַּחֲנֶה, אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.
פסוק יג:וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לקבל את פני הצבא המנצח.
פסוק יד:וַיִּקְצֹף, כעס משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, הפיקוד הבכיר – שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת – הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: הַחִיִּיתֶם, האם השארתם בחיים כָּל נְקֵבָה?!
פסוק טז:הֵן, הרי הֵנָּה – נשי מדין הללו הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה', למכשול עַל דְּבַר פְּעוֹר. הן שגרמו גם לזנות וגם לעבודה זרה, וַתְּהִי בגללן הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה', ועכשיו אתם מביאים אותן אתכם אל המחנה?!
פסוק יז:וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, כל הנשים המבוגרות שאפשר להניח שהיה להן מגע מיני עם גבר כלשהו – הֲרֹגוּ.
פסוק יח:וְאולם כֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר, הילדות הקטנות – הַחֲיוּ לָכֶם כשבויות.
פסוק יט:וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים. כֹּל אחד מכם, יוצאי הצבא, שהיה הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, במת תִּתְחַטְּאוּ, היטהרו מטומאת המת במי החטאת של הפרה האדומה, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם, שבי האדם המצטרף אליכם.
פסוק כ:וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ, שנגעו במתים – גם אותם תִּתְחַטָּאוּ, טהרו לכם.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה, מהמלחמה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה:
פסוק כב:אַךְ אֶת חפצי הַזָּהָב וְאֶת חפצי הַכָּסֶף, אֶת הַנְּחשֶׁת, אֶת הַבַּרְזֶל, אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת–
פסוק כג:כָּל דָּבָר מהמתכות הללו אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, וכך משתמשים בו – תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, הכניסו אותו לאש, וְטָהֵר, וכך יטהר ויוכשר לשימושם של בני ישראל. כלי האוכל זקוקים להכשרה זו משום ששימשו קודם לכן עבור הגויים. אַךְ מלבד זאת בְּאמצעות מֵי נִדָּה, מי ההזאה, מי האפר של הפרה האדומה יִתְחַטָּא, עליו להיטהר מטומאת המתים שאולי נגע בהם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, החפצים שאין משתמשים בהם באש, כגון כלי עץ וכלי עור – תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.
פסוק כד:וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם גם אתם, שהרי הרגתם אנשים ולאַחַר מכן תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק כו:שָׂא, ספוֹר אֵת רֹאשׁ, ראשי מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי, מה שלקחתם בשבי, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה.
פסוק כז:וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה. השלל אינו רכושם הפרטי של אנשי הצבא. ראוי להעביר את חציו של שלל המלחמה לכל הקהל, שהלוחמים ייצגו אותו, ומחציתו האחרת תינתן לחיילים כתגמול מיוחד.
פסוק כח:יתרה מזו, וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס, מס לַה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא בשיעור של אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת, מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן.
פסוק כט:מִמַּחֲצִיתָם, מן המחצית שקיבלו החיילים תִּקָּחוּ אחד מחמש מאות, וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן בתור תְּרוּמַת ה'.
פסוק ל:וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים, חלק שהוא לקוּח או מופרש מתוך החמישים, שני אחוזים בלשון ימינו – מִן הָאָדָם, מִן הַבָּקָר, מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן – מִכָּל הַבְּהֵמָה, וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'. אנשי הצבא יתנו לאלעזר הכהן רק 0.002 מחלקם, ואילו שאר האזרחים ייתנו ללויים פי עשר – 0.02 מחלקם.
פסוק לא:וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.
פסוק לב:וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ, יֶתֶר הַבָּז, מעבר לביזה שאינה אדם ובהמה אֲשֶׁר בָּזֲזוּ עַם הַצָּבָא, החיילים לעצמם, שלא הובאה לפני משה לגבות ממנו את המס: צֹאן – שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שכן רבים מהמדינים היו רועי צאן;
פסוק לג:וּבָקָר – שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף;
פסוק לד:וַחֲמֹרִים – אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף;
פסוק לה:וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר, ילדות, כָּל נֶפֶשׁ – שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אָלֶף.
פסוק לו:וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה, חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא, מִסְפַּר הַצֹּאן: שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
פסוק לז:וַיְהִי הַמֶּכֶס לַה' מִן הַצֹּאן: שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים.
פסוק לח:וְהַבָּקָר – שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים אָלֶף, וּמִכְסָם לַה' – שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים.
פסוק לט:וַחֲמֹרִים – שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וּמִכְסָם לַה' – אֶחָד וְשִׁשִּׁים.
פסוק מ:וְנֶפֶשׁ אָדָם – שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף, וּמִכְסָם לַה' – שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים נָפֶשׁ.
פסוק מא:וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת ה' לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק מב:וּמִתוך מַּחֲצִית השלל שחולקה לבנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חָצָה ולקח משֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים, הלוחמים,
פסוק מג:וַתְּהִי מֶחֱצַת, המחצית שהועברה אל הָעֵדָה מִן הַצֹּאן – שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף, שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת;
פסוק מד:וּבָקָר – שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים אָלֶף;
פסוק מה:וַחֲמֹרִים שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת;
פסוק מו:וְנֶפֶשׁ אָדָם – שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף.
פסוק מז:וַיִּקַּח משֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה, וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה', כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק מח:וַיִּקְרְבוּ אֶל משֶׁה לחוד הַפְּקֻדִים, המפקדים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי, לאלופי הַצָּבָא, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, שכבת הפיקוד העליונה,
פסוק מט:וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ, ספרנו אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ, שהיו כפופים לנו, וְהתברר שלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. איש לא נהרג. כיוון שהדבר נדיר ביותר, אף כאשר המותקף אינו מוכן לקרב, וגם כאשר לתוקף יש כוח מיומן ומאורגן הרבה יותר ממה שהיה למחנה ישראל –
פסוק נ:וַנַּקְרֵב, החלטנו לנדוב אֶת קָרְבַּן ה', כל אִישׁ מאתנו אֲשֶׁר מָצָא כְלִי, תכשיטי זָהָב במחנות המדינים – אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז, תכשיטים שונים – יתרום אותו כדי לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'. כקרבן תודה לה' שעשה לנו נס והציל את הנפשות, אף אנו נקריב לפניו כופר נפשותינו.
פסוק נא:וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם, כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה, הראוי לשימוש.
פסוק נב:וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה' – שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף, שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת,
פסוק נג:אך שאר אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ. כל אחד מהחיילים לקח מה שלקח, בלא שמסר על כך דין וחשבון.
פסוק נד:וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה', ומן הסתם השתמשו בו אחר כך כפי הצורך.
